דף ז:

[1] בס"ד מצאתי בחבצלת השרון בפרשת לך לך שמביא שהחתם סופר בהשמטות כבר עומד בזה וע"ש מה שתירץ שיש ב' משמעויות של אדנות.

ועיין בספר שמעה תפלתי עמוד לב' ובהערה 14 בענין אדם הראשון שקרא להקב"ה אדון. ועיין זהב משבא עמוד קיט'.

[2] מצאתי שהמהר"ם שיק כבר שואל זאת וע"ש באריכות.

מצאתי שהגה"צ ר' אורי ויסבלום שליט"א בספרו הארת דרך על עבודת המידות עמוד י' שואל זאת וז"ל "והוא דבר נורא להתבטא על האבות הקדושים שלא הודו להקב"ה עד שבאה לאה והודתה". אלא מפרש, רש"י מפרש את דברי לאה שראתה ברוח הקודש שיעקב מעמיד יב' שבטים ולו ארבע נשים. כיון שילדה בן רביעי הודית ע לחלקה ,שעלה יותר מן החשבון המגיע לה. אותה הכרה ברורה, שהבן הרביעי לא מגיע לה בשום אופן שבעולם, והיא קבלה דבר שאין לה שום חלק בו, בשיא ההכרה, זו היתה לאה בראשונה בעולם שהכירה בכך. אין ספק שהאבות הקדושים הכירו בטובות העצומות שפעם עמהם הבורא יתברך. אך חז"ל ירדו למעמקים והבחינו שהיתה נקודה בלאה שהיא היתה הראשונה בעולם, ההכרה שמה שקיבלה, חורג לגמרי מהחשבון, בזה היתה לאה ראשונה.

הגאון ר' אברהם ישעיה אדלר שליט"א מרבני ישיבת ר' חיים עוזר אמר לי, שלאה הראשונה שלא הסתפקה בהודאה בלבד, אלא קראה והנציחה זאת בנתינת שם, לזכור זאת כל הזמן את ההודאה, וזה היא הראשונה. 

שמעתי מהרה"ג ר' אריאל וינברג שליט"א פירוש נוסף, כל מה שלאה זכתה ללדת ראשונה, זה בגלל שהיתה שנואה, וכך מרומז בפסוקים בשמות שנתנה לראובן ושמעון שכתוב אצל ראובן (בראשית כט' לא') "וירא ד' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה". ואח"כ כתוב אצל שמעון (שם לג') ותהר עוד ותלד בן ותאמר כי שמע ד' כי שנואה אנכי וגו'". וכאן ראתה לאה מה  מרוויח אדם ששנואים אותו, שלבסוף הוא זוכה שהקב"ה אוהב אותו יותר ממי שכן אוהבים, כפי שהקב"ה אכן אהב את לאה רק בגלל שהיתה שנואה ,ועל זה גופא הודתה לד' יתברך. שטוב היה מה שהייתי שנואה, כי לולי זאת מי יודע מה הייתי זוכה, שהרי רחל שלא היתה שנואה לא זכתה להיפקד ראשונה ולא זכתה לכל כך הרבה שבטים. והודאה כזו על מצב של שנואה, לא היה לאף אחד חוץ מלאה אמנו, כי לא מצינו אצל אחרים שהיו שנואים כי אם לאה, וזה הודאה מיוחדת של לאה, ולא הודאה על עצם הזכות שילדה את הבנים, אלא על המצב שהיתה שנואה וזה הביא שתזכה להעמיד כ"כ הרבה שבטים.    

[3] בהערות למרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל על ברכות עמוד לט' מבאר את הרמז בשם רות, שכיון שבן נח חייב בז' מצוות וכשנתגייר מתחייב הוא בעוד תר"ו מצוות כדי להשלים לתרי"ג מצוות, ולכך נקראת רות ע"ש רו"ת מצוות שהוסיפה על עצמה.

במאמר המוסגר ראוי מה שכתב במשמר הלוי על ראש השנה סימן מט' שהביא את דברי הילקוט שמעוני סוף משלי ברות בנות עשו חיל זו רות שנתקרבה תחת כנפי השכינה וזכתה ויצאה ממנה דוד ושלמה שרוו להקב"ה בשירות ותשבחות. והקשה א"כ מדוע כאן לא נזכר שלמה, וע"ש מה שתירץ.  

[4] בהערות למרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל על ברכות עמוד מ' מבאר שמימרא זו הוא במקום שכלל ישראל קובעים מקום לתפילתם שאז השכר הוא מכולם ע"י שאויביהם נפולים תחתיהם, ולעיל שאמרו כל הקובע מקום לתפלתו אלוקי אברהם בעזרו מדובר בשכרו של היחיד הקובע מקום. 

[5]  בני החבורה רצו לתרץ, שאצל יהושע לא מצינו רק את מעלת השימוש, אלא גם שהיה מתמיד גדול, "נער לא ימיש מתוך האהל", א"כ אין לנו ראיה מיהושע שזכה בגלל היותו משרת משה אלא יתכן שזה בצירוף ההתמדה, ואילו אצל אלישע נאמר אשר יצק בלי עוד מעלות, ולכן חז"ל הביאו מאלישע ולא מיהושע.

אולם נראה לבאר פשט אחר שהתחדש בס"ד באופן מיוחד בהושענא רבה, בסדר ההושענות של הושענא רבה (בקטע בד"ה למען תמים בדורותיו וכו') מבקשים בזכות הצדיקים שהיו לנו במשך הדורות וביניהם מזכירים ומבקשים בזכות יהושע ובזכות אלישע. ומן השמים האירו לי את העינים להתבונן על הבדל בין שניהם. ונראה שכאן טמון התשובה על השאלה.

אצל יהושע אנחנו אומרים "למען משרת לא מש מאהל וכו'". אצל אלישע נאמר "למען ושרת באמת לרבו פי שנים ברוחו נאצל בו וכו'". אצל שניהם מדגישים את הענין של "משרת". ועכ"ז יש חילוק, אצל יהושע מוזכר רק החלק של משרת ולא מודגש "באמת לרבו", ואילו אצל אלישע נאמר "ושרת באמת לרבו". מהו השינוי הלשון בין יהושע לאלישע.

יראה בס"ד לומר, חלוק המשרת שהיה אצל יהושע למשרת שהיה אצל אלישע. יהושע שעומד ומשרת את משה רבינו, לא שירת כדי שיהא לרבו איזה משרת, אלא יהושע הרגיש על עצמו שהוא לעצמו צריך את השירות לרבו, שאם אני לא יעמוד לשרת לפני משה רבינו, לי בעצמי אין חיים ואיך אני יוכל לגדול. לכן מצינו שארבעים יום שמשה רבינו עלה להר לקבל את התורה, יהושע עומד וממתין ליד ההר ארבעים יום ולא חזר להיות עם כלל ישראל עד שירד משה רבינו, והטעם בזה הוא, שיהושע הרגיש שבלי משה רבינו אין לו חיים ומה הענין א"כ לחזור להיות עם כלל ישראל, הרי גם שם משה רבינו לא נמצא. וממילא עדיף לחכות כאן ליד ההר, שברגע שמשה רבינו יירד, מיד יהיה לי אותו. נמצא שיסוד השירות של יהושע, זה לא בכדי שיהיה למשה רבינו מי שישרת אותו, אלא הכל בשביל יהושע בעצמו. משא"כ אצל אלישע שעומד לשרת את אליהו, לא חשב על עצמו אלא עמד לשרת את רבו, לראות מה אפשר לשמש את הרב.

לכן מצינו חילוק בלשון בין יהושע לאלישע. אצל יהושע שכל השירות היה לצורך העליה שלו, לא מודגש "ושרת באמת לרבו", אלא רק "למען משרת אשר לא מש מתוך האהל", כי ידע שרק כך זה דרך לעליה הרוחנית שלו. משא"כ אלישע שעמד לשרת לצורך הרב, שם מודגש "ושרת באמת לרבו".

אם כנים הדברים בס"ד, יבואר לנו מדוע חז"ל הביאו ראיה למעלת גדולה שמושה יותר מלמודה דוקא מאלישע ולא מיהושע בן נון. כי מיהושע שכל השירות היה כי הרגיש על עצמו שאין לו חיים לולי זאת, נמצא שזה היכי תימצי איך להתעלות, ולא על זה חז"ל מדברים כאן. כשחז"ל מתעסקים בענין של שימוש תלמידי חכמים בתור תלמיד לרבו, היכן התלמיד מקבל יותר מרבו, האם בלימודה או בשימושה, זה מביאים ראיה מאלישע, שבאמת היה תלמיד מובהק לרבו, בכלל לא חשב על עצמו, ובזכות זה זכה לקבל פי שנים ברוחו.

בזה יבואר לנו עוד הערה, מצינו עוד אדם בחז"ל ששירת את רבו בנאמנות, עד שבזכות ששירת את רבו בנאמנות, יצא מכלל ארור ובא לכלל ברוך, וזה היה אליעזר עבד אברהם ששירת את אברהם אבינו בנאמנות בשעה שהלך לחפש שידוך ליצחק. ולכאורה מדוע חז"ל לא הביאו ראיה מאליעזר שבזכות זה זכה להיכנס חי לגן עדן, להיכנס לכלל ברוך. אלא מפני שאליעזר היה עבד משכיל שרצה וחיפש היכן הוא יגדל, הוא בכלל לא עשה זאת לצורך אברהם אבינו אלא לצורך עצמו, שהוא השכיל להבין שעדיף לו להיות עבד אצל אברהם מעבד במקום אחר, כי כך הוא יגדל ויתעלה. וכמו שביארנו שחז"ל לא מוכיחים מיהושע כי כל השירות היה כי הרגיש שאם לא כן אין לו חיים, כך לא הוכיחו מאליעזר עבד אברהם שגם הוא היה בדרך הזה, והוכיחו מאלישע שכל השירות היה לצורך הרב, ולמעשה לא הרב קיבל מזה אלא הוא התעלה מזה, וזה מה שחז"ל רוצים ללמדנו את מעלת השימוש, שאל תחשוב שהשימוש זה לצורך הרב, שכאילו אתה דואג לרב ולך לא יצא מזה כלום, אלא למעשה לבסוף אתה מתעלה מזה עוד יותר מלימודה.

בעצם המעלה לשמש ת"ח, עיין עוד בתפארת ישראל ע למסכת אבות פ"א מ"ד על מה שחז"ל אמרו יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים, שע"י שידורו אצלך בביתך ת"ח תוכל ללמוד ממעשיהם יותר מלימודם, וזה המעלה של שימוש ת"ח יותר מלמודה.  

[6] בספר הערות למרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל על מסכת שבת עמוד נ' כתב שתחת חבר ולא תחת ת"ח, שבודאי שאם כוונתו לשמשו לא ימנע משום חשש זה, דשומר מצוה לא ידע דבר רע, רק אמרו שצריך ליזהר.