צור קשרדלג על צור קשר
חיפושדלג על חיפוש

תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
פרשת ואתחנן – אֶבֶן הַשְּׁתִיָּה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ
להורדת העלון לחץ כאן:
הנביא ניחם את עם ישראל על חורבן בית המקדש בירושלים שנאמר "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם: דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ" (ישעיה מ, א – ב). והוא הוסיף להתנבאות גם על גאולת ציון שנאמר "עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹקֵיכֶם: הִנֵּה אֲדֹנָי ה' בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו" (ישעיה מ, ט – י) ('מצודת דוד' ישעיה מ, ט).
ויש להבין, מדוע ה' יתברך החליט שעם ישראל יבנו את בית המקדש דווקא בעיר הקודש ירושלים ולא באף מקום אחר בעולם?
הקב"ה הטיל אבן בירושלים וממנה הושתת ונוצר כל העולם
ביום הראשון ליצירה ('ילקוט ראובני' פרשת בראשית ד"ה יום ראשון נטל) עוד לפני שנברא העולם (זוהר פרשת ויחי דף רלא ע"א ד"ה ועלמא לא תברי) לקח הקב"ה 'אבן' יקרה מתחת כסא כבודו (זוהר פרשת פקודי דף רכב ע"א ד"ה פתח ואמר, 'אור החמה' על זוהר פרשת נח דף עב ע"א ד"ה 'פתח רבי יהודה' מהרמ"ק) שהתגשמה ונקרשה מאש רוח ומים (עפ"י זוהר פרשת ויחי דף רלא ע"א ד"ה תא חזי האי אבן) וזרק אותה במקום בו עתיד להיות המקדש בירושלים ('ילקוט ראובני' פרשת בראשית ד"ה יום ראשון נטל). האבן שקעה בארץ כך שראשה האחד היה נעוץ בתוך התהום (זוהר פרשת פקודי דף רכב ע"א ד"ה פתח ואמר, זוהר פרשת ויחי דף רלא ע"א ד"ה ועלמא לא תברי) עד למי התהומות ('אור החמה' על זוהר פרשת יתרו דף צא ד"ה 'פוקד עון אבות' ממהרח"ו. ראה זוהר פרשת ויחי דף רלא ע"א ד"ה 'תא חזי' שלפעמים יוצא מהאבן מים והיא ממלא את התהומות) וראשה האחר היה למעלה (זוהר פרשת פקודי דף רכב ע"א ד"ה פתח ואמר) במקום שבו עתיד להיבנות בית המקדש ('אור החמה' על זוהר פרשת יתרו דף צא ד"ה 'פוקד עון אבות' ממהרח"ו) ולהיות 'קודש הקודשים' (זוהר פרשת ויחי דף רלא ע"א ד"ה ועלמא לא אתברי) שהוא אמצעיתו של העולם (זוהר פרשת ויחי דף רלא ע"א ד"ה תא חזי וד"ה ועלמא לא אתברי, זוהר פרשת פקודי דף רכב ע"א ד"ה פתח ואמר).
אבן זו היא 'אבן הפינה' שממנה הושתת העולם ועליה שאל איוב "מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ" (איוב לח, ו) (זוהר פרשת ויחי דף רלא ע"א ד"ה ועלמא לא תברי). ממנה התחיל להתפשט כל העולם ימינה ושמאלה ולכל הצדדים (זוהר פרשת פקודי דף רכב ע"א ד"ה פתח ואמר). וכמו שילוד אישה מתחיל להתפתח בבטן אמו מהטבוּר שבמרכז גופו והולך ונמתח לארבע צדדים ('מדרש תלפיות' למחבר 'שבט מוסר' אות ג ד"ה ואף בצלאל) כך גם העולם, שבתחילה התפשט האבן לכל השטח שעתיד להיות בו בית המקדש וירושלים שבתוך החומות, בהתפשטות צחה וזכה. אחר כך התפשטה האבן עוד על כל ארץ ישראל והיא התקדשה, כשהתפשטותה היתה דקיקה וצחה בעפרה יותר מכל שאר עפר העולם אך לא כמו ההתפשטות הראשונה. ואחר כך היתה התפשטות שלישית לכל שאר חלקי האדמה מקום מושבם של שאר האומות, והיא היתה התפשטות חשוכה וגסה בעפרה יותר מהכל (זוהר פרשת פקודי דף רכב ע"ב ד"ה 'בתלת' עד ד"ה והא אוקמוה). כך נמצא שאבן זו היתה באמצע וכל העולם התפשט מסביב לה (זוהר פרשת פקודי דף רכב ע"ב ד"ה אתפשטותא תניינא, עפ"י גמ' יומא דף נד ע"ב).
