דף כט.

דף כט.

 

ש. הגמ' בברכות כט' ע"א אומרת לגבי ברכת המינים שתיקן שמואל הקן "לשנה אחרת שכחה והשקיף בה שתים ושלש שעות ולא העלוהו. אמאי לא העלוהו, והאמר רב יהודה אמר רב טעה בכל הברכות כולן אין מעלין אותו, בברכת הצדוקים מעלין אותו, חיישינן שמא מין הוא וכו'". ולהלכה נפסק בשו"ע בסימן קכו' סעיף א' שאם טעה הש"ץ בברכת המינים שהוא לא התחיל עדיין הברכה, מסלקים אותו מיד ולא מזכירים לו כלל.

בשיעורי מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל על ברכות הקשה קושיא עצומה, מה ההלכה הזו נוגעת לדורות, בשלמא בזמן חז"ל שהיה מלחמה גדולה עם הצדוקים וחששו על כל אחד שמא נעשה מין, עד כדי שבשאלת הגמ' חששו שמא שמואל הקן ח"ו ג"כ נעשה מין, לכן ברגע שראו ש"ץ שטעה ולא התחיל ברכת המינים, שפיר סילקוהו. אבל בזמנינו שאין כמעט מינים כמבואר במג"א שם, א"כ סתם ש"ץ שטעה ולא התחיל, לא מסתבר כלל לחשוש שנעשה מין, אלא סתם טעה ואמאי יסלקוהו בזמנינו, ולא תירץ.

ילמדנו רבינו שליט"א מה הפשט בזה.

ת. תקנת חכמים נשארה. 

 

ש. בגמ' בברכות כט' ע"א מבואר שש"ץ שטעה ולא מתחיל ברכת המינים, מסלקים אותו כי שמא הוא מין, וכך נפסק בהלכה בסימן קכו' שלאותה תפלה מסלקין אותו. וכתב הביאור הלכה שאם נזכר מעצמו וחזר והתחיל ברכת המינים, אין צריך להורידו. מבואר בביאור הלכה שאין הציבור רשאי להזכיר לו, ומחכים לראות אם נזכר לבד או לא.

וצ"ב מדוע שהציבור לא יזכירו לו ברכת המינים ויבדקו אם מתחיל או לא. הרי עד כמה שחוששים שמא הוא נעשה מין ולא רוצה לומר ברכה זו, הרי גם ברגע שיזכירו לו את הברכה לא ירצה לאומרו כדי לא לקלל עצמו, א"כ מה אכפת שיזכירו לו ויבדקו אם מתחיל לומר שאז ידעו שהוא לא מין ויוכל להמשיך להיות ש"ץ ולא יסלקוהו, ואילו בהלכה מבואר שאין להזכיר.

ת. צריכין לברר בבירור.

 

ש. עוד יש לעיין לדינא, כיצד הדין בש"ץ שטעה בדיוק בתחילת ברכת המינים ועדיין לא התחיל והציבור טעה וכן הזכירו לו, האם בכל אופן יסלקוהו או לא. שהרי הביאור הלכה נקט שאם נזכר מעצמו וחזר לברכת המינים, אין צריך להורידו. משמע שאם הציבור הזכירו לו, אין זה כדין ובכל אופן יסלקוהו. דאל"כ היה הביאור הלכה צריך לומר חידוש יותר גדול, שאף שאין לציבור להזכיר לו ברכה זו, מ"מ אם טעו והזכירו לו, ימשיך להיות ש"ץ, ומזה שנקט רק באופן שנזכר לבד, משמע שאם הזכירו לו אחרים זה לא טוב, א"כ כיצד יש לנהוג לדינא אם ח"ו אירע ש"ץ שטעה בדיוק לפני תחילת ברכת המינים והציבור הזכירו לו את תחילת הברכה, האם ימשיך להיות ש"ץ, או שבכל אופן יסלקוהו כמו שמשמע בביאור הלכה.

ת. לא יסלקוהו (כי נתבלבל).

 

ש. הגמ' בדף כט' ע"א אומרת "יוחנן כהן גדול שמש בכהונה גדולה שמנים שנה ולבסוף נעשה צדוקי". איך יתכן אדם שזכה להכנס כ"כ הרבה פעמים לקודש הקדשים שזה מוכיח על גדלותו וצדקותו, לבסוף נעשה צדוקי. וכי מצינו שהיו לו חברים לא טובים שקלקלו אותו ולכן נעשה צדוקי. א"כ איך הדרדר כ"כ.

ת. לכל אחד יש בחירה.[1]

 

ש. הגמ' בברכות כט' ע"א שם בסוגיא ממשיכה "וניחוש דלמא הדר ביה, אמר אביי גמירי טבא לא הוי בישא. ולא והכתיב ובשוב צדיק מצדקתו וכו' והא תנן אל תאמין בעצמך עד יום מותך שהרי יוחנן כהן גדול שמש בכהונה גדולה וכו' אמר אביי הוא ינאי הוא יוחנן רבא אמר ינאי לחוד ויוחנן לחוד וכו'". האם נחלקו אביי ורבא במציאות האם יוחנן כהן גדול שנעשה צדוקי היה מעיקרא ינאי המלך או לא.

ת. כן.

 

ש. כהן שציוה לאדם אחר להרוג את פלוני והרגו בשליחותו, האם הכהן מותר בנשיאת כפים כי אין שליח לדבר עבירה והמעשה רציחה לא מתייחס אליו כי אם להורג בפועל, או שנחשב שהכהן הרג כי בגללו הרגו את פלוני ויאסר בנשיאת כפים.

ת. לכאורה מותר.

 

ש. כהן שהרג נפש שלא יכול לישא כפיו בברכת כהנים, כיצד הדין בזמן שבית המקדש היה קיים, האם היו עוד דברים שנאסר, כגון לעבוד בבית המקדש, שחיטה ועוד דברים, או שזה דין מיוחד רק לגבי ברכת כהנים, וצ"ב מה הטעם.

ת. מסתמא מגישים אותו . . .

 

ש. הנפק"מ היא, הגמ' בברכות כט' ע"א מביאה שאביי סובר שינאי המלך שהרג חכמי ישראל הוא יוחנן כהן גדול ששימש שמונים שנה, שהיה רשע בתחילה ואח"כ צדיק ואח"כ נעשה שוב צדוקי. וצ"ב איך יכל לעבוד בבית המקדש, הרי הרג חכמי ישראל, וגם אם לא הרג בידים, אבל היה בשליחותו, ואם ע"י שליח גם לא יכול לשאת כפים ולעבוד עבודה, איך היה כהן גדול.

ת. חזר בו.

 

ש. שני כהנים שהיו עדים שקרנים על עדות נפשות ועל פיהם הרגו נפש נקי וצדיק, האם מותר לאותם עדים שקרנים לישא כפיהם בברכת כהנים, כי לא הרגו ממש נפש בידיהם אלא שעל פיהם הרגו נפש, או שהמעשה רציחה מתייחס אליהם ולא יוכלו לישא כפים.

ת. לא.[2]

 

ש. האם אפשר להביא ראיה שהמעשה לא מתייחס אליו, שהנה מצינו בברכות כט' ע"א שיוחנן כהן ששימש שמונים שנה ככהן גדול ונעשה צדוקי, ודעת אביי שיוחנן הוא ינאי המלך שהרג חכמי ישראל, ואיך נתנו לו להיות כהן גדול ולשאת כפים אם נחשב לרצח נפשות, אלא יש מקום לומר שהוא לא הרג בידים ממש אלא דאג כמלך שמשרתיו יהרגו את חכמי ישראל, ובכה"ג המעשה לא מתייחס אליו ויכול להיות כהן גדול. הרי שצריך להרוג בפועל כדי שלא ישא כפיו בברכת כהנים.

ת. עשה תשובה.

 

ש. כהן שהרג נפש שלא יכול לישא כפיו, כיצד באופן שיעשה תשובה ויתכפר לו, האם מכאן ואילך יוכל לחזור לישא כפיו כאילו לא הרג נפש.

ת. כן.

 

ש. ידוע שע"י תשובה מאהבה הזדונות והעבירות של האדם זוכה שיהפכו לזכויות ומצוות. האם זה רק בעבירות של בין אדם למקום, שאת זה הקב"ה הופך לזכויות אבל עבירות של בין אדם לחבירו לא יעזור תשובה מאהבה, או שבכל גווני הזדונות נהפכות לזכויות.

ת. אם מחל לו.

 

ש. הנפק"מ היא כגון באדם שרצח נפש במזיד בכוונה ואין עדים והתראה או בזמנינו שאין בי"ד, מה שייך לומר שע"י תשובה מהאהבה יהפך המעשה לזכויות, וכי שייך זכות במה שרצח את חבירו.

ת. התשובה בעצמה זכות.

 

ש. עוד נפק"מ האם ע"י תשובה מאהבה יוכל הכהן לחזור לשאת כפיו בברכת כהנים כאילו שמעולם לא הרג נפש.

ת. נכון.    

 

ש. אם ע"י תשובה מאהבה אפשר שהכהן שרצח נפש יחזור לישא כפיו כאילו לא הרג נפש, א"כ יתכן שינאי המלך שהרג חכמי ישראל ואח"כ נעשה ליוחנן כהן גדול אליבא דאביי ששימש שמונים שנה, יכל בהיותו כהן גדול גם לישא כפיו כי חזר בתשובה מאהבה, שהרי אם זכה להכנס לקודש הקודשים שמונים שנה, בהכרח שנעשה צדיק ממש, ולפי"ז גם אם נאמר שינאי הרג בעצמו את חכמי ישראל ולא ע"י שליח, ג"כ יכל לשאת כפיו כשחזר בתשובה, ולא יהא לנו מזה ראיה לנידון לעיל לגבי כהנים שהעידו עדות שקר על נפשות ורצחו על פיהם נפש נקי לומר שיוכלו לשאת כפים כמו ינאי שהוא יוחנן, כי ינאי שהוא יוחנן נשא כפיו כי חזר בתשובה, אבל אותם כהנים שהעידו עדות שקר, כל עוד לא חזרו בתשובה אפשר שהמעשה כן מתייחס אליהם ולא יוכלו לישא כפים.

ת. נכון.

 

ש. בסיום התפילה אנו אומרים "ברוך אלקינו וכו' והבדילנו מן התועים וכו'". על מי הכוונה מן התועים, שאם הכוונה על אלו שחיים בטעות ולא יודעים כלום, לכאורה היה צריך להיות כתוב "טועים", ולא תועים". ולא עוד שבתורה לשון תועה משמעו אחד שנמצא בפרשת דרכים ולא יודע להיכן ללכת.

ת. א, היינו הך.

    ב, הרשעים.[3]

 

ש. כיצד הדין בתענית כששכח הש"ץ בחזרת הש"ץ לומר עננו ביום צום תעניתנו ונזכר רק במודים, האם צריך לחזור, ולהיכן חוזר, האם חוזר לשמע קולנו שגם שם אפשר לומר בדיעבד עננו ואומר בלא חתימה, או שחוזר לומר ברכה ומתחיל רפאנו, מהמקום ששם תיקנו לכתחילה לומר עננו.

ת. לכאו' חוזר לשמע קולנו.

 

ש. כשנזכר רק אחרי חזרת הש"ץ, האם צריך לומר כל חזרת הש"ץ כי נחשב שהחסירו ברכה בצום.

ת. יתכן.  

 

ש. רבינו שליט"א כתב לי בנוגע לש"ץ שטעה בתענית ולא הזכיר עננו ביום צום תעניתנו בחזרת הש"ץ ונזכר אחרי שמע קולנו, שלכאורה חוזר לשמע קולנו ולא צריך לחזור לראה בעניינו, הגם שעיקר מקומו של ברכת התענית היא אחרי ראה בעניינו. וכנראה שסברת רבינו שליט"א, שעד כמה שאפשר לומר בשמע קולנו, אין צורך שיחזור על כל הברכות מראה בעניינו.

מעתה יש לעיין כיצד הדין בשכח לומר ותן טל ומטר בברכת ברך עלינו ונזכר אחרי שמע קולנו, האם יחזור בדיעבד לשמע קולנו כמו לגבי תענית, או שכאן יחזור לברך עלינו.

ת. יחזור לברך עלינו. [4]