דף י:

[1] בעינים למשפט ציין לפירוש המשניות להרמב"ם בסוף פרק רביעי בפסחים שכתב שספר הרפואות היה ספר מחכמי התכונה ומרפה בעשיית צורות שונות בזמנים ידועים ע"פ מערכת הכוכבים דבר שאסור מן התורה, והמחבר לא חיברו שיתרפאו בו אלא ע"ד החכמה בטבע המציאות ולהבין ולהורות. עוד כתב שם הרמב"ם ואולי שהיה שם רפואות מסמי המות וע"י מרקחות שונות הם מועילים והם המיתו בהם.

וממשיך הרמב"ם, ועל הפירוש המפורסם ששלמה חברו וחזקיה גנזו כדי שיבטחו בה', הוא ענין גרוע שגם הרעב יבריא ע"י הלחם אז כבר נואש ולא ישען באלוקיו, אבל נודה לשם שהמציא לו מה שישביע וכו' כן יודה שהמציא לו רפואה ההיא וכו' .

באילת השחר על התורה פרשת נח פרק ו' פסוק יד' מביא בשם התשב"ץ קטן אות תמה' שכתב הא דאמרינן חזקיהו גנז ספר רפואות והודו לו ואם תאמר מאין בא ל וספר רפואות, ויש לומר כשהיה נח בתיבה היו עמו שדין רוחין ולילין והיו מזיקים אותו עד שנעשו רובם חולים וגם מפני ריח רע, עד שבא מלאך אחד ולקח אחד מבני נח והביא אותו לגן עדן ולמד אותו כל רפואות שבעולם ואותם רפואות כתבו בספר זה, נקרא ספר רפואות.

ומוסיף באילת השחר שזה חידוש, דאע"פ שכל קיומם בתיבה היה ע"י נס, מ"מ לענין זה הוצרכו להתנהג בדרכי הטבע ולימדם ספר רפואות. ועוד חידוש שהוצרך להכניסו לגן עדן בשביל ללמדו ולא לימדו בתיבה.

ומביא שהרמב"ם בפירוש המשניות בפסחים פ"ד והרמב"ן בהקדמתו לפי' החומש והרשב"א בשו"ת ח"א סימן תיג' בסוף דבריו כתבו ששלמה כתב את ספר רפואות ויתכן שכתבו כן מסברא, אמנם דברי התשב"ץ ע"כ או שהיה מקובל כן בידו מרבותיו או ממדרש או שנתגלה לו, דחידוש כזה לא אומרים מסברא.    

בספר אוהל יוסף על ברכות ח"א עמוד שצא' מביא בשם הגאון ר' אברהם גניחובסקי זצוק"ל שהבי אאת דברי החזו"א באמונה ובטחון א' שכתב ליישב את פירוש רש"י, דשאני אכילה מרפואות, דמחלה היא עונש והרפואה היא להסיר העונש, משא"כ אכילה דהיא עבודה, והרי חזינן דבעינן קרא דרפא ירפא שמותר לרפאות ולא בעינן קרא שמותר לאכול.

עיין עוד בשו"ת על הלכות שבת סימן שכח' בל"נ מה שנכתוב בזה.  

[2] בעינים למשפט כאן ציין לדברי הרמב"ן על התורה בפרשת בחוקתי על הפסוק וחרב לא תעבור בארצכם, שמי שנהג ברפואות הוא לא מעדת ד' ושחלקם בחיים ולא נאמר שנתנה רשות לחולה להתרפאות וברצות ה' אין לו עסק ברפואות וע"ש עוד.

[3] באגרות משה או"ח ח"ה סימן לח' אות ה' מצאתי שמדבר בענין האם יש לתת ריווח אצל האצבעות הרגליים כשמכוונים אותן לתפילה, וז"ל "ובדבר הא דאמר רבי יוסי ב"ר חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב בברכות דף י' ע"ב, המתפלל צריך שיכוין את רגליו שנאמר ורגליהם רגל ישרה. ופירש"י ע ליכוין את רגליו, שיהיו זו אצל זו, ופי' בורגליהם רגל ישרה, שיהיו נראין כרגל אחד, וכן פ' בתר"י ה' ע"א מדפי הרי"ף ד"ה המתפלל והובאו בב"י ריש סימן צה'. אבל בתר"י כתב, ויש שנוהגין ליתן ריוח למעלה אצל האצבעות משום דכתיב וכף רגליהם ככף רגל עגל ומסיק שאין זה כלום, שהרי בתלמוד לא הזכיר אלא שיכוין אותם ויסמכם בענין שידמו אחד והביאו הב"י אח"ז בד"ה ועל. הרי דגם הב"י סובר כרש"י והר' יונה, וכן פסק בשו"ע סימן צה' סעיף א', והט"ז סק"א כתב כן גם להטור, וכן הוא בשו"ע הגר"ז. ולכן אין לעשות כן, אף אם לא עשה מדעתו אלא ראה באבותיו שעשו כן, מאחר דהוא כהיש נוהגין שבתר"י שנדחה מהלכה. ואפילו אם נמצא איזה רבי בחסידים שהנהיג כן, והוא שייך לאותו הרבי, אין להניחו לעשות כן. אלא דהוא רק דין לכתחילה כיון דהצריכו בגמ' לעשות כן לכתחילה אין שייך לעשות באופן אחר, ובפרט ביו"כ שבעוד דברים נדמינו למלאכים, ולכן צריך לומר לו לשליח ציבור שיעמוד ברגלים ישרות וסמוכות זו לזו, ואם לא ירצה מחמת שאינו יכול יש להניחו. ואם מחמת שהוא אומר שכן למד מאבותיו ורבותיו ואינו רוצה לשנות, אין להניחו אף שכבר התפלל הרבה שנים שלא להחזיק באופן שעושה שלא כדין הגמ' שנפסק כן. דאף בדבר שאיכא מחלוקת והוא ממקום שעושין כחד מ"ד, הרי כשבא למקום שעושין כמ"ד השני צריך לעשות כפי מנהג המקום שנמצא עתה, וכ"ש כשהדין נפסק ואין טעם להחלוקין, לא שייך שיחזיק שיניחוהו לעשות שלא כדין.

וע"ש עוד אות ו', שצריך להסמיך כמה שיכול.