האבן הזאת היא החוֹמר הראשון שממנו התפשטה הארץ ('אהבת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ הפטרת ויגש ד"ה וישבו על הארץ) ונקראת בתורה "בֹהוּ" שנאמר "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" (בראשית א, ב) כאשר "תֹהוּ" הוא חומר שאין בו ממש ואילו "בֹהוּ" הוא כאשר חומר הארץ כבר התלבש בצורה (רמב"ן בראשית א, א ד"ה ואחר שאמר). ובשם זה נקראו גם האבנים המשוקעות בתהום (גמ' חגיגה דף יב ע"א) שיצאו מאבן זו ('זוהר חדש' פרשת בראשית דף ט ע"א ד"ה אמר רבי אלעזר). אבן זו נקראת גם בשם 'אבן השתיה' כי בה התחיל הקב"ה לברוא את עולמו ('מדרש תנחומא' אות ג ד"ה ואף בצלאל) וממנה נשתת ('ויקרא רבה' פרשת אחרי מות כ, זוהר פרשת ויחי דף רלא ע"א ד"ה תא חזי, רמב"ן בראשית א, א ד"ה ואחר, גמ' יומא דף נד ע"ב) והתייסד ('אור החמה' על זוהר פרשת ויחי דף רלא ע"א ד"ה 'שתיה דמינה' מהרא"ג) והשתכלל כל העולם (זוהר פרשת וישב דף קפו ע"א ד"ה עלמא כד אתברי) ועליה העולם עומד ('זוהר חדש' פרשת בראשית דף ט ע"א ד"ה אמר רבי אלעזר). לכן 'שתיה' הוא גם לשון 'שת-י"ה' כי הקב"ה שׂם אותה יסוד ושתילה לכל (זוהר פרשת פקודי דף רכב ע"א ד"ה פתח ואמר).
מקום המקדש נקרא גבוה יותר מכל השאר, לכן על ישראל שבאים אליה על דבר המשפט נאמר "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ" (דברים יז, ח), "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ" – לשון עלייה, כי תמיד 'עולים' למקדש על אף שיכולים לבוא לירושלים מאיזה הר גבוה יותר כמו הר חרמון שממנו יורדים לירושלים ולא עולים כפי שנאמר "כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן" (תהלים קלג, ג). והטעם שמקום המקדש נקרא גבוה יותר מכל ארץ ישראל כי הוא משְׁתִיתוֹ של עולם תחילת יצירה ושם הוא המרכז והנקודה האמצעית שבכדור, וכל הבאים לשם תמיד עולים ולא יורדים כי מהנקודה הזאת התרחב והתפשט הכדור עד שנעשה עגול כמות שהוא, וכל 'הפִּיוֹת' אליה פונים וממנה יונקים יניקת חיוּתם והיא המרכז האמיתי של הכדור. לכן בלי ספק מכל צד שיפנו אליה יקרא עלייה, לא רק עלייה במעלת וגדולת המקום לבדה אלא עלייה ממש כי כל מה שסביבה ירוּד ועמוֹק ביחס אליה ('שער החצר' לר' דוד בן שמעון סימן תקפב ד"ה 'ולכאורה' בשם החתם סופר יו"ד חלק רל"ד).
יעקב אבינו שכב על אבן השתיה וייסד שם את מקום המקדש
יעקב אבינו יצא מבאר שבע והלך לחרן, וכשנמלך לחזור ולהתפלל במקום שהתפללו אבותיו בהר המוריה, קפצה לו הדרך והגיע מיד אל הר המוריה (רמב"ן בראשית כח, יז ד"ה והאבן אשר שם מצבה, רש"י בראשית כח, יז) אל מקום אבן השתיה ('ליקוטי הלכות' לר' נתן חלק אורח חיים א ציצית ג אות יב). יעקב לקח שנים עשר אבנים ושׂם אותם למראשותיו והלך ללון שנאמר "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כח, י - יא). וכשהשכים יעקב בבוקר, ראה שהאבנים הפכו להיות אבן אחת (ראה 'בראשית רבה' סח, יא). אז ירד לו שֶׁמֶן משמים והוא יצק אותו על האבן שנאמר "וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ" (בראשית כח, יח). אחר כך הקב"ה הטביע את האבן הזאת עד עמקי התהומות ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לה ד"ה והביט יעקב) ואבן זו נעשתה 'אבן שתיה' שמשם נמתחה כל הארץ ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לה ד"ה מכאן אתה למד, זוהר פרשת נח דף עב ע"א ד"ה רבי יהודה).
אבן השתיה הראשונה היתה קיימת מימות בריאת העולם, אך היתה 'מתמוטטת' מפני עוונות בני האדם ולא יכלה שיבנה עליה המקדש עד שיעקב אבינו על ידי מעשיו העמידה באמצעות האבן החדשה ששקעה בתהום ונוספה לה ('אור החמה' על זוהר פרשת נח דף עב ע"א ד"ה 'פתח רבי יהודה' מהרא"ג). וכך האבן של יעקב היתה חיזוק לקיום העולם (רד"ל על 'פרקי דרבי אליעזר' פרק לה ד"ה מכאן אתה למד) ובזכותו נעמד העולם. מטעם זה יעקב קרא לאבן "מַצֵּבָה" (בראשית כח, יח) כי הציב את 'אבן השתיה' הראשונה על עומדה ('אור החמה' על זוהר פרשת נח דף עב ע"א ד"ה 'פתח רבי יהודה' מהרא"ג), מה שלא עשה אף אדם אחר עד ימיו (זוהר פרשת נח דף עב ע"ב ד"ה תא חזי אברהם). מטעם זה אמרו רבותינו שכאשר יעקב אבינו ישן 'התקפלה' כל ארץ ישראל תחתיו (ראה רש"י בראשית כח, יג) כדי ללמד שארץ ישראל שהיא יסוד כל העולם היתה עומדת תחת זכותו ('אור החמה' על זוהר פרשת נח דף עב ע"א ד"ה 'פתח רבי יהודה' מהרא"ג), שהוא העמידה להיות קיום לעולם (זוהר פרשת ויחי דף רלא ע"א ד"ה תא חזי האי אבן).
ואין הכוונה שארץ ישראל ממש התקפלה תחת יעקב אבינו כשישן בהר המוריה, אלא שהוא ישן על גבי 'אבן השתיה' שנבראה עם ראשית הבריאה אשר שׁם היה מקומה, והשוכב במקום ההוא דומה כאילו שוכב על כל הארץ כי משם מתפשטים לכל הרוחות ('כלי יקר' בראשית כח, יג ד"ה אני ה', 'אהבת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ הפטרת ויגש ד"ה וישבו על הארץ) וממנה נמתח כל העולם ('אהבת יהונתן' הפטרת ויגש ד"ה וישבו על הארץ), שאבן זו היא 'מעט המחזיק את המרוּבה' וכלול בה המקום של כל העולם כולו (עפ"י 'ליקוטי הלכות' לר' נתן חלק אורח חיים א ציצית ג אות יב). לכן ה' אמר אז ליעקב שהוא יפרוץ לכל הרוחות כי על ידי מקום זה יקנה את כל ארבע רוחות העולם שהרי משם הוא מקורם כפי שנאמר "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ" (בראשית כח, יג – יד) ('כלי יקר' בראשית כח, יג ד"ה אני ה').
אחרי שיעקב יצק שמן על האבן והיא נוספה במקום שעתיד לעמוד היכל ה' ('שפתי כהן על התורה' פרשת ויצא על הפסוק 'ויקח את האבן') כפי שאמר יעקב "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקִים" (בראשית כח, כב), יעקב נפל והתפלל לפני אותה אבן השתיה ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לה ד"ה מכאן אתה למד) שהיא כמו ארון ברית ה' ומכוּונת כנגד 'קודש הקודשים' (רד"ל על 'פרקי דרבי אליעזר' פרק לה אות עא ד"ה שנאמר והאבן ד"ה ונפל יעקב). יעקב אבינו ייחד את אותה האבן למקדש ('אור החיים הקדוש' בראשית כח, כב ד"ה והאבן הזאת) כאשר ראה ששקעה עליו השמש באותו היום מוקדם שלא בעונתה (ראה 'בראשית רבה' סח, י), ועל ידי כן הבין שמקום זה הוא מקום המקדש שאינו צריך אל השמש ואדרבא השמש צריכה אליו, שהרי מטעם זה החלונות של בית המקדש היו רחבים מבחוץ וצרים מבפנים על מנת שהאור ייצא מן המקדש ויאיר לעולם ולא להיפך ('כלי יקר' בראשית כח, יא ד"ה ולכך קראו מקום סתם). על האבן הזאת של יעקב אבינו נאמר בבית המקדש השני "וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה" (זכריה ד, ז) שהיא האבן שהיתה מראשותיו של יעקב אשר ייסדו בה את בית המקדש ('כלי יקר' בראשית כח, יא ד"ה ויקח מאבני המקום).
