דף לב.

[1] בכמוצא שלל רב עמוד מב' מביא בשם הגאון ר' אלחנן וסרמן זצוק"ל (קובץ מאמרים ואגדות עמוד עו') שתירץ שתכונה זו של האדם שאינו יכול למות כאשר רק חצי תאותו בידו, נובעת היא מכח הזוהמא, ומכיון שבשעת מתן תורה פסקה זוהמתן של ישראל, על כן אמרו די לזהב.

באילת השחר על התורה שואל זאת ממקום אחר בחז"ל ג"כ, שאמרו בתענית ט' ע"א "שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתו ובחנוני נא בזאת אמר ד' צבא-ות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די. מאי עד בלי די, אמר רמי בר חמא אמר רב עד שיבלו שפתותיכם מלומר די". הרי שגם כאן אמרו די, ואיך אמרו די, הרי אין אדם מת וחצי תאותו בידו. והניח בצ"ע.

וצריך להוסיף, שלכאורה כאן לא יעזור תירוצו של ר' אלחנן וסרמן זצוק"ל, כי כאן כבר מדובר לאחר חטא העגל שחזרה זוהמתן, ומה כאן יכול למנוע מהם לומר די, הרי אין אדם מת וחצי תאותו בידו, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים.

אולם בספרו ימלא פי תהלתך עינים בתפילה (במהדורה ישנה עמוד תיז', ובמהדורה החדשה עמוד תפב'), כתב ליישב דאולי הביאור הוא, לאחר שאדם מקבל הוא שבע קצת זמן ואומר די, אלא שמיד אח"כ הוא רוצה עוד. ומה שאמרו חז"ל שאין אדם מת וחצי תאותו בידו, יש לומר דאפילו אם ימות בזמן שהוא מרוצה ואומר די, מ"מ גם אז אליבא דאמת אין כל תאותו בידו אלא שיש מצב שבינתיים אינו מבקש עוד.

אולי זה העומק בתשובת רבינו שליט"א כאן לא הי' מקום, דהיינו שבזמן מסוים אמרו די כי לא היה להם מקום איך לקחת עוד כסף וזהב, ואם היה להם מקום לעוד, ודאי היו מבקשים. ולאחר זמן שיהא להם שוב עוד מקום להניח עוד כסף וזהב, ודאי ירצו עוד, א"כ כל מה שאמרו די, זה לא בגלל שלא היו תאבים לעוד, כי ודאי היו חפצים לעוד, כי אין אדם מת וחצי תאותו בידו, רק פשוט לא היה להם בפועל מקום להניח עוד כסף וזהב ואמרו לזמן מסוים די, ואח"כ יחזרו לבקש עוד.  

אולי אפשר בס"ד לבאר, הבן יהוידע במסכת תענית באמת שואל, מה באמת הטעם שאסור לנסות את הקב"ה, ומבאר, שאין הכא נמי על פי דרך הטבע אי אפשר שאדם יאמר די, כי מי יאמר על הטובה די, אך בן אדם טוב ששולט בתאותו הוא מסוגל לומר די. נמצא שבמצוה זו של מעשרות האדם מנסה את עצמו האם הוא יכול לשלוט על תאותו ולומר די, ולכן דוקא כאן בדבר זה מותר לנסות את הקב"ה, מפני שבזה הוא יכיר וידע בעצמו עד כמה הוא שולט על תאותיו או לא. מבואר בבן יהוידע, שכל דברי חז"ל שאדם תאב ורוצה כל הזמן עוד כסף, שאינו מסתפק במה שיש לו, זה סתם אדם על פי דרך הטבע שאינו שולט על תאותיו, אולם ישנם אנשים שמתעלים על פי דרכי הטבע, הם כל שולטים על רצונותיהם, הם יכולים לומר די אף על טובה, כי חיים תמיד עם בורא עולם שלא יעזבם.

לפי"ז יש מקום לבאר איך כלל ישראל אמרו לאחר יציאת מצרים די לזהב, כי כלל ישראל בעת שיצאו ממצרים היו בעלי אמונה, ראו בחוש אמונה ברבש"ע, ידעו וחיו שהוא דואג להם, ובזמן ההוא יכול הציבור לשלוט על מעשיהם, ולכן יכלו לומר די. וכן בסוגיא בתענית הפשט הוא כנראה, מי ששולט על תאותיו, הוא באמת יאמר די לשפע, ובזה הוא בוחן את עצמו עד כמה הוא מתגבר על הרצונות שלו ובוטח בהקב"ה.

במאמר המוסגר עיין עוד בדעת תורה דברים ח"א עמוד עט' דברים נוראים שלומד כאן מכל דברי חז"ל בברכות באריכות.     

[2] במשנת ר' אהרן (לגאון ר' אהרן קוטלר זצוק"ל ח"א עמוד צב') כתב "והא דאמרו דלעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל, לשאר צרכיו, אין זה בגדר פיוס לפני התפילה כדי שתקובל תפלתו וימלא בקשותיו, דקרא כתיב ולא יקח שוחד ואחז"ל אפילו שוחד מצוה, אלא ענין הקדמת השבח הוא להכשיר עצמו ולרומם הכרתו, דע"י שמקדים שבחו של מקום, יכולתו חסדו ורוממותו  מגביר בנפש הכניעה התבטלות הגמורה לפניו, ומחזק הכרתו שהכל בא לו מידו של הקב"ה, ואז מתפלל מעומק הלב ובכניעה הראויה, ונמצא דבהקדמת השבח מכין נפש לתפילה ומכשירה להתעלות. וממילא תפלתו מוכשרת יותר וכו'" וע"ש באריכות.

[3] ראוי להעתיק את דברי הפני יהושע (ברכות לב' ע"א בד"ה דרש רבי שמלאי וכו' בתוך דבריו) שאומר וז"ל "ומתוך מה שכתבתי נתיישב לשון מדרש רבה פ' ואתחנן דאיתא שם ואתחנן אל ה' הלכה כמה תפלות מתפלל אדם בכל יום כך שנו חכמים ג' תפלות מתפלל וכו' וזה נוטה למה שכתבתי דתפלת משה בפ' ואתחנן היה כענין י"ח ברכות. ויתיישב יותר לפי מה דאיתא במדרש פליאה שהתפלל משה תקט"ו תפלות כמנין ואתחנן והוא פלאי מה בעי ללמדינו בזה.

ונראה לי דודאי לאו מחושבנא דואתחנן יליף לה אלא דקושטא דמילתא הכי הוא שהתפלל משה תקט"ו תפלות בחשבון מכוון ודרשא דואתחנן אסמכתא בעלמא היא והיינו לפי מאי דאיתא במדרש ובפרש"י בחומש בפ' ואתחנן אל ה' בעת ההיא פירש"י לאחר שכבש ארץ סיחון ועוג אמר דמיתי שמא הותר הנדר נמצינו למידין דמקמי הכי לא היה פתחון פה למשה להתפלל שיכנס לארץ ישראל כיון שהיה ע"י שבועה של הקב"ה באומרו לכן לא תביאו ולכן לשון שבועה היא עד שמצא מקום לומר שמא הותר הנדר והיינו ע"י כבישת ארץ סיחון ועוג ומצינו ג"כ בפסוק פ' דברים שאמר הקב"ה למשה ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון האמורי ואת ארצו החל רש וגו' היום הזה אחל תת וגו'. ויש במדרש ובפרש"י בחומש שכפה שר של אמוריים של מעלה תחת רגליו של משה וכו'. נמצא דלפי"ז מאותו יום ואילך היה פתחון פה למשה להתפלל ולומר שמא הותר הנדר. ודיבור זה בכל פרשה זו היה בט"ו באב וכו' דהיינו ביום שכלו בו מתי מדבר דכתיב ויהי כאשר תמו וכו'.

וא"כ צא וחשוב מן ט"ו באב עד ז' באדר יום שמת בו משה, כשתחשוב החדשים על הסדר אחד מלא ואחד חסר, עולה מאתיים יום דהיינו ד' מלאים וג' חסרים, ועוד ז' ימים. ואם היה מתפלל משה בכל אותן ימים ג' תפלות בכל יום, היה ת"ר תפלות. רק שידוע שבשבת אין היחיד שואל צרכיו, וא"כ כשתסיר כ"ח שבתות שהיו באותן ימים של ר' יום, נשאר קע"ב ימים ג' תפלות בכל יום הרי תקי"ו. אמנם שתפלת ט"ו בעצמו כיון שלא היה הדיבור מתייחד עם משה אלא ביום ולא בלילה, א"כ באותו יום ט"ו לא היה מתפלל כי אם ב' תפלות, הרי לך חשבון מכוון שתקט"ו תפלות התפלל משה מאותו יום ט"ו באב עד יום מותו שהוא ז' באדר שמת בו בשעת מנחה כדאיתא במדרש כן נ"ל נכון".

לפי דבריו מבואר המדרש שהזכיר הפני יהושע, שמזכיר את הג' תפילות שאדם מתפלל בכל יום, כי כוונת חז"ל ללמדנו ממשה רבינו, תראה מה אפשר להשיג עם מנצלים כראוי את הג' תפילות בכל יום. לא ביקשו ממך לעמוד כל היום לומר תהלים או כל מיני סגולות אחרות להצליח בחיים, פשוט לנצל את כח התפילות מה שתיקנו לנו, שחרית מנחה ומעריב. כי הרי גם משה רבינו עמד בתפילה לפי החשבון הזה על מנת להיכנס לארץ ישראל רק ג' פעמים ביום, עד שעוד תפילה אחת היה זוכה להיכנס. הרי לנו מה אפשר להשיג ע"י שמונה עשרה.

בספר מקדש הלוי (עמוד תקלח') מצאתי שיש לו חשבון אחר לסדר את מנין ואתחנן תפילות שהתפלל משה רבינו, שמשה רבינו התחיל להתפלל בי"ג אלול, לאחר שגמר המלחמה עם סיחון ועוג, שהמלחמה נערכה בתאריכים י' יא' יב' אלול. שהרי מתשעה באב בכו על פטירת אהרן שלשים יום עד ט' אלול. ואז ערכו את המלחמה ג' ימים. ומתאריך י"ג אלול עד ז' אדר נעמד משה בתפילה, ואם נחשב את כל הימים מי'"ג אלול עד ז' אדר נגיע למאה שבעים ואחד יום. וכעת נכפיל את אותם ימים לג' תפילות של שחרית מנחה מעריב בכל יום, נמצא לפנינו תקי"ג תפילות. ומאחר ומשה רבינו נפטר ביום ז' אדר הרי שהספיק להתפלל מעריב של ליל ז' אדר ושחרית ביום וכך נוספו לנו עוד שתי תפילות שביחד עולה למנין תקט"ו תפילות. עכת"ד.

לפי דבריו מבואר שמשה רבינו ביקש להיכנס לארץ ישראל גם בשבת, ואולי בגלל שזה בקשה על רוחניות לכן אפשר היה לבקש גם בשבת ויש לעיין בזה. וזהו לא כפי החשבון של הפני יהושע שאכן משה רבינו לא ביקש על זה בשבת.