פרשת ראה אנכי איסור אכילת בעלי חיים טמאים

ויש להבין, מדוע התורה הקדושה אסרה על עם ישראל לאכול את שרצי הארץ ומינים מסוימים של בהמות, חיות, עופות ודגים?

בעלי החיים הטהורים נמשכים מהקדושה והטמאים מרוּח הטומאה

כל הדברים שנבראו למטה נאצלו מן העליונים והם דוגמא להם ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה קפה ד"ה שלא לאכול תולעת). לכן לא תמצא לעולם דבר למטה שאין כנגדו איזה ענין למעלה, וכן ההפך אין לך דבר למעלה שלא יימצא דוגמתו למטה ('רקנאטי' פרשת שמיני על הפסוק 'דברו אל בני ישראל'). כך הם גם הבהמות הטהורות, העופות הטהורים והדגים הטהורים שכולם נאצלים מ'מדת החסד'. אך לעומתם כל המינים הטמאים ובכללם הבהמות הטמאות, העופות הטמאים והדגים הטמאים ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קפה ד"ה שלא לאכול תולעת) כולם נאצלים מ'מדת הדין' ('רקנאטי' פרשת שמיני על הפסוק 'דברו אל בני ישראל', ספר 'ציוני' לר' מנחם ציוני פרשת שמיני ד"ה וטעם השני, 'מאה שערים' המיוחס לרקנאטי שער חמישים ד"ה ועל דרך האמת) ורוח 'הטומאה' ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קפה ד"ה שלא לאכול תולעת), כמו גם רוחותיהם הטמאות ('רקנאטי' פרשת שמיני על הפסוק 'דברו אל בני ישראל').

ובכלל זה גם כל השרצים השוֹרצים על הארץ, כגון הנחשים והעקרבים שבכולם רוח הטומאה שׁוֹרה ונקשרת, כי היא מכוּונת לטבעם (הרמ"ד וואלי תלמיד חבר להרמח"ל בחומש ויקרא פרק יא ד"ה וכל השרץ השורץ). לכן אף שהתורה אסרה את כל השרצים שנאמר "וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל: כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם" (ויקרא יא, מא – מב), היא חזרה ומנתה דווקא שְׁמוֹנָה מינים של שרצי הארץ "וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ: וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת" (ויקרא יא, כט – ל) בכדי לרמוז על שְׁמוֹנָה כוחותיו של הס"מ כפי שאמרו רבותינו "מלאך המות בשמונה" (ראה גמ' ברכות דף ד ע"ב). וכן מטעם זה התיבות "לָכֶם הַטָּמֵא" יוצא בגימטריא 'זה סמא"ל' עם עוד שתיים כנגד שתי התיבות ('שפתי כהן על התורה' סוף פרשת שמיני ד"ה 'וזה לכם הטמא' עיי"ש).

וכן החמורים, הכלבים, החזירים ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה קפה ד"ה שלא לאכול תולעת) והגמלים וכל שאר הבהמות הטמאות, כולם נאחזים בסטרא אחרא (החיד"א בהערתו על ספר 'עיר מקלט' לטעמי המצוות פרשת שמיני אות קנו) ובאים מרוּח הטומאה ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קפה ד"ה שלא לאכול תולעת). וכן כוחם של שרצי העוף, כגון הצרעות והזבובים היתושים והחגבים הטמאים, כולם הם מצד הטומאה (הרמ"ד וואלי דברים פרק יד על הפסוק 'וכל שרץ העוף טמא הוא'). וכללו של דבר ישנם שני סוגי מערכות עליונות – קדושות וטמאות, וכל בעלי החיים הטהורים בריאתם מן הקדוּשה ('חסד לאברהם' מעין שישי נהר ט ד"ה כבר נרמז) ונמשכים מצד הטהרה ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קפה ד"ה ואם תאמר איך) וכל בעלי החיים הטמאים בריאתם מן הטומאה ('חסד לאברהם' מעין שישי נהר ט ד"ה כבר נרמז) ונמשכים ממנה ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קפה ד"ה ואם תאמר איך). מטעם זה הטמאים נקראים בשם 'אִסוּר' כי הם "אסוּרים" בידי 'הקליפה' עד לימוֹת הקץ, שאז יעביר ה' את רוּח הטומאה מן הארץ ('עבודת ישראל' לר' מקוז'ניץ פרשת שמיני ד"ה זאת החיה אשר תאכלו).

בעלי החיים הטמאים הותרו לאומות העולם ונאסרו לעם ישראל 

כל בעלי החיים הטמאים ובכללם הדגים הבהמוֹת החיוֹת והעוֹפוֹת הטמאים, הותרו לאומות העולם, כי הם מכוּונים ממש אל שוֹרשם הטמא של האומות (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק יא ד"ה את זה תאכלו), שהרי גם נשמתם של האומות מגיעה מרוח הטומאה ('רקנאטי' פרשת שמיני ד"ה והתקדשתם והייתם קדושים, 'ליקוטי אמרים תניא' סוף פרק ו וסוף פרק א'. וראה 'עץ חיים' להאר"י ז"ל שער מט ד"ה ובזה תדע נפש, 'ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת יתרו על הפסוק 'מזבח אדמה וכו' שהם כולם באים מג' קליפות טמאות). לכן בשעה שאומות העולם ניזונים מדברים טמאים, כגון מאכילת השקצים והעכברים ושאר הבריוֹת הטמאות ('חסד לאברהם' מעין שישי נהר ט ד"ה האמנם הקב"ה) (להרחבה על טומאת נשמתם של אומות העולם ראה מאמרינו לפרשת מטות – 'טומאת העמים') כמו הדגים הטמאים שבמים (הרמ"ד וואלי דברים פרק יד על הפסוק 'את זה תאכלו מכל אשר במים'), הרי שהם נדבקים בשלהם (זוהר פרשת שמיני דף מב ע"א ד"ה וכתב ולא תשקצו) מחמת שהם טמאים כמותם (הרמ"ד וואלי דברים פרק יד על הפסוק 'את זה תאכלו') (להרחבה על טומאת הגוים ראה מאמרינו לפרשת מטות – 'טומאת הגוים').

אך לעומתם ישראל הם קדוֹשים ('חסד לאברהם' מעין שישי נהר ט ד"ה האמנם הקב"ה), כי נשמתם מצד הטהרה ('רקנאטי' פרשת שמיני ד"ה והתקדשתם והייתם קדושים) ושוֹרשם מצד הקדוּשה (הרמ"ד וואלי דברים פרק יד ד"ה לא תאכל כל תועבה), על כן הם צריכים להיות ניזונים מדברים טהורים וקדושים ('חסד לאברהם' מעין שישי נהר ט ד"ה האמנם הקב"ה) אשר באים מצד הקדוּשה (זוהר פרשת שמיני דף מא ע"א ד"ה אמר רבי אלעזר), כפי שהצטווּ "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (ויקרא יא, מד) ('רקנאטי' פרשת שמיני ד"ה והתקדשתם והייתם קדושים). והתקדשוּתם של ישראל היא על ידי הימנעותם מאכילת הבהמות הטמאות אשר מוֹצא אצילותם הוא מ'מדת הדין' ורוּחם מרוּחוֹת הטומאה ('מאה שערים' המיוחס לרקנאטי שער החמישים ד"ה ועל דרך האמת), וכפי שהוזהרו ישראל "לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה" (דברים יד, ג) (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק יא ד"ה את זה תאכלו) (להרחבה על מקור טהרת נשמתם של ישראל ראה מאמרינו לפרשת ואתחנן – 'סגולת נשמות ישראל').

היבדלותם של ישראל מאומות העולם נרמזה במה שנאמר "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָֽרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ: לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל" (ויקרא יא, מו), כלומר כשם שהבדיל ה' יתברך "בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר" שזה בין אומות העולם הטמאים לבין עם ישראל הטהורים, כך הוא גם הבדיל בין "הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת" שהם בעלי החיים המותרים באכילה לישראל, לבין "הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל" שהם האסורים באכילה לישראל אך מותרים לאומות העולם (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק יא ד"ה להבדיל בין הטמא), ובכללם כל אותם בהמות חיות עופות ודגים טמאים שבאים מצד הטומאה ושרוּח הטוּמאה שוֹרה בהם ודרה בתוכם, ושמחמתן אין לרוּח הקדוּשה של ישראל להתערב בהם בכדי שלא יטמאוּ בהם (זוהר פרשת שמיני דף מא ע"ב ד"ה בין בבעירי).

בעלי החיים הטמאים אכזריים וטורפים והוא טבע שבא מהסטרא אחרא

ה' יתברך נתן סימנים לאותם בעלי חיים שבאו מצד הקדושה ולאותם בעלי חיים שבאו מצד הטומאה, על מנת שעם ישראל יידעו איזה בעלי חיים הם טמאים (זוהר פרשת שמיני דף מא ע"ב ד"ה מסטרא דא ד"ה מאן דאיהו). וקיומם של הסימנים המטהרים אינה סיבת ההיתר כמו שהיעדרם היא אינה סיבת האיסור, אלא סימנים אלו הם רק על מנת לְיַדֵּעַ בהם את בני האדם מהו המין הראוי ומהו המין המגוּנה בין בעלי החיים (ספר 'ציוני' פרשת שמיני ד"ה זאת החיה אשר תאכלו), ולהוֹרוֹת על כל בהמה חיה ועוף מהוּ הניצוץ המתפשט בהם – האם הוא מצד הטומאה או מצד הקדוּשה ('השל"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת ראה ד"ה והאוכל איבר מן החי), ועל ידי כן ישראל יכולים להיבדל מאותם אלו שהם טמאים ('אור החמה' על זוהר פרשת שמיני דף מא ע"א ד"ה 'בגין באית' מהרמ"ק).

משה רבינו התקשה בעניין 'המאכלות האסורות' עד שהקב"ה היה צריך להראות לו באצבע את הדבר (ראה 'מדרש תנחומא' פרשת שמיני אות ח). ואין הכוונה שמשה רבינו לא ידע שאלו בעלי חיים טהורים ואלו הם טמאים, שאין כל כך קוֹשי בדבר הזה ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת שמיני ד"ה וכן אכילת האדם), כפי שהוא בעצמו הציג בפני ישראל את בעלי החיים השונים ואמר להם "זה טהור" ו"זה טמא" (עפ"י 'ויקרא רבה' פרשת יג סעיף ד). אלא שמשה רבינו התקשה להבין את טעם העניין, מדוע זה נאסר לאכילה ואילו זה הותר לאכילה. לכן הקב"ה הראה לו את סוד רוחניותם וכוחם למעלה, ואז משה רבינו ראה שזה 'טוּמאה' ואילו זה 'קוֹדש' והבין את סיבתם הרוחנית שעל ידה אלו נאסרו באכילה ואלו הותרו ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת שמיני ד"ה וכן אכילת האדם).

אחד הסימנים לבעלי החיים הטמאים הוא היוֹתם דוֹרסים ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קפה ד"ה עוד שם דע) ואכזריים ('ספר הקנה' ד"ה סימני עופות טהורות וטמאות). כי כל בעלי החיים שדורסים וטורפים זהו מן הטבע האכזרי של 'הסטרא אחרא' (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק יא ד"ה ואת אלה תשקצו מן העוף) ונמשך מצד 'הדין הקשה' ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קפה ד"ה עוד שם דע). סימן זה הוא מוּבחר אצל העופות, שהרי כל העופות הטהורים אשר נאצלו ממקום טהור של השלום והאמת, אינם טורפים ולא דורסים באכזריוּת ('ספר הקנה' ד"ה סימני עופות טהורות וטמאות, 'מצודת דוד' לרדב"ז מצוה קפה ד"ה עוד שם דע), ואילו העופות הטמאים יכולים לדרוס את בעלי החיים האחרים בין בחייהם ובין במותם ('ספר הקנה' ד"ה סימני עופות טהורות וטמאות) והם מעידים בזה על עצמם שהם באים משורשה של הסטרא אחרא ממש (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק יא ד"ה ואת אלה תשקצו מן העוף). 

וכן הוא בבהמות, שיש שלום בין הבהמות הטהורות זולת אצל השוֹר הנוֹגח כי אצלו "רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן" (תהלים יב, ט) ('ספר הקנה' ד"ה סימני עופות טהורות וטמאות) שהרי בין קרניו מוצא לו השׂטן מקום לחנות (עפ"י 'קב הישר' פרק פח). ולעומת הטהורים יש בין הבהמות הטמאות כאלה שממיתים בעלי חיים אחרים בלי שום רחמנות ('ספר הקנה' ד"ה סימני עופות טהורות וטמאות). כך הוא גם עם הדגים, שאותם דגים טהורים הם רחמנים ואילו דגים טמאים הם אכזריים ('ספר הקנה' ד"ה סימני עופות טהורות וטמאות, 'מצודת דוד' מצוה קפה ד"ה עוד שם דע) והוא הדין גם בין החיוֹת הטהורות לחיות הטמאות ('ספר הקנה' ד"ה סימני עופות טהורות וטמאות) (להרחבה בעניין השור ראה מאמרינו לפרשת כי תצא – 'איסור חרישה בשור ובחמור').

כל סימני הבהמות החיות העופות והדגים הטהוֹרים מעידים על שוֹרשם הטהור 

הסימנים בבהמה ובחיה הם "מַפְרֶסֶת פַּרְסָה" "שֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת" ו"מַעֲלַת גֵּרָה" כפי שנאמר "כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ" (ויקרא יא, ג). וכל הסימנים הללו הם רמזים לטהרתן. "מַפְרֶסֶת פַּרְסָה" – זה כאשר יש פרסות בתחתית רגלי הבהמה והחיה, והן סדוקות (ראה רש"י ויקרא יא, ג) כדי לרמוז לפתח פתוּח של הורדת השפע (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק יא ד"ה דבר אל בני ישראל) מלמעלה למטה (הרמ"ד וואלי דברים פרק יד על הפסוק 'זאת הבהמה' ד"ה והזכיר). וכגון פרסת רגל הפרה:

וזה כעין מה שנאמר אצל חיוֹת הקוֹדש "וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל" (יחזקאל א, ז), "כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל" – הכוונה שיש להם סידוק פרסוֹת על מנת לתת מקום להורדת ההשפעה שנמשכת מהם אל הָאוֹפַנִּים אשר תחתיהם (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק יא ד"ה דבר אל בני ישראל). ובשוֹנה מהם, אצל בעלי חיים הטמאים כמו הכלב החתול הדוב והקוף, כפוֹתיהם מחולקות באצבעות כמו כפות האדם כך שאין אצלם 'סדקים' להורדת השפע דרכם כי כל אצבע סתומה בפני עצמה, ואדרבא חילוק האצבעות ממש הוא מעבר אל הזוהמא (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק יא ד"ה לכל הבהמה אשר היא מפרסת).

וכן הסימן השני בבהמה ובחיה שהיא "שֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת" – הכוונה שהפרסות שלה סדוקות ושסועות לגמרי מלמעלה למטה (רש"י ויקרא יא, ג). כי לפעמים הפרסות של הבהמה והחיה סדוקות למעלה בתחילת הפרסה אבל לא למטה בתחתית הפרסה לפי שיש שם עוֹר אחד הסותם ומדביק את הסידוק ואין כאן פתח פתוח להורדת 'ההשפעה'. העוֹר הזה שסותם מלמטה הוא דוגמת הָעָרְלָה שחופפת על 'הברית קוֹדש' של האדם ומונעת את ירידת 'השפע'. בהמה או חיה שיש לה את העוֹר הזה למטה, הרי זה מראה כי היא איננה משוֹרש הקדושה אלא משוֹרש הקליפה שכנגדה, והיא אסורה לעם ישראל שהם בני ברית (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק יא ד"ה דבר אל בני ישראל). וכן הסימן השלישי בבהמה ובחיה שהיא "מַעֲלַת גֵּרָה" – הכוונה שאחרי שהבהמה או החיה הורידה את האוכל למעיה, היא מעלה אותו שוב אל תוך פיה לכתוֹש ולטחון אותו הָדֵק (רש"י ויקרא יא, ג). וסימן זה רומז להתעוררות התחתונים שעולה למעלה וגורמת בעקבות כך להורדת השפע למטה (הרמ"ד וואלי דברים פרק יד על הפסוק 'זאת הבהמה' ד"ה והזכיר). 

התורה מנתה את העופות האסורים (ראה דברים יד, יב  - יח, ויקרא יא, יג – כ) אך מנגד לא נתנה סימנים בעופות הטהורים, ורק יש 'הלכה למשה מסיני' כי לעופות הטהורים שלשה סימנים והם אצבע יתירה, קוּרקבן נקלף, וזפק. שלשת הסימנים האלו מעידים על טהרתם, כי כל עוף שיש לו סימנים אלו הוא לא עוֹף דורס, ואדרבא הוא מראה על רכוּת הטבע שבו אשר בא מהחסד השורש הטהור. 'אצבע יתירה' – היא אצבע גבוהה מאחורי האצבעות, והיא כנגד אצבע האדם שנקראת 'הגוּדל' ורומזת ל'חסד'. לכן אצבע זו נקראת 'יתירה' כי היא בחינת ה'חסד' שמרבה ומעדיף לעומת הדין שממעט מחסיר ומצמצם. וכן הסימן השני שיש 'זפק' – הוא מעי רך המוֹרה על רכוּת הטבע של העוף. וכן הסימן השלישי 'קוּרקבן נקלף' – שהוא כאשר הקוּרקבן נקלף ביד ואינו צריך אל הסכין, ומודיע בזה בפירוש על טבעו הרך והטהור של העוף. שלשת סימנים אלו נצרכים על מנת להתיר עוף שלא נאסר בתורה (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק יא ד"ה ואת אלה תשקצו מן העוף) יחד עם 'מסורת' על אכילתו (ראה רמ"א בשו"ע יו"ד פב, ג) (לפרטים בסימני העופות הטהורים ראה 'ספר החינוך' סימן קנז 'שלא לאכול עוף טמא' ואכמ"ל בזה).

הסימנים שנתנה התורה בדגים הם סנפיר וקשׂקשׂת, כפי שנאמר "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ" (ויקרא יא, ט). גם סימנים אלו של הדגים מעידים על טהרתם. לפי שכשם שיש רוחות טמאות בארץ הרודפות אחרי 'ניצוצות' של קדוּשה, כך גם יש רוחות טמאות במים (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק יא ד"ה כל אשר לו סנפיר וקשקשת) שנמצאות בעיקר בתחתית הקרקעית של הַיַּמִּים (עפ"י הרמ"ד וואלי דברים פרק יד על הפסוק 'את זה תאכלו מכל אשר במים' עיי"ש) אשר רודפות אחרי הדגים הטהורים היות שיש בהם 'ניצוצות' של קדוּשה. לכן הקב"ה עשה לכל אחד מהדגים הטהורים שני כלים שבאמצעותם הם יוכלו להתגונן מפני הרוחות הטמאות. כלי אחד זה ה"קַשְׂקֶשֶׂת" שהוא מעין שִׁרְיוֹן המגן עליהם שלא ייאחזו בהם הרוחות הטמאים, וכלי שני הוא ה"סְנַפִּיר" שבאמצעותו הם פורחים במים ובורחים מפני רודפיהם (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק יא ד"ה כל אשר לו סנפיר וקשקשת. ראה 'ילקוט ראובני' פרשת שמיני פרק יא אות קד ד"ה ראה והבן שדג טהור).

לכן כל דג שיש לו קשׂקשׂת יש לו גם סנפיר (ראה משנה נדה פרק ו, ט), כי מאחר שהבורא הכין לו כלי הגנה הרי בוודאי שעשה לו גם כלי בריחה – כי שניהם צריכים לו להינצל מרדיפת הרוחות הטמאות. וזה גם הטעם שהדגים הטהורים נשארים בטהרתם גם אם הקשׂקשׂת נוֹשרת מהם בשעה שהם יוצאים מהמים, משום שדי להם בהגנה הצריכה להם במקומם במים אשר שׁם רודפים אחריהם אותן רוחות הטמאות, מה שאין כן ביציאתם ששם כבר אין להם פחד. ולעומתם שאר הדגים הטמאים שאין להם סנפיר וקשׂקשׂת, הרי זה סימן שאין דבר טוב לברר מהם ואדרבא הם משורש הטומאה. לכן מפקירים אותם לכל הרוחות הטמאות שהרי הם כמותם. מטעם זה טמאים גם דגים שיש להם במים סנפיר אבל אין להם קשׂקשׂת, משום שעיקר ההגנה מפני הרוחות הטמאות חסר להם ואם לא מקפידים עליהם משמים שייאחזו בהם הרוחות הטמאות הרי הוא סימן שהם בעצמם מהשורש הטמא, והרוחות שם רק הולכות אחרי מינם (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק יא ד"ה כל אשר לו).

מאכלות אסורות מטמטמות את הלב והדעת וגורמות להוליד בנים פגומים

המאכלות האסורות מטמטמות את לבו של האדם, כפי שנאמר "וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם" (ויקרא יא, מג) ודרשו על התיבה "וְנִטְמֵתֶם" שנכתבה בלי א' שהיא כמו התיבה 'ונטמטם' מלשון טמטום (גמ' יומא דף לט ע"א) כך ש'הטומאה' עצמה היא מלשון 'טמטוּם' ('אשל אברהם' לר' אברהם טובייאנה על טעמי המצוות מצווה רמ"ו ד"ה 'טעם ה"ה' בשם הרמ"ק). וסיבת הדבר לפי שאין חיוּתן של המאכלות האסורות מצד הקדוּשה אלא מהצד שהוא הפוך מן החיים ('מנחם ציון' ליקוטים מר' מנחם מנדל מרימנוב בחלק פרשת המן ד"ה כמו כן בכל ברואי) מאותם כוחות הטומאה, לכן אכילתן מטמטמת ('שושן סודות' לתלמיד הרמב"ן אות קסד) את הדעת ('ילקוט ראובני' פרשת שמיני יא ד"ה 'ונטמתם בם' בשם פסיקתא זוטרתא) מלהשׂכיל בעבודת הבורא ('אשל אברהם' על טעמי המצוות מצווה רמ"ו ד"ה 'טעם ה"ה' מהרמ"ק). מאכלות אסורות סוגרות את ליבו של האדם ומונעות ממנו מלהבין במוּשׂכלות היקרוֹת של התורה הקדוֹשה (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק יא ד"ה אל תשקצו את נפשותיכם), ומבלבלות את שׂכלו ('צרור המור' פרשת שמיני ד"ה זאת החיה אשר תאכלו) והוא אינו יכול להשיג השׂגות בתורה ('מאור ושמש' סוף פרשת שמיני ד"ה 'ואלה הדברים שדברנו' עיי"ש) ואורחות חיים, כי גופו גדל באיסור ('פלא יועץ' מערכת כ ערך כללות אות יא).

לא די שנטמא גוף האדם במאכלות האסורות אלא שנגרם לו נזק עצמי גדול בנפשו שלא נבדל ממנו לעולמים – שהוא מטמטם את לבו ונהיה גס (הרמ"ד וואלי ספר הליקוטים חלק ב' על ביאור מאמרי חז"ל וזוהר ביאור 'ונטמתם בם' ד"ה ועוד אמרו אחר כן). זה הטעם למיעוט ההבנה בדורנו ביחס לדורות ראשונים כי הזהירות בימינו מטומאת האכילה בכללותה פחתה ביחס אליהם. וכיון שבדורות הראשונים נזהרו יותר מהטומאה לכן היה להם יותר זכוּת הַשֵּׂכֶל ('אשל אברהם' על טעמי המצוות מצווה רמ"ו ד"ה 'טעם ה"ה' בשם הרמ"ק). מאכל טמא שאדם אוכל נעשה חלק מאבריו, ואז אותו דבר 'טמא' עושה את האדם לטמא. וכן להיפך אם האדם אוכל דבר שהוא 'טהור' אז על ידי אכילתו נשפע עליו טהרה ('אשל אברהם' על טעמי המצוות מצווה רמ"ו ד"ה 'טעם ה"ה' בשם הרמ"ק). אמנם אם אדם אכל מאכלים טמאים שהולידו בנפשו 'חלוּדה' של טומאה הגורם לו לחטוא, הרי שגם זרעו יתהווה מעיפוש המאכלים הטמאים שאכל והוא יוליד רשעים כמותו ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' פרשת תזריע סימן תרל"ח).

מטעם זה מיד אחרי שנכתבה בתורה פרשת 'מאכלות אסורות' נכתבה גם פרשת "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר" (ויקרא יב, ב) ואחריה פרשת נגעים "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת" (ויקרא יג, ב), וזה כדי להודיע שאם ייבדל האדם מן והמאכלות האסורות אזי יהיו לו בנים הגונים קדושים וטהורים. ואם לא, הרי הנגעים מתחדשים עליהם מצד טיפת הזרע שהיתה מאותן מאכלות משוּקצוֹת שאכל סמוך לעיבוּר ('ראשית חכמה' לר' אליהו די וידאש שער הקדושה פרק טז ד"ה השער השלישי בזמן הראוי) והם יביאו לוולד עיפוש והיזק ומיני נגעים ('סמוכים לעד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת תזריע ד"ה 'הרב בעל ש"ך ז"ל' בשם השפתי כהן על התורה). לכן אדם צריך לקדש את עצמו במאכלות הגוּנוֹת על מנת שהזרע יהיה נקי וטהור ('ראשית חכמה' שער הקדושה פרק טז ד"ה השער השלישי בזמן הראוי) וייצא התינוק מלובן ומזורז לעבודתו יתברך בלי שום מוּם ונגע ('סמוכים לעד' פרשת תזריע ד"ה הרב בעל ש"ך ז"ל, ראה 'שפתי כהן על התורה' פרשת ראה ד"ה לא תאכל כל תועבה).

מאכלות אסורות מטמאות את הגוף ואת הנפש ומסלקות את הקדוּשה

כל מי שחלילה אוכל מאותם בעלי חיים הבאים מצד הטומאה (זוהר פרשת שמיני דף מא ע"א – ע"ב ד"ה אמר רבי אלעזר) אשר כמעט כולם סטרא אחרא (החיד"א בהערה על 'עיר מקלט' פרשת שמיני אות קנח – קנט), הרי הוא נטמא על ידם (זוהר פרשת שמיני דף מא ע"א – ע"ב ד"ה אמר רבי אלעזר, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי פרק ו דף נג ע"א ד"ה ודע שהבהמות). כי רוח הטומאה שׁשׁורה בהם ושוכנת בתוכם מטמא את ישראל שאוכלם (זוהר פרשת שמיני דף מא ע"ב ד"ה בין בבעירי) על ידי שקליפת טומאתם נדבקת בו ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרק עקב ד"ה וענין קריאת השמות) ונעשית חלק ואבר ממנו ('אור החמה' על זוהר פרשת שמיני דף מא ע"א ד"ה ת"ח 'כל מאן' מהרמ"ק). ובזה הוא נטמא בסטרא אחרא (החיד"א בהערה על 'עיר מקלט' פרשת שמיני אות קנח – קנט) ונדבק בו (זוהר פרשת שמיני דף מא ע"ב ד"ה ותא חזי) ונמצא תחת רשותו (הרמ"ד וואלי ספר הליקוטים חלק ב' על ביאור מאמרי חז"ל וזוהר ביאור 'ונטמתם בם' ד"ה ועוד אמרו אחר כן), ושוֹאב ויוֹנק מהמקום שבו יש לאותו בעל חי טמא קשר ואחיזה למעלה ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי במצוות לא תעשה מצוה פו).

המאכלות האסורות מטמאות אפילו את 'הנפש' של האדם ('שערי קדושה' לר' חיים ויטאל חלק ב שער ו ד"ה קרי לבטלה) המתלבשת בתוך הגוף ('ראשית חכמה' שער הקדושה פרק טו ד"ה אחר שבפרקים), בין אם האדם אוכל עופות טמאים (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק יא על הפסוק 'ואת אלה תשקצו מן העוף' ד"ה והעופות הטמאים) ובין אם אוכל בהמות וחיות טמאות ('אור החמה' על זוהר פרשת שמיני דף מא ע"א ד"ה 'בגין דאית' מהרמ"ק) וכן שאר המינים. ומאכלות אלו משקצוֹת אותו (זוהר פרשת שמיני דף מא ע"ב ד"ה תא חזי), לכן הן נקראות בשם "תּוֹעֵבָה" שנאמר "לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה" (דברים יד, ג), והם מטמאות ומשקצות את הנפש הקדוֹשה של ישראל לבד מהגוף הגשמי ('צרור המור' פרשת ראה ד"ה ולכן אמרו בזוהר), כך שהטומאה הזאת דבוּקה ואדוּקה בנפש ובגוף, מה שאין כן באף טומאה אחרת. לכן לא נתקנה לטומאה הזאת שום תקנה כמו שיש למשל ב'טומאת מת' שניתן להיטהר ממנה על ידי אפר פרה אדומה ('נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת שמיני דף מא ע"א אות ז).

על ידי אכילת בעלי החיים הטמאים מסתלקת מהאדם כל הקדוּשה ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרק עקב ד"ה וענין קריאת השמות. 'אהבת דוד' להחיד"א דרוש ד לשבת תשובה ד"ה והנה ר"ת המדות, 'זכר דוד' מאמר שלישי פרק ו דף נג ע"א ד"ה ודע שהבהמות) אשר היתה בו מאז ומעולם ('באר מים חיים' פרשת שמיני ד"ה 'וכל עופות הטמאים' עפ"י כתבי האר"י ז"ל), והיא מתבערת ונשרפת ונאבדת ממנו מחמת רביצת הטומאה בגופו. והאדם ולא יכול להתקרב אז אל הקדוּשה כי טומאתו עליו מטומאת 'החיצונים' שנמצאת בבהמות הטמאות ובעופות הטמאים. אדם זה נקשר אז אל 'הקליפוֹת' ('באר מים חיים' פרשת שמיני ד"ה וכל עופות הטמאים וד"ה ולזה אמר הכתוב) כאשר גופו הופך להיות משוּקץ ומתועב היפך מה שהוזהר "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ויקרא יא, מג) ('באר מים חיים' פרשת שמיני ד"ה ולזה אמר הכתוב). והוא נהיה אז טמא ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קפה ד"ה עוד שם דע) עד שנראה כאילו אדם זה לא בא מצד הקדוּשה ולא נדבק בה מעולם (זוהר פרשת שמיני דף מא ע"ב ד"ה ותא חזי).

טומאת מאכלות אסורות חמורה יותר מכל שאר הטומאות, כי אין בטומאה הזאת פתח פתוּח שייכנס בהם אורותיו העליונים של ה' יתברך. מטעם זה הרמז לטמטום שחל בעקבות האכילה הוא בתיבה "וְנִטְמֵתֶם" (ויקרא יא, מג) שחסר לה את האות א' – כי האות הזאת היא כנגד יחידו של עולם אשר מונע את טובו ואורו העליון ממי שפורץ גדר בענין המאכלות אסורות (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק יא ד"ה אל תשקצו את נפשותיכם). טומאה זו מחשיכה את הנשמה שהיא 'נר אלקים' אשר נפח באפיו ה' ('שושן סודות' לתלמיד הרמב"ן אות קסד) ומסירה מהאדם את האמונה ('שם משמואל' לר' שמואל בורנשטיין מסוכטשוב פרשת שמיני שנת תרע"ה ד"ה דברי אל בני ישראל). היא גם מגבירה בו את היצר הרע כי 'הטומאה' הזאת שאכל האדם היא ממין היצר הרע ('אשל אברהם' על טעמי המצוות מצווה רמ"ו ד"ה 'טעם ה"ה' מהרמ"ק). וזה לעומת 'הקדוּשה' שהיצר הרע נחלש בשעה שהאדם נכנס לתוכה, כפי שאמרו רבותינו על היצר הרע "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ" (ראה סוכה דף נב ע"ב בשם תנא דבי רבי ישמעאל) ('אשל אברהם' על טעמי המצוות מצווה רמ"ו ד"ה 'טעם ה"ה' בשם הרמ"ק).

אוי לו לאדם בעולם הבא על מה שאכל מאכלות אסורות בעולם הזה

כל מי שלא נשמר מאכילת דברים טמאים, אזי בשעה שייפטר מהעולם יהיה חלקו עם הרוחות הטמאות שנדבק בהם בחייו. ועל זה נאמר "שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם" (ויקרא יא, יב) והכוונה בין למטה ובין למעלה (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק יא ד"ה וכל אשר אין), לפי שאין נפשו עולה למקומה בעולם העליון מחמת שנטמאה ונדבקה בסטרא אחרא, וגם לא נגמר דינה למעלה לעולם ולעולמי עולמים (זוהר פרשת שמיני דף מב ע"א ד"ה וגם הנפש וד"ה דבר אחר). וכשם שנטמאה נפשו בעולם הזה כך היא נטמאת בעולם הבא ונכנסת ברשותו של הסטרא אחרא (זוהר פרשת שמיני דף מב ע"א ד"ה מאן דפלח). ועל זה נאמר "כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ" (קהלת ו, ז), כלומר שבשעה שדנים את האדם בעולם העליון, אזי כל הדינים שהוא עתיד לסבול בעולם ההוא זה על מה שחטא בפיו בעולם הזה ולא שמר אותו וגרם שטימא את נפשו (זוהר פרשת שמיני דף מב ע"א ד"ה רבי יוסי, 'צרור המור' פרשת שמיני ד"ה זאת החיה).

אוי לאדם הזה שאכל מאכלות אסורות ואוי לנפשו שאין רפואה לשיקוּצוֹ, והוא לא יוצא מטומאתו לעולם ולא נדבק ב'צרור החיים' אחרי פטירתו. וכל אותם 'הטמאים' הרוחניים למעלה אוחזים בו ומטמאים את נפשו (זוהר פרשת שמיני דף מא ע"ב ד"ה ותא חזי) כמו שהיא נטמאה כאשר היתה מחוברת לגוף. ואפילו בשעת תחית המתים כאשר יחזור הגוף להיות יחד עם הנפש, יהיה אז האדם הזה ('אור החמה' על זוהר פרשת שמיני דף מא ע"א ד"ה ת"ח 'כל מאן' מהרמ"ק) לסירחון (זוהר פרשת שמיני דף מא ע"ב ד"ה ועל דא כתיב) באף הרואים, מטעם שנמאס באכילת המינים הטמאים ונעשה מהם ('אור החמה' על זוהר פרשת שמיני דף מא ע"א ד"ה ת"ח 'כל מאן' מהרמ"ק) ונדבק בהם (זוהר פרשת שמיני דף מא ע"ב ד"ה ותא חזי). אמנם אם האדם עשה 'תשובה' בחייו לא יסבול כך אחרי מותו (עפ"י 'אור החמה' על זוהר פרשת שמיני דף מא ע"א ד"ה 'ת"ח כל מאן' מהרמ"ק), כי על ידי התשובה הוא יכול אפילו בחייו להפריד את מה שנדבק בו מחמת האכילות האסורות, שהרי אין דבר העומד בפני התשובה (הרמ"ד וואלי ספר הליקוטים חלק ב' על ביאור מאמרי חז"ל וזוהר ביאור 'ונטמתם בם' ד"ה ועוד אמרו אחר כן).