דף ד:

דף ד':

 ש. בגמ' בדף ד' ע"א מבואר שמשה רבינו אמר כחצות ביציאת מצרים, שמא יטעו עבדי פרעה ויאמרו משה בדאי. לכאורה הרי אחרי קצת זמן ודאי יראו שמשה צודק, ומה שייך לומר על משה בדאי.

ת. על הגויים אין מקשין קושיות.[1]

 

ש. חז"ל בברכות ד' ע"א מביאים דברי דוד המלך לפני הקב"ה שהוא עוסק בידים מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה". מהו הלשון "לטהר", הרי לא תמיד הצליח לטהר אשה לבעלה, והיה מתאים לומר כדי לבדוק אשה לבעלה מה דינה.

ת. כוונתו כדי לטהר.[2]

 

ש. הגמ' בברכות ד' ע"א אומרת שדוד המלך השתבח שהתעסק בעניני נדה להתיר אשה לבעלה ולכלך ידיו בדם. מדוע באמת הוצרכו לבוא עד דוד המלך, וכי לא היו שאר חכמי ישראל שיכלו לפסוק בהלכות אלו.

ת. א. לא רצו לילך במקום רבו.

    ב. כשיש גדול שואלין את הגדול.[3]     

 

ש. האם שאלות בהלכות נדה וטהרת המשפחה באו לשאול את משה רבינו כמו שמצינו ששאלו את דוד המלך הגם שהיו שאר חכמי ישראל, או שלא שאלו את משה כי אם את השרי אלפים ושרי מאות.

ת. כן.

 

ש. הגמ' בדף ד' ע"א אומרת "לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני לוי ור' יצחק חד אמר כך אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד שלש שעות ואני חצות לילה אקום להודות לך. ואידך כך אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם, לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה וכו'". האם שני המ"ד חולקים על מה אמר דוד, או שכל אחד מודה לחבירו רק שהנידון על מה בעיקר דוד התכוין.

ת. שניהם נכונים.

 

ש. עוד צ"ב, האם מותר לשאול ולהבין מנין להם דבר זה שעל זה התכוין דוד, אולי דוד התכוין לא כדברי זה ולא כדברי זה, כי אם על דבר אחר, וכי יש רמז בפסוק לדבריהם.

ת. מסברא.

 

ש. הגמ' בברכות שם ממשיכה "תנא לא מפיבושת שמו אלא איש בשת שמו ולמה נקרא שמו מפיבשת שהיה מבייש פני דוד בהלכה לפיכך זכה דוד ויצא ממנו כלאב וא"ר יוחנן לא כלאב שמו אלא דניאל שמו ולמה נקרא שמו כלאב שהיה מכלים פני מפיבשת בהלכה ועליו אמר שלמה בחכמתו בני אם חכם לבך ישמח לבך גם אני וכו'".

ברש"י מבואר שמפיבושת לא התכוין כלל לבייש את דוד בהלכה אלא שלפעמים דוד היה טועה והוא אומר לו טעית. לפי"ז מה התביעה שהיה כאן על מפיבושת עד שדוד המלך שמח שנולד לו במשפחה כלאב שהיה מכלים את פני מפיבושת, וכי הוא לא חשב שצריך להודות למפיבושת על כך שהעמידו על טעותו בהלכה.

ת. זה לא תביעה.

 

ש. עוד צ"ב, וכי בגלל שדוד התבייש מי מפיבושת, לכך עוזרים לו משמים לזכות שיהא מי שבייש את מפיבושת בהלכה.

ת. שלא יתגאה.

 

ש. האם מותר לפרש ולדייק מלשון רש"י, שהיה איזה תביעה על מפיבושת, שגם כשהוצרך לומר לדוד שטעה בהלכה, היה צריך לומר זאת בכבוד לפני דוד המלך, וברש"י מדויק "והוא אומר לו טעית". שמשמע שאמר לו טעית ולא בכבוד כפי שהיה מתאים לומר לפני דוד, אולי ההלכה אחרת. ובזהירות של בין אדם לחבירו גם כשהוא צודק ומעמיד את השני על טעותו, יש תביעה דקה, ועל זה זכה דוד לכלאב לא שבייש את מפיבושת ממש, אלא בכך שכלאב היה גדול בתורה ובהלכה, זה עצמו גרם למפיבושת קצת בושה, ובזה הראו לו משמים שהיה חסר אצלו משהו.

ת. מי אמר שאמר לו טעית. 

 

ש. הגמ' בברכות ד' ע"א אומרת "ודוד מי קרי לנפשיה חסיד והכתיב לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים ותנא משמיה דר' יוסי למה נקוד על לולא, אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם". ומתרצת הגמ' "שמא יגרום החטא".

האם כל אדם שאומר את הפסוק הזה בתהלים, ראוי לא להרגיש כדוד המלך שמא גרם החטאים שלו שיפסיד מה שנגזר עליו לטובה, או שרק דוד המלך הרגיש זאת באמת ולכן אמר זאת כדרשת חז"ל.

ת. אם מרגיש ראוי.

 

ש. אנו נוהגים לומר בכל חודש אלול את הפרק מזמור לדוד ד' אורי וישעי שקשור לימים הנוראים. ובפרק הזה יש את הפסוק שנזכר כאן בחז"ל "לולא האמנתי", והמילה "לולא" מרמז על חודש אלול. האם אפשר לפרש טעם לאמירת פרק זה בחודש אלול לפי דברי חז"ל כאן, שבאים להזכיר לנו שאדם צריך לדעת, שכל מה שעבר עליו במשך השנה החולפת, ונדמה לו שהיו לו יסורים וצרות והקב"ה לא גזר עליו בראש השנה שעבר דברים טובים, אין החסרון מצד הקב"ה ח"ו שהוא רק טוב ורוצה להיטיב, אלא החסרון הוא מצד האדם שמא גרם החטא והפסיד לעצמו כמו שהרגיש דוד המלך. וראוי ג"כ לומר את הפסוק "לולא האמנתי כפי דרשת חז"ל שנקוד על לולא, להרגיש שלא בטוח שמגיע לו משהו, וכך יעזור לו לבוא לפני ראש השנה הבא עלינו לטובה כדלים וכרשים.

ת. נכון.

 

ש. בגמ' בדף ד' מביאה שיעקב אבינו וכן דוד המלך חששו שמא יגרום החטא ויפסידו מה שהובטח להם. לכאורה ודאי עשו תשובה גם על ספק חטא, א"כ מה חששו שיפסידו לאחר התשובה.

ת. א. לא משום תשובה קבלוה.

    ב. אולי אינו כראוי.[4]