פרשות אחרי מות - קדושים - איסור אשת איש וממזר

התורה מצוה על איסור קירבה אל אשת איש שנאמר "וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה בָהּ" (ויקרא יח, כ) וקבעה על זה עונש חמור שנאמר "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת" (ויקרא כ, י). וכן אמר שלמה המלך "הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה: אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה: כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ" (משלי ו, כז – כט). ואם חלילה ייולד ממזר מאותו איסור אשת איש, הרי יאסר על הממזר להינשא לבת ישראל שנאמר "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה'" (דברים כג, ג).

ויש להבין, מהו הפגם הרוחני שנעשה באיסור אשת איש? ומדוע אסור לממזר שנולד מאיסור זה לבוא ולהינשא לבת ישראל?

טבעם ומהותם של אומות העולם לחטוא ולקלקל עם אשת איש

הנחש הקדמון היה הראשון שעבר על איסור ניאוף, כאשר קלקל עם חוה ('תיקוני הזוהר' תיקון נט דף צג ע"א ד"ה וחויא בישא, 'עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת בלק ד"ה וישב ישראל בשטים, 'ילקוט ראובני' פרשת יתרו כ, יג ד"ה חיוויא בישא בשם 'תיקוני הזוהר') אחרי שכבר היתה מקודשת לאדם עם שושבינות וחופה שהעמיד לו הקב"ה ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות תחילת מצוה לה ד"ה ואף קין). כך עשה גם קין כאשר היה עם תאומתו של הבל שהיתה אשתו, ועבר על "וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה בָהּ" (ויקרא יח, כ), ונרמזו מעשיו במה שאמר לו ה' "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד, ז) כאשר התיבה "שְׂאֵת" היא אותיות 'אשת' ('ילקוט ראובני' פרשת אחרי מות יח, כ ד"ה ואל אשת עמיתך). גם אנשי דור המבול היו כולם ממזרים ופסולים עד שלא ידע איש את אביו, כי באותו הדור היו כולם שטופי זימה כפי שנאמר עליהם "וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ" (בראשית ו, ב) ('לב אריה' לר' יהודה אריה לייב האשקי פרשת נח אות ג). לכן הוכרח הבורא להשחית את עולם הממזרים שנוצר ולתקנו על ידי נח ובניו (הרמ"ד וואלי פרשת בראשית פרק ו ד"ה ויהי כי החל האדם) (להרחבה על מעשה הנחש הקדמון וחוה ראה מאמרינו לפרשת וארא – 'גלגולו של פרעה הרשע' וכן מאמרינו לפרשת מצורע – 'טומאת הנידה').

רבים מאומות העולם ומהערב רב המעורבבים בעם ישראל הם 'ממזרים' כי אינם נשמרים מאיסור אשת איש ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת בלק ד"ה וישב ישראל בשטים). כך כל בני שֵׂעִיר הַחִוִּי היו ממזרים ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ פרשת כי תצא על הפסוק 'לא תתעב אדומי'), כמו צִבְעוֹן בנו של שֵׂעִיר החוי שהיה עם אמו והביא את עֲנָה לעולם. מטעם זה עֲנָה הביא את 'הַפֶּרֶד' לעולם כאשר הרביע (גמ' פסחים דף נד ע"א) סוס וחמור ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת תולדות ד"ה והנה חורבן בית שני), ונולד מהם הַפֶּרֶד ('בניהו' למחבר ה'בן איש חי' על גמ' פסחים דף נד ע"א בסוף ד"ה ועוד נ"ל בס"ד לעולם) שהוא פסול כפי שענה עצמו היה פסול (גמ' פסחים דף נד ע"א). עֲנָה הלך בהרים ופגש רוחות רעות הנקראות "יֵּמִם" המיוחדות לגרום לאדם שיחטא בזנוּת ויביא ממזרים לעולם, שנאמר "וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו" (בראשית לו, כד) ('קב הישר' פרק כד ד"ה פתח ואמר) כאשר "הַיֵּמִם" מתייחס גם לפרדים שעשה (הרמ"ד וואלי בראשית פרק ו ד"ה לא לחנם הזכיר). ועלה לעֲנָה למצוא את אותן הרוחות כי היה בעצמו 'ממזר' ונדבק בצד הטומאה שלו (זוהר פרשת וישלח דף קעח ע"ב ד"ה 'תא חזי ענה' וראה שם מדוע נקראו 'ימם').

כך גם רוב תולדותיו של עשו הרשע היו ממזרים כאשר עשו הרשע נשׂא מבנותיו של שֵׂעִיר הַחִוִּי ('רקנאטי על התורה' פרשת וישלח ד"ה ואלה תולדות עשו, 'תפארת יהונתן' פרשת כי תצא על הפסוק 'לא תתעב אדומי'). ובכלל זה היתה תִּמְנָע בתו של אליפז בנו של עשו ממזרת ('מראית העין' להחיד"א על גמ' מגילה ד"ה אמנם דברי הרב) כי אליפז הביא אותה מאשתו של שֵׂעִיר הַחִוִּי (רש"י בראשית לו, יב). ולכן כאשר מנו את ילדיו של שׂעיר וביניהם לוֹטָן, נמנתה תִּמְנָע בנפרד שנאמר "וַיִּהְיוּ בְנֵי לוֹטָן חֹרִי וְהֵימָם וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע" (בראשית לו, כב) כי תמנע היתה אחותם מהאם אך לא מאותו האב (רמב"ן בראשית לו, כב סוף ד"ה ואחות לוטן תמנע). וגם תִּמְנָע עצמה הביאה את בנה עמלק בממזרוּת מאליפז אביה שנאמר "וְתִמְנַע הָֽיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶֽאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶֽאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק" (בראשית לו, יב) ('מראית העין' להחיד"א על גמ' מגילה ד"ה אמנם דברי הרב). וכמותם גם כל הפלשתים היו ממזרים והם אותם אלו שעליהם נאמר "וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִים: וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים" (בראשית י, יג – יד) ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת בלק ד"ה וישב ישראל בשטים).

בן ישראל החוטא עם אשת איש נטמא מאוד ומביא על עצמו את המוות

זרע ישראל אין בהם פסולת שנאמר "שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל" (תהלים קכב, ד) ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת בלק ד"ה וישב ישראל בשטים) והם כולם קדושים השומרים עצמם מן הניאוף והזימה כפי שהצטווּ "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים" (ויקרא כ, ז) ('ילקוט ראובני' פרשת קדושים כ, ז בשם מדרש רבה). כי כל הנשמות נבראו זוגות זוגות זכר ונקבה ('רקנאטי על התורה' פרשת בראשית ד"ה בראשית רבה) וכל זוג דומה בבחינותיו ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות תחילת מצוה לה ד"ה 'הרב אלשיך' מהרב אלשיך) ועשוי מאותו 'הבשר' ו'העצמות' ('אלשיך הקדוש' פרשת יתרו אות טז ד"ה לא תחמוד). וכשבאים אל העולם הזה הם נפרדים ואחר כך שבים ומתחברים מחדש ונקראים 'אדם' שנאמר "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם" (בראשית ה, ב) ('רקנאטי על התורה' פרשת בראשית ד"ה בראשית רבה) ואז נעשים ממש לבשר אחד. לכן ישראל נזהרים ואינם מכניסים עצמם לחמוד את מה שאינו שלהם ולהפריד אשה מבעלה ('אלשיך הקדוש' פרשת יתרו אות טז ד"ה לא תחמוד) (להרחבה על בריאת הנשמות בזוגות ראה מאמרינו לפרשת חיי שרה – 'זיווגו של האדם').

אדם שבא אל אשת רעהו מפריד את החיבור בין הזכר לנקבה כפי שהם היו בעליונים ובזה משנה סדרי בראשית ('רקנאטי על התורה' פרשת בראשית ד"ה בראשית רבה). אדם זה מערב בין מין לשאינו מינו ומבלבל בין בחינתו לבחינה אחרת ('אלשיך הקדוש' פרשת יתרו אות יד ד"ה לא תנאף). ואין רוצח גדול מזה כאשר על ידי מעשיו הוא אוסר את האשה על בעלה, ומגוף אחד שהיה לאשה עם בעלה הוא עשה את בעלה לחצי גוף ('שפתי כהן על התורה' פרשת יתרו ד"ה ובספר הזוהר). באותו הזיווג הפגום מזדמנת הלילי' אשת השטן ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק סה דף קסח ע"א ד"ה ונאמר עוד שם), כי אדם גורם אז השפעה לאותה אשה זונה ולשאר 'החיצונים' ('עיר מקלט' על טעמי המצוות פרשת יתרו אות לה ד"ה שלא לבא). והנואף והנואפת נטמאים על ידי הסטרא אחרא שנאחזת בהם (הרמ"ד וואלי ויקרא יח ד"ה ואל אשה בנדת טמאתה) ונשחתת הנפש שנאמר "נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה" (משלי ו, לב) (זוהר פרשת תזריע דף מה ע"א ד"ה כל שכן, 'מדרש האתמרי' למחבר 'שבט מוסר' בדרוש ה ד"ה ובזה יובן אצלי).

מי שחלילה מתחבר באשה של איש אחר, הרי הוא משקר בהקב"ה (זוהר פרשת תזריע דף מד ע"ב ד"ה תא חזי מאן דמתחבר), ומסלק את השכינה שממלאה את כל העולם בעליונים ובתחתונים, כי כביכול אומר לה' יתברך "סלק את עצמך מכאן, ותן לי שעה אחת!". ובזה מבזה את המלך בהיותו כביכול מסתיר את עצמו ממנו ('ראשית חכמה' שער היראה פרק ז ד"ה צריך לירא), ופורק מעליו את עוֹלוֹ אשר ציוהו בהר סיני על איסור הזנוּת. ואז האדם ממליך על עצמו את 'הס"מ אל אחר' הרשע ('ידו בכל' סימן תשפח ד"ה תנחומא אמרו רבותינו). לכן הדיבר "לֹא תִנְאָף" (שמות כ, יג) שבעשרת הדברות, הוא הדיבר השני בלוח השמאלי והוא מכוון כנגד הדיבר השני שבלוח הימני שבו נאמר "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ, ג) ('עיר מקלט' על טעמי המצוות פרשת יתרו אות לה ד"ה שלא לבא). ועוד רמז לכך כי התיבה 'נֹאף' היא בגמטריא 'סמא"ל' שהוא שמו המלא של הס"מ ('עיר מקלט' פרשת יתרו אות לה ד"ה 'שלא לבא' בהערה).

כל מי שנוגע באשה שאינה שלו מביא מיתה על עצמו ('שמות רבה' טז, ב) ועתיד לחזור לעולם הזה בגלגול בתוך בעל חי או דומם (עפ"י 'רקנאטי על התורה' פרשת קדושים ד"ה 'והבדלתם' שמתגלגל בחמור, עפ"י 'שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה כב ד"ה 'אמר שמואל' שמתגלגל בחמור, 'שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה כב ד"ה 'והנה הבא על אשת איש' שמתגלגל בריחיים, עפ"י 'קב הישר' פרק לד ד"ה 'בוא וראה' שמתגלגל בכלב). ומעשה היה בימי האר"י ז"ל באיש חסיד עשיר ושמו ר' אברהם אבן פואה שידו היתה פתוחה לעניים ואביונים. והיה לו שכן אחד שהתעסק בסחורה ומשא ומתן יחד עם אשת ר' אברהם. יום אחד חלה פתאום אותו השכן ונפל למשכב ימים רבים עד שהתחיל בשרו להרקיב, וגם ערוותו נרקבה ונפלו ממנה חתיכות חתיכות. ואף שפיזר ממון רב על רופאים לא מצאו לו תרופה, והיה צועק תמיד מרוב יסורים וקולו היה נשמע למרחוק עד שלבסוף הוא מת. וכמה שנים לאחר מותו ראו כלב שחור מכוער מאוד שהיה תמיד מסבב סמוך לביתו של ר' אברהם, והרואים אותו פחדו פחד גדול כמו מפני איזה מזיק רוחני. הכלב הזה היה מחפש דרכים ומתאוה תמיד לדחוק עצמו לתוך הבית, ואילו יושבי הבית היו מגרשים אותו מהבית במקלות ('יסוד יוסף' לרבו של מחבר 'קב הישר' סוף פרק כז, 'קב הישר' פרק לד ד"ה 'ודע לך' עם שינויים קלים).

וכשהיה ר' אברהם משכים לצאת מפתח ביתו לבית הכנסת, היה מוצא תמיד שהכלב השחור עומד אצל הדלת ממתין עד שיפתחו לו את הדלת כדי להיכנס פנימה אל הבית. אך ר' אברהם היה מגרשו וציוה לנעול הדלת אחריו. וכשהיה ר' אברהם חוזר בהשכמה מבית הכנסת לביתו היה מוצא את הכלב גורר ודוחק את הדלת לפתוח, ואז שוב היה מגרשו. ופעם אחת אירע שר' אברהם יצא בהשכמה מפתח ביתו ושכח לנעול את הדלת של הבית. ואז תיכף דילג הכלב לבית ונכנס מחדר לחדר עד לחדר אשר שם היתה שוכבת אשת ר' אברהם במיטה ומצא אותה יְשֵׁנָה. אז הכלב קפץ עליה ונשכה נשיכות רבות ופצע אותה במקומות רבים בגופה, וברח לו משם. והלכו להגיד את זה העניין אל הקדוש האר"י ז"ל ואמר להם שזו האשה היתה נעשית בעוונות הרבים אשת איש עם השכן והכלב הזה היה בו את נשמת השכן, וכיון שהיא הביאה אותו בפיתוי דברים ובקירוב מעשיה לחטוא עמה, על כן הוא עשה בה נקמה. והלכו והשׁביעו את האשה שתגיד את האמת והיא הודית שכך אכן היה ('יסוד יוסף' לרבו של מחבר 'קב הישר' סוף פרק כז, 'קב הישר' פרק לד ד"ה 'ודע לך' עם שינויים קלים).

נשמת הממזר הבאה מאיסור אשת איש מקולקלת ופגומה ביותר

כיון שהלילי' מזדמנת בזיווג הפגום של אשת איש, לכן היא מביאה באותה שעה לוולד שנוצר מהזיווג איזה נשמה מהנשמות העשׁוּקוּת תחת ידה ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק סה דף קסח ע"א ד"ה ונאמר עוד שם) ותחת יד 'החיצוֹנים', בדרך של ממזרוּת (פירוש 'יד יהודה' על 'מאמר העתים' להרמ"ע מפאנו סימן יח). הנשמה מגיעה מהיכל שביעי בגהינום הנקרא 'היכל שִמְרֵי היין', שם נמצאים כל הנשמות הטמאות שמביאים למי שמטמא עצמו באיסורי נדה ובאיסורי אשת איש וכיוצא בהן ('פרדס רימונים' להרמ"ק שער היכלי התמורות פרק שביעי ד"ה בהיכל שביעי, 'ראשית חכמה' לר' אליהו די ווידאש שער היראה פרק יג מסכת גהינום בהיכל ז ד"ה ההיכל הזה). ולפי עניין היות העבירה והיצר הרע כך מושכים נשמה מההיכל הזה (זוהר פרשת פקודי דף רסח ע"א ד"ה 'בהיכלא דא קיימן' בהיכלא דא קיימן, 'פרדס רימונים' להרמ"ק שער היכלי התמורות פרק שביעי ד"ה בהיכל שביעי, 'ראשית חכמה' שער היראה פרק יג מסכת גהינום בהיכל ז ד"ה ההיכל הזה), המעורבת מטוב ורע ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת כי תצא סימן כג ד"ה עניין הממז"ר) ושנאחזים בה סיגים רעים של 'הקליפה'. לכן הממזר פסול לבוא בקהל ה' ('בן יהוידע' למחבר ה'בן איש חי' מסכת קדושין דף עב ע"ב ד"ה 'בשלמא לר' מאיר' מהאר"י ז"ל), כדי להרחיק את כוחות הטומאה מישראל ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה אות שכה).

כיון שהזרע נמשך בטומאה לכן לא באה שם 'נפש אֱמוּנִים' שנאמר "זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם" (תהלים נח, ד) וכן "בה' בָּגָדוּ כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ" (הושע ה, ז). מטעם זה קראו לו 'ממזר' כי יש 'מוּם זר' על נשמתו הפגומה (פירוש 'יד יהודה' על מאמר העתים להרמ"ע מפאנו סימן יח) וכן משום שהוא מ'אל זר' הס"מ (זוהר פרשת פקודי דף רסח ע"א ד"ה 'בהיכלא דא קיימן' בהיכלא דא קיימן, 'פרדס רימונים' להרמ"ק שער היכלי התמורות פרק שביעי ד"ה בהיכל שביעי, 'ראשית חכמה' שער היראה פרק יג מסכת גהינום בהיכל ז ד"ה ההיכל הזה) וכרוך בלילי' אשת הס"מ אשר יצא ממנה ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק סה דף קסח ע"א ד"ה ונאמר עוד שם). ושניהם נרמזו בתיבות 'מום-זר', כי 'מום' הוא כנגד הנקבה שבקליפה ו'זר' הוא כנגד הזכר שבקליפה (זוהר פרשת צו דף לג ע"ב ד"ה 'ושפחה יצר הרע' רעיא מהימנא), וכך אותו המנוול ובת זוגו המנוולת נשלמים על ידי החטא הזה של הנואף והנואפת ('תיקוני הזוהר' הקדמה דף יא ע"א ד"ה ואם ההוא דקביל) וכרוכים בממזר הנולד, לכן "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה'" (דברים כג, ג) שהם באי כוחו ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק סה דף קסח ע"א ד"ה ונאמר עוד שם).

בן ובת הנולדים מזיווג פגום זה נחשבים לעבודה זרה ועליהם נאמר "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָֽמְרוּ אָמֵן" (דברים כז, טו), התיבה "אָרוּר" הוא כנגד מה שנאמר על הנחש "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית ג, יד) כי הבן והבת הללו הם מאותו הנחש הקדמון שגרם מיתה לאדם ולאשתו. שניהם הם "פֶסֶל וּמַסֵּכָה" לעבודה זרה ('תיקוני הזוהר' הקדמה דף יא ע"א ד"ה ואם ההוא דקביל) שהבן הזכר הוא "פֶסֶל", והבת הנקבה היא "מַסֵּכָה". ואדם חוטא בזה המעשה לא רק לחברו בעל האשה אלא גם להקב"ה סתרו של עולם ('כסא מלך' לר' שלום בוזאגלו על 'תקוני הזוהר' הקדמה דף יא ע"א, 'זכר דוד' מאמר ראשון פרק סה דף קסח ע"א ד"ה ונאמר עוד שם). וכך נחשב לאב שעשה את עבירת הזנוּת והביא ממזר או ממזרת – כאילו עשה פסל או מסכה לעבודה זרה ('באר לחי רואי' על תיקוני הזוהר הקדמה דף יא ע"א ד"ה אינון פסל ומסכה).

בשעה שנוצר הממזר בבטן האשה, טורח הקב"ה ו'בעל כורחו' עושה לממזר גוף ומצייר לו צורה (זוהר פרשת משפטים דף קיג ע"א ד"ה אית אחרנין. ראה 'במדבר רבה' ט, א). וכך בְּמָקוֹם שהיה ראוי להיכנס נשמה טהורה החצובה מרוח קודשו, מצריכים את ה' יתברך להכניס שם רוח הבאה מכוחות הטומאה ('רקנאטי על התורה' פרשת כי תצא ד"ה ואם בשדה), היפך חפצו להרחיק את הטומאה הזאת מישראל ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה אות שכה). ועל כך אמר ה' "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ" (שיר השירים ד, ז) שאין בך "מוּם" זר של ממזרוּת ('בן יהוידע' מסכת קדושין דף עו ע"ב ד"ה אמר מרימר). ואין תקנה לטהר את הממזר בעסק התורה, כי לעולם נפשו תישאר לא טהורה על שהיא טמאה מעיקרה. ומה שאמרו שממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ – הוא מחמת מעלת התורה שהיא חכמת אלקים שבקרבו ('ספר הקנה' ד"ה ענין יראת המקום). לכן אם אדם מקלל את עצמו ואומר "אם איני עושה כך הריני ממזר" זו עבירה גדולה ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש סימן כד הלכות דרך ארץ אות קטו).

בברית מילה של ממזר לא נותנים את דם המציצה והערלה בעפר

כאשר עושים ברית מילה לתינוק מישראל מכינים כלי עם עפר בשביל להוציא בו את דם המציצה של הברית וכן כדי לטמון בו את הערלה של הנימול. אך אם התינוק הוא ממזר שנולד מאיסור אשת איש, אזי אין להכין כלי עם עפר ('בניהו' למחבר ה'בן איש חי' על תיקוני הזוהר הקדמה דף יא ע"א ד"ה ודם) כי הממזר הוא מצד 'הנחש' ('באר לחי רואי' על תיקוני הזוהר הקדמה דף יא ע"א ד"ה ואם ההוא דקביל) שעליו נאמר "וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ" (ישעיה סה, כה), והעפר הזה מתוקן ל'נחש' שהוא "מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרֲרָהּ ה'" (בראשית ה, כט) שנאמר בו "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ" (בראשית ג, יז) ('תקוני הזוהר' הקדמה דף יא ע"א ד"ה ואם ההוא). ונמצא כי הכלי עם העפר הוא סוד 'מזבח אדמה' ובהכנת הכלי עם העפר האדם מתקין מזבח לשורש 'הנחש' ('באר לחי רואי' על תיקוני הזוהר הקדמה דף יא ע"א ד"ה ואם ההוא דקביל) ונותן כוח ל'קליפה' ('באר לחי רואי' על תיקוני הזוהר הקדמה דף יא ע"א ד"ה דגרים מות).

וכן אין לתת בעפר את דם המציצה מן הפה אלא לשופכו בארץ ('תקוני הזוהר' הקדמה דף יא ע"א ד"ה ואם ההוא) כדי שילך דמו לאיבוד ('כסא מלך' לר' שלום בוזאגלו על תיקוני הזוהר הקדמה דף יא ע"א ד"ה איהו ממזר, 'באר לחי רואי' על תיקוני הזוהר הקדמה דף יא ע"א ד"ה ואם ההוא דקביל) וכן את הערלה של הנימול יזרוק לארץ ולא יניחנה בתוך העפר בכלי ('בניהו' על תיקוני הזוהר הקדמה דף יא ע"א ד"ה ודם). ואם חלילה ייתן בתוך העפר אז ייחשב לו כאילו קשר את הנימול כקרבן עוֹלה לעבודה זרה ('תקוני הזוהר' הקדמה דף יא ע"א ד"ה ואם ההוא) ויהיה תיקון ל'נחש' ('מעבר יבק' פרק שפת אמת פרק יג ד"ה 'ולכן כתיב' בהערה). על כך נאמר "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָֽמְרוּ אָמֵן" (דברים כז, טו), "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל" – על שהביא בן ממזר, "וְשָׂם בַּסָּתֶר" – בסתרו של עולם שהוא מזבח האדמה, "וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָֽמְרוּ אָמֵן" – שיעידו כולם כי הוא בן מנחש הקדמוני. לכן יזהר לא לשים את ערלת הממזר בעפר ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק סה דף קסז ע"ב ד"ה ונאמר עוד שם).

כאשר מוהל מתפלל על הנימול בשעת המילה יש בזה תועלת גדולה לתינוק הנימול, בין אם הנימול הוא בנו של צדיק ובין אם הוא בנו של רשע – חוץ מתינוק שהוא ממזר, כי לא נוח לישראל הקדושים לקיים את הממזרים שביניהם (ביאור 'שרביט הזהב' לר' דוד לידא על ספרו 'סוד ה'' באות ה תפילת המוהל). לכן גם לא מברכים את הנימול הממזר בברכת "אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ קַיֵּים אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ" (ביאור 'שרביט הזהב' לר' דוד לידא על ספרו 'סוד ה'' באות ו ואחר שסיים המצוה) שהוא בקשת רחמים על הילד ('דרך פקודיך' למהרצ"א מדינוב מצוה ב מצות מילה אות ט) לקיומו, כי אין ישראל הקדושים חפצים בקיום הממזרים. וכן אין אומרים לממזר "כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנַס לַבְּרִית כָּךְ יִכָּנֵס לַתּוֹרָה וְלַמִּצְוֹת וְלָחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים" (ביאור 'שרביט הזהב' לר' דוד לידא על ספרו 'סוד ה'' באות ו ואחר שסיים המצוה). ומפרסמים בשעת מילתו שהוא ממזר ('דרך פקודיך' למהרצ"א מדינוב מצוה ב מצות מילה אות ט). לכן יש קוראים אותו בשם 'כִּידוֹר' (ביאור 'שרביט הזהב' לר' דוד לידא על ספרו 'סוד ה'' באות י ד"ה ממזר קורין אותו כידור) על שם הפסוק "כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם" (דברים לב, כ) (ראה מעשה בגמ' יומא דף פג ע"ב).

טבעו הרע של הממזר גורם לו להיות פריץ ועריץ ומעזי הפנים שבדור

הממזר הוא פיקח וחריף ('ספר הלקוטים' להאר"י ז"ל פרשת כי תצא סימן כג ד"ה עניין הממז"ר) מחמת לבם הפתוח והשמח של הוריו החוטאים בשעת המעשה, שכך הוא תמיד כפי המחשבה וההרהור באותה שעה כן יהיה הָעֻבָּר ('ספר הציוני' פרשת ויצא יעקב דף כג ע"ב ד"ה ויצג את המקלות). אך מכל מקום כיון שנולד מפיתוי וערבוב וזיווג של רע (הרמ"ד וואלי דברים כג פרשת כי תצא ד"ה לא יבא ממזר) וגם תולדתו מצד הדינים הקשים של הסטרא אחרא, שהרי הקדוּשה אינה נמצאת במקום עבירה ואף מסתלקת ונותנת מקום אל הדין הקשה להיכנס לשם בכל כוחו – לכן הממזר הוא עריץ ופריץ (הרמ"ד וואלי דברים ב על הפסוק 'האמים לפנים ישבו בה') שאימתו מוטלת על הבריות (הרמ"ד וואלי דברים ב על הפסוק 'המואבים יקראו להם אימים'). וכיון שכל מעשיו מעידים עליו שהוא ממזר (זוהר פרשת פקודי דף רסח ע"א ד"ה 'בהיכלא דא קיימן' היכלות דס"א) אז ישראל קוראים לו בשם זה (זוהר פרשת וירא דף קיח ע"א ד"ה תניא אמר רבי שמעון). ועל כך מבקשים בכל יום "יהי רצון שתצילני מעזי פנים" שפירושו מפני הממזרים ('אמת יעקב' לר' שאלתיאל ניניו אות יט ערך נמר) שהם עזי פנים ('קונטרס דברי חלומות' לר' צדוק הכהן מלובלין דף צו ע"א סוף אות כא), ומהם באים הצרות לישראל ('אמת יעקב' אות יט ערך נמר).

לפעמים הקב"ה ממית את הממזרים במעי אמם כדי שלא יבואו לעולם. כך היה בדור המבול שנאמר "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" (בראשית ו, ד) התיבה "הַנְּפִלִים" כתובה כשהיא חסרה אות י' ראשונה, והוא מלשון "נְפָלִים" כי הנשים היו מפילות את פרי בטנם. וזה היה כי "יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם" וילדו מהן בזנות והרבו ממזרים בעולם אשר הם "גִּבֹּרִים" עריצים ופריצים, שאין כמותם (זוהר פרשת וירא דף קיז ע"ב – קיח ע"א ד"ה תניא אמר רבי שמעון). ועוד אחת לשבעים שנה ה' מביא מגפה כדי להסיר את הממזרים שבין בני ישראל ('שפתי כהן על התורה' פרשת פנחס ד"ה 'ויהי אחרי המגפה' בשם המדרש). והורגם דווקא במגיפה, כי על ידי הזנוּת ('חוט של חסד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת אמור ד"ה במדרש סוף) בא 'אף' לעולם ('עיר מקלט' על טעמי המצוות פרשת בשלח אות לה) שהוא אנדרלמוסיא ('עיר מקלט' על טעמי המצוות פרשת בשלח אות לה, 'חוט של חסד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת אמור ד"ה במדרש סוף), והיא הורגת טובים יחד עם רעים כיון שהמשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע ('חוט של חסד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת אמור ד"ה במדרש סוף).

הפגם של הממזר הוא בנפש וחמור יותר מפגם בגוף ועל זה נקרא 'ממזר' מלשון 'מום-זר'. ומחמת הרע המוטבע ומושרש בו הוא אינו יכול להתפרד ממנו ומזרעו אפילו אם יעבור דור ועוד דור כי כולם יהיו ממזרים, לכן נאסר עליו לבוא בקהל ה' אפילו לאחר דורות רבים שנאמר "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה'" (דברים כג, ג) (הרמ"ד וואלי דברים כג פרשת כי תצא ד"ה לא יבא ממזר). ולא רק בעולם הזה אלא גם בעולם הבא נשמתו של הממזר נדחית מההיכלות שבהם יושבים שבטי ישראל למעלה, ועל זה רומזות התיבות "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה'" ('ילקוט ראובני' פרשת כי תצא כג, ג ד"ה 'י"ב שבטים עומדים' בשם ספר 'עמק המלך') כי הוא מופרש שׁם למעלה מקהל העם הקדוש. ואותם ממזרים שופכים דמעות לפני הקב"ה על שהם מופרשים למרות שעשו מעשים טובים בעולם הזה. ואף שאין להם אז נחמה (זוהר סבא דמשפטים דף קיג ע"ב ד"ה ואית עשוק אחר) לעתיד לבוא הקב"ה ינחם את הממזרים ('ויקרא רבה' לב, ח) כשהוא יטהר אותם (גמ' קידושין דף עב ע"ב בשם ר' יוסי). וזה הטעם שלא נאמר שאיסורם הוא 'עד עוֹלם' בפסוק "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה'" (דברים כג, ג) ('יונת אלם' להרמ"ע מפאנו פרק עג השבועות).

תשובה לא מועילה על פגם אשת איש עד שימותו הממזרים שהוליד

כאשר אדם חלילה נכשל באשת איש, נברא מזיק אחד בדמות אותה האשה. וכשמגיע זמנו להיפטר מהעולם הזה, אז המזיק הזה מלפפו ומוליכו אל הגהינום ('קב הישר' פרק יד ד"ה וכן הוא חס ושלום). ואדם זה צריך לרדת ולהיות נידון בגיהנום (זוהר פרשת תזריע דף מד ע"ב ד"ה רבי אלעזר אמר, 'ראשית חכמה' שער היראה פרק יג מסכת גהינם פרק ג, 'שערי קדושה' למהרח"ו בחלק ב שער ח) ולא יכול להינקות מדין זה (זוהר פרשת תזריע דף מד ע"ב ד"ה רבי אלעזר אמר, 'רבינו בחיי' ויקרא יח, כ ד"ה והמשיל ענש הגוף) אפילו אם חטא בשוגג. וסימן לדבר כי 'אשת איש' הם ראשי תיבות 'אש שאוֹל תבער אפילו יהיה שוגג'. וכן התיבה 'בְּעוּלָה' עם הכולל היא גמטריא 'גהינוֹם' ('וימהר אברהם' לר' אברהם פלאגי' מערכת א אות תקצד). ועל כך צווח ואמר שלמה המלך ברוח הקודש "הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה: אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה: כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ" (משלי ו, כז – כט) ('רבינו בחיי' ויקרא יח, כ ד"ה ונמצאת למד). וכן בפסוק "נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה" (משלי ו, לב) לומר שמי שרוצה להשחית את נפשו בגהינום יעשה כדבר הזה ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר ראשון פרק השניים עשר).

מי שפגם בעצמו והביא ממזר שהוא 'מוּם-זר' לעולם, לא באה נשמתו בגן עדן ששם יושבים קהל ה' ומלכם בראשם, כי הוא צריך תיקון לטהרו בהליכתו נע ונד ('עמק המלך' שער תקוני התשובה פרק שלישי דף יז ע"א טור א, 'ילקוט ראובני' פרשת כי תצא כג, ג ד"ה 'לא יבא ממזר' בשם 'עמק המלך') ביסורים קשים רחמנא ליצלן ('עמק המלך' שער תקוני התשובה פרק שלישי דף יז ע"א טור א), ואין לאותו אדם תיקון עד שימותו הממזרים ('עמק המלך' שער תקוני התשובה פרק שלישי דף יז ע"א טור א, 'ילקוט ראובני' פרשת כי תצא כג, ג ד"ה 'לא יבא ממזר' בשם 'עמק המלך'). ועל כך נאמר "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן" (קהלת א, טו) כי מי שהיה עם ערוה והביא ממנה ממזר (גמ' חגיגה דף ט ע"א בשם ר' שמעון בן מנסיא, גמ' יבמות דף כב ע"ב בשם ר' שמעון בן מנסיא), אין תקנה למעשיו עד שימות הממזר ('עמק המלך' שער תקוני התשובה פרק שלישי דף יז ע"א טור א, 'שׁמו אברהם' לר' אברהם פלאג'י חלק א ערך מילה אות יא) שהוא זיכרון למעשיו הרעים (עפ"י רש"י גמ' חגיגה דף ט ע"א ד"ה והוליד ממזר).

לכן אמרו רבותינו שאין תשובה מועילה לחטא זה של אשת איש (ראה זוהר פרשת תזריע דף מד ע"ב ד"ה תא חזי מאן דמתחבר), כי התשובה מועילה לגרש את כוח הטומאה שהשכין האדם על עצמו על ידי חטאו בפנימיותו ובחיצוניותו, ו'כבולעו כך פולטו'. אבל אין תשובה יכולה לגרש את כוח הטומאה שנמצא על הממזר שהוליד וכן ואת כוח הטומאה שנמשך על בעלה של האשת איש בכל פעם שנמצא עמה באיסור אחרי שנטמאה עם איש אחר. אך אם ימות הממזר וכן בעל האשה אז יִכְלֶה כוח הטומאה שהיה בהם מן העולם ותועיל תשובה לחוטא לגרש את כוח הטומאה אשר עליו כמו בכל החטאים הגדולים ('דעת חכמה' שער התשובה פרק עשרים דף לא ע"ב ד"ה אשר נראה לבאר). וצריך כל אדם להיזהר בזה מאוד שלא לעבור עבירה חמורה כזאת של עוון אשת איש ('עמק המלך' שער תקוני התשובה פרק שלישי דף יז ע"א טור א) שגם אם לא יביא ממזרים לעולם, עצם פעולת העבירה של הנואף והנואפת לא יוצאת לבטלה ומתהווה מזרעם 'לבוּש' רוחני לנשמת ממזר אחר, המהווה לו חיבור בין הגוף לנשמה ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות תחילת מצוה לה ד"ה הרב) (להרחבה על ה'לבוש' הרוחני הזה של האדם הנקרא גם צלם ראה מאמרינו לפרשת שלח לך – 'הצלם של האדם').

ומעשה היה בזמן האר"י ז"ל באשה אלמנה שנכנס בה רוח של אחד וציער אותה צער גדול. ובראות בני משפחתה את צערה וכאבה כי גדול הוא עד מאוד, הלכו אצל האר"י ז"ל וחלו פניו שיוציא את הרוח הזאת מן האשה. אז הוא שלח את תלמידו ר' חיים ויטאל ז"ל ומסר לו כוונות ושמות וציוה שיגזור עליו נידויים וחרמות ויוציאנו בעל כורחו. וכאשר נכנס ר' חיים ויטאל בפתח הבית מיד הפכה האשה פניה ממנו אל הכותל. ואמר לו ר' חיים "רשע למה הפכת פניך ממני?" והשיב לו הרוח ואמר שאינו יכול להסתכל בפניו לפי שהרשעים אינם יכולים להסתכל בפני השכינה. מיד גזר עליו ר' חיים ויטאל ז"ל שיהפוך פניו אליו. ודיבר איתו ושאל אותו "מה חטאתך ועוונך שהענישוך בעונש גדול וכבד כל כך?" והשיב לו "לפי שחטאתי באשת איש והעמדתי ממזרים, והנה זה לי עשרים וחמש שנה שאני הולך בצער נע ונד בארץ ואין לי שום מנוחה, כי שלשה מלאכי חבלה הולכים עמי מענישים אותי ומכים אותי, ומכריזים "ככה יעשה לאיש אשר הרבה ממזרים בישראל"" ('שבחי האר"י ז"ל מחלק 'מעשה רב שאירע' ד"ה ומעשה שהיה כך, 'עמק המלך' שער רישא דזעיר אנפין פרק מה דף קנב ע"ב, 'נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר רביעי פרק העשרים).

והוסיף הרוח לספר שהוא מת בחנק כאשר טבעה ספינה שהיה בתוכה, כדין החוטא עם אשת איש היות שדין ארבע מיתות בית דין לא בטלו. ומיד שקברו אותו בא מלאך ואמר "רשע קום בדין!" והוא לקח ושם אותו בכף הקלע. והיה הולך מהר להר ומגבעה לגבעה ושלושה מלאכי חבלה פגעו בו והכו אותו במשך שבע שנים ועבר צרות רבות ורעות. אחר כך נכנס בתוך גוף של אַיָּלָה והיה לו צער גדול, לפי שאין נפש האדם ונפש הבהמה שווים, וגם היא הולכת כפופה ומליאה זוהמא וריח רע ואין מאכלה מאכל אדם. ובסוף מתה האילה מרוב צערה מחמת הרוח שבה. אחר כך הוא נכנס ביהודי כהן אחד אך נאלץ לצאת משם מחמת ריבוי כוחות טומאה שהיו ביהודי כי פחד שידבקו בו, ובסוף נכנס בגוף האשה הזאת. ושאל אותו ר' חיים ויטאל ז"ל "עד מתי יהיה לך הצער הזה?" והשיב הרוח ואמר "עד שימותו הממזרים אשר הולדתי, כי כל זמן אשר הם חיים וקיימים אין לי תקנה". וכל העם שם בכו בכי רב, כי נפל עליהם פחד ואימת חרדת הדין. ובסוף גזר הרב נידוי שהרוח תצא מתוך האשה דרך האצבע הקטנה של רגל שמאל וכך היה ('שבחי האר"י ז"ל' מחלק 'מעשה רב שאירע' ד"ה ומעשה שהיה כך, 'עמק המלך' שער רישא דזעיר אנפין פרק מה דף קנב ע"ב, 'נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר רביעי פרק העשרים. וראה בכל אלו את המעשה באריכות כי קיצרנו). "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד).