דף ט"ו:
דף טו.
ש. הגמ' בברכות טו'
ע"ב אומרת "וא"ר טבי א"ר יאשיה מאי דכתיב שלש הנה לא תשבענה
שאול ועוצר ארחם וכו' מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה".
לכאורה צ"ב חז"ל
בפסחים סח' ע"א אומרים "ת"ר אני אמית ואחיה יכול מיתה באחד וחיים
באחד וכו' מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה". לכאורה אם יש ראיה
לכך מפסוק בתורה כפי שהביאה הגמ' בפסחים, מדוע הוצרכו חז"ל בברכות להביא ראיה
ממקור במשלי.
ת.
תני והדר מפרש לחזק הענין.
ש.
הגמ' בברכות טו' ע"ב "תני רבי עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שיהא למודך תם
שיתן ריוח בין הדבקים עני רבא בתריה כגון על לבבך וכו' א"ר חמא ברבי חנינא כל
הקורא ק"ש ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם וכו'. האם רק בק"ש נאמר
ענין זה, או שבכל ברכה ומצוה שנזהר לדקדק זוכה לכך. ואם זה הוא הדין בכל מצוה, רק
נקטו ק"ש שבגלל ההרגל מצוי שאדם יקרא במהירות בלא דקדוק.
ת.
נקטו הרגיל תמיד ובכולם.
ש. הגמ' בברכות טו'
ע"ב אומרת "תני רב עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שיהא למודך תם שיתן ריוח בין
הדבקים". לכאורה איך הגמ' דורשת זאת מהמילה "ולמדתם" שיהא למודך
תם, הרי הפסוק "ולמדתם" בא לגבי חיוב האב ללמד את בניו לתורה, ועד כמה שהתורה
עוסקת בפרשה שניה של ק"ש בלשון רבים, חייב לכתוב "ולמדתם",
א"כ מנין חז"ל הוציאו את הדרשה "ולמדתם" שיהא למודך תם.
ת. יכול לכתוב ולמדתו.