דוד המלך חיפש ומצא את המקום בו צריך להיבנות בית המקדש
דוד המלך ידע שה' ציוה "וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים כו, ב) כי רצונו יתברך לשכון דווקא במקום המיוחד לו, אף שהוא יתברך מכבד כל מקום שישכון בו. והכל ידעו שיעקב אבינו הודיע שמקום משכנו הוא בהר המוריה המקודש לה' שנאמר "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כח, יז), אך לא ידעו ישראל היכן הוא המקום אשר שכב שם יעקב כדי לידע שזה הוא מקום המקדש ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות מצוה צו דף קכו ע"א טור ב ד"ה אכן עוד חל עלינו). ועל אף שידעו שהמקום בו בחר ה' הוא הר המוריה, הם לא ידעו את ייחוד מקומו לפי שהיה בלתי ניכר בימים ההם ('אלשיך הקדוש' פרשת תרומה כה, ח ד"ה ופירש שני העניינים וד"ה וזה אחשוב) והתורה מצידה העלימה אותו לגמרי וקראה לו רק בשם "הַמָּקוֹם" (ראה דברים כו, ב, דברים יח, ו, דברים יז, ח, דברים טז, ו) כדי שהשבטים לא יריבו ביניהם לקבל את מקום זה בנחלתם ('רבינו בחיי' דברים יב, ה ד"ה 'ומה שסתם הכתוב' ועיי"ש כיצד הבין את אופן העלמת המקום).
דוד המלך ביקש להשלים את נדרו של יעקב אבינו "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקִים" (בראשית כה, כב) לכן רצה למצוא את מקום בית ה'. ועל כך נשבע דוד ואמר "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב: אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב: הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר" (תהלים קלו , א – ו) כלומר שדוד המלך נשבע לה', וגם נדר ל'אביר יעקב' הוא יתברך שמו אשר החזיק את יעקב על ידי נדרו אשר נדר ושביקש עתה דוד המלך להשלים את נדרו. והוסיף דוד המלך לומר שעל אף שידעו כי מקום המקדש הוא בהר המוריה אך לא היה ידוע להם ייחוד מקומו של ההר, וחשבו שמקומו הוא בעיר מושב כמו "אֶפְרָתָה" הסמוכה לירושלים ונמצאת בין לוז לירושלים ('אלשיך הקדוש' פרשת תרומה כה, ח ד"ה ועל פי דרכינו וד"ה ופירש שני העניינים).
דוד המלך טרח מאוד למצוא את מקום בית המקדש, עד אשר בא 'דבר האלקים' אל נתן הנביא והוא הודיעו כי המקום הוא "בִּשְׂדֵי יָעַר" (תהלים קלו , ו) בגוֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבוּסִי, וזהו המקום המקוּדש לה' מאז נברא העולם ('אלשיך הקדוש' פרשת תרומה כה, ח ד"ה ופירש שני העניינים וד"ה וזה אחשוב). 'אבן השתיה' היתה חביבה על דוד המלך מאוד ועליה הוא אמר "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" (תהלים קיח, כב) (זוהר פרשת נח דף עב ע"א ד"ה פתח ואמר). דוד המלך ידע שכשיעקב אבינו לקח שנים עשר אבנים הם רבו ביניהם וכל אחת אמרה "עלי יניח צדיק את ראשו!" עד שנעשו כולן לאבן אחת (ראה רש"י בראשית כח, יא), והבין מזה כי הוא אוֹת ומוֹפת על העתיד להיות, שככה תהיה מריבה גם בין שנים עשר השבטים שהם אבני נזר, כי כל שבט יאמר "עלי יניח צדיקו של עולם את ראשו!" כלומר שיהיה בית המקדש בחלקי. לכן דוד המלך עשה את כל השבטים ל'אבן אחת' כאשר גבה כסף מכל השבטים על מנת לקנות את גוֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבוּסִי ('כלי יקר' בראשית כח, יא ויקח מאבני המקום).
השפע יורד דרך 'שער השמים' שמעל המקדש אל אבן השתיה
ארץ ישראל התקדשה בעשר קדושות זו למעלה מזו ('ליקוטי הלכות' לר' נתן אורח חיים א נשיאת כפים ה אות ה) והם קודש הקודשים, ההיכל, עזרת כהנים, עזרת ישראל, עזרת נשים, החֵיל, הר הבית, לפנים מן החומה, עיירות המוקפות חומה, ארץ ישראל (משנה כלים א, ו – ט לפי שיטת רבי יוסי ראה ר' עובדיה מברטנורא כלים א, ט ד"ה ופורשין). ומה שיותר סמוך לנקודת אבן השתיה בקודש הקודשים הרי הוא מקודש יותר ('ליקוטי הלכות' לר' נתן אורח חיים א נשיאת כפים ה אות ה) ששם היא הקדושה העשירית. ו'אבן השתיה' עצמה כוללת את כל עשר הקדושות ('ליקוטי הלכות' אורח חיים א ענין קדושה דסידרא א אות ה), והיא עיקר יסוד המקדש ('ליקוטי הלכות' לר' נתן אורח חיים א נשיאת כפים ה אות ה). כל הקדוּשוֹת סובבות אחת את חברתה סביב קודש הקודשים כמו גלדים של בצל, החל מקודש הקודשים שבמרכז עד לארץ ישראל. וסביב לארץ ישראל נמצא 'חוץ לארץ' שהוא מקום משכן טומאת השׂרים הרוחניים ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א מעין ראשון נהר כה ד"ה וזה שאמר הכתוב).
מעל לבית המקדש נמצא "שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" כפי שאמר יעקב אבינו "אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כח, יז) ('אלשיך הקדוש' פרשת תרומה כה, ח ד"ה הנה זה כל פרי גודל), והוא מכוון כנגד הר המוריה ממש ('נחלת בנימן' לר' בנימין יצחק וואלף על טעמי המצוות מצוה צו דף קכו ע"א טור ב ד"ה אכן עוד חל עלינו). כאשר השער הזה הוא בעצם חלוֹן אחד מרובע הנמצא באמצע כיפת השמים, למעלה הוא צר ולמטה רחב. שיעורו הצר למעלה הוא כגודלו של בית המקדש כך שכולו היה נתון תחת החלון. אמצע עוביו של החלון הוא כשיעור עיר הקודש ירושלים, ושיעור הגודל התחתון של החלון למטה הוא כמו כל ארץ ישראל. דרך החלון הזה יורד השפע ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א מעין שלישי נהר ג ד"ה רוצה לומר) מכל העולמות העליונים ('אלשיך הקדוש' פרשת תרומה כה, ח ד"ה הנה זה כל פרי גודל) בדרך ישרה על בית המקדש ('חסד לאברהם' מעין שלישי נהר ג ד"ה רוצה לומר) אל אבן השתיה שבקודש הקודשים ('באר מים חיים' לר' חיים טירר פרשת בראשית אות ה ד"ה גם יאמר הכתוב וד"ה והנה אמרו חכמינו). ולזה הועילה יציקת השמן על האבן אצל יעקב אבינו שנאמר "וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ" (בראשית כח, יח) כי על ידי כן גרם ש'אבן השתיה' תהיה בית קיבול לקבלת 'השפע' היורד מהעליונים ('שפתי כהן על התורה' פרשת ויצא על הפסוק 'ויקח את האבן').
'שער השמים' הוא גם מקום עליית התפילות ('טעמי המצוות' להרדב"ז מצוה שעא ד"ה שלא להקריב קרבן, 'עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת ויצא ד"ה ויחלום וכו'). לכן אחרי שאדם הראשון גורש מגן עדן הוא הלך והתיישב בהר המוריה, כי ידע שהמקום מוכן לקבלת התפילה ורצה להתפלל שם על חטאו כך שישמע אותו הבורא מיד ('מדרש תלפיות' ענף אדם הראשון ד"ה 'על פסוק' מהמחבר). וגם האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב הגיעו להר המוריה והתפללו שם (ראה גמ' פסחים דף פח ע"א שקראו לו 'הר' 'שדה' ו'בית') ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' סימן ו ד"ה במדרש בית המקדש) על בניהם ('זיקוקין דנורא ובעורין דאשא' לר' שמואל הידא על 'תנא דבי אליהו זוטא' פרק ראשון, כא). וזה הטעם שעם ישראל הנפוצים בכל קצוות הארץ מתפללים תמיד כנגד ירושלים ובית המקדש לפי ששם הוא 'שער השמים' ('תולעת יעקב' לר' מאיר בן גבאי בחלק 'סוד תפלות מעומד' דף יח ע"א ד"ה ובמדרשו של רשב"י) ומשם התפילות עולות ('טעמי המצוות' להרדב"ז מצוה שעא ד"ה שלא להקריב קרבן). ועל זה אמר דוד המלך "קוֹלִי אֶל ה' אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה" (תהלים ג, ה) כלומר שה' עונה אותי "מֵהַר קָדְשׁוֹ" ששם הוא שער השמים ודרך שם עולות כל התפילות. ודבר זה הוא "סֶלָה" כלומר יהיה לנצח אף בזמן שאין בית המקדש קיים ('חזה ציון' לר' עמנואל חי ריקי תהלים ג על הפסוק 'קולי אל ה' אקרא') (להרחבה על תפילות ישראל שבחוץ לארץ ראה מאמרינו לפרשת בחוקותי – 'ישיבת ישראל בחוץ לארץ').
כאשר רַבּוּ העוונות של לשון הרע ורכילות ונבילות הפה קודם חורבן בית המקדש, נעשה גוף של ענן עבה אשר סגר מעט מעט את סביבות שפתי החלון שמעל המקדש, עד שביום ט' באב נסגר החלון כולו ונפסק השפע לרדת ונחרב הבית. ותכף אחרי שנחרב בית המקדש הקב"ה פתח את החלון ועשה שלא ייסגר עוד. לכן פתח זה לא נסתם יותר לעולם אלא דווקא בשעת החורבן, כי אז ניתן רשות ל'חיצונים' להיכנס לארץ ישראל ולהחריב את בית המקדש בעוונות הרבים. ואחר כך התגרשו 'החיצוֹנים' משם מיד כי אין להם שלטון בארץ ישראל ('חסד לאברהם' מעין שלישי נהר ג ד"ה רוצה לומר). וכך כשבית המקדש היה קיים הוא היווה מקום חיבור בין שמים לארץ, כי מעליו היה את 'שער השמים' ('ליקוטי הלכות' אורח חיים ב ברכת המזון ומים אחרונים ה אות ג) אשר ממנו יורד השפע העליון להאיר על הארץ ולדרים עליה ('אלשיך הקדוש' פרשת תרומה כה, ח ד"ה הנה תצילנה אזנים, הקדמת 'סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ דף עו ע"א טור ב ד"ה וכאן אמרינן) וכנגדו למטה היתה אבן השתיה שהיא יסוד הארץ ('ליקוטי הלכות' לר' נתן אורח חיים ב ברכת המזון ומים אחרונים ה אות ג).
מאבן השתיה שבקודש הקודשים יוצא שפע לכל העולם
ארץ ישראל נתונה באמצע העולם ('מדרש תנחומא' פרשת קדושים אות י, זוהר פרשת ויחי דף רכו ע"א סוף ד"ה בגין דעינוי) כלומר אמצע היישוב של בני האדם (זוהר פרשת תצוה דף קפד ע"ב ד"ה בתרין נקודין, מקדש מלך' לר' שלום בוזאגלו על זוהר פרשת תרומה דף קנז ע"א), וירושלים באמצעיתה של ארץ ישראל ('מדרש תנחומא' פרשת קדושים אות י) כשהכוונה שהשפע לארץ ישראל מגיע מירושלים ('מקדש מלך' לר' שלום בוזגאלו על זוהר פרשת תרומה דף קנז ע"א). בית המקדש נמצא באמצע ירושלים, וההיכל באמצע בית המקדש, והארון באמצע ההיכל, ואבן שתיה שממנה נשתת העולם נמצאת לפני ארון הברית ('מדרש תנחומא' פרשת קדושים אות י. ראה זוהר פרשת תרומה דף קנז ע"א ד"ה אלא קדשא בריך הוא, וכן זוהר פרשת שלח לך דף קסא ע"ב ד"ה תא חזי כד ברא) באמצע קודש הקודשים ('תוספות יום טוב' על משנה יומא ה, ב). כך נמצא כי אבן השתיה היא נקודת אמצע של כל העולם הנקרא כדור הארץ ('עץ הדעת טוב' על התורה לר' חיים ויטאל פרשת ויצא ד"ה או יקרא א"י), וכמו שלבו של האדם נמצא באמצע הגוף כך 'אבן השתיה' היא הלב שבאמצע ישוב העולם (זוהר פרשת פנחס דף רכא ע"ב ד"ה שאלתא אחרא). וזה נרמז במה שאמרו רבותינו כי האדם צריך בתפילה ש"יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים" (ראה משנה ברכות ד, ה) ('נפש החיים' לר' חיים מוולוזי'ן תלמיד הגר"א שער א פרק ד ד"ה גם על זאת).
כמו שמהלב של האדם מגיעים תוצאות חיים לכל האיברים, וכך גם מאבן השתיה יוצא שפע לארץ ישראל ולכל שאר העולם ('ספר הליקוטים' להרמ"ד וואלי חלק א ב'נושאים שונים' ד"ה דע שכל העולם כלו). וכמו שכל הכֹח של המאכלים בא תחילה ללב שהוא מלך על כל האברים בגוף, והלב לוקח לעצמו את הזך והנקי והשאר שולח מאתו כֹח לכל האברים דרך מעבר הַוְּרִידִים, כך גם כל השפעוֹת הַחַיּוּת היורדות משמים לארץ, מגיעות תחילה אל נקודת אמצע הארץ שהיא 'אבן שתיה' ומשם מתחלק השפע לכל אברי העולם ('באר מים חיים' פרשת בראשית אות ה ד"ה גם יאמר) בתחילה בירושלים ואז בארץ ישראל ובסוף בכל היישוב ('אור החמה' על זוהר פרשת תרומה דף קנז ע"א ד"ה 'ויש עוד מייחד' מהרמ"ק), כך שאין מקום שלא ניזון מירושלים (זוהר פרשת תרומה דף קנז ע"א ד"ה אלא קדשא בריך הוא, זוהר פרשת וישב דף קפו ע"א ד"ה ועלמא כד אברי) אפילו שהיא בחוּרבנה. ומירושלים יוצא המזון לכל צדדי היישוב כולל עם ישראל שבחוץ לארץ. וזה הטעם שגם בחוץ לארץ אומרים בברכת המזון "וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (זוהר פרשת תרומה דף קנז ע"ב ובגין כך).
לכן 'אבן השתיה' נקראת בשם זה כי הוא לשון שתיה ממש, שממנה שותים כל הנמצאים ברכה ושפע ('אור החמה' על זוהר פרשת ויחי דף רלא ע"א ד"ה 'על מה' מהרמ"ק). וכן הר המוריה נקרא בתורה "הַמָּקוֹם" (דברים כו, ב) בסתם, כי כל העולם מיוסד עליו וממנו יוצא השפע לכל העולם ('כלי יקר' בראשית כח, יא ד"ה לכך קראו מקום סתם). מטעם זה בימיו של שלמה המלך לא היה נחשב הכסף אלא כמו אבנים שנאמר "אֵין כֶּסֶף לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה" (מלכים א' י, כא), כי שלמה ידע ש"מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי" (תהלים נ, ב) ('אהבת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ הפטרת בהר בחוקותי ד"ה וכן כתיב אין כסף) כלומר שממנה משתכלל כל העולם כולו ('מדרש תנחומא' פרשת קדושים אות י) ששם אבן השתיה אשר ממנה הושתת העולם, וידע ששם הוא 'שער השמים' אשר ממנו יוצא השפע לכל העולם ומתחלק לשאר הארצות – ושלמה הצליח לכנס את כל השפע הזה במקום אחד עד שבימיו הכסף לא נחשב אלא כמו אבנים ('אהבת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ הפטרת בהר בחוקותי ד"ה וכן כתיב אין כסף).
מאבן השתיה שבבית המקדש נמשכים גידין וצינורות לכל המקומות שבעולם ('ליקוטי הלכות' לר' נתן אורח חיים ב ברכות הראיה וברכות פרטיות ד אות ו) ולכל המדינות שבהם ('ליקוטי הלכות' לר' נתן חושן משפט א שלוחין ד אות ז), וכל מקום השוֹנה מחברו מקבל את הגיד והצינור לשפע שלו ('ליקוטי הלכות' אורח חיים ב ברכות הראיה וברכות פרטיות ד אות ו). וכן יש צינורות הנמשכים ממקום המקדש אל שבעים המשפחות של אומות העולם כנגד שבעים שרים רוחניים שנאמר "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג) ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב תורה אור פרשת תרומה אות ד ד"ה אחר כך בא שלמה). לכן יש מקום בעולם המסוגל לגדל פלפלים ומקום אחר בעולם המגדל פירות אחרים ('ליקוטי הלכות' אורח חיים ב ברכות הראיה וברכות פרטיות ד אות ו) ושלמה המלך שהיה חכם ידע את עיקר משתיתו של עולם היא אבן השתיה, וידע איזה גיד הולך ממנה אל כל ארץ והיה נוטע על הגיד הזה את האילנות של אותה הארץ והיו עושים אצלו פירות כפי שאמר "עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי" (קהלת ב, ה) ('מדרש תנחומא' פרשת קדושים אות י) וכך צמחו לו כל האילנות שבעולם ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב תורה אור פרשת תרומה אות ד ד"ה אחר כך בא שלמה).
כפרתם של ישראל ביום הכפורים היתה באה דרך אבן השתיה
עיקר נקודת בית המקדש הוא במקום הארון והלוחות שעמדו על אבן השתיה אשר מקודש מן הכל ('ליקוטי הלכות' אורח חיים ג ראש חדש ה אות יד). לכן ביום הכפורים שאז היו צריכים לכפר על כל העוונות והחטאים והפשעים של ישראל מכל השנה, היה צריך הכהן הגדול להיכנס לפני ולפנים אל נקודת אבן השתיה בעצמה, למקום בו היו הארון והלוחות, כדי להביא לישראל כפרה וסליחה דרך אבן השתיה ('ליקוטי הלכות' אורח חיים א נשיאת כפים ה אות ה) אשר היא יסוד העולם וממנה הוא הושתת. ועיניהם של ישראל ולבם היו תלויות בכהן גדול שיחד עמהם היה מקשר עצמו אל 'אבן השתיה' כדי לבטל את עוונותיהם ('ליקוטי הלכות' אורח חיים ב ברכת המזון ומים אחרונים ג אות יג). וכאשר נכנס הכהן גדול לפני ולפנים אל אבן השתיה, הוא היה מתפלל מתוכה על סיפוק מזונותיהם של ישראל ואומר "יהי רצון מלפניך שתהא שנה זו גשומה שחונה וטלולה שנת רצון שנת ברכה שנת זול שנת שׂובע שנת משא ומתן, ואל יצטרכו בה עמך ישראל אלו לאלו, ואל יגביהו ישראל שׂררה אלו על אלו, ואל תפנה לתפלת עוברי דרכים" (ראה 'ויקרא רבה' כ, ד) ('רבינו בחיי' שמות טז, א ד"ה וע"ד המדרש).
הכהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים פעם אחת בשנה ביום הכפורים, שהוא יום הכלול מכל ימי השנה שנאמר "יָמִים יֻצָּרוּ וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם" (תהלים קלט, טז) וגם כולל את כל שינויי הזמן של השנה. והיה הכהן גדול מחבר אותם יחד במקום 'אבן השתיה' אשר כולל את כל המקומות יחד. וזה נעשה על ידי הכהן הגדול המובחר שבישראל ושנכללים בו כל ישראל באהבה ושלום – ועל ידי כך נכללים כל הדברים הללו יחד ברצון אחד ('ליקוטי הלכות' לר' נתן אורח חיים ב ברכות הראיה וברכות פרטיות ד אות ו). הכהן הגדול שנכנס לקודש הקודשים היה מניח את המחתה עם הגחלים בין שני בדי הארון (משנה יומא ה, א) שהיה נמצא במקום אבן השתיה ('ליקוטי הלכות' אורח חיים ב ברכת המזון ומים אחרונים ג אות יג) והיה צובר את הקטורת על גבי הגחלים (משנה יומא ה, א). ובימי בית המקדש השני שלא היה את ארון הברית, הכהן גדול היה מניח את המחתה עם הקטורת על 'אבן השתיה' שבלטה מהארץ בגובה שלש אצבעות (משנה יומא ה, ב), ועל ידי זה היה מכפר ומטהר את ישראל מעוונותיהם ('ליקוטי הלכות' אורח חיים ב ברכת המזון ומים אחרונים ג אות יג).
עיקר האבלות על חורבן בית המקדש הוא מה שפגמנו בעוונותינו להתרחק מקדושת 'קודש הקודשים' שהיא 'אבן השתיה' נקודת מרכז העולם, ומשם עיקר קדושת בית המקדש וארץ ישראל ('ליקוטי הלכות' לר' נתן אורח חיים ב ברכות הראיה וברכות פרטיות ד אות ז). כי עיקר השלימות של ארץ ישראל הוא כאשר בית המקדש בנוי בתוכו וארון הברית עומד במקומו בקודש הקודשים, ומשם נמשכת הארת התורה שעומדת על מכוֹנה ומעמדה, לכל אחד מישראל. לכן דוד המלך התייגע למצוא מקום לבית המקדש "אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב" (תהלים קלו , ד – ה) כי כאשר הארון מונח על אבן השתיה אז יוצאת משם תורה לכל ישראל "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה" (ישעיה ב, ג). לכן בדורו של שלמה המלך היו צדיקים גדולים, כי ארון הברית היה במקומו הקבוע על אבן השתיה ('ליקוטי הלכות' אורח חיים ב סעודה ה אות לב). וכן בכוח ההשפעה של 'אבן השתיה' יכלו חכמי הסנהדרין לדון את כל העולם. משום כך הם היו יושבים דווקא ב'לשכת הגזית' בתוך בית המקדש ('ליקוטי הלכות' לר' נתן חלק אורח חיים א ציצית ג אות יב ועיי"ש).
כאשר נברא העולם הוא היה מתרחב והולך על ידי אבן השתיה עד שהקב"ה גער בו ואמר לו די ('אהבת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ הפטרת ויגש ד"ה וישבו על הארץ) ועל שם כך הקב"ה נקרא בשם שד"י (גמ' חגיגה דף יב ע"א בשם רב וריש לקיש), ולולא גערה זו לא היה גבול להתרחבות העולם. אך לעומת כן על "נַחֲלַת יַעֲקֹב" שבה נמצאת אבן השתיה נאמר שהיא בלי גבול "וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי דִּבֵּר" (ישעיה נח, יד) ('אהבת יהונתן' הפטרת ויגש ד"ה וישבו על הארץ) כלומר כפי שהבטיח ה' ליעקב אבינו להתרחב "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה" (בראשית כח, יד) (רש"י ישעיה נח, יד). וזה הטעם שבזמן המקדש "לא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים" (אבות ה, ה) כי הארץ היתה הולכת מתפשטת מהר המוריה על ידי אבן השתיה ('אהבת יהונתן' הפטרת ויגש ד"ה וישבו על הארץ), וכן אמרו רבותינו "עתידה ירושלים שתהא מגעת עד שערי דמשק" ('שיר השירים רבה' ז, ד). ועוד עתידה להתפשט גבולה של ארץ ישראל על ידי אבן השתיה עד שיוכלו כל ישראל לשבת עליה שנאמר "וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם" (יחזקאל לז, כה) ('אהבת יהונתן' הפטרת ויגש ד"ה וישבו על הארץ) במהרה בימינו, אמן.