דף ל:

פרק חמישי

 

דף ל:

 

 

ש. הגמ' בברכות ל' ע"ב אומרת "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים". מלשון המשנה משמע שהחסידים הראשונים היו שוהין רק שעה אחת לפני התפלה ותו לא. אבל בברייתא לקמן בדף לב' ע"ב מובא שהיו שוהין שעה לפני התפילה, ועוד שעה התפללו ועוד שעה אחרי התפילה.

צ"ב מדוע המשנה לא הזכירה את החלק שהיו מתפללין שעה שוהין שעה אחרי התפילה. הרי כמו שלומדים מהם את ההלכה שצריך לפחות משהו לפני התפילה, לומדים מהם שצריך לשהות גם אחרי התפלה ולא למהר לרוץ, א"כ מדוע לא הזכירו במשנה את כל הנהגת חסידים הראשונים.

ת. המשנה קיצרה משום ביטול תורה ומובן מעצמו.

 

ש. עוד כתוב במשנה שם "ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק". ובגמ' בדף לג' חילקו בין נחש שלא מוכן לעקרב. והנה קשה, ראיתי מביאים בשם רבינו שליט"א לבאר מדוע משה רבינו כשנהפך המטה לנחש במצרים וינס מפניו, כי מבואר בספרי בפרשת בהעלותך וכפי שמביא כאן הנצי"ב בפרשת שמות, שבגלל שזה היה פתאום ונבהל, לכן יכל לברוח הגם שעמד לפני הקב"ה ואסור להפסיק. וצ"ב, א"כ מדוע הגמ' חילקה בין נחש לעקרב, יכלו לחלק בנחש עצמו שתלוי אם היה מקודם וראה אותו לאופן שהנחש בא פתאום ונבהל.

ת. א. בשביל מה צריך משלים.

    ב. היינו הך.  

 

ש. בשיעורי מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל על ברכות הקשה קושיא אחרת, עד כמה שבשעה שהנחש כרוך על עקבו לא יכול לכוין היטב בתפלתו, א"כ שיפסיק וילך למקום אחר, מדין שכל המבלבל מחשבתו שלא יכול לכוין, שיכול ללכת ממקומו. א"כ מדוע אסור לו להפסיק בתפלתו, כדי שיוכל להמשיך להתפלל במקום אחר עם כוונה והניח בצ"ע.

ת. ישתדל כאן.

 

ש. עוד הקשה, בחז"ל בב"ק טו' ע"ב אמרו שהנחש מועד לעולם להזיק. א"כ מבואר שגם נחש הוא מזיק. ומדוע שלא יפסיק כדי שלא יזיקנו והניח בצ"ע.

ת. א"כ אין לדבר סוף.

 

ש . העולם שואל שאלה קשה, בברכות מצינו שמי שעומד בתפילה ונחש כרוך על עקיבו לא יפסיק, ואילו בסוגיא בשבת קכא' ע"ב מבואר שנחש מותר להרוג אפילו בשבת מחשש פיקוח נפש כמבואר בסימן שטז' סעיף י'. ואם בשבת מותר להורגו, הרי שהנחש הוא מזיק מסוכן, ומדוע בשמו"ע לא יפסיק.

ת. כשכרוך אין מזיק.                          

 

ש. הדין שאפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, זה מהלכות שמו"ע או מצד שכבוד הקב"ה, שעד כמה שנמצא לפני הקב"ה ומדבר עמו, איך אתה בורח ממנו. והנפק"מ ליישב משה רבינו איך ברח מפני הנחש, כשעמד לפני הקב"ה, שאפשר שזה בדין שמו"ע מצד הפסק ולא מצד כבוד הקב"ה, וממילא אצל משה שזה לא היה בשמו"ע יכל לברוח ולא קשה עליו כלום.

ת. אצל משה רבינו הי' בהלה פתאומית לפי רגע. [1]

 

ש. כתוב בפסוק (שמות ד' ג') "ויאמר השליכהו ארצה וישלכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו". קצת קשה לשם מה התורה מספרת לנו שמשה נס מפני הנחש, וכי כשכתוב "ויהי לנחש" לא מבינים שזה נהיה לנחש אמיתי, ומה צריך להוסיף ולספר שנס מפניו. הרי לא בכדי התורה אומרת זאת.

עוד צ"ב מדוע משה באמת ברח, הרי משה היה בעל בטחון בהקב"ה ובודאי ידע שהנחש לא יכול לעשות לאדם כלום אם לא נגזר עליו בשמים. וכאן שהקב"ה רוצה למנותו שליח לגאול את ישראל, ודאי שלא ירצה להמיתו, ומה גרם לו לנוס מפניו. הרי לא מסתבר שברח בגלל פחד וכדומה.

האם אפשר לפרש בס"ד, רש"י מבאר מדוע המטה נהפך לנחש ולא למשהו אחר, רמז לו שסיפר לשון הרע על ישראל באומרו לא יאמינו לי ותפש אומנתו של נחש. אולי לפי"ז מבואר, כשמשה ראה את הנחש, הבין מיד את הרמז שיש כאן איזה תביעה עליו במה שדיבר לשון הרע על ישראל, ובגלל החטא הזה התחיל לפחד מהנחש, כי החטא ממית ולא הנחש, וחשש שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה ולא הנחש יזיק אותו במשהו ולכן נס מפניו כדי שיוכל לעשות תשובה. ולכן מבואר  מדוע התורה גם מספרת שנס מפניו, לא כי התורה מספרת סיפורים, אלא לבאר שמשה הבין את הרמז במטה שנהפך לנחש, שתובעים ממנו משהו לפי גדלותו.      

העולם שואל שאלה אחרת איך משה רבינו נס מפני הנחש בשעה שעמד ודיבר עם הקב"ה, הרי חז"ל בברכות ל' ע"ב אומרים שאפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק באמצע שמו"ע, כי עומד לפני המלך, ומדוע כאן משה נס מפניו.

האם אפשר לפרש בס"ד לפי היסוד לעיל, כשאדם עומד שמו"ע לא צריך לחשוש מנחש שלא מסוכן, ולכן לא יפסיק באמצע שמו"ע. אבל כאן הרי משה הבין שהקב"ה מדבר ודורש ממנו משהו בנחש, כי לא בכדי הפך את המטה לנחש דוקא ולא למשהו אחר, כדי לרמז שיש כאן איזה פגם דק בלשון הרע על כלל ישראל. ובגלל החטא חשש משה שמא כעת הנחש כן יזיק אותי, כי על החטא בא הנחש, ובכה"ג שיבוא ודאי מותר לברוח הגם שעומדים לפני הקב"ה.

ת. יפה.

 

ש. הגמ' בדף ל' ע"ב אומרת שמר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי ותבר קמייהו ואעציבו". מדוע הוצרך להעציב אותם שלא ישמחו יותר מדאי דוקא בדרך זו, וכי לא יכל לומר לרבנן וגילו ברעדה שבמקום גילה שם תהא רעדה שאסור לשמוח יותר מדאי. 

ת. צריכין להרגיש.

 

ש. הגמ' בדף ל' ע"ב אומרת "מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי ותבר קמייהו ואעציבו. רב אשי עבד הלולא לבריה חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו ואעציבו". וכתבו התוס' "אייתי דזוגיתא חיורתא מכאן נהגו לשבר זכוכית בנשואין". מדוע התוס' כתבו את דבריהם רק במעשה השני של רב אשי שהביא כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו. הרי יכלו לכתוב דבריהם כבר במעשה הראשון של רבינא ששבר כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי ותבר קמייהו.      

ת. סוף מילתא נקט.