דף ז:
דף ז:
ש. חז"ל בברכות ז' ע"ב אומרים "א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון". לכאורה צ"ב, מצינו בחז"ל בילקוט שמעוני בראשית כג', בשעה שהקב"ה ברא את אדם הראשון ואמר למלאכים שחכמתו מרובה משלכם, שהעביר את כל החיות לפני אדם הראשון ליתן להם שמות, וקרא לכל אחד לפי מהותו. אח"כ שאל את אדם הראשון "ואתה מה שמך, אמר לו אני נאה להקראות אדם שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי, נאה לך להקראות ה' שאתה אדון לכל. אמר הקב"ה אני ה' הוא שמי שקראו לי אדם הראשון". הרי שגם אדם הראשון הזכיר כבר שהקב"ה אדון לכל לפני אברהם אבינו.
ת.
מדרשים חלוקים. [1]
ש.
עוד יש לעיין, מדוע כשהקב"ה שאל את אדם הראשון איך נאה להקראות לו, קרא לעצמו
אדם שנבראתי מן האדמה, וכי לא מתאים יותר שאדם הראשון יתן לעצמו שם נעלה על חלק
הנשמה שבקרבו, שבזה הוא מרומם יותר מכל הבריאה, ומה בא להדגיש שנברא מן האדמה.
האם
בזה רואים את חכמתו של אדם הראשון שרצה ליתן לעצמו ולכל הברואים אחריו שם שיזכיר
להם את מציאותם שהם נבראים מן האדמה, ואדם יסודו מעפר וסופו לעפר, ולא יתגאה בעצמו
וכך ידע את תפקידו בחיים. אבל אם יקרא לעצמו על שם חלק הנשמה, יתגאה שהוא חשוב.
ת.
נכון.
ש.
הגמ' בדף ז' ע"ב אומרת "וא"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי מיום
שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאתה לאה והודתה
וכו'". וכי יתכן שהאבות הקדושים לא הודו להקב"ה על כל החסד והטובה שעשה
עמהם חוץ מלאה אמנו.
ת.
לא כתוב. [2]
ש.
חז"ל בברכות ז' ע"ב אומרים שמיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם
שהודה להקב"ה עד שבאתה לאה והודתה שאמרה הפעם אודה את ד'. לפי"ז
צ"ע, דוקא היא כשהגיע למדרגה גדולה כזו הראשונה, נענשה ותעמוד מלדת עתה, מזה
שנזכר מיד בסמיכות. מה היה חסר בהודאה שלה.
ת.
לפום צערא אגרא.
ש.
חז"ל בברכות ז' ע"ב מביאים מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם
שהודה להקב"ה עד שבאתה לאה והודתו וכו'. האם אפשר לומר, שודאי שהאבות הקדושים
הודו להשי"ת על כל הטוב והחסד שהקב"ה עשה עמהם, אבל בפסוק במפורש זה לא
כתוב כי אם מעשה לאה.
ת.
לא אמרו בלשון הודאה.
ש.
הגמ' בדף ז' ע"ב אומרת "מאי רות, א"ר יוחנן שזכתה ויצא ממנה דוד
שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות". לכאורה כשנקראת בשם רות עדיין לא היה את
דוד המלך, ומה שייך לומר שהשם רות על שם דוד המלך ולא עוד שהרי בתחילה עדיין היתה
גויה.
ת.
על שם העתיד.[3]
ש.
הגמ' בברכות ז' ע"ב אומרת "מאי רות, א"ר יוחנן שזכתה ויצא ממנה דוד
שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות". וקשה, הרי כשנקראת בשם רות עדיין לא היה
את דוד המלך, ומה שייך לומר שהשם רות זה על שם דוד. ובפשטות זה על שם העתיד.
ת.
עי' כתובות י ב' ע"ש העתיד.
ש.
האם אפשר בס"ד לומר יותר מזה ע"פ מה שראיתי מביאים בשם רבינו
שליט"א שמובא בזוהר חדש רות ע"ט א' שקודם שנתגיירה היתה נקראת בשם גילית
ודלא כהמהרש"א בב"ב יד' ע"ב דשם רות היה לה עוד בגיותה. א"כ
כל זמן שרות לא נתגיירה, ודאי לא יכל לצאת ממנה דוד המלך ורק אחרי שהתגיירה יכל לצאת
ממנה דוד. א"כ במעשה גירות שהתגיירה ועי"ז יכל לצאת ממנה דוד, א"כ
בשם רות שנשתנה עתה שמה, מונח העתיד שמביא שתזכה שיצא ממנה דוד.
ת.
אולי.
ש.
בילקוט שמעוני סוף משלי כתוב "רבות בנות עשו חיל זו רות שנתקרבה תחת כנפי
השכינה וזכתה ויצאה ממנה דוד ושלמה שרוו להקב"ה בשירות ותשבחות". מקשים
העולם מדוע בגמ' בברכות ז' ע"ב הזכירו רק את דוד ולא הזכירו שלמה ג"כ,
"מאי רות, א"ר יוחנן שזכתה ויצאה ממנה דוד שריוהו וכו'".
ת.
שלמה מתוך דוד.
ש.
הגמ' בדף ז' ע"ב אומרת וא"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי כל הקובע מקום
לתפלתו אויביו נופלים תחתיו וכו'". ויש גירסא בצד "כל הקובע מקום לתורתו
וכו'". מדוע לא מצינו שנוהגים לקבוע מקום לתורתו כמו שנזהרים לקבוע מקום
לתפלתו.
ת.
לומדים כהגרסא בבית הכנסת.[4]
ש.
חז"ל בברכות (ז' ע"ב) מוכיחים מאלישע את מעלת גדול שמושה יותר מלמודה.
מדוע חז"ל לא הוכיחו כן מיהושע בן נון משרת שזכה להיות המנהיג של כלל ישראל
רק בגלל שהיה בו מעלת שימוש משה רבינו.
ת.
א. משום שידע ללמוד כראוי.[5]
ב. יהושע פשיטא.
ש.
בגמ' בברכות מצינו במעלת שימוש ת"ח עד כדי שגדולה שמושה יותר מלמודה. לכאורה
צ"ב שמצינו בגמ' בשבת יא' ע"א שעדיף תחת חבר ולא תחת ת"ח, כי יכול
לגרום לצערו, א"כ איך אפשר להיות ולשמש ת"ח.
ת.
ישמשנו עדיף. [6]
ש.
האם אפשר לפרש בס"ד, מצינו בגמ' בברכות ח' ע"א שתלוי בין כייף לרבו ללא
כייף לרבו בנוגע לדור במקום רבו. א"כ כל דברי חז"ל בשבת שלא להיות תחת
ת"ח, זה באופן שלא כייף לרבו שאז זה סכנה לתלמיד במה שמצער את הת"ח, אבל
היכא דכייף לרבו, על זה אומרים גדול שמושה.
ת.
גם נכון.
ש.
האם אפשר לומר בס"ד עוד, שחז"ל אומרים בשבת "ולא תחת
ת"ח", מדובר באינו רבו אלא סתם ת"ח, ושם צריך ליזהר, אולם גדול
שמושה יותר מלמודה, שם מדובר בתלמיד ורב, עד כמה שהרב רוצה בטובת התלמיד ויודע
שהתלמיד לא מכוין ח"ו לשום דבר, רק שאולי היה איזה תקלה, אבל כל מהות התלמיד
זה בשימוש ת"ח, כאן אין סכנה, ולכן חז"ל בשבת דייקו בלשונם ולא תחת
ת"ח ולא אמרו "ולא תחת רבו", כי תחת רבו ראוי שיהא בכל מצב.
ת.
כנ"ל.
[1]
בס"ד מצאתי בחבצלת השרון בפרשת לך לך שמביא שהחתם
סופר בהשמטות כבר עומד בזה וע"ש מה שתירץ שיש ב' משמעויות של אדנות.
ועיין
בספר שמעה תפלתי עמוד לב' ובהערה 14 בענין אדם הראשון שקרא להקב"ה אדון.
ועיין זהב משבא עמוד קיט'.
[2]
מצאתי
שהמהר"ם שיק כבר שואל זאת וע"ש באריכות.
מצאתי שהגה"צ ר' אורי
ויסבלום שליט"א בספרו הארת דרך על עבודת המידות עמוד י' שואל זאת וז"ל
"והוא דבר נורא להתבטא על האבות הקדושים שלא הודו להקב"ה עד שבאה לאה
והודתה". אלא מפרש, רש"י מפרש את דברי לאה שראתה ברוח הקודש שיעקב מעמיד
יב' שבטים ולו ארבע נשים. כיון שילדה בן רביעי הודית ע לחלקה ,שעלה יותר מן החשבון
המגיע לה. אותה הכרה ברורה, שהבן הרביעי לא מגיע לה בשום אופן שבעולם, והיא קבלה
דבר שאין לה שום חלק בו, בשיא ההכרה, זו היתה לאה בראשונה בעולם שהכירה בכך. אין
ספק שהאבות הקדושים הכירו בטובות העצומות שפעם עמהם הבורא יתברך. אך חז"ל
ירדו למעמקים והבחינו שהיתה נקודה בלאה שהיא היתה הראשונה בעולם, ההכרה שמה
שקיבלה, חורג לגמרי מהחשבון, בזה היתה לאה ראשונה.
הגאון ר' אברהם ישעיה אדלר שליט"א
מרבני ישיבת ר' חיים עוזר אמר לי, שלאה הראשונה שלא הסתפקה בהודאה בלבד, אלא קראה
והנציחה זאת בנתינת שם, לזכור זאת כל הזמן את ההודאה, וזה היא הראשונה.
שמעתי מהרה"ג ר' אריאל
וינברג שליט"א פירוש נוסף, כל מה שלאה זכתה ללדת ראשונה, זה בגלל שהיתה
שנואה, וכך מרומז בפסוקים בשמות שנתנה לראובן ושמעון שכתוב אצל ראובן (בראשית כט'
לא') "וירא ד' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה". ואח"כ כתוב
אצל שמעון (שם לג') ותהר עוד ותלד בן ותאמר כי שמע ד' כי שנואה אנכי וגו'".
וכאן ראתה לאה מה מרוויח אדם ששנואים
אותו, שלבסוף הוא זוכה שהקב"ה אוהב אותו יותר ממי שכן אוהבים, כפי
שהקב"ה אכן אהב את לאה רק בגלל שהיתה שנואה ,ועל זה גופא הודתה לד' יתברך.
שטוב היה מה שהייתי שנואה, כי לולי זאת מי יודע מה הייתי זוכה, שהרי רחל שלא היתה
שנואה לא זכתה להיפקד ראשונה ולא זכתה לכל כך הרבה שבטים. והודאה כזו על מצב של שנואה,
לא היה לאף אחד חוץ מלאה אמנו, כי לא מצינו אצל אחרים שהיו שנואים כי אם לאה, וזה
הודאה מיוחדת של לאה, ולא הודאה על עצם הזכות שילדה את הבנים, אלא על המצב שהיתה
שנואה וזה הביא שתזכה להעמיד כ"כ הרבה שבטים.
[3]
בהערות
למרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל על ברכות עמוד לט' מבאר את הרמז בשם רות,
שכיון שבן נח חייב בז' מצוות וכשנתגייר מתחייב הוא בעוד תר"ו מצוות כדי
להשלים לתרי"ג מצוות, ולכך נקראת רות ע"ש רו"ת מצוות שהוסיפה על
עצמה.
במאמר המוסגר ראוי מה שכתב
במשמר הלוי על ראש השנה סימן מט' שהביא את דברי הילקוט שמעוני סוף משלי ברות בנות
עשו חיל זו רות שנתקרבה תחת כנפי השכינה וזכתה ויצאה ממנה דוד ושלמה שרוו
להקב"ה בשירות ותשבחות. והקשה א"כ מדוע כאן לא נזכר שלמה, וע"ש מה
שתירץ.
[4]
בהערות
למרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל על ברכות עמוד מ' מבאר שמימרא זו הוא במקום
שכלל ישראל קובעים מקום לתפילתם שאז השכר הוא מכולם ע"י שאויביהם נפולים
תחתיהם, ולעיל שאמרו כל הקובע מקום לתפלתו אלוקי אברהם בעזרו מדובר בשכרו של היחיד
הקובע מקום.
[5]
בני
החבורה רצו לתרץ, שאצל יהושע לא מצינו רק את מעלת השימוש, אלא גם שהיה מתמיד גדול,
"נער לא ימיש מתוך האהל", א"כ אין לנו ראיה מיהושע שזכה בגלל היותו
משרת משה אלא יתכן שזה בצירוף ההתמדה, ואילו אצל אלישע נאמר אשר יצק בלי עוד
מעלות, ולכן חז"ל הביאו מאלישע ולא מיהושע.
אולם
נראה לבאר פשט אחר שהתחדש בס"ד באופן מיוחד בהושענא רבה, בסדר ההושענות של
הושענא רבה (בקטע בד"ה למען תמים בדורותיו וכו') מבקשים בזכות הצדיקים שהיו
לנו במשך הדורות וביניהם מזכירים ומבקשים בזכות יהושע ובזכות אלישע. ומן השמים
האירו לי את העינים להתבונן על הבדל בין שניהם. ונראה שכאן טמון התשובה על השאלה.
אצל
יהושע אנחנו אומרים "למען משרת לא מש מאהל וכו'". אצל אלישע נאמר
"למען ושרת באמת לרבו פי שנים ברוחו נאצל בו וכו'". אצל שניהם מדגישים
את הענין של "משרת". ועכ"ז יש חילוק, אצל יהושע מוזכר רק החלק של
משרת ולא מודגש "באמת לרבו", ואילו אצל אלישע נאמר "ושרת באמת
לרבו". מהו השינוי הלשון בין יהושע לאלישע.
יראה
בס"ד לומר, חלוק המשרת שהיה אצל יהושע למשרת שהיה אצל אלישע. יהושע שעומד
ומשרת את משה רבינו, לא שירת כדי שיהא לרבו איזה משרת, אלא יהושע הרגיש על עצמו
שהוא לעצמו צריך את השירות לרבו, שאם אני לא יעמוד לשרת לפני משה רבינו, לי בעצמי
אין חיים ואיך אני יוכל לגדול. לכן מצינו שארבעים יום שמשה רבינו עלה להר לקבל את
התורה, יהושע עומד וממתין ליד ההר ארבעים יום ולא חזר להיות עם כלל ישראל עד שירד
משה רבינו, והטעם בזה הוא, שיהושע הרגיש שבלי משה רבינו אין לו חיים ומה הענין
א"כ לחזור להיות עם כלל ישראל, הרי גם שם משה רבינו לא נמצא. וממילא עדיף
לחכות כאן ליד ההר, שברגע שמשה רבינו יירד, מיד יהיה לי אותו. נמצא שיסוד השירות
של יהושע, זה לא בכדי שיהיה למשה רבינו מי שישרת אותו, אלא הכל בשביל יהושע בעצמו.
משא"כ אצל אלישע שעומד לשרת את אליהו, לא חשב על עצמו אלא עמד לשרת את רבו,
לראות מה אפשר לשמש את הרב.
לכן
מצינו חילוק בלשון בין יהושע לאלישע. אצל יהושע שכל השירות היה לצורך העליה שלו,
לא מודגש "ושרת באמת לרבו", אלא רק "למען משרת אשר לא מש מתוך
האהל", כי ידע שרק כך זה דרך לעליה הרוחנית שלו. משא"כ אלישע שעמד לשרת
לצורך הרב, שם מודגש "ושרת באמת לרבו".
אם
כנים הדברים בס"ד, יבואר לנו מדוע חז"ל הביאו ראיה למעלת גדולה שמושה
יותר מלמודה דוקא מאלישע ולא מיהושע בן נון. כי מיהושע שכל השירות היה כי הרגיש על
עצמו שאין לו חיים לולי זאת, נמצא שזה היכי תימצי איך להתעלות, ולא על זה
חז"ל מדברים כאן. כשחז"ל מתעסקים בענין של שימוש תלמידי חכמים בתור
תלמיד לרבו, היכן התלמיד מקבל יותר מרבו, האם בלימודה או בשימושה, זה מביאים ראיה
מאלישע, שבאמת היה תלמיד מובהק לרבו, בכלל לא חשב על עצמו, ובזכות זה זכה לקבל פי
שנים ברוחו.
בזה
יבואר לנו עוד הערה, מצינו עוד אדם בחז"ל ששירת את רבו בנאמנות, עד שבזכות
ששירת את רבו בנאמנות, יצא מכלל ארור ובא לכלל ברוך, וזה היה אליעזר עבד אברהם
ששירת את אברהם אבינו בנאמנות בשעה שהלך לחפש שידוך ליצחק. ולכאורה מדוע חז"ל
לא הביאו ראיה מאליעזר שבזכות זה זכה להיכנס חי לגן עדן, להיכנס לכלל ברוך. אלא
מפני שאליעזר היה עבד משכיל שרצה וחיפש היכן הוא יגדל, הוא בכלל לא עשה זאת לצורך
אברהם אבינו אלא לצורך עצמו, שהוא השכיל להבין שעדיף לו להיות עבד אצל אברהם מעבד
במקום אחר, כי כך הוא יגדל ויתעלה. וכמו שביארנו שחז"ל לא מוכיחים מיהושע כי
כל השירות היה כי הרגיש שאם לא כן אין לו חיים, כך לא הוכיחו מאליעזר עבד אברהם
שגם הוא היה בדרך הזה, והוכיחו מאלישע שכל השירות היה לצורך הרב, ולמעשה לא הרב
קיבל מזה אלא הוא התעלה מזה, וזה מה שחז"ל רוצים ללמדנו את מעלת השימוש, שאל
תחשוב שהשימוש זה לצורך הרב, שכאילו אתה דואג לרב ולך לא יצא מזה כלום, אלא למעשה
לבסוף אתה מתעלה מזה עוד יותר מלימודה.
בעצם
המעלה לשמש ת"ח, עיין עוד בתפארת ישראל ע למסכת אבות פ"א מ"ד על מה
שחז"ל אמרו יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים, שע"י שידורו
אצלך בביתך ת"ח תוכל ללמוד ממעשיהם יותר מלימודם, וזה המעלה של שימוש
ת"ח יותר מלמודה.
[6]
בספר
הערות למרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל על מסכת שבת עמוד נ' כתב שתחת חבר ולא
תחת ת"ח, שבודאי שאם כוונתו לשמשו לא ימנע משום חשש זה, דשומר מצוה לא ידע
דבר רע, רק אמרו שצריך ליזהר.