פרשת האזינו – מעלת מיתת הנשיקה

ויש להתבונן, מהי 'מיתת נשיקה' שבה מת משה רבינו? ובמה מעולה מיתה זו יותר מכל שאר המיתות שמתים בהם בני האדם?

פעולת הנישוק בעולם הזה מקשרת רוחנית בין שני אנשים

פעולת 'הנשיקה' ('רקנאטי על התורה' פרשת ויחי ד"ה 'ספר הזוהר תא חזי', 'עץ יוסף' על מדרש תנחומא פרשת ואתחנן ו) שבאה מתוך חביבות אחד לשני (זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה ד"ה רבי יהודה אמר) בחשק ואהבת הלב ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה 'הנה אנכי' מהרמ"ק), מקשרת בין הנוֹשׁק לנשׁוּק האהוב לו ('רקנאטי על התורה' פרשת ויחי ד"ה 'ספר הזוהר תא חזי', 'עץ יוסף' על מדרש תנחומא פרשת ואתחנן ו) ורוח של האחד נדבקת ברוח של השני (זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה הנה אנכי שולח, 'זוהר חדש' שיר השירים דף עד ע"א ד"ה אמר ליה) ונעשה לאחד (זוהר פרשת תרומה דף קמו ע"א – ע"ב ד"ה אלא הא אוקמוה), כך שבכל אחד מהם כלול רוחו ורוח חברו ('זוהר חדש' שיר השירים דף עד ע"א ד"ה אמר ליה). ואין אהבה של דבקוּת אלא על ידי הנשיקה (זוהר פרשת תרומה דף קמו ע"א – ע"ב ד"ה אלא הא אוקמוה) בפה ('זוהר חדש' שיר השירים דף עד ע"א ד"ה 'אמר ליה היאך' מדרש הנעלם), לפי שהפה הוא המקור לרוּחו של האדם וממנו הוא יוצא (זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה הנה אנכי שולח, זוהר פרשת תרומה דף קמו ע"א – ע"ב ד"ה אלא הא אוקמוה. ראה תרגום אונקלוס בראשית ב, ז על תיבות הפסוק "לְנֶפֶשׁ חַיָּה") ועל ידו גם נדבקות רוחות בני האדם זו לזו (עפ"י זוהר פרשת פקודי דף רנד ע"א ד"ה בהאי היכלא' היכלות דקדושה).

זה הטעם שכאשר נפגשים אנשים שהיו מרוחקים זמן רב, הם מנשקים זה את זה. כי ריחוק הגוף גרם גם ריחוק הנפש והלב, לפיכך בהתקרבם יחד שוב הם נושׁקים זה את זה לעורר אהבה ולהידבק ברוחם כבראשונה. כך היה עם אהרן ומשה שנפגשו בהר האלקים ונשקו זה לזה שנאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹקִים וַיִּשַּׁק לוֹ" (שמות ד, כז). וכן הוא כאשר נפרדים שני אוהבים וקרובים, שאז ראוי להם לנשק זה את זה טרם ריחוקם כדי להדביק רוחם ונפשם יחד, להיות האהבה חרותה על לוח לבם. ואף שגופם יהיה מעתה רחוק זה מזה, הרי שהנפשות והלבבות יהיו קרובים בקשר האהבה ביניהם היות שנקשרו על ידי הנשיקה ('נזר הקודש' בראשית רבה ע, יא ד"ה בר מן תלת, 'שרש ישי' לר' שלמה אלקבץ על מגילת רות בביאור הפסוק 'ותשנה קולן ותבכינה עוד'). וכן הוא כאשר רוצה האב להראות את אהבתו לבנו הוא מחבקו להראות לו קשר גופני, וגם מנשקו להראות לו קשר נפשי ש'נפשו קשורה בנפשו' ('אלשיך הקדוש' בפירושו לשיר השירים הנקרא שושנת העמקים דף ג ע"א פרק א על הפסוק 'ישקני מנשיקות פיהו').

מטעם זה כנסת ישראל ביקשה מהקב"ה לא רק את אהבתו אליה אלא גם את נישוּקוֹ שנאמר "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" (שיר השירים א, ב), כי כנסת ישראל רוצה שיהיה דבקות בין רוחותיהם של עם ישראל לבין הקב"ה כמו שפעולת הנישוק הגשמית מביאה לחיבור שתי רוחות (עפ"י זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה הנה אנכי) של אוהבים המנשקים זה את זה בפיהם, ומראים כי רוּח אחת להם לרוב אהבתם ('תולעת יעקב' בחלק מנחה של שבת דף לא ע"א טור א ד"ה ובמדרשו. וראה 'מדרש לפירושים' לר' שלמה שלם דרוש הכ"ד זיווגי המוחין ד"ה 'ובכן נא"ה' שזה מוכרח לפני קיום המצוה וד"ל). ומשום כך מי שחלילה מת לו בן או בת צריך להיזהר שלא לנשק אותם במותם, כי דבקוּת רוּח האב והאם בבנם או בתם המתים על ידי נישוק פה אל פה או בכל מקום אחר שידבק הבל פיהם באותם המתים – הרי זה גורם שידבק כוח 'המיתה' גם בנפשות שאר בניהם ובנותיהם החיים, אשר גם הם מכוחם וחיוּתם של אותם אב ואם. ובזה הם מקצרים את חייהם של שאר ילדיהם רחמנא ליצלן ('מעבר יבק' שפת אמת תחילת פרק יא ד"ה מי שמת לו).

האבות הקדושים היו נושׁקים אחד את השני כדי לחבר בין הנפשות

האבות הקדושים היו נושׁקים אחד את השני, כי על ידי כן היו קושרים בין נפש הַנּוֹשֵׁק לַנַּשּׁוּק. כך היה עם יצחק אבינו כאשר בירך את בנו וביקש שיישק לו לפני הברכה "וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי: וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'" (בראשית כז, כו – כז) ורצונו היה שעל ידי הנישוק יהיה חיבור הנפשות ותחול ברכתו על בנו ('מדרש האיתמרי' דרוש כא ד"ה וא"ת). ואכן זה הביא לא רק לחיבורם הרוחני אלא גם לחיבורם הגשמי בקבר ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על בראשית רבה סה, יח ד"ה 'את נושקני בקבורה' עפ"י המדרש). וכן יעקב אבינו נישק את אפרים ומנשה שנאמר "וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם" (בראשית מח, י) על מנת לקשר בין נפשו לנפשם ('ספורנו' בראשית מח, י ד"ה וישק, 'אלשיך הקדוש' פרשת ויחי מח, י ד"ה והנה יוסף) באמצעות הנישוק פה אל פה ('אלשיך הקדוש' פרשת ויחי מח, י ד"ה והנה יוסף) ועל ידי כך גם תחול עליהם ברכתו ('ספורנו' בראשית מח, י ד"ה וישק).

וזו היתה כוונתו של יעקב כאשר נישק לרחל (זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה רבי יהודה אמר) שבע נשיקות ('עבודת ישראל' למגיד מקוז'ניץ פרשת וישלח על הפסוק 'ויאמר שלחני כי עלה השחר', 'מעבר יבק' בחלק 'אמרי נעם' פרק ח) כמספר תיבות הפסוק "וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (בראשית כט, יא) ('מעבר יבק' בחלק 'אמרי נעם' פרק ח) ועשה זאת לפי מדת 'רוּח הקוֹדש' ששרתה עליו באותה העת ('עבודת ישראל' למגיד מקוז'ניץ פרשת וישלח על הפסוק 'ויאמר שלחני כי עלה השחר') על שמצא את בת זוגו ('אלשיך הקדוש' פרשת ויצא על הפסוק 'וישק') ובמטרה לקשר בין נפשו לנפשה (זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה רבי יהודה אמר, 'אלשיך הקדוש' פרשת ויצא על הפסוק 'וישק') כי בהיותם קרובים הרי שורש רוחניותם חוצב למעלה ממקום אחד ומדרגת נפשם שם קרוֹבה, אלא שנפרדו בעולם הזה בגופם המבדיל ביניהם. ועל ידי שנשקו זה את זה נדבק רוחם כפי מדרגתם למעלה ('נזר הקודש' בראשית רבה ע, יא ד"ה בר מן תלת). וזה גרם ליעקב שלא היה יכול לבו להחזיק מעמד והוא התעורר באותה שעה לבכי (זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה רבי יהודה אמר), כאשר צפה ב'רוּח הקוֹדש' שרחל לא עתידה להיקבר עמו (רש"י בראשית כט, יא).

וכן עשה יוסף הצדיק כאשר פגש את אֶחָיו שנאמר "וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו" (בראשית מה, טו) כדי להורות להם כי נפשו קשורה בנפשם למרות שהם הצרו לו. כי זה מהות הנשיקה פה אל פה להורות חיבור נפש בנפש ('האלשיך הקדוש' פרשת ויגש פרק מה, יד ד"ה ומיד וינשק). וכן כאשר נפטר יעקב אבינו נישק יוסף את גופו שנאמר "וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ" (בראשית נ, א) על מנת לקשר בין נפשו לנפש יעקב אביו ('נזר הקודש' בראשית רבה צו, ה ד"ה בשבילך אמרתי אמות'). ולא היה בזה פגם של נישוק המת כי 'יעקב אבינו לא מת' ('אור החיים הקדוש' בראשית נ, א). וכן כאשר פגש משה רבינו את יתרו חותנו הוא נישק לו שנאמר "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה" (שמות יח, ז) (להרחבה על כך שיעקב אבינו נשאר חי ראה מאמרינו לפרשת ויחי – 'יעקב אבינו לא מת').

אחרי ששמואל הנביא משח את שאוּל למלך הוא נישׁק לו שנאמר "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיֹּאמֶר הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ ה' עַל נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד" (שמואל א' י, א)  ושמואל עשה זאת כי שאול היה משבט בנימין ואילו המלוכה היתה מיוחדת לשבט יהודה, ועל ידי הנישוק דיבק שמואל הנביא את רוּחוֹ ברוּחַ שאול, ואז שאול קיבל נוֹעם אלקי להצליח במלכוּת. לכן כששמואל משח את דוד למלך הוא לא נישק אותו כי 'המלוּכה מחזרת אחרי בעליה' ('כלי יקר' שמואל א' י, י). גם דוד המלך נישק את בנו אבשלום כאשר פגשו שנאמר "וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם" (שמואל ב' יד, לג) וקשר בזה את נפשו בנפשו (כנלע"ד עפ"י 'ספורנו' בראשית מח, י ד"ה וישק). וכן כשרצה דוד המלך לברך את ידידו ברזילי הגלעדי שעזר לו מאוד ואירחו על שולחנו בשעה שהוא היה בְּמַחֲנָיִם, הקדים לנשקו כדי לקשר את נפשו בנפשו, ועל ידי כן תחול עליו הברכה שרצה לברכו שנאמר "וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְבַרְזִלַּי וַיְבָרֲכֵהוּ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ" (שמואל ב' יט, מ) ('מדרש האיתמרי' למחבר 'שבט מוסר' דרוש כא ד"ה וא"ת).

אמנם שונות מכך הנשיקות של אדם השׂוֹנֵא את חברו, לפי שהן אינן נעשות בחביבוּת ולכן אין בהן שום דבקוּת בין שתי הרוחות של הנוֹשק והנשוּק. ועל נשיקות מעין אלו נאמר "וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא" (משלי כז, ו) כאשר "נַעְתָּרוֹת" הם לשון גסוּת וגאוה. כך היה עם עשו הרשע כשפגש את יעקב אבינו שנאמר "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ" (בראשית לג, ד). מטעם זה יש בתורה נקודות על התיבה "וַיִּשָּׁקֵהוּ" (זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה ד"ה ועל דא מאן) כדי ללמד שלא היתה זו נשיקה של אמת כי עשו הרשע באמת ביקש לנשוֹך את אחיו יעקב, וה' הצילו כאשר עשה את צווארו לשיש ('מדרש לפירושים' לר' שלמה שלם דרוש רביעי כללות כח"ב דף ז ע"א ד"ה 'וירץ עשו' בשם המדרש תנחומא). וגם כדי ללמד שרוחו של אותו השׂוֹנא לא נדבקה ביעקב (זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה ד"ה ועל דא מאן), כי בלי חשק ואהבת הלב של הנוֹשׁק אין הרוחות מתאחדוֹת (עפ"י 'אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה 'הנה אנכי' מהרמ"ק).

דבקותה הרוחנית של רות עם חמותה נעמי היה על ידי הנישוק 

כאשר נעמי ביקשה להיפרד משתי כלותיה, עֹרפה ורוּת, היא נישקה אותן שנאמר "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי: יִתֵּן ה' לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ: וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה" (רות א, ח – ט). כוונתה של נעמי היה להדביק 'רוּח ברוּח' כדי לעורר את מי שראויה מבין שתיהן להידבק בה. וכך אכן היה שרוּחַה של נעמי נכנס בתוך רוּת ועורר את רוּחַה של רות וגם את רוּחַ מחלון בעלה המת שנשאר בקרבה היות שלא היו לו בנים, ואז 'מצא מין את מינו וניעור' וביקשה רוּת להדבק בה שנאמר "וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ" (רות א, יד) ('עיני משה' לאלשיך הקדוש על מגילת רות פרק א דף ג ע"ב טור א ד"ה ונבא אל הענין). והסימן שהיה לנעמי על כך שדבקה רוחה עם רוחה הוא שראתה על רות "כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ" (רות א, יח) ('עיני העדה' למחבר שבט מוסר פרשת במדבר דף יט ע"ב ד"ה ותשנה קולן ותבכינה). ואילו ערפה שגם קיבלה נשיקה מנעמי לא נדבקה בה. ואף שנישקה את נעמי פעם נוספת שנאמר "וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ" (רות א, יד) עם כל זה היא לא דבקה בנעמי ('עיני משה' לאלשיך הקדוש על מגילת רות פרק א דף ג ע"ב טור א ד"ה ונבא אל הענין) כי עיקר שורשה היה מצד הרע ('נזר הקודש' בראשית רבה ע, יא ד"ה ותשק ערפה לחמותה).

נעמי נישקה את שתיהן מתוך כוונה שאם סופן להתגייר אז הדביקות על ידי הנישוק של 'רוּחַ ברוּחַ' יוסיף אליהן כוֹח הקדוּשה להתגייר. אך אם כוונתן שלא להתגייר, אז הנשיקה הזאת לפחות תשאב אליה את הרוּח הקדוֹשה שבתוכן ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני על מגילת רות דף קמו ע"ב טור א ד"ה יתן ה' לכם). לכן מיד רות ועֹרפה בכו שנאמר "וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה" (רות א, ח – ט) כי הנשיקה של נעמי עוררה את שתי הרוחות של בניה, מַחְלוֹן וכִלְיוֹן, שהיו במעיהן והם גרמו לשתי הנשים לבכות ('משיב נפש' לר' יואל סירקיס מחבר 'בית חדש' על מגילת רות דף טז ע"ב טור א ד"ה עוד יתכן) ואכן אז נוסף לרות 'רוּח קְדוֹשָה' מנעמי היות שהיא התכוונה להתגייר, ואילו אצל ערפה יצא חלק מרוחו של כליון בעלה המת אשר קשקש במעיה כי לא היו לו בנים, ונדבק בנעמי. וכשערפה גמרה בדעתה שלא להתגייר, אז גם מה שנשאר בתוכה מרוּחַ כִלְיוֹן בעלה רצה לצאת החוצה, והוא עורר את ערפה לנשק שוב את נעמי כדי שגם הוא ילך אחרי רוב רוחו וידבק בנעמי שנאמר "תִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ" (רות א, יד) ('זרע שמשון' על מגילת רות דף קמו ע"ב טור א ד"ה יתן ה' לכם).

רוחו הטהורה של כליון הסתלקה מעֹרפה מכל וכל, ונכנסה בתוך נעמי אמו הקדושה ונדבקה בה 'רוּח ברוּח' ונעשה אחד. ואילו ערפה נשארה ריקה כאשר כל רוח הקדוּשה הסתלקה מקרבה ('משיב נפש' על מגילת רות להב"ח פרק א אות ט דף יז ע"א ד"ה עוד אפשר לומר) וכשהרגישה ערפה שגם לא נמשך אליה שום שפע קדושה מהנישוק של נעמי חמותה, היא בעטה בכל וחזרה אל ארצה ואלוהיה כפי שאמרה נעמי לרות "וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ" (רות א, טו) ('עיני העדה' למחבר שבט מוסר פרשת במדבר דף יט ע"ב ד"ה ותשנה קולן ותבכינה). בתחילה נעמי נישקה את ערפה ואחר כך גם את רות, ובנשיקה זו של רות לא רק שהיא לא הוציאה את רוח מחלון מתוכה אלא שגם הוסיפה לתוכה את רוח כליון שהוציאה קודם לכן מערפה בנשיקתה. וכך היו מחלון וכליון יחד בתוך רות ובמעיה, וכשנולד עוֹבֵד מבועז ורות יצאו בו שתי הרוחות לשלימותן. ונמצא כי רוח כליון התגלגלה מפֶּה אל פֶּה, מפיה של ערפה לפיה של נעמי ושוב מפיה של נעמי לפיה של רות עד שנדבקה ברוח מחלון אחיו בתוך רות, וכך לא אבדה רוחו ('משיב נפש' להב"ח על מגילת רות פרק א אות ט דף יז ע"א ד"ה עוד יתכן לומר) (להרחבה בעניין הוצאת רוח מחלון מתוך רות ראה מאמרינו לפרשת כי תצא – 'מצות יבום וחליצה'). 

מיתת 'נשיקה' היא דבקות הנשמה בשכינה בעת יציאתה מהגוף

קודם פטירת האדם מהעולם הזה מתגלית אליו השכינה הקדושה (זוהר פרשת מצורע דף נג ע"א ד"ה בההוא זמנא דמטא, זוהר פרשת אמור דף פח ע"ב ד"ה זקף עינוי, זוהר פרשת נשא דף קכו ע"ב ד"ה כיון דמטי, זוהר פרשת וירא דף צח ע"א ד"ה 'דבר אחר וירא אליו' מדרש הנעלם) בנועם זיוה ('אגרא דכלה' פרשת בחוקותי ד"ה ונתתי משכני). ואז מחמת גודל השמחה והחביבות (זוהר פרשת מצורע דף נג ע"א ד"ה בההוא זמנא דמטא) ותשוקת הנפש (זוהר פרשת אמור דף פח ע"א – פח ע"ב) שיש לאדם אל השכינה (זוהר פרשת מצורע דף נג ע"א ד"ה בההוא זמנא דמטא) באותה העת, הנפש שלו יוצאת (זוהר פרשת אמור דף פח ע"א ד"ה זקף עינוי) מיד (זוהר פרשת נשא דף קכו ע"ב ד"ה כיון דמטי) מ'נרתיקה' ('אגרא דכלה' פרשת ואתחנן ד"ה ואתחנן) שהוא הגוף שלה (זוהר פרשת מצורע דף נג ע"א ד"ה בההוא זמנא דמטא, זוהר פרשת נשא דף קכו ע"ב ד"ה כיון דמטי) אל מראה השכינה שכנגדה (זוהר פרשת מצורע דף נג ע"א ד"ה בההוא זמנא דמטא).

וזה מה שנאמר "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כ) (זוהר פרשת ויחי דף רכו ע"א ד"ה אמר ליה שפיר, זוהר פרשת וירא דף צח ע"א ד"ה 'דבר אחר וירא אליו' מדרש הנעלם), לפי שבחייהם של בני האדם הם לא רואים את מראה השכינה אבל במיתתם הם כן רואים. ומחמת מראה השכינה שרואה הנפטר עיניו נשארות פקוחות במותו. אחר כך מעצימים את עיניו כדי שאותם העיניים שראו מראה קדוש ועליון לא יסתכלו במראה אחר של הסטרא אחרא. ועצימת העיניים של המת מסוּרה לבן כפי שנאמר ליעקב אבינו "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (בראשית מו, ד) (זוהר פרשת ויחי דף רכו ע"א ד"ה אמר ליה שפיר). ומיד אחרי שיוצאת נשמת הנפטר, השכינה הולכת לה ומשאירה אותה לבדה להתאבל על פרישׁתה מהגוף (זוהר פרשת מצורע דף נג ע"א ד"ה בההוא זמנא דמטא) ואוי לנשמה על שהתרחקה מהשכינה ולא זכתה במותה להידבק בה (זוהר פרשת נשא דף קכו ע"ב ד"ה כיון דמטי), וכל שכן הרשעים שהשכינה מתעלמת מהם בצאת נשמתם (אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה 'ולא ינקא' ממהרח"ו).

אך כאשר הנפטר היה אדם צדיק אז בשעה שנשמתו יוצאת אל השכינה שנראית כנגדה, היא מיד נקשרת ונדבקת בה (זוהר פרשת מצורע דף נג ע"א ד"ה בההוא זמנא דמטא) דיבוק גמור (אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה 'ולא ינקא' ממהרח"ו), כך שלא נפרדת ממנה עוד לעולם (זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה ועל דא מאן). וקשירתה ודבקוּתה זו של רוּחַ הצדיק שנפטר עם השכינה הקדושה (זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה ד"ה ועל דא מאן, רקנאטי על התורה פרשת ויחי ד"ה ספר הזוהר תא חזי) 'רוּחַ ברוּחַ' (אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה 'ולא ינקא' ממהרח"ו) כלומר רוח הנפטר עם רוח השכינה אשר נפחה בה את רוחה (אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה 'ומאן הוא' מהרא"ג) היא הנקראת 'מיתת נשיקה' (אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה 'ולא ינקא' ממהרח"ו, 'אגרא דכלה' למחבר 'בני יששכר' פרשת בחוקותי ד"ה ונתתי משכני) בסוד "וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת יב, ז) (אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קכד ע"ב ד"ה 'ומאן הוא' מהרא"ג). ודבקות זו היא בסוד "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" (שיר השירים א, ב) ('אגרא דכלה' פרשת בחוקותי ד"ה ונתתי משכני). ואשרי חלקו של מי שזכה לדבקות זו עם השכינה (זוהר פרשת נשא דף קכו ע"ב ד"ה כיון דמטי).

הקב"ה לוקח את נשמות הצדיקים מהעולם הזה על ידי מיתת נשיקה

כאשר הקב"ה ברא את האדם הראשון הוא הטיל בו רוח חיים שנאמר "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז). נתינת הנשמה בתוך האדם הראשון היתה באמצעות 'נשיקה' שנתן לו הקב"ה ('ילקוט שמעוני' שיר השירים א' רמז תתקפא). וכן לקיחת נשמות הצדיקים ('ילקט שמעוני' פרשת מסעי רמז תשפז, 'מזבח אליהו' למחבר 'מדרש תלפיות' פרק פרשת זאת הברכה ד"ה רז"ל) והצדיקות ('עיני העדה' פרשת חקת דף לא ע"ב ד"ה ותקבר) מהעולם הזה היא באמצעות 'נשיקה' של הקב"ה שנאמר "כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ" (ישעיה נח, ח) ('ילקוט שמעוני' פרשת מסעי רמז תשפז, 'מזבח אליהו' למחבר 'מדרש תלפיות' פרק פרשת זאת הברכה ד"ה רז"ל). כך יהיה גם לעתיד לבוא שה' יתברך יחזיר את נשמות ישראל לתוך הגוף בעת תחית המתים על ידי נשיקה כפי שהיה בבריאת האדם שנאמר "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי: וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם" (יחזקאל לז, יג – יד) ('ילקוט שמעוני' שיר השירים א' רמז תתקפא).

מיתת הנשיקה היתה אמורה להיות נחלתם של כל ישראל (עפ"י 'כלי יקר' במדבר יט, ב ד"ה וענין עמוק זה), כי במעמד הר סיני היה לישראל חירות ממלאך המוות ('שמות רבה' מא, ז). ואין הכוונה שפסק מהם המוות לגמרי ('כלי יקר' במדבר יט, ב ד"ה וענין עמוק זה) ושהיו צריכים להיות חיים לעולם ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת אחרי מות דף פה ע"ב ד"ה ונחזור לעינינינו), אלא שהיו צריכים למות רק במיתת נשיקה על פי ה' ('כלי יקר' במדבר יט, ב ד"ה וענין עמוק זה, 'ילקוט דוד' פרשת חקת ד"ה שרפת הפרה). ועל דעת זה ה' רצה לתת לישראל את התורה לפני חטא העגל, כך שמיתתם תהיה בנשיקה על ידי הידבקות אל השכינה היות והנשמה חפצה מאוד לזוּן וליהנות מזיוה ('שתי ידות' פרשת אחרי מות דף פה ע"ב ד"ה ונחזור לעינינינו). אך בעקבות חטא העגל חזרו ישראל לקלקולם הראשון והשליטו עליהם את מלאך המוות ועמו באה להם גם 'טומאת המת' ('כלי יקר' במדבר יט, ב ד"ה וענין עמוק זה, 'ילקוט דוד' פרשת חקת ד"ה שרפת הפרה). לכן אמרו רבותינו על פרה אדומה "תבוֹא האם ותקנח צוֹאת בנה" (ראה 'מדבר רבה' יט, ח) כלומר שהפרה תעביר את טומאת המת שבאה לאדם בעקבות חטא 'העגל' בנה ('כלי יקר' במדבר יט, ב ד"ה וענין עמוק זה).

אמנם נשמות הצדיקים שמשיגות מה שביכולתם בעולם הזה עדיין זוכות למות 'מיתת נשיקה' ('מעבר יבק' בחלק שפת אמת פרק כה ד"ה ויזהר האדם). כך היה עם אהרן הכהן שמת במיתת נשיקה. וכשראה משה רבינו שליווה אותו את ההנאה הרבה שהיתה לו ברגע המיתה הוא אמר כי הלוואי והוא היה הוא מקדים לבוא לשם לפני אחיו, והתאווה משה להיפטר באותה המיתה שנפטר אהרן אחיו. אז ה' התרצה לו והבטיח כי פטירתו תהיה דומה לפטירת אהרן הכהן. וכשם שלא נודע היכן היא המערה בה נקבר אהרן כך לא יידעו היכן היא המערה שבה הוא ייקבר, וכשם שלא שלט מלאך המוות באחיו אלא הקב"ה לקחו על ידי מיתת 'נשיקה', כך גם נשמתו של משה רבינו תילקח על ידי הקב"ה ב'נשיקה' שנאמר "וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ" (במדבר כז, יג) ('ילקוט שמעוני' פרשת מסעי רמז תשפז). וזה מה שנאמר אצל משה רבינו "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'" (דברים לד, ה), "עַל פִּי ה'" – שמת על ידי ה' במיתת נשיקה ('ילקוט שמעוני' פרשת ואתחנן רמז תתכא, ספר 'ציוני' פרשת וזאת הברכה ד"ה על פי ה').

בעת פטירת הצדיקים מופיע גם מלאך המוות או מלאך הנקרא בשמו של מלאך המוות ('בן יהוידע' למחבר 'בן איש חי' על גמ' בבא בתרא דף יז ע"א). ובאים ארבעה מלאכים מן השמים על מנת לשמור על הצדיקים שלא ימית אותם הסטרא אחרא אלא השכינה הקדושה על ידי 'נשיקה' (זוהר פרשת פקודי דף רנו ע"א ד"ה 'ואלין אינון' היכלות דקדו'שה) כי תמיד "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ" (תהלים לז, לב) בחרבו, על מנת לקבל הרבה שפע בשעת מיתתו. אך הקב"ה לא מוסר את הצדיק בידו אלא הוא מת מיתת נשיקה ואין לסטרא אחרא חלק ונחלה בו. אמנם בשעת מגפה רחמנא ליצלן, יש לס"מ רשות לקחת אפילו צדיקים שכבר נגזר עליהם למות באותה שנה במיתת נשיקה, והוא ממיתם בחרבו הקשה והורג יחד טובים ורעים ('תורת נתן וליקוטים ממהרח"ו' פרשת שמות דף יט ע"ב). ושונים מכל זה היו אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן ומרים שבפטירתם לא הופיע מלאך המוות ולא שום זֵכֶר שלו (גמ' בבא בתרא דף יז ע"א).

מיתת נשיקה היא הטובה ביותר מכל סוגי המיתות בעולם 

טומאת המת באה ע"י מלאך המוות, כאשר הוא מוציא את נשמת האדם בכוח מגופו וגם מביא עליו את הטומאה. אך אותם צדיקים שמיתתם על ידי נשיקה ולא על ידי מלאך המוות, אין בהם שום צד של טומאה ('כלי יקר' ויקרא כא, ב ד"ה כי אם לשארו, 'זרע שמשון' פרשת חקת דף קיט ע"א טור א ד"ה 'פסוק זאת התו'' בשם השפתי כהן על התורה, ספר 'מתתי-ה' פרשת חיי שרה דף יא ע"א ד"ה במדרש פגעו לי). לכן אמרו רבותינו "צדיקים אינם מטמאים" (ראה תוס' בגמ' יבמות דף סא ע"א ד"ה 'ממגע') ('ילקוט שמעוני' פרשת ואתחנן רמז תתכא, ספר 'ציוני' פרשת וזאת הברכה ד"ה על פי ה') כשאין כוונתם לכל הצדיקים אלא דווקא לאותם אלו שמתו 'מיתת נשיקה' ('זרע שמשון' פרשת חקת דף קיט ע"א טור א ד"ה פסוק זאת התו'), על ידי נישוק נשמתם בשכינה הקדושה ('ילקוט שמעוני' פרשת ואתחנן רמז תתכא, ספר 'ציוני' פרשת וזאת הברכה ד"ה על פי ה'). וזה בשונה ממיתה רגילה על ידי מלאך המוות ('ילקוט שמעוני' פרשת ואתחנן רמז תתכא, ספר 'ציוני' פרשת וזאת הברכה ד"ה על פי ה') שמטמא את האדם מכוח 'זוהמת הנחש' ('בגדי אהרן' לרר' אהרן דרשן הי"ד פרשת חיי שרה ד"ה ותמות).

זה הטעם שהתורה מתארת בלשון 'אסיפה' את פטירתם של האבות הקדושים והצדיקים, כי הם לא מתו מיתה רגילה אלא נאספו על ידי השכינה הקדושה במיתת 'נשיקה' ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה תלו ד"ה עוד יש) ומיד עלו לגן עדן כמו כל מי שמת במיתת נשיקה (עפ"י 'מראית העין' להחיד"א על מסכת חגיגה דף ד סוף ד"ה אי איכא). כך נאמר אצל אברהם אבינו "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (בראשית כה, ח), וכן נאמר אצל יצחק אבינו "וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו" (בראשית לה, כט), וכן נאמר אצל יעקב אבינו "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (בראשית מט, לג). וכן נאמר אצל משה רבינו ואהרן הכהן "וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (דברים לב, נ), ועוד נאמר על משה רבינו "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (במדבר לא, ב).

כאשר צדיק מת בארץ ישראל באות לקראתו נשמות קדושות כדי לקבלו, אך לא אם הוא מת בחוץ לארץ. אמנם אם הוא מת ב'מיתת נשיקה' כך שהשכינה בעצמה התקרבה אליו, אז אגב קרבתה מתקרבים גם הנשמות הקדושות אל הנפטר. וזה מה שנאמר במשה רבינו שמת בחוץ לארץ במיתת נשיקה "וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ" (במדבר כז, יג) ('ילקוט דוד' פרשת ויחי ד"ה 'ויאסף אל עמיו' מהזוהר). ועוד מי שמת על ידי מלאך המוות כל גופו מסריח מחמת הטיפה המרה שהטיל בו מלאך המוות, אבל מי שמת 'מיתת נשיקה' גופו לא מסריח ואין לו בזיון ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד דף קח ע"ב ד"ה ולא ידע איש, 'זיקוקין דנורא ובעורין דאשא' על תנא דבי אליהו זוטא פרק ג אות י בביאור). וכן מי שמת על ידי מלאך המוות משתנה זיו פניו ונחשׁך עיניו, אבל מי שמת מיתת נשיקה פניו לא משתנות ולא ניטל ממנו זִיווֹ ('שתי ידות' פרשת חקת דף קב ע"א טור א ד"ה ואיתא בגמרא) ונשארת לו לחוּת בקבר. לכן הצדיקים נקראים במיתתם חיים ('נזר הקודש' בראשית רבה עט, א ד"ה בשש צרות) ועליהם נאמר "יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם" (תהלים קמט, ה) ('עיני העדה' למחבר שבט מוסר פרשת ויקרא דף א ע"ב ב ד"ה ירחץ).

תשע מאות ושלוש סוגי מיתות יש בעולם שנאמר "הָאֵל לָנוּ אֵל לְמוֹשָׁעוֹת וְלה' אֲדֹנָי לַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת" (תהלים סח, כא) "תּוֹצָאוֹת" – בגימטריא תשע מאות ושלוש כנגד מספר סוגי המיתות הקיימות, והנוחה שבכולם היא מיתת הנשיקה ('ילקוט שמעוני' תהלים סח רמז תשצז). וצריך כל אדם להתפלל שכשיבוא יום קיצו תבוא אליו השכינה וימות 'מיתת נשיקה' שהיא נחשבת מיתה בשׂיבה טובה ('קב הישר' סוף פרק סז) ולא מיתה על ידי מלאכי מוות שלוחי 'החיצונים' הבאים לשטוף את העולם ('נזר קודש' על בראשית רבה סב, ד ד"ה אמרין אילין). ועל כך נרמז בפסוק "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא" (תהלים לב, ו), "עֵת מְצֹא" – היא העת של המוות שנאמר "לַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת" (תהלים סח, כא) ('ילקוט שמעוני' תהלים סח רמז תשצז) כלומר שיתפלל החסיד לזכות למוּת מיתה קלה כמו 'מיתת נשיקה' או על ידי מלאך קדוש ('נזר קודש' על בראשית רבה סב, ד ד"ה אמרין אילין) כי לא כל צדיק זוכה לזה ('נזר הקודש' על בראשית רבה צב, ב ד"ה לעת מצוי היום). ועל כך התפלל דוד המלך בעצמו "הַעֲבֵר עֵינַי מֵרְאוֹת שָׁוְא בִּדְרָכֶךָ חַיֵּנִי" (תהלים קיט, לז) כלומר שיזכה לראות במותו את השכינה הקדושה ולא את מלאך המוות הנקרא "שָׁוְא" ('ארץ החיים' לר' אברהם חיים הכהן על התהלים מזמור קיט, לז).

על ידי לימוד תורה לשמה יכול האדם לזכות למוּת 'מיתת נשיקה' ('דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר שער הידיעות פרק חמישי דף נח ע"ב סוף ד"ה וענין המיתה) לכן "הסיף והספר ירדו כרוּכים מן השמים" (ראה 'דברים רבה' ד, ב) ללמד שאם עוסקים בספר התורה אז ניצלים מחרבו של מלאך המוות כי מתים 'מיתת נשיקה' ('עיני העדה' על התורה למחבר 'שבט מוסר' פרשת ויקרא דף א ע"ב ב ד"ה ירחץ). רק היזהר האדם בעת תפילת שמונה עשרה לא לפתוח את עיניו או אם מתפלל בעיניים פתוחות ינמיך אותן לארץ, כי אחרת כאשר תצא נפשו מן העולם יקדים מלאך המוות ליטול את נשמתו והוא לא יוכל להסתכל באוֹר השכינה וגם לא למוּת ב'מיתת נשיקה' על מה שזלזל בחייו בשכינה שהיתה לפניו בשעת תפלת העמידה (זוהר פרשת ואתחנן דף רס ע"ב ד"ה תא חזי מאן דקאים בצלותא). לכן מן הראוי לאדם לכסות את עיניו בתפילת העמידה (עפ"י 'אור צדיקים' בחלק ספר מוסר דף קט ע"ב ד"ה לכסות עיניו). ורבים מעמי הארץ אינם נזהרים בזה, כי לא יכולים לעמוד שעה קטנה בלי להסתכל אנה ואנה בזמן תפילת העמידה, ואם אינם יודעים כי מי שאז "עֹצֵם עֵינָיו" (ישעיהו לג, טו) הוא ימלט "מֵרְאוֹת בְּרָע" (ישעיהו לג, טו) ויזכה לחזות בנועם ה' ('אורות אלים' לר' אליעזר פאפו ליקוט מוסר מהזוהר דף רס ע"ב ד"ה מאן דקאים), כן יהי רצון