חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

פרשת כי תבא – איסור עבודה זרה

להורדת העלון לחץ כאן:

התורה מצוה ומזהירה על איסור עבודה זרה שנאמר "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן" (דברים כז, טו). וכן הוזהרו "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ" (שמות כ, ד). ועוד נאמר "לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם" (ויקרא כו, א) וכן נאמר "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (ויקרא יט, ד).
ויש להבין, מהו גודל חומרת איסור 'עבודה זרה' שבשל כך התורה הזהירה את ישראל פעמים רבות שלא לחטוא בה?
העובד עבודה זרה פוגם בנפשו ונכנס ברשות הסטרא אחרא
כאשר עושים דבר גשמי לעבודה זרה, הרי עוקרים אותו משורש חיוּתוֹ הַקְּדוֹשָׁה והוא נשאר בחינת פסוֹלת גמורה, 'קִיא צוֹאה' ממש ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל תהלים פד, 'ליקוטי הלכות' לר' נתן יורה דעה א' עבודת אלילים ב אות ה) ללא שום ניצוץ של קדוּשה, ממש מוֹתרוֹת גמור שאין בו טוב. לכן העבודות זרות נקראות 'אלילים' שזה לשון 'אַל' כלומר דבר שאינו (ראה רש"י ויקרא יט, ד) ('ליקוטי הלכות' לר' נתן אורח חיים ג' פורים ד' אות א). וראוי הוא גם לכינוי 'אבי אבות הטומאה' ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א דרוש ו' ד"ה 'והמאמר הזה תמוה מאד'), כאשר אותם אלילים בצורת עץ ואבן נעשים כלים להשראת 'רוח הטומאה' ממש (הרמ"ד וואלי פרשת וארא ד"ה 'ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן'). מטעם זה נקראת 'עבודת האלילים' בעשרה שמות שונים וכולם שמות של גנאי: שיקוצים, גילולים, מסכות, פסילים, אלילים, אשורים, חמנים, עצבים, און ותרפים (ראה 'אבות דרבי נתן' תחילת פרק לד, וכן 'שמו אברהם' לר' אברהם פאלאג'י חלק ב סדר קדושים אות פז).
אדם שעושה עבודה זרה מאילן, פרי, חתיכת עץ או בעל חי ('חסד לאברהם' מעין שני נהר מב ד"ה 'ולזה ראה גם ראה') נקרא "בְלִיַּעַל" (דברים יג, יד) ('חזה ציון' לר' עמנואל חי ריקי על התהלים מזמור יח ד"ה חבלי שאול סבבוני), וחוטא חטא גדול מה שאין הפה יכול לדבר ('חסד לאברהם' מעין שני נהר מב ד"ה 'ולזה ראה גם ראה') ומטמא את 'צלם האלקים' שלו ('קרית ארבע' לר' רחמים חורי מתוניס דף צא ע"א בחלק השמטות ד"ה 'כי שמרו אמרתך' בשם עוללות אפרים). אדם זה נותן כוח ושפע לסטרא אחרא ('מצודת דוד' להרדב"ז על טעמי המצות מצוה ב ד"ה ועל דרך הנסתר). והיה ראוי שיסתלק ממנו קיומו ותתבטל הוייתו ברגע (ראה 'תומר דבורה' פרק א' על פסוק 'מי אל כמוך'). ואף שאין זה קורה, מכל מקום מסתלקים מהחוטא חלקי 'הנשמה' ו'הרוח' שהן קדוֹשוֹת ועליונות ואינן פונות בנקל אחרי ענייני הסטרא אחרא. ונשאר בו רק חלק 'הנפש' שהיא יכולה לפנות אחרי עניינים אלו (הרמ"ד וואלי ספר ויקרא פרק כ ד"ה 'והנפש אשר תפנה'. ראה 'תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ פרשת קדושים יט, ד ד"ה 'אל תפנו אל האלילים'), והיא נפגמת (עפ"י 'יערות דבש' חלק א' דרוש ו' ד"ה 'ולהיות כי מאד הרחיקו').
איש זה שעובד עבודה זרה, יוצא למעשה מצד החיים והקדוּשה ונכנס ברשוּת הסטרא אחרא (זוהר פרשת שמיני דף מב ע"א ד"ה רבי יצחק) כשעל ידי עוונו משׁרה את רוח הטומאה עליו ('אור החיים הקדוש' פרשת קדושים ויקרא יט, ד) ונתפס ברשת 'קליפה' טמאה עד שקשה לו לצאת משם ואין מי שיסמוך את ידו, לפי שאין בה שום ניצוץ של קדוּשה כלל ('ליקוטי הלכות' לר' נתן חלק אורח חיים ג' פורים ד' אות א). ואז נעשה 'מסך מבדיל' בין האדם החוטא לבין בורא העולם. וזה מה שנאמר "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ" (ויקרא יט, ד), כלומר "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים" כי על ידי כן יוצרים "מַסֵּכָה" שהוא 'מָסַךְ' בין ה' יתברך לאדם (הרמ"ד וואלי לספר ויקרא פרק יט ד"ה 'אל תפנו אל האלילים', 'אור החיים הקדוש' פרשת קדושים ויקרא יט, ד), ונחשב אותו האדם לגוי לכל דבריו ומוּמר לכל התורה כולה (עפ"י רמב"ם הלכות עכו"ם וחוקותיהם פרק שני הלכה ה. ראה 'כסף משנה' שם).
ההסתכלות על עבודה זרה מטמאה את האדם ומסלקת ממנו את הקדושה
הנשמה מביטה דרך העיניים של האדם ונוצר בה 'רוֹשם' מחמת מה שרואה. כך שאם האדם מביט בדבר טוב אז הדבר הזה נדבק באדם ומתהווה ממנו טוב. ואם מביט בדבר רע אז הנשמה שהביטה לוקחת חלק מעצמוּתוֹ של הרע ('ספר הליקוטים' להאר"י פרשת קדושים על פסוק 'אל תפנו אל האלילים'. ראה 'רקנאטי' פרשת קדושים ד"ה 'אל תפנו אל האלילים'). לכן אסור לאדם להסתכל באלילים של עבודה זרה (זוהר פרשת קדושים דף פד ע"א רעיא מהימנא ד"ה וכל מאן. וכן נפסק ברמב"ם הלכות עכו"ם וחוקותיהם פרק שני הלכה ב). ואפילו רק הבטה בלבד אסורה אלא אם היא באונס ממש ('מגלה צפונות' למחבר שבט מוסר חלק ב פרשת קדושים ד"ה אל תפנו אל האלילים), כי טומאת העבודה זרה יכולה על ידי ההתבוננות בה להפוך לחלק מעצמוּתוֹ של האדם, ולעשות בו רושם עד שהוא יהפוך להיות כמו העבודה זרה עצמה. וזה מה שהצטוו "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (ויקרא יט, ד) כלומר שאם האדם מסתכל באלילים ועובר על "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים", הרי הוא נעשה חלק מ"אלֹהֵי מַסֵּכָה" ('ספר הליקוטים' להאר"י פרשת קדושים על פסוק 'אל תפנו אל האלילים').
אין דבר המאבד את הקדוּשה של האדם יותר מן ההסתכלות אל האלילים, בגלל שהם מאוּסים כלפי שמים. וכאשר האדם מכווין ומסתכל בהם, מיד קדושתו מסתלקת ממנו (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק יט ד"ה 'אני ה' אלקיכם'), ונמשכת אליו הטומאה ונדבקת בו ('אור החמה' על זוהר קדושים דף פד ע"א רעיא מהימנא ד"ה 'ת"ח אסיר' מהרמ"ק וד"ה 'וכל מאן' ממהרח"ו) והצורה של העבודה זרה פוגמת בשׂכלו ('תורת נתן וליקוטים ממהרח"ו' דף ו ע"א ד"ה ענין מעלת הרואה, 'חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין ב, נהר לג). אז רוח הטוּמאה השׁוֹרה על האלילים מתלבשת באדם על ידי שהיא נתפסת בעינוֹ של המתבונן, והיא מפתה אותו לעשות 'עבודה זרה'. ונמצא שעל ידי שעבר על "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים" (ויקרא יט, ד) הוא הגיע לכלל עשיית "אלֹהֵי מַסֵּכָה" (ויקרא יט, ד) ('מגלה צפונות' חלק ב' פרשת קדושים ד"ה אל תפנו אל האלילים).
