דף ה:

דף ה:

 

ש. חז"ל בברכות (ה' ע"ב) מספרים שרבי אליעזר היה חולה ור' יוחנן עלה לביתו וראה שהוא בוכה והתחיל לשאול אותו "אמאי קא בכית, אי משום תורה דלא אפשת וכו' ואי משום מזוני וכו' ואי משום בני וכו'". שמעתי להקשות מדוע ר' יוחנן הוצרך לשאול את ר"א מדוע הוא בוכה, האם בגלל טעם כזה או אחר, וכי לא ידע שר"א בוכה כיון שיש לו יסורים, ועוד, מדוע מיד לא הקים אותו מחוליו, ורק לאחר כל השאלות.

ת. בגדולים אין במכה משום היסורים.[1]

 

ש. הגמ' בברכות ה' ע"ב אומרת "ר' יוחנן חלש על לגביה ר' חנינא א"ל חביבין עליך יסורין א"ל לא הן ולא שכרן. א"ל הב לי ידך יהב ליה ידיה ואקומיה. אמאי לוקים ר' יוחנן לנפשיה, אמרי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". צ"ב מה השייכות לענין של אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין. הרי בחבוש הוא לא תלוי בעצמו כלל, הוא תלוי במי שאחראי על בית האסורין שישחררו, ולכן לא יכל להתיר עצמו. וכן בכל דבר שזה תלוי באחרים. אבל כאן הכח לרפאות היה בידי ר' יוחנן, כמו שריפא את רבי חייא בר אבא לעיל, ועד כמה שהקב"ה נתן לר' יוחנן כח לרפאות חולים, מדוע שלא יוכל לרפאות עצמו.

ת. זה מליצה שאין דרך לעשות בעצמו.

 

ש. עוד צ"ב לפי"ז, מצינו כח מיוחד שניתן לגדולי ישראל במשך הדורות לברך ולאחל ולגזור כל מיני דברים לרפאות אחרים, בבחינת צדיק גוזר והקב"ה מקיים, וריפאו והחיו דורות ישרים. האם לפי"ז גדולי ישראל לא היו יכולים לרפאות את עצמם בגלל סברא זו שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ויצטרכו לבקש רחמים וישועה מצדיק אחר.

ת. בזכות אחרים.

 

ש. האם מותר לפרש בס"ד, שכך קבע הקב"ה בבריאה, שגם הצדיק שעזר והושיע לאחרים, בכוונה תחילה עשה הקב"ה שגם בנוגע לעצמו, לא יוכל להושיע עצמו לבד אלא יהא תלוי באחרים, שהנה מצינו בחז"ל (דברים רבה ג' יא') "כשבאו לעבור את הירדן, הזכיר להן כל מה שביקש עליהן סניגוריא שהיה סבור שהם מבקשים עליו רחמים שיכנס עמהם, מהו אתה עובר, א"ר תנחומא שהיה משה מחבט עצמו לפניהן ואומר להם אתם עוברים אני איני עובר ופתח להם פתח שמא יבקשו עליו רחמים ולא היו מבינים וכו'". מבואר בחז"ל שגם משה ענק שבענקים, הוצרך לסיוע ולתפלות של כלל ישראל, וכנראה שהסיבה שכך הקב"ה עשה, כדי שגם הצדיק הגדול עדיין ירגיש צורך באחרים.

עפי"ז מבואר, שאם משה רבינו לא יכל להושיע עצמו בתפלות להיכנס לארץ ישראל, והוצרך לתפלה של עם ישראל שיתפללו עליו ויבקשו שיכנס, רק שהם לא הבינו ולא התפללו עליו ולכן הפסידו, משום כך גם ר' יוחנן שיכל לרפאות ולהושיע אחרים, כשזה נוגע לעצמו, ג"כ הוצרך להתרפאות בסיוע של אחרים, ולא בכוחו עצמו, וכך זה בכל הדורות, כדי שידעו, כמה כל אחד צריך ותלוי גם בתפלות של אחרים.

ת. כנ"ל.[2]

 

ש. הגמ' בברכות ה' ע"ב מביאה את המעשה "רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא על לגביה רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא ורבנן ואמרי לה רב אדא בר אהבה ורבנן ואמרו ליה לעיין מר במיליה וכו'".

צריך ביאור עד כמה שרבנן ידעו על הנהגתו של רב הונא שלא נותן לאריסו מה שמגיע לו, ולכן נענש שהחמיצו החביות, מדוע לא באו אליו לפני כן לתקן הענין כדי למנוע שלא יחמיצו החביות, ודוחק לפרש שבדיוק שמעו זאת רק אח"כ, וכי כשקרה המעשה הלכו לברר מדוע אירע זאת ואז הלכו לספר.

ת. לא ידעו רק ע"י המעשה התעניינו.

 

ש. עוד צ"ב הלשון בחז"ל "ואמרו ליה לעיין מר במיליה", נשאלתי מדוע לא אמרו לו לעיין ולפשפש במעשיו. וכי רב הונא חטא משהו בדיבורו שאמרו לו לעיין במיליה, שהכוונה על הדיבור, הרי חטא במעשיו וכמו שמפרש רש"י "ליעיין מר במיליה, יפשפש במעשיו", א"כ מיד היו צריכים לומר לו לפשפש במעשיו כמו שחז"ל אמרו לפני כן ה' ע"א "אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו", ולא אומרים ליעיין במיליה.

ת. היינו הך.

 

ש. הגמ' בברכות ה' ע"ב במעשה של רב הונא שהחמיצו לו ארבע מאות חביות יין, הגמ' מסיימת "אמר להו קבילנא עלי דיהבנא ליה איכא דאמרי הדר חלא והוה חמרא ואיכא דאמרי אייקר חלא ואיזדבן בדמי חמרא". לסוברים שהחומץ נתהפך ליין, לכאורה זה מעשה נסים ואיך אפשר ליהנות ממעשה נסים זה.

ת. אם נעשה בשבילו מותר כדאשכחן ברשב"י.

 

ש. הגמ' בברכות ה' ע"ב אומרת "רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא וכו' אמר להו קבילנא עלי דיהבנא ליה איכא דאמרי הדר חלא והוה חמרא ואיכא דאמרי אייקר חלא ויזדבן בדמי דחמרא". האם נחלקו מה אירע במציאות או נחלקו במשהו אחר.

האם אפשר לפרש בס"ד, יסוד המחלוקת הוא איזה נס יותר גדול, האם שהחומץ נהפך חזרה ליין כקדמותו, או שמחיר החומץ נתייקר ושווה כמו היין. ומה שהוא נס יותר גדול, לכאורה הוא מיותר, כי הקב"ה לא עושה סתם נס כשאפשר בדרך אחת, א"כ מ"ד אחד סובר שמחיר של החומץ שהתייקר כמו יין זה נס גדול יותר ממה שהחומץ נהפך ליין בחזרה, ולכן הוא סובר שהספיק הנס היותר קטן שהחומץ נהפך ליין. כי מדוע שסתם הקב"ה יעשה נס יותר גדול שמחיר החומץ התייקר. והמ"ד השני סובר להיפך, שחומץ שיתהפך ליין זה נס יותר גדול ממה שמחיר החומץ התייקר, ולכן הוא מפרש שנעשה הנס הקטן שמחיר החומץ התייקר כדי לא להעמיד באופן שהחומץ התהפך ליין.

ת. שניהם שוין ובפשטות להראות לו חשיבות הענין.   

 

ש. הגמ' בברכות ה' ע"ב אומרת "תניא אבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי על תפילתי שתהא לפני מטתי ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום". ומבואר בגמ' בדין הראשון סמוך למיטתו שנזהר שלא לעשות מלאכה לפני שהתפלל. וצ"ב מדוע כ"כ הצטער כל ימיו, וכי כל יום הוצרך להתגבר מחדש שלא לעשות מלאכה לפני התפילה, עד שזה היה צער עבורו.

ת. שלא ישכח פעם ויכשל.

 

ש. כמו כן בדין השני "ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום" צ"ב מה כ"כ הצטער בשעה שקיים מות עונה בצד צפון ודרום, וכי כל פעם היה קשה לו מחדש לסדר באופן זה עד שכל ימי הייתי מצטער. הרי לכאורה מסדרים זאת פעם אחת ולתמיד ואין שום צער.

ת. שמא הזיזו, לבדוק כל פעם.[3]

 

ש. הגמ' אומרת בברכות ה' ע"ב "תניא אבא בנימין אומר שנים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין א חבירו וכו' ואם המתין לו מה שכרו אמר ר' יוסי ברבי חנינא זוכה לברכות הללו שנאמר לוא הקשבת למצותי וגו'". ואומר רש"י "למצותי בשביל מצותי אשר צויתי לגמול חסד". האם לפי רש"י כל מי שעושה מצות חסד, זוכה בברכות אלו.

ת. רעיון זה.

 

ש. עוד צ"ב, שאם אכן כל מי שמקיים מצות חסד זוכה לברכות אלו "ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים וגו'", ומה הענין שחז"ל כאן שואלים מה שכרו, וכי לא ידעו שעל מצות חסד זוכים בברכות אלו.

ת. חסד כזה.

 

ש. בהלכה מבואר שצריך לחכות לא להשאיר את האחרון שמתפלל לבד בבית הכנסת. כיצד באופן שרואה שהמתפלל מאריך בתפלה כגון בימים נוראים, ואותו אדם שנשאר עמו רוצה ללכת לביתו כי מחכים לו כבר, האם עדיין צריך להשאר ועד מתי.

ת. ישאר מי שהוא.