דף כח.

[1] במאמר המוסגר ראוי להביא כאן את דברי הבן יהוידע שכתב "דקדקה הגמ' לומר ההוא יומא ולא אמרה ההוא זמנא, משום שאפשר שאותו היום היה יום הלידה של רבי אלעזר בן עזריה והיה לו י"ח שנה שלמים ולכך הצליח לעשות לו נס זה, כי ידוע שיום הלידה יהיה המזל של האדם חזק בו ומוצלח, על כן נוהגים שכל אדם יעשה יום הלידה יום טוב לעצמו".

הגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט"א פעם ציין לי לשו"ת הלל אומר סימן קלט' שכתב שיום זה יום מסוגל לבטל ממנו כל גזירות רעות והוא יום הצלחה ומזל. 

[2] כנראה כוונת רבינו שליט"א ע"פ דברי חז"ל בב"ק קיז' ע"א "אמר להו רבי יוחנן לרבנן חזיתו לבבלאה היכי עביד, אמרו ליה דרכיה הכי על לגבי מערתא חזא דהוה הדרא ליה עכנא וכו'". וכתב רש"י (קיז' ע"ב בד"ה הדרא ליה עכנא) "נחש גדול עשה עצמו כגלגל ומקיף את פי המערה ונותן זנבו לתוך פיו ואין אדם יכול ליכנס". הרי שהמילה הדרא פירושו מקיף מסביב.

[3] בספר הערות למרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל על ברכות עמוד רנג' עומד מדוע הרמב"ם בפירוש המשניות לא פירש כפי שמבואר בגמ', וביאר, שהוקשה לו להרמב"ם מפני מה אמר לחבירו שהוא כבן שבעים שנה, וכי מפני שנעשה עמו נס שהלבין שערו ונראה שהוא כבן שבעים שנה צריכים חביריו להסכים עם דבריו שתאמר יציאת מצרים בלילות, לכן פירש שתש כוחו משום שהשתדל בתורה הרבה, וא"כ ודאי יש סיבה טובה שעבורה צריכים חביריו להסכים עמו. אלא שעדיין קשה, איך פירש את המעשה באופן זה וחלק על הגמ', אלא שמצינו בתוס' יו"ט בנזיר פרק ה' משנה ה' שכתב שבדברים שאין בהם נפק"מ לדינא הרשות ניתנה לפרש כפי שיראה.

[4] בספר אשיחה עמוד קסה' ראיתי שכבר נשאל רבינו שליט"א כיצד מילא השומר את תפקידו ואיך היה יודע מי מבין הבאים תוכו כברו שיתיר לו ליכנס וכי שומרי הסף בהיכלו של רבן גמליאל בעלי רוח הקודש היו והשיב, מי שנדחק ליכנס ראיה שתכבו כברו.

[5] בכתב סופר בפרשת דברים על הפסוק יוסף ד' לכם אלף פעמים האריך שלא חולקים במציאות ויסוד דבריו דאינו דומה העושה מצוה לרבים העושים ביחד המצוה, וכשיש רבים העושים המצוה, הוי השפעה על כולם, דכל אחד הוי מצליח יותר. והנה בתחילה היו שם ד' מאות ספסלים ונוספו אח"כ עוד כמה מאות ספסלים. א"כ מ"ד אתוספו ארבע מאה ספסלים, עוסק רק בריבוי התלמידים שנוספו אח"כ ולא הזכיר התלמידים שהיו מקודם. ואידך שאמר שבע מאות ספסלים, כוונתו למנות אף הראשונים. כי ע"י שנוספו עוד תלמידים, הושפעו כולם אף הראשונים, והוי כאילו באו עתה מחדש, כי מעתה ואילך אינם עוד במדרגה שעמדו בה מקודם, דכולם נתעלו ע"י ריבוי התלמידים ולא פליגי. דהראשון הזכיר רק הגופות שנוספו והשני מזכיר חשיבות התלמידים עתה ולכן כולל גם את הראשונים ששווין עתה באיכות טפי ע"י שנוספו עוד רבים לעסוק בתורה בבית מדרש. 

בכאיל תערוג פרשת ואתחנן תשע"ה הביאו מדברי מרן הרב שטינמן שליט"א עד כמה חשיבות יש בלימוד במקום תורה דרבים, שהרי כאן בחז"ל רואים שאפילו דברים פשוטים שלא יכלו לפני כן לפשוט, כי לא היה להם סיעתא דשמיא, זכו דוקא כעת כשנתרבו הספסלים, שנתרבה תורה בישראל. וככל שיש יותר תלמוד תורה דרבים, זוכים ליותר סיעתא דשמיא. ועיין מה שכתבנו בזה בדבריו של מרן הרב שטינמן שליט"א בסוף פרק קמא על דף יב' ע"ב בהא דדדרש בן זומא להזכיר יציאת מצרים בלילות.    

[6] בחידושי הגאונים עם עין יעקב מצאתי שאומר ויסוד דבריו, שידוע שעד רבן גמליאל למדו תורה בעמידה, למדו בטהרה ובקדושה. ונכדו רבן גמליאל גם כן הלך בדרך זו של סבו ורצה שילמדו בעמידה. ולא כמו בשאר המקומות שנחלשו והתחילו ללמוד בישיבה. וכשמינו את ר' אלעזר בן עזריה וסילקו את השומר, ביטלו את שיטת רבן גמליאל שלמדו תורה בעמידה, חז"ל הדגישו שנוספו תלמידים שהוצרכו כבר ללמוד את התורה בישיבה.

אחד מבני החבורה אמר לי שידוע בשם הגה"צ ר' גדליה אייזמן זצוק"ל שנרמז כאן שלא תלמידים התרבו אלא ספסלים, כי נוספו כאלו שאין תוכם כברם.

[7] בספר תכלת מרדכי על ברכות עמוד תלד' ראיתי שרוצה לפרש שרבן גמליאל חזר להנהיג שלא יכנסו אלא מי שתוכו כברו כמו שנהג בתחילה כמו שהראו לו בחלום שהשאר לא ראויים כ"כ, לכן אפילו שידע שהתורה מתרבה בריבוי התלמידים, מ"מ הוא אחז לפי שיטתו.

[8] בעצם המעשה הגדול שנזכר כאן בחז"ל, ראוי להביא דברים נוראים של השיעורי דעת לגאון ר' יוסף ליב בלאך זצוק"ל בחלק ב' עמוד עז', במוסר השכל שלמד מכאן וז"ל "בכלל יש להעיר, מה נפלא בית מדרש כזה, בו ביום שהורידו את רבן גמליאל מכסאו ומנו אחר תחתיו, באותו יום עסקו כל היום בתורה בכל כוחם והמהפכה וההתחדשות שנהיתה שם לא הפריעה מנוחת נפשם ולא דברו אודות זה מאומה, כי אם עסקו בתורה והורו כמה הוראות בשלות רוח גמורה, זה מראה לנו שמה שעשו הי' רק בחשבון ודעת, מבלי שלקחו בזה כוחות טבעיים ורצונות אישיים, אלא הכל נעשה בשכל תורה ובישוב הדעת.

נצייר נא בנפשנו, האם אפשר שימצא בזמנינו בית מדרש כזה, הלא כ לדבר קטן המתעורר אצל הרבים, אם איזו תערומת אם איזה חידוש קל, כבר יפריעם ויבטלם מלימודם, ומה גם ענין גדול כזה. אבל באמת הבטול המסובב מעניני חדוש הוא מצד כוחות הטבע וההתעוררות המדות, אבל כשהדברים נעשים מצד החכמה ולשם שמים, אין החדוש יכול לגרום בטול תורה.

אולם עוד יותר יש להשתומם על רבן גמליאל, שמצא עוד בנפשו לקבל כל זה בשווין רוח, שנפשו נשארה במנוחתה, עד שלא מנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת שדעתו היתה צלולה לעסוק בעניני הלכה בישוב ומנוחה ולא התפעל כלל מזה שהורידוהו מכסא נשאיותו ובטלו כל הסדרים וכל מה שהנהיג בבית המדרש בהורותם שיכנסו הכל, בנגוד לדעתו שתלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש, ולמרות מה שלפי כוחות טבע האדם היה לו באותו יום להרגיש עצמו מדוכא, להתבייש ולהתצטער, לנוס ולברוח מחמת חרפה ובזיון, ראה בעיניו כל מה שנעשה באותו יום וקבל עליו נשיאותו של הבא במקומו והיה כפוף לפניו ונשא ונתן בהלכות שנשאלו בבית המדרש בדעת צלולה ומנוחת נפש, הלא רואים אנו עד כמה היה נר שכלו העצום מאיר בנפשו, עד שכמעט בטלו אצלו כל כוחות הטבע.

ועוד יותר מפליא הדבר, שאיש גבור ומנהיג כביר, שנהג נשיאותו ברמה באופן כזה שגזר על ר' יהושע שהיה גדול ממנו בתורה, שקראו רבו בחכמה, שיבוא לפניו במקלו ומעותיו ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו, וצוה לו, עמוד על רגליך, והוא עומד על רגלו כל העת, משמעת חזקה כזו שררה בבית מדרשו, ובכל זאת כאשר הורידוהו מכסאו, לא ראינו ממנו התפעלות כלל, קבל על עצמו נשיאות של אחר והיה יושב ועוסק בתורה כאילו לא נעשה דבר. אות הוא, כי כל מה שעשה קודם לכן היה רק ממקור החכמה ודעת תורה בהכירו כי ראוי ויאות לנהוג הנשיאות באופן כזה לתכלית האמת, וגם בזה אנו רואים בו כח האמת, במה שהכיר והודה כי ר' יהושע גדול ממנו בתורה ונשקו על ראשו כשקיבל דבריו, ומפני שהכל היה אצלו בכח האמת, לכן גם אח"כ כשהורידוהו מנשיאותו, לפי שקול דעתם והוראתם כי לא נכון הדבר להתנהג ככה, ג"כ לא נתפעל מזה, ואותו רבן גמליאל שהיה בו כח נפלא כזה לומר לר' יהושע עמוד על רגליך, אותו רבן גמליאל עצמו לא נתפעל ברדתו מכסא הנשיאות ולא מנע עצמו מבית המדרש כל היום.

מזה רואים אנו כי האדם העושה כל דבר בכח הדעת השולט בכוחותיו ומידותיו, צריך ואפשר לו לשנות מדותיו באופנים שונים הפכיים מן הקצה אל הקצה, ולהשתמש בכל הכוחות השונים, בכל אחד בזמנו ומקומו הראוי, כי אין הכוחות והמדות שולטים בו, רק הדעת חודרת בכל כוחותיו, והוא משתמש בם לתכלית האמת".  

[9] הבן יהוידע ועוד מקשים, הרי התנא באבות אומר שאין לעבוד את הקב"ה על מנת לקבל פרס ואיך הלך כאן על מנת לקבל שכר. ותירץ דהכא שאני שהטריח עצמו להביאו לידי חיוב שהלך לאותו מקום שעוברים שם רבנן כדי לקום בפניהם, בכה"ג שעושה יותר ממה שמוטל עליו, ראוי לעשות על מנת לקבל פרס.

עוד תירץ, ע"פ מה שכתב הרב ר' חיים ויטאל ז"ל בשער מעשי המצוות בשם רבו שאם יכוין אדם לכונה זו שכתבנו בהיותו קם בפני ת"ח או זקן שיועיל לו מאד להתחכם בתורה. ולפי"ז כתב הבן יהוידע לתרץ שר' זירא הלך בכוונה זו לקום בפני רבנן כדי שיתחכם בתורה ולא בשביל שום שכר לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, כי אם להתחכם בתורה ואין בזה שום פרס, כי התחכמותו בתורה היא צורך עסק התורה, כי ע"י שיתחכם בתורה, יבין התורה יותר על אמיתותם, ולחכמה זו נקרא אגרא.

בהגהות וחידושים הביא עוד תירוץ דבסוגיא בשבת חזינן מאן דרחים רבנן הוי ליה בנין רבנן, ור' זירא רצה לזכות לבנין רבנן, ע"כ אמר דילך לכבד רבנן ויזכה לבנים ת"ח, וזה ראוי לעשות כדי לזכות לבנין רבנן.

בפתח עינים ג"כ עמד איך אדם גדול כר' זירא יקיים המצוה על מנת לקבל פרס, ועוד, דברש"י מבואר שקם בפני תלמידים, והרי לא צריך לקום בפניהם, וכתב דאחד מתורץ בחברתה. ובתחילה הביא דהנההתוס' בראש השנה הקשו בהא דאמרינן האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, והא אמרו באבות שצריך על מנת שלא לקבל פרס, ויש מ ישתירץ דדוקא במצות שחייב לעשותם בהא אמרינן שייעשם על מנת שלא יקבל פרס, אבל אם עושה דבר שאינו מחויב בו כגון שכבר יצא ידי חובתו של צדקה, ואיהו רק מוסיף טפי, על התוספת שרי למעבד על מנת לקבל פרס. עפי,ז כתב הפתח עינים לתרץ סוגיין דלכל קם ר' זירא בפני תלמידים ולא הרבנים, דעל התוספת שאינו חייב לקום מפניהם ועכ"ז קם, על זה שייך לבקש אגרא לקבל פרס.  

בשיעורי מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל על ברכות עמוד שג' דייק מרש"י שאין הכוונה שרצה לקום בפני רבני הישיבה כי אם בפני התלמידים. והקשה איזה מצוה יש לקום בפני בחורים בזמן שהוא היה גדול מהם. ותירץ דלא עמד בפניהם לקיים מצות והדרת כיון שאין לו מצוה לקום בפניהם, אלא זה היה כדי לחזקם, בראותם שר' זירא מכבד אותם. ובעמוד דש' הביא לתרץ כהן יהוידע שעל תוספת מצוה שאינו מחויב, אפשר לחפש לעשות כדי לקבל שכר.

והוסיפו לרבינו זצוק"ל דהנה בשו"ע בסימן קנח' סעיף י' מובא דאע"פ ששיעור לנטילת ידים הוא רביעית, מ"מ ראוי להוסיף ליטול בשפע דאמר רב חסדא משאי מלא חפני מיא ויהבו לי מלא חפני טיבותא.ולכאורה קשה הרי עביד שלא לשמה, אלא דהכף החים הביא בשם פתח הדביר דדוקא דברים שהוא חייב בהם מדינא אסור לעשות על מנת לקבל פרס, אבל אם מוסיף על החיוב שרי. הרי ממד כדבריו, ושמח ואמר ברוך שכיוונתי.

ולכאורה לא צריך להביא ראיה לדברי רבינו זצוק"ל מדברי הפתח הדביר לגבי נטילת ידים, הרי הבן יהוידע והפתח עינים כבר כתבו כן להדיא בפירוש סוגיין.     

[10] השו"ע בסימן רפו' סעיף א' כותב "זמן תפלת מוסף מיד אחר תפלת השחר ואין לאחרה יותר מעד סוף שבע שעות. ואם התפלל אותה אחר שבע שעות נקרא פושע ואעפ"כ יצא ידי חובתו מפני שזמנה כל היום וכו'". וכתב המשנה ברורה בס"ק ב' דעיקר זמן הקרבת המוסף היה לכתחילה עד סוף שבע.

במשנה ברורה בהוצאת דרשו הערה 3 הביאו בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל שביאר, דמה שנקרא פושע אחר שבע שעות, זה דוקא כשמתעצל להתפלל בזמן, אבל אם מאריך בפיוטים כגון ביום כפור או בריקודים בשמחת תורה שזה ענין של כבוד התורה, מותר אפילו לכתחילה להתאחר, ואף שמגיע זמן מנחה, מותר להתפלל מוסף ולסמוך על השיטות שכתב השו"ע בסמוך שבציבור תמיד מקדימים תפלת מוסף למנחה.

כמו כן הביאו בשם השבט הלוי ח"ט סימן סב' ללמד זכות על הנוהגים לאחר תפלת מוסף ביום כפור ושמחת תורה.

עוד הביאו בשם הליכות שלמה מועדים פרק ב' הערה 34 שעמד על כך שבשמחת תורה יזהרו שלא יתאחר הזמן לאחר שבע שעות .