הקב"ה הזהיר את ישראל שלא להסתכל באלילים, משום שההסתכלות הזו נותנת 'מזון' ליצר הרע המתפרנס משם ('רקנאטי' פרשת קדושים ד"ה 'אל תפנו אל האלילים'). וכיון שאברי הנשמה נמצאים בתוך אברי הגוף, על כן אם עובר עבירה בעיניו הרי בזה נסתמת 'עֵין' הנשמה ומתכסת ב'קליפה', ואז האדם אינו רואה רוחניות ואינו רואה סודות התורה ואפילו אם הספר נמצא לפניו. וגם זה כוונת הפסוק "וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (ויקרא יט, ד) "לָכֶם" – לעצמכם, משום שמחמת ראיית 'עבודה זרה' בני האדם לא רואים את הרוחניות שבתורה ונהפכים להיות כמו 'האלילים' עצמם ש"עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ" (תהלים קטו, ה) ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת א' אות ס). וראיית העבודה זרה מושכת אל האדם את הסטרא אחרא, גורמת לו לרעות רבות ועושה אותו 'רע עין' שמזיק לעצמו ולחברו ('קב הישר' פרק מ' ד"ה על כן ענין גדול).
'עבודה זרה' הנמצאת בבית מטמא אותו ומסלקת משם את השכינה
הנה כל האיסורים שנאסרו בהם בני ישראל כולם הם על מנת שלא יטמאו את עצמם בהם, היות שהסטרא אחרא וכל מיני רעה שׁורה עליהם. וכאשר האדם נדבק בהם, אזי שורה עליו הסטרא אחרא ההוא ומטמא אותו ואת נשמתו, ולא יכולה הקדוּשה לשרות עליו. וה' יתברך אשר לו נתכנו עלילות יודע מהו שיעור כל טומאה ואחיזתה בקליפה, והוא שקצב ומדד כל בחינה ובחינה באיזה נטמא – באכילה, בהנאה, במגע או בבליעה, בשיעור כזית או כביצה וכדומה. והוא שגילה כי עבודה זרה חמורה מאוד עד שיכולה לטמא את האדם ולתעב את נשמתו, ולא רק בעת שעוסק בה אלא אפילו בהיותה בביתו לבדה בלי שיעבוד אותה או ייהנה ממנה, ורק בעצם היותה שם הוא נטמא ומסתאב, ונמנע מאוֹר הקדושה לחפוף עליו ('באר מים חיים' פרשת עקב ד"ה 'עוד יש לומר בזה').
וזה מה שרמז יעקב אבינו כאשר אמר לבניו "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם" (בראשית לה, ב), "אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם" – שהיה צריך לומר "אשר אצלכם" שהרי לא היה בקרבם ממש עבודה זרה, אלא רצה לרמוז להם שכאשר העבודה זרה בביתם הרי בזה מכניסים אותה פנימה אל תוך גוף האדם חס ושלום, ואז הסטרא אחרא והקליפה שהם עיקר 'אלהי הנכר' נעשים מדובקים בתוך האדם. וזה מה שנאמר "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא" (דברים ז, כו) כי מיד כשהאדם מכניס את ה"תוֹעֵבָה" של העבודה זרה לתוך הבית היא לא נשארת רק בבית אלא נכנסת פנימה לתוך גופו, והאדם נהיה "חֵרֶם כָּמֹהוּ" ('באר מים חיים' פרשת עקב ד"ה 'עוד יש לומר בזה' וד"ה 'ולזה אמר הכתוב'). וכשם שהאדם המסתכל בצלם עבודה זרה אין תפילתו מתקבלת, כך גם כשהוא מביא אותה אל תוך ביתו ('באר מים חיים' פרשת עקב סוף ד"ה 'ולזה אמר הכתוב').
כל מקום שבו נמצאת 'עבודה זרה' מסתלקת משם השכינה ('מזבח אליהו' למחבר 'שבט מוסר' מדרש קדושים ד"ה 'איש אמו ואביו תיראו'), כי זה מציאות ה'אלילים' שמטמא את הארץ ומסלק את השכינה ('ילקוט שמעוני' פרשת יתרו רמז שב). כך היה עם אסתר המלכה כאשר היא נכנסה לביתו של אחשורוש שהיה מלא בפסלים ואלילים, מיד הסתלקה ממנה השכינה ואמרה "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי" (תהלים כב, ב) (ראה גמ' מגילה דף טו ע"ב) ('מזבח אליהו' למחבר 'שבט מוסר' מדרש קדושים ד"ה 'איש אמו ואביו תיראו'). לכן כאשר גלתה השכינה אל ארץ מצרים על מנת להיות עִם ישראל בצרה ועל מנת שלא יאבדו שם, היא התגלתה שם בקושי רב כי מצרים היתה מלאה גִלוּלִים ('שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק זקן אהרן על הגדה של פסח דף קמז ד"ה והגם שזהו מסתרי התורה) בכל השדות ועל כל ההרים הגבוהים. ומטעם זה כאשר המצריים הביאו במכת ברד את כל העבודות זרות שלהם לתוך העיר על מנת שלא יינזקו, משה העדיף להתפלל אל השכינה מחוץ לעיר שנאמר "וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה' הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לה' הָאָרֶץ" (שמות ט, כט) ('בגדי אהרן' לר' אהרן דרשן תאומים פרשת תרומה דף יג ע"א טור א ד"ה אלא שמליאה גלולים).
מטעם זה גם אסור להיכנס לבית עבודה זרה לפי שׁשׁורה שם 'רוח הטומאה' ('רקנאטי' פרשת קדושים ד"ה 'אל תפנו אל האלילים'), והוא מקום מושב הלילי' הרשעה אשת השטן, ואדם שנכנס לתוך מקום זה נכנס למקום האויר הטמא של מושב העבודה זרה ונדבק ברע. והוא נכנס תחת כנפי הלילי' הטמאה אשר מטמאה את היושב שם כמו נדה. כך שאדם זה מטמא את עצמו עוד ועוד והוא לא יודע כי בנפשו הוא ('חסד לאברהם' מעין שני נהר סז ד"ה וכן כל מי, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק סא ד"ה 'ואולי היינו טעמא' בשם חסד לאברהם). וכבר היה מעשה ביהודי אחד שנכנס לבית עבודת אלילים, והורה לו החכם הזקן להתענות במשך כל שנות חייו ביום בו הוא נכנס. וכך אכן הוא עשה ('ספר חסידים' סימן תלה).
משום כך אליעזר עבד אברהם לא רצה להיכנס לביתו של לבן הארמי שהיתה מלאה עבודה זרה, עד שלבן פינה את הבית מכל העבודה זרה (ראה רש"י בראשית כד, לא) ('רקנאטי' פרשת קדושים ד"ה 'אל תפנו אל האלילים'). וכן יעקב אבינו לא נכנס לאוהלו של לבן כל זמן שהיה אצלו, מחמת העבודה זרה שם ('ספר חסידים' סימן תתשנז). וכל הנזהר מלהיכנס לבית עובדי עבודה זרה בחייו – עתיד הוא שייעשה לו נס במותו ('מעבר יבוק' שפת אמת פרק כה ד"ה 'ומצאתי כתוב'), כמו שהיה מעשה בחכם אחד בשם ר' יצחק חסיד שהיה נמנע מלהיכנס לבית עבודה זרה. ובשעת פטירתו הוציאו אותו לבית הקברות בעגלה, והיו צריכים לעבור דרך שער העיר שבו היתה 'עבודה זרה'. באותה שעה ברחו הסוסים שלא ברצון בעל העגלה, ונאלצו להוליך את העגלה דרך פִרצה בקיר של העיר שנפלה קצת לפני מותו של החכם. וכשיצאו משם עברו עם העגלה כמה חפירות שהיו סביב העיר והמשיכו ללכת על דרך הישר. ומה שהקב"ה עשה לו נס שיפול קיר החומה קודם מותו כדי שיעבור משם, זה היה מחמת שנזהר בחייו לא להיכנס לבית עבודה זרה ('ספר חסידים' סימן תלב, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק סא ד"ה 'ואולי היינו טעמא' בשם ספר חסידים).
אסור להזכיר את שמה של העבודה זרה ושל ה'סטרא אחרא'
צריך להיזהר שלא להזכיר שום אחד משמותיהן של העבודות זרות או של 'הסטרא אחרא', כי עצם הזכרתן היא קריאה והזמנה והם אינן מזדמנים אלא להזיק. וכל שכן שהן מזיקים את ישראל ששונאים אותם ורודפים אחריהם (הרמ"ד וואלי פרשת משפטים ד"ה 'ובכל אשר אמרתי', וראה גמ' סנהדרין דף סג ע"ב). ואין להזכיר שֵׁם עבודה זרה ואפילו בהתלוצצות ('ספר חסידים' סימן תכז). וכן אין להזכיר את שמו המלא של הס"מ הנקרא גם "אֱלֹהִים אֲחֵרִים", לפי שבזה מגביר את כוחו ועובר על "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ" (שמות כג, יג). ובפרט לא יזכיר את שמו בלילה שאז הוא זמן ממשלת 'החיצונים'. וכן לא יזכיר את שמם של השׁדים שגם בזה הוא מגביר את כוחם ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת משפטים ד"ה 'איסור הזכרת', 'שער הכוונות' להאר"י ז"ל ענין דרושי הלילה סוף דרוש א' ד"ה 'גם צריך להיזהר').
והיה מעשה עם ר' חיים ויטאל ז"ל שדיבר עם אדם אחד והזכיר את שמו המלא של הס"מ בלילה. ובבוקר כשהלך לבית מורו האר"י ז"ל, הסתכל האר"י ז"ל במצחו ואמר שעבר בלילה הזה על "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ" (שמות כג, יג). ואז הוא הזהירו מאוד שבשום אופן לא יזכיר את שמו וכיוצא בו, לא ביום ולא בלילה. ובפרט דבר זה אסור בלילה, לפי שאז יכול להתגבר הס"מ על מי שהזכיר אותו, והוא מחטיאו ומענישו. וגם באנשים אחרים הוא יכול לפגוע מחמת אותו אחד שהזכיר את שמו ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת משפטים ד"ה 'איסור הזכרת', 'שער הכוונות' להאר"י ז"ל ענין דרושי הלילה סוף דרוש א' ד"ה 'גם צריך'). אמנם שמות עבודה זרה המוזכרים בתורה כן רשאי האדם להזכיר בפיו (גמ' סנהדרין דף סג ע"ב) כגון 'בעל פעור' (ראה במדבר כה, ג) וכדומה.
שבירת ונתיצת ה'עבודה זרה' מסלקת את הטומאה השׁוֹרה שם
הצורות החומריות של ה'אלילים' משמשות כגוף ממש להשראת 'הקליפה' הטמאה ('האלשיך הקדוש' פרשת דברים יב, ג ד"ה 'או יאמר אבד שהוא'), ואפילו האוויר שנמצא בסביבת האלילים נטמא בסיבתם ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוה קפז). לפיכך ציווה הקב"ה להרוס ולשבר אותם, כדי שלא יהיה להם 'גוּף' (הרמ"ד וואלי פרשת משפטים ד"ה כי אם שמוע) וזה מה שנאמר "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם" (דברים יב, ב), "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן" – שעל ידי שתקיימו "אַבֵּד" את העבודה זרה וכן את מזבחותיהן שהם "הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם", על ידי זה "תְּאַבְּדוּן" את כוחות הטומאה השׁורים בהם. וצריך לעשות לאותם 'פסלי עבודה זרה' מעין ארבע מיתות בית דין – סקילה שריפה הרג וחנק, כפי שנאמר "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" (דברים יב, ג), "וְנִתַּצְתֶּם" "וְשִׁבַּרְתֶּם" – כנגד סקילה, "תִּשְׂרְפוּן" – כנגד שריפה, "תְּגַדֵּעוּן" – כנגד הרג, "וְאִבַּדְתֶּם" – כנגד חנק, שבו דוחקים את האדם עד שיוצאת רוחו ממנו ('האלשיך הקדוש' פרשת דברים יב, ג ד"ה 'או יאמר אבד שהוא').
וכאשר אדם הורס ומשבר את האלילים למטה, אזי גם למעלה נהרסים אותם כוחות הטומאה שכנגדם כפי שנאמר "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם" (שמות כג, כד), שנכפל הלשון "הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר" – ללמד שכשם שהם נהרסים ונשברים בגשמיות למטה כן הם נהרסים ונשברים ברוחניות טומאתן למעלה. ואם חלילה מקיימים אותם בגשמיותן למטה אזי אין הקב"ה הורס את רוחניותן הטמאה למעלה. ועל זה נחרב בית ראשון, שרצו העם לקיים את צורות האלילים הישנים ועשוּ עוד חדשים, עד שמילאו את כל הארץ מהם, והשׁראת הקדושה הסתלקה משם ובסוף נחרב בית המקדש (הרמ"ד וואלי לספר שמות פרשת משפטים ד"ה כי אם שמוע).
חכמים ביטלו את כוח 'היצר הרע' של עבודה זרה בעם ישראל
בדור אנוש החלו בני האדם לטעות אחרי עבודת האלילים ולעשותה 'אלהוּת', שנאמר "וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'" (בראשית ד, כו) "אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'" – הכוונה לקרוא לבני האדם ולעצבים בשם ה', לעשותם אלילים ולקרותם אלהוּת (רש"י בראשית ד, כו). שבתחילה האמינו שרצון ה' שיעבדו את הכוכבים והמזלות. ואחר כך נביאי שקר יצרו להם דמויות שקריות בטענה כי דרכם ניתן לעבוד את עבודת הכוכבים והיו עובדים אותם בעבודות משונות והשתחוויות (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים וחוקותיהם פרק א, הלכה א – ב עיי"ש) עד שהיו כאלו שעבדו את הכוכבים והמזלות והיו כאלו שעבדו חיוֹת ועופות ואף בני אדם ('נפש החיים' שער ג, פרק ט). וגם מצרים היתה מלאה בגלולים, וישראל שהיו עמהם למדו ממעשיהם של המצריים עובדי הגלולים ('שער החצר' לר' דוד בן שמעון אות רעא ד"ה והרב החסיד). וכן בארץ ישראל היו הרבה עבודות זרות, לכן ישראל הצטוו בכניסתם לארץ "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם" (דברים יב, ב).
כאשר אנשי כנסת הגדולה שהיו בתחילת בית המקדש השני ('מעשה רוקח' לר' אלעזר רוקח על המשניות מסכת עבודה זרה דף צה ע"ב) ראו את כוחו הרב של יֵצֶר העבודה זרה, ואת הנזקים העצומים שהיסב לעם ישראל, עד שהביא בסופו של דבר לחורבן בית המקדש הראשון לשריפת ההיכל הריגת הצדיקים וגלות עם ישראל, הם ביקשו לפני הקב"ה כי על אף שניתן להם היצר הרע הזה על מנת להתגבר עליו ולקבל שכר, הם אינם חפצים בו ורוצים לבטלו. בתשובה לבקשתם הפיל ה' יתברך פתק משמים בו היה כתוב 'אמת' (גמ' יומא דף סט ע"ב, גמ' סנהדרין דף סד ע"א) ומיד הם הבינו שה' יתברך הסכים עמהם, שהרי חותמו של הקב"ה הוא אמת (רש"י ביומא דף סט ע"ב ד"ה אמת, רש"י בגמ' סנהדרין סד ע"א ד"ה אמת). לכן הם התענו שלושה ימים ושלושה לילות, עד שנמסר להם 'יצר של עבודה זרה' בדמות של גוּר אריה מאש שיצא מבית קודשי הקודשים (גמ' יומא דף סט ע"ב, גמ' סנהדרין דף סד ע"א), כי עליו נאמר "יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה יֶאֱרֹב לַחֲטוֹף עָנִי יַחְטֹף עָנִי בְּמָשְׁכוֹ בְרִשְׁתּוֹ" (תהלים י, ט), כלומר שהיצר הרע המכונה "אַרְיֵה" תופס דווקא את ה"עָנִי" מהתורה ומהמצוות ('זוהר חדש' תיקונים דף קכח ע"א ד"ה ואי תימא).
כאשר חכמים תפסו את היצר הרע של עבודה זרה, נפלה שׂערה אחת משׂערות ראשו ואז הוא צעק בקול גדול. חכמים חששו שירחמו עליו משמים, לכן הם לקחו סיר מעוֹפרת הכניסו אותו בתוכו, וסתמו אותו עם עופרת מלמעלה כך שלא נשמע קולו (גמ' יומא דף סט ע"ב, גמ' סנהדרין דף סד ע"א, 'זוהר חדש' תיקונים דף קכח ע"א ד"ה ואוקמוה) ואז 'שרפו' את כוחו ב'אש'. בזה למעשה ביטלו חכמים את היצר הרע של עבודה זרה מתוך בני ישראל, ומנעו מעם ישראל מלטעות אחריו בגלוּת העתידה ('זוהר חדש' תיקונים דף קכח, ע"א ד"ה בגין דעתידין). והמעשה של חכמים היה פועל דמיוני למטה שגרם שיהיה כך גם ביחס לכוחות יצר הרע למעלה, לכן גם למעלה כוחות אלו היו מושלכים אל 'התהוֹם' ('בניהו' למחבר ה'בן איש חי' גמ' יומא דף סט ע"ב). אמנם כל זה ביחס לעם ישראל, אך באומות העולם נשארו עד היום כמה סוגים שונים של עבודות זרות, כמו בנצרוּת שלכן עובדיה הם עובדי עבודה זרה (עפ"י הרמב"ם הלכות עבודת הכוכבים וחוקותיהם פרק ט, הלכה ד) ובעוד כָּתּוֹת רבות הנמצאות ב'מזרח הרחוק'.
יש 'רוח רעה' ממרום שבאה ומסייעת לאדם לעשות עבירה של עבודה זרה. והרוח לא נחה עד שהוא עושה עוד ונהנה מזה. וככל שהעבירה גדולה יותר כך הרוח שבאה היא גדולה ומתאווה יותר לעשיית העבירה, וכך "עֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה" (ראה פרקי אבות ד, ב) (הגר"א בביאורו על משלי א, כג). ועל כן צריך היהודי להיזהר מאוד ולהרחיק מהעבודה זרה ומכל הדומה לה. וישנם אנשים שהולכים לאיזה 'רופא אליל' ואותו 'הרופא' נותן להם איזה צורה או איזה קמיע של עבודה זרה, ואומר להם שאם הם יישאוהו עליהם יתרפאו מכל תחלואיהם, ופעמים דברים אלו רק מכבידים את חוֹליוֹ של החולה מפני החוֹשך והסִיתוּם שנמשך מהם (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק יט ד"ה 'אל תפנו אל האלילים') שהרי גם רופאי אליל אלו הם מ'הקליפות' ('פרדס רימונים' להרמ"ק שער ערכי הכינויים פרק א ד"ה אליל), בנוסף לכך שאסור להתרפא על ידי עבודה זרה ('אור החמה' פרשת קדושים דף פד ע"א ד"ה 'וכל מאן' ממהרח"ו). 
ישראל צריכים להרחיק את עצמם במשך חייהם מכל צד של עבודה זרה
והיה מעשה ביהודי אחד שהיו לו מחלות רבות ולא נרפא מהן. והיה רואה סוחרים שהולכים לבית העבודה זרה שלהם ומתרפאים שם. אמר היהודי שגם הוא ילך לשם, לא על מנת להתרפאות מהם שזה הרי אסור (ראה גמ' פסחים דף כה ע"א וכן שו"ע יורה דעה סימן קנה, א – ב), אלא על מנת לראות איך הם מתרפאים. הוא הלך לשם וישן בין האנשים החולים והנגועים. וכאשר כולם ישנו בלילה ונרדמו, הוא לא ישן. אז הוא ראה שֵׁד אחד שהיה הולך ביניהם וכלי רפואה בידו ונותנו על כל אחד ואחד, וכל מי שנתן עליו מיד התרפא. עבר אותו השֵׁד ליד היהודי ולא שם עליו את כלי הרפואה. אז אמר היהודי לשד "אדוני, גם אני בין החוֹלים פה, תן גם עלי מהרפואה!". וענה לו השד שלא דומים בני יעקב לגוים, שאלו הגוים נמסרו לו על מנת לאבדם מהעולם הבא, אבל בני יעקב אינם כגוים אלא הקב"ה הוא זה שמרפא אותם ('זוהר חדש' בראשית דף יד ע"ב ד"ה ואמר רבי יוחנן).
וראוי לאדם להרגיל את עצמו לראות דווקא דברי קדוּשה ('קב הישר' פרק מ' ד"ה על כן ענין גדול), וישתדל לסתום את עיניו הגשמיות מפני ראיות אסורות, ובזה יסתמו גם העיניים הרוחניות של הנשמה והיא לא תיפגם ('חסד לאברהם' מעין שני נהר סח). וכן אסור ליהודי לקרוא בספרים שחוברו על עבודות זרות הקיימות בעולם (רמב"ם הלכות עובדי כוכבים וחוקותיהם פרק שני הלכה א – ב), שאם יבוא לידי מחשבת עבודה זרה האסורה, הרי שהקב"ה מצרפה להיחשב כמעשה ממש (גמ' קידושין דף מ ע"א) והוא מיד מתחייב בנפשו ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת תצוה ד"ה תנן בפרק הקורא). וכן לא יריח ריח של עבודה זרה, היות שלא ראוי כי הנשמה שיש לה הנאה מהריח דרך החוֹטם, תהנה מעבודה זרה ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שני פרק השלשה עשר). ודוד המלך שחשש מההימשכות אחרי עבודה זרה התפלל לה' ואמר "וּרְאֵה אִם דֶּרֶךְ עֹצֶב בִּי וּנְחֵנִי בְּדֶרֶךְ עוֹלָם" (תהלים קלט, כד) וכוונתו שאם חלילה אוּמוֹת העולם יטוּ את ליבו "דֶּרֶךְ עֹצֶב" כלומר לעבוד 'עצבים' שהם אלילים, אז הוא מבקש כי ה' ימית אותו כ"דֶרֶךְ עוֹלָם" ולא ייפול בחטא הגדול של עבודה זרה ('חזה ציון' לר' עמנואל חי ריקי על התהלים מזמור קלט ד"ה וראה עם דרך עוצב).
עתיד הקב"ה לאבד את רוח הטומאה וכל האלילים שנאמר "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אַכְרִית אֶת שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן הָאָרֶץ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ" (זכריה יג, ב) ('זכר דוד' מאמר ג פרק נה ד"ה הג' שבימי' האלה), וכן אומרים בתפילה "עַל כֵּן נְקַוֶּה לָּךְ ה' אֱלֹהֵינוּ לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזָּךְ לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי" (מתוך תפילת 'עלינו לשבח'). ביטול העבודות זרות הוא למעשה ביטולו העתידי של הס"מ שהוא עיקר 'העבודה זרה' ועליו נאמר "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר" (תהלים פא, י) ועמו תתבטל גם הלילי' אשתו. לכן התיבות 'לבטל עבודה זרה מן העולם' יוצא בדיוק גמטריא התיבות 'סמא"ל לילי"ת' ('מעשה רוקח' על המשניות מסכת עבודה זרה דף צה ע"ב ועיי"ש עוד דברים נפלאים). אז יכירו כל אומות העולם כי ה' לבדו הוא המלך, לכן נסמכו הפסוקים "וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא: וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף" (ישעיה ב, יז – יח) (עפ"י 'בראשית רבה' יב, ט) לומר שעתידה הטומאה להכרת מן העולם ואז תחזור השכינה לשרות בה ויהיה העולם מתוקן ('זכר דוד' מאמר ג פרק סג ד"ה לכן אנשי לבב) במהרה בימינו, אמן.

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד