פרשת שופטים ושוטרים – שוֹאל באוֹב ודוֹרש אל המתים

וראוי להבין, מדוע ה' יתברך אסר על עם ישראל לשוחח עם המתים באמצעות 'שאלה באוֹב' או דרישה אל המתים?

'שואל באוב' ו'דורש אל המתים' הם דרכים לשוחח עם המתים 

'שוֹאל באוֹב' זהו סוג של כישוף (רש"י דברים יח, יא) שבו מעלים את המת ומדברים עמו ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שלישי תחילת פרק כו). המכשף שעסק בזה בעבר היה נקרא בשם 'פיתום' (גמ' סנהדרין דף סה תחילת ע"א ורש"י שם, 'נשמת חיים' מאמר שלישי תחילת פרק כו) ובפעולתו הוא היה מעלה את המת ומושיבו על אבר זִכרוּתו (רש"י סנהדרין דף סה ע"ב ד"ה בזכורו). ופעמים שהיה לוקח גולגולת של מת ומקטיר לה ומנחש בה (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים וחוקותיהם פרק ו' הלכה א. ראה סנהדרין דף סה ע"ב) והמת היה עולה דרך בית השׁחי שלו (רש"י דברים יח, יא) לפי שהוא מקום משכן לטומאה (שו"ת הרדב"ז סוף חלק ג סימן אלף סז (תרמב)). וגם קולו של המת היה יוצא משם (ספר 'ציוני' פרשת שופטים ד"ה 'וחובר חבר'), קול שפל עד מאוד (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים וחוקותיהם פרק ו' הלכה א) שהיה מגיד עתידות בעל כורחו ('עץ דעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת אמור ד"ה אמור אל הכהנים), והמכשף היה משיב כנגדו (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים וחוקותיהם פרק ו' הלכה א).

המכשפה שמעלה באוב היתה נקראת בשם 'פיתיא', והיא היתה מעלה את המת דרך נִקבוּתה ומשם היה המת מדבר עמה ומשיב לשאלתה ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שלישי פרק כו ד"ה שואל אוב). ופעמים שהיתה 'בעלת אוב' לוקחת תרנגול שחוֹר ועושה בו איזה דבר ומקישה בזרועות להשמיע קול ('פירוש סידור תפילה' לבעל הרוקח פרק קידוש ליל שבת ד"ה סו"ד למה עדות) או שהיתה מעלה את המת מבין פרקיה ואצילי ידיה (ספר 'ציוני' פרשת שופטים ד"ה 'וחובר חבר'). וכך היה מעשה אצל יוליוס קיסר ופומפיאוס במקדוניאה, שקודם שהם ערכו מלחמה בשדות פארצאליאה, הבן הקטן מפומפיאוס התאווה לדעת את אחרית המלחמה והלך אצל מכשפה אחת שנקראה בשם איריקטו והיא העלתה בכישופיה מת אחד אשר הודיע לו את כל מאורעות המלחמה ושהוא ימות במלחמה ושכל עוללותיהם ירוטשו, וכך אכן היה. וכעין זה היה גם בתקופה מאוחרת יותר בארץ ספרד כאשר מכשפה אחת סיפרה על מותו של דוֹן אלוארו די לונה שהיה משנה למלך ('נשמת חיים' מאמר שלישי פרק כו ד"ה 'שואל אוב' עיי"ש).

המעלה נפש באוב צריך להזכיר את שמו של בעל הנפש כדי שיעלה לשוחח עמו (ביאור הרמ"ד וואלי לספר שמואל א' פרק כח ד"ה קסמי נא לי באוב) ואז הוא בא בעצמו לדבר ולא איזה שד ('ספר ציוני' פרשת קדושים ד"ה 'וכן יש עניין נפלא' עיי"ש הראיה לכך). ובכל אותה השעה, באורח פלא גופו של המת לא ימצא בקברו עד אשר תחזור הנפש מהאוֹב ('מדרש תלפיות' ענף אוב ד"ה עוד 'שם כתוב על שם' בשם ר' יהודה החסיד, 'עבודת הקודש' לר' מאיר בן גבאי חלק ב' סוף פרק כח גם בשם ר' יהודה החסיד). וכאשר הנפש עולה, הַמַּעֲלֶה באוב לא שומע אותה אלא רק רואה אותה ואילו האדם ששואל שומע ולא רואה אותה. ושאר הסובבים לא רואים ולא שומעים אותה ('מדרש תנחומא' פרשת אמור אות ב). ויש אז רשות לנפש שעלתה לספר מה ששמעה מאחורי הפרגוד בשמים ('מאמר הנפש' להרמ"ע מפאנו חלק שני פרק חמש עשרה) ומכל מקום, יש צער לנפש על שהעלו אותה באובֹ (ספר 'ציוני' פרשת קדושים סוף ד"ה וכן יש עניין).

על ידי 'מעשה האוב' היה מתרבה רוח הטומאה בארץ (הרמ"ד וואלי על ספר דברים פרק יח ד"ה לא ימצא בך) שהרי כל עניינה הוא ב'רוּח הטומאה' ('ספורנו' ויקרא כ, כז) בהשבעת שמות טומאה והטרחת המתים ('רקנאטי' סוף פרשת קדושים, 'ילקוט ראובני' פרשת קדושים ד"ה 'וענין אוב וידעוני' בשם הרקנאטי) לבוא אליהם בְּהָקִיץ ('מצודת דוד' להרדב"ז תחילת מצוה סד). ובכלל זה היו מכניסים את נפש המת לגולגולת אחת, והיתה הנפש נטמאת טומאה גדולה כטומאת עבודה זרה ונכנעת תחת הסטרא אחרא. לכן נאמר "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כא, א) לפי שה"נֶפֶשׁ" עצמה מקבלת את הטומאה ('עץ הדעת טוב' פרשת אמור ד"ה 'אמור אל הכהנים' עיי"ש). מטעם זה המעשה נקרא בשם "אֹבֹת" כפי שנאמר "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת" (ויקרא יט, לא) שהוא מלשון 'אבות הטומאה' ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי לא תעשה מצוה קמח).

'הידעוֹני' היה מכשף שהכניס לתוך פיו עצם של חיה (רש"י סנהדרין דף סה ע"א ד"ה ידעוני, רש"י דברים יח, יא) קטנה (ספר 'ציוני' פרשת שופטים ד"ה וידעוני) ששמה 'ידוע' (רש"י סנהדרין דף סה ע"א ד"ה ידעוני, רש"י דברים יח, יא), שנעשית על ידי כוחות הטומאה ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה מח סוף ד"ה שלא לעשות) ונקראת בשם 'בני שדה' כפי שנאמר "כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָךְ" (איוב ה, כג) ('רבינו בחיי' דברים יח, יא ד"ה 'וידעני זו אמנות'. ראה גמ' ירושלמי כלאים פרק ח הלכה ד). חיה זו היתה גדילה בארץ (ספר 'ציוני' פרשת שופטים ד"ה וידעוני) וצורתה צורת אדם ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה מח סוף ד"ה 'שלא לעשות' בשם הגאונים, 'מדרש תלפיות' ענף ידעוני) עם פנים גוף ידיים ורגלים ('מדרש תלפיות' ענף ידעוני). 

מטבוּרה של אותה החיה היה יוצא חבל המחוּבר לארץ ואין כל בריה יכולה להתקרב אליה אלא רק עד המקום שמגיע החבל, והיא טורפת כל מה שיכולה להשיג. וכשבאים לצוּד אותה יורים בחץ על החבל עד שנחתך, ואז היא מתה ('מדרש תלפיות' ענף ידעוני) מיד ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה מח סוף ד"ה 'שלא לעשות'). וכשהיו שׂמים עצם ממנה בתוך הפה (רש"י סנהדרין דף סה ע"א ד"ה ידעוני) ועושים  כשפים, היתה העצם מדברת (רש"י סנהדרין דף סה ע"א ד"ה ידעוני, רש"י דברים יח, יא). וגם פעולות אלו של 'הידעוני' היה באמצעות השׁבעוֹת של 'כוח הטומאה', שגרם כי התעוררו המתים והתלבש בהם רוח הטומאה והם היו מגידים עתידות ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי לא תעשה מצווה קמח, 'של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת קדושים דרך חיים תוכחות מוסר ד"ה 'שלא לעשות מעשה' בשם רבינו מנחם הבבלי).

'דורש אל המתים' היה על ידי שאדם הרעיב את עצמו והלך וישן בבית הקברות כדי שיבוא לו המת בחלום ויודיעו מה ששאל עליו (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים וחוקותיהם פרק י"א הלכה יג) וכן שאר דברים שהוא רוצה ליידע ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שלישי פרק כו ד"ה דורש אל המתים), או שהיה האדם לובש מלבושים ידועים ואומר דבר ומקטיר קטורת ידוּעה וישן לבד כדי שיבוא מת פלוני ויספר עמו בחלום (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים וחוקותיהם פרק י"א הלכה יג). וכן בכל ענין אחר שעושה על מנת לדרוש אל המת ('רבינו בחיי' דברים יח, יא ד"ה 'וידעני זו אמנות') כדי שהוא יבוא אליו בחלום ('מצודת דוד' להרדב"ז תחילת מצוה סד) ויודיעו מה ששאל ('משנה תורה' הלכות עבודת כוכבים וחוקותיהם פרק י"א הלכה יג). וכך היו נוהגים עובדי העבודה זרה הרשעים להימצא תדיר אצל המתים ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שלישי פרק ז ד"ה גם הוא לי לישועה. וראה זוהר פרשת אחרי מות דף עא ע"ב על ההבדל בין איסור 'דורש אל המתים' לבין היתר השתטחות על קברי צדיקים).

אומות העולם 'דורשים אל המתים' אך לא ישראל הקדושים

ה' יתברך ברא את רוח הטומאה בארץ, ונתן לה כוח לעשות כמה דברים מופלאים שהם למעלה מן הטבע, כמו האובות והידעונים, בכדי לנסות את בני האדם ולהניחם בבחירתם האם להידבק בקדוּשה או ברוח הטומאה שכנגדה – שזה לעומת זה עשה האלוקים בכדי שתהיה בחירה לאדם. והניח הקב"ה לאומות העולם שיעסקו באלו הדברים הטמאים, לפי שהאומות הם כבר שורש הטומאה (הרמ"ד וואלי ספר ויקרא פרק יט ד"ה ומקדשי תיראו). וכך אכן היה דרכם של אומות העולם, לפנות לאובות ולידעונים ולדרוש אל המתים על מנת לשאול העתידות ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ תחילת פרשת אמור. וראה מעשים על מעשה אוב בגמ' גיטין דף נו ע"ב – נז ע"א) (להרחבה על טומאת אומות העולם ראה מאמרינו לפרשת מטות  - 'טומאת הגוים').

כך גם היו עושים במצרים כאשר היו חונטים את מתיהם בכדי להשאיר את 'הנפש' בגוף המת, שכל זמן שהגוף קיים הנפש דבוקה בו, ואז היו 'דורשים אל המתים' שזה היה כל עניינם. וכל תכלית כישופם ולהטיהם היה על ידי נשמות המתים ('יערות דבש' ח"א דרוש ז' ד"ה 'וזהו ענין שאמרו יעקב'). וכן היה מנהג הכנענים יושבי הארץ לעסוק במעשה אוב וידעוני ולדרוש אל המתים ('רבינו בחיי' דברים יח, ט) שנאמר "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם: לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף: וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים: כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹקֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ: תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים יח, ט – יג). וכן הוא ענין הנוֹצרים, שכיון שהם משתחווים לפני חתיכת עץ בצוּרת הנוצרי שנתלה ונהרג ואומרים לפניו "הושיעני כי אלי אתה" – נמצא כי אין 'דורש אל המתים' יותר מזה שהרי אין בו שום רוּח, ובזה מתפרסם דבקותם בטומאה (הרמ"ד וואלי לספר דברים פרק יח ד"ה כי תועבת ה') (להרחבה בעניין החנטה ראה מאמרינו לפרשת ויחי – 'יעקב אבינו לא מת').

על ידי 'מעשה האוב' 'הידעוני' ו'הדרישה אל המתים', נדבק האדם בסטרא אחרא ומתרחק מן הקדושה, מתרבה על ידו רוח הטומאה בארץ, והקדושה מסתלקת (הרמ"ד וואלי שהיה תלמיד חבר להרמח"ל על ספר דברים פרק יח ד"ה לא ימצא בך). לכן עם ישראל שהם משורש הקדושה הוזהרו לא לפגום את קדושתם בעסק הטומאה הזאת (הרמ"ד וואלי ספר ויקרא פרק יט ד"ה ומקדשי תיראו), כמו שנאמר "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (ויקרא יט, לא). ומי שפונה אליהם נגרר אחריהם בנקל, כאשר הוא רואה את הדברים המופלאים שמתפעלים מהם הרבה בראייתם, ואין הם מבחינים אם הדברים נעשים על ידי הקדושה או בכוח הטומאה (הרמ"ד וואלי בספר ויקרא פרק יט ד"ה 'אל תפנו אל האובות'. וראה 'מדרש תנחומא' פרשת אמור אות ב).

העיסוק בדברים אלו מסיר מהאדם את בטחונו ביוֹצר כֹל ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי לא תעשה מצווה רצז) והוא הולך חשׁכים לדרוש אל כוחות הטומאה ('האלשיך הקדוש' פרשת קדושים כ, כז ד"ה ועל כן איש) שכולם תועבות מצד כוחות 'השמאל' והטומאה. וזה לא שייך לעם ישראל שהם ממלכת כהנים וגוי קדוש הראויים להידבק בטהרה ובנביאי ה' המגידים את העתיד לבוא בלי שום ספק וגמגום ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שלישי פרק כו ד"ה דורש אל המתים) כמו שהנביא הוכיח את ישראל "הַמִבְּלִי אֵין אֱלֹקִים בְּיִשְׂרָאֵל אַתֶּם הֹלְכִים לִדְרֹשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן" (מלכים ב' א, ג) ('האלשיך הקדוש' פרשת קדושים כ, כז ד"ה ועל כן איש). על כן דינם של 'בעל האוב' ו'הידעוני' הוא בכרת, ואם היה עליהם עדים והתראה דינם למות בסקילה (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים וחוקותיהם פרק ו' הלכה א). ומי שפונה ושואל בהם מכים אותו מכת מרדוּת (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים וחוקותיהם פרק י"א הלכה יד).

שאול המלך העלה באמצעות בעלת אוֹב חלק מהנפש של שמואל הנביא

כאשר עלו הפלשתים להילחם בישראל, ביקש שאול המלך את עצת ה' על דבר המלחמה באמצעות ה'אורים ותומים' ובאמצעות החלום – אך לא נענה. לכן הוא ביקש שימצאו לו 'בעל אוב' על מנת להעלות את נפש שמואל הנביא שנפטר באותה שנה, ולשאו‍ֹל אותו על דבר המלחמה ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לג). אך כיון שהוא הרג את כל בעלי האוֹב והידעוֹני בארץ ('ויקרא רבה' כו, ז) לא היה בעל אוב בנמצא, עד שאמרו לו שיש אישה אחת במקום הנקרא "עֵין דּוֹר" (ראה שמואל א' פרק כח, ז) ושמה צפניה, והיא היתה אמו של אבנר ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לג), שר הצבא של שאול, ומחמת ייחוּסה לא הֲרָגוּהָ קודם עם שאר בעלי האוֹב (רד"ל על פרקי דרבי אליעזר פרק לג ד"ה אל אשה בעלת אוב. ראה 'ולא עוד אלא' למחבר שבט מוסר על פרקי דרבי אליעזר פרק לג ד"ה 'אל אשה בעלת אוב' שפירשו אותה גם לשבח). ואכן שאוּל המלך הגיע אליה עם שני משמשיו אבנר ועמשא ('מדרש תנחומא' פרשת אמור אות ב, 'ויקרא רבה' כו, ז, 'ילקוט שמעוני' שמואל א' רמז קלט ד"ה ושמואל מת).

שאול טעה וחשב שהוּתר לו אז לשאול באוב משום שנאמר "כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ: נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים יח, יד – טו), הוא הבין על פי זה שכל מה שנאסר בקוֹסמים זה משום שיש נביא בישראל שיגיד להם את שאלתם. אך מכיון שהוא כבר שאל בנביאים ולא נענה וכן ב'אורים ותומים' ובחלומות ולא נענה – היה סבור שהותר לו לשאול באוֹב. לכן כאשר שמואל הנביא הוכיח את שאוּל שעבר איסור בכך שהעלהו באוֹב כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי" (שמואל א' כח, טו), ענה לו שאוּל המלך "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וֵאלֹקִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִם גַּם בַּחֲלֹמוֹת וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה" (שמואל א' כח, טו), כלומר שאול ענה לשמואל שהוא חשב שכיון שלא נענה בנביאים ובחלומות לכן הוּתר לו לשאול באוֹב ואין בזה איסור ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד חלק א פרשת קדושים ד"ה ולמה שהקשו המפרשים).

שאול קרא בשמו של שמואל הנביא שנאמר "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶת מִי אַעֲלֶה לָּךְ וַיֹּאמֶר אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי" (שמואל א' כח, יא). ואז ראתה בעלת האוֹב את שמואל הנביא עולה ('מדרש תנחומא' פרשת אמור אות ב) בין פרקיה ואצילי ידיה ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שלישי פרק כו ד"ה שואל אוב), שנאמר "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל: וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל תִּירְאִי כִּי מָה רָאִית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר לָהּ מַה תָּאֳרוֹ וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ" (שמואל א' כח, יב – יד). בעלת האוב ראתה את שמואל הנביא, אך שאול המלך לא ראה אותו. כי המעלה באוב רואה ולא שומע, ואילו השואל רק שומע ולא רואה. ומפני כבודו של שאול המלך עלה שמואל הנביא כאשר פניו כלפי מעלה, ולא כמו אדם פשוט שעולה כאשר רגליו למעלה. אמנם אבנר ועמשא שהיו שם לא ראו ולא שמעו את שמואל הנביא כי רק המעלה באוב והשואל באוב רואה או שומע ('מדרש תנחומא' פרשת אמור אות ב, 'ויקרא רבה כו, ז).

ומה שהעלתה בעלת האוב את שמואל הנביא, אין הכוונה לנשמתו רוחו או נפשו חס וחלילה ('שער מאמרי רשב"י' להאר"י ז"ל פרשת שלח לך ד"ה שם בדף) לפי שאי אפשר שיעלה באוֹב ('עמק המלך' לר' נפתלי הירץ דף קג שער קרית ארבע פרק צב ד"ה ומה שאומר הפסוק) באמצעות כישוף וטומאה ('אמת ליעקב' לר' שאלתיאל ניניו מערכת צד"י אות יג ערך צדיקים ד"ה גם בשמואל) מי ששקוּל כמשה ואהרן ('עמק המלך' דף קג שער קרית ארבע פרק צב ד"ה ומה שאומר הפסוק) אלא היא העלתה רק את החלק של שמואל הנביא הנקראה 'הבל דגרמי' ('שער מאמרי רשב"י' להאר"י ז"ל פרשת שלח לך ד"ה שם בדף, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א פרק מט דף קכד ד"ה 'ברם' בשם ר' אברהם גלאנטי ב'קול בוכים') שהיא המדרגה הנמוכה בנפש ('עמק המלך' דף קג שער קרית ארבע פרק צב ד"ה הנסירה) הנמצאת בעצמוֹת המת ('עץ חיים' להאר"י ז"ל שער יח פרק א. ראה 'שער הפסוקים' להאר"י ז"ל שמואל א' ד"ה 'ובזה תבין סוד נפלא'). והיא חלק 'הלָחְלוּחִית' הנשארת בגוף האדם אחרי מותו ('מאמר הנפש' להרמ"ע מפאנו חלק שני פרק חמש עשרה) על מנת שיהיה בָּעֲצָמוֹת חיוּת שיוכלו להתקיים עד זמן תחיית המתים ('עץ חיים' שער יח פרק א, ראה 'שער הפסוקים' להאר"י ז"ל שמואל א' ד"ה 'ובזה תבין סוד נפלא'), והיא אינה יכולה להיפרד מהגוף ולעלות למעלה. ויש ל'קליפות' אחיזה בה לכן אפשר להעלותה באוֹב ('עץ חיים' שער כב פרק ב).

וכיון שבחלק הנמוך הזה של הנפש החיונית יש אחיזה לקליפות, לכן אמרה בעלת האוב לשאוּל "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ" (שמואל א' כח, יג) – "אֱלֹהִים" הוא שׁם 'דין' ומכוּון כנגד אחיזת הקליפות בנפש הזאת ולפי שהסטרא אחרא מכוּנה 'אלוֹהים אחרים' ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל שמואל א' ד"ה ובזה תבין סוד נפלא). וכן אמרה "עֹלִים מִן הָאָרֶץ" כי החלק שהעלתה היה דבוק עם הגוף בקבר. לכן היא לא הורידה את הנשמה או הרוח או הנפש שבגן עדן כי אז היה צריך לומר שהם 'ירדו אל הארץ' ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א פרק מט דף קכד ד"ה 'ברם' בשם ר' אברהם גלאנטי ב'קול בוכים' ורבו הרמ"ק). שמואל הנביא פחד כאשר העלו אותו, היות ש'הנפש החיונית' היא זו שעתידה להתעורר תחילה לעתיד לבוא, לכן הוא חשב שכעת הוא נתבע ל'יום הדין הגדול והנורא' של ה' יתברך (מאמר 'הנפש' להרמ"ע מפאנו חלק שני בסוף פרק חמש עשרה. ראה 'מדרש תנחומא' פרשת אמור אות ב), וכל זה היה לפי שלא הודיעוהו משמים שהוא 'עולה באוב' עד אשר הכיר בדבר (מאמר 'עולם קטן' להרמ"ע מפאנו סימן ד).

הנפש החיונית של הרשעים ניתנת תמיד להעלאה באוב, אך הנפש החיונית של הצדיקים ניתנת להעלאה רק במשך שניים עשר חודש הראשונים שלאחר פטירתם (ראה גמ' שבת דף קנב ע"ב. וכן ראה 'רבינו בחיי' פרשת שופטים יח, יא ד"ה 'ויש עוד דעה אחרת למקצת'), ומה שהעלו את שמואל הנביא היה זה בתוך השנה הראשונה לפטירתו, וגם זה הצליחו רק מפני כבוד מלכותו של שאול. אל שמואל התלוותה 'הנפש החיוּנית' של משה רבינו ('מאמר הנפש' להרמ"ע מפאנו חלק שני בסוף פרק חמש עשרה) כפי שאמרה בעלת האוב בלשון רבים "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ" (שמואל א' כח, יג) (גמ' חגיגה דף ד ע"ב). וזה היה משום כבודו של שמואל הצדיק שהיה צריך למשה רבינו ('מאמר הנפש' להרמ"ע מפאנו חלק שני בסוף פרק חמש עשרה) שיעיד עליו ב'יום הדין' שאין דבר שלא קיים בתורה (גמ' חגיגה דף ד ע"ב) ולא עלה משה רבינו מחמת מעשה האוֹב חלילה, כי אין האוב שולט במי שמת 'מיתת נשיקה' כמו אצל משה רבינו, או במי שנכנס חי לגן עדן ('מאמר הנפש' להרמ"ע מפאנו חלק שני בסוף פרק חמש עשרה).

ה'שאלה באוב' סילקה משאוּל המלך חלקים רוחניים והביאה אותו למותו

הפנייה לבעלת אוב מסלק את חלקי הרוח והנשמה של האדם שפנה, לפי שחלקים אלו קדושים ועליונים ואינם פונים בנקל אחרי עניני הסטרא אחרא. אז נשאר האדם רק עם חלק הנפש בלבד, כמו שקורה למי שפונה לעבודה זרה. לכן מיד אחרי ששמע שאול את נבואת שמואל כי ישראל ייפלו במלחמה הוא נפל מלוא קומתו שנאמר "וְיִתֵּן ה' גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי גַּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן ה' בְּיַד פְּלִשְׁתִּים: וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא קוֹמָתוֹ אַרְצָה וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל גַּם כֹּחַ לֹא הָיָה בוֹ כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלָּיְלָה" (שמואל א', כח, יט – כ), והנפילה הזאת היתה לפי שעזבו אותו רוחו ונשמתו ומחמת כן סר ממנו כוחו, וענין 'האוֹכל' בפסוק מסתיר את הסודות הללו בעניינים פשוטים. לכן נאמר "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנוֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ" (ויקרא כ, ו) לפי שהרוח והנשמה מסתלקים מהאדם ונשארת בו רק "הַנֶּפֶשׁ" והיא זו שחוטאת, ובה מתקיים "וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ" (הרמ"ד וואלי ספר ויקרא פרק יט ד"ה 'והנפש אשר תפנה').

חטא העלאת האוב גדול עד מאוד ('זרע ברך' לר' ברכיה ברך מהדורה שניה פרשת אמור דף סד ע"ב ד"ה ובמד"ר רבא) והוא זו שהביא את שאול המלך למותו (הרמ"ד וואלי לספר שמואל א פרק כח ד"ה 'ויאמר שאול לעבדיו'). ומעשה שאול ומותו נרמז בציווי האיסור שנאמר בתורה על העלאת האוב "וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ, כז) "אִישׁ" – זה שאול המלך, "אִשָּׁה" – זו בעלת האוב ששאוּל שאל בה ('ויקרא רבה' כו, ז) אחרי שלא מצא אף אחד אחר ('זרע ברך' מהדורה שניה דף סז ד"ה ובזה אפש' ליישב). וכן נאמרה סיבת מותו גם בדברי הימים שנאמר "וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בה' עַל דְּבַר ה' אֲשֶׁר לֹא שָׁמָר וְגַם לִשְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ: וְלֹא דָרַשׁ בה' וַיְמִיתֵהוּ וַיַּסֵּב אֶת הַמְּלוּכָה לְדָוִיד בֶּן יִשָׁי" (דברי הימים א' י, יג – יד) (הרמ"ד וואלי לספר שמואל א פרק כח ד"ה 'ויאמר שאול'). 

וכך גם אמר שמואל לשאול כאשר העלה אותו באוב "וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי" (שמואל א' פרק כח, יט), כלומר שנגזרה עליו מיתת הגוף במלחמה על מעשה האוב שעשה, ועל ידי מיתה זו ניצל מדינה של גיהנם (הרמ"ד וואלי לספר שמואל א פרק כח ד"ה 'ויאמר שאול לעבדיו'). ואף שדינו של השוֹאל באוֹב הוא שמכים אותו מכת מרדות ואין דינו מיתה, עם זאת דינו של שאוּל היה חמור יותר היות שהוא היה מלך ישראל ובעצמו הכחיד את האוֹבוֹת והידעוֹנים, ועתה דרש באוֹב. ובהצטרף לו העוון ששלח להרוג את נוב עיר הכהנים – הוא התחייב מיתה ('עץ הדעת טוב' לרבינו חיים ויטאל זצ"ל סוף פרשת אמור ד"ה והענין כי). כך שכנגד מה שחטא ב'אוֹב' ובעיר 'נוֹב' – נהרגו 'אב' 'ובן' במלחמה, שהם אותם אותיות ורומזים לשָׁאוּל ובניו ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל סוף פרשת קדושים ד"ה ואיש).

'מדיום' ו'סיאנס' שעושים הגויים הם בכלל דורש אל המתים

בשעה שיוצאות הנפשות של הרשעים מן העולם הזה בעת מותם, מלאכי חבלה 'בעלי דינים' מזדמנים לקבל אותן, ונכנסות הנשמות בשלושה דינים בגיהנום. אחר כך הן מתחברות שוב עם מלאכי חבלה והולכות ומשוטטות בעולם, ומטעות את הרשעים על מנת למנוע מהם לחזור בתשובה (זוהר פרשת אחרי מות דף ע ע"א ד"ה אמר רבי יוסי). ואז מלאכי החבלה מחזירים את אותם הרשעים לקבריהם ושׁם הם רואים את התולעים שעל הגוף מנקרים את בשרם, והם מתאבלים על גופם. אחר כך הם מחזירים את נשמות הרשעים לגיהנום ודנים אותם שם שוב בשלושה דינים, וחוזר שוב. וכפי כל הסדר הזה עושים להם בכל יום ויום (זוהר פרשת אחרי מות דף ע ע"א – ע"ב ד"ה אמר רבי יוסי וד"ה לבתר).

וכאשר רצו לדרוש אל אותם המתים הרשעים, היו המכשפים הולכים לבית הקברות ועושים בכישופיהם, ויוצרים צלם אחד של דמות אדם וזובחים לפניו שעיר אחד, ומכניסים את השעיר ההוא לתוך הקבר של אותו הרשע, ואת הצלם היו מוליכים לארבע רוחות ואחר כך לארבע זוויות הקבר. ואז היו עושים כשפים נוספים והיו מתאספים 'חיצוֹנים' ומביאים את הנפש של הרשע הקבור באותו הקבר, ונכנסת הנפש בתוך הקבר, ומדברת עם המכשפים (זוהר פרשת אחרי מות דף ע ע"א – ע"ב ד"ה לבתר דאזלין). 

ויש גם היום בני אדם שמדברים עם המתים ושואלים אותם שאלות ומתייעצים עמהם באמצעות איש המ