דף לב:

דף לב:

 

ש. הגמ' בדף לב' ע"ב אומרת "גדולה תפלה יותר מן הקרבנות". איך יכול להיות שתפלה תהא יותר מהקרבנות, הרי כל התפלה נתקנה כנגד הקרבנות.

ת. תפלה יש גם בזמן הזה. [1]

 

ש. הגמ' בדף לב' ע"א אומרת "מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה". לכאורה אם שערי תפילה ננעלו, איך הקב"ה שומע תפילותינו, הרי הפסוק מעיד "גם כי אזעק ואשוע שסם תפלתי".

ת. שערי דמעה.

 

ש. הגמ' בדף לב' ע"ב אומרת מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, וכל מה שהקב"ה שומע את התפלות, זה דרך שערי דמעה. לפי"ז מי שמתפלל בלי דמעות, כיצד תפלתו מתקבלת, הרי תפילתו צריכה לעבור רק בשער של תפלה וזה נעול.

ת. קצת מתקבל.

 

ש. האם קול בכיות מספיק להעביר את התפלה דרך שערי דמעה גם כשלא בוכה באמת, ובכל תפלה דרך תחנונים זה כעין קול דמעה, וזה עוזר שהתפלה תעבור דרך שערי דמעה ותתקבל.

ת. קצת.

 

ש. הגמ' בדף לב' ע"ב אומרת "ואע"פ ששערי תפלה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו". מדוע במוצאי שבת כשמבקשים שהקב"ה יפתח לנו מלא שערים, לא נזכר שם שערי דמעות שהקב"ה ידאג שזה ישאר פתוח.

ת. משום כבוד שבת.

 

ש. חז"ל בברכות לב' ע"ב אומרים שאע"פ ששערי תפלה ננעלו עכ"ז שערי דמעה לא ננעלו. יש לעיין האם בשבת שערי דמעות נעולים כי אסור לבכות, או שנשארים פתוחים.

האם אפשר להוכיח בס"ד שגם בשבת פתוחים שערי דמעה, שהרי במוצאי שבת מבקשים על הרבה שערים שהקב"ה יפתח לנו ולא נזכר שם כלל שערי דמעה, האם מזה מוכח שזה לא נסגר אף פעם.

ת. נכון.[2]

 

ש. בסליחות מצינו שמבקשים "יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות וכו'". האם קול בכיות בלא בכי ממש מותר לעשות בשבת, או שגם זה אסור בשבת.

ת. אם בא מעצמו מותר.

 

ש. אם גם בשבת מותר לומר תהלים דרך קול בכיות בלא בכי ממש, האם עפי"ז אפשר לפרש בס"ד מדוע בשבת שערי דמעה לא ננעלים, כי גם אם אסור לבכות בפועל, אבל קול בכיות ודאי מותר לבקש ולומר תהלים, או בשאר התפלות, וכאלו תפלות לא עולים דרך שערי תפלה הרגילים כי אם דרך שערי דמעה, שהרי זהו קול בכיות ולא בכיות ממש, א"כ גם בשבת צריך ששערי דמעה ישארו פתוחים עבור אותם תפלות שנעשות ע"י תחנונים וקול בכיות.   

ת. זה בא מעצמו.

 

ש. כהן שהרג נפש שלא יכול לישא כפיו בברכת כהנים, כיצד הדין בזמן שבית המקדש היה קיים, האם היו עוד דברים שנאסר, כגון לעבוד בבית המקדש, שחיטה ועוד דברים, או שזה דין מיוחד רק לגבי ברכת כהנים, וצ"ב מה הטעם.

ת. מסתמא מגישים אותו . . .

 

ש. הנפק"מ היא, הגמ' בברכות כט' ע"א מביאה שאביי סובר שינאי המלך שהרג חכמי ישראל הוא יוחנן כהן גדול ששימש שמונים שנה, שהיה רשע בתחילה ואח"כ צדיק ואח"כ נעשה שוב צדוקי. וצ"ב איך יכל לעבוד בבית המקדש, הרי הרג חכמי ישראל, וגם אם לא הרג בידים, אבל היה בשליחותו, ואם ע"י שליח גם לא יכול לשאת כפים ולעבוד עבודה, איך היה כהן גדול.

ת. חזר בו.[3]

 

ש. כהן שציוה לאדם אחר להרוג את פלוני והרגו בשליחותו, האם הכהן מותר בנשיאת כפים כי אין שליח לדבר עבירה והמעשה רציחה לא מתייחס אליו כי אם להורג בפועל, או שנחשב שהכהן הרג כי בגללו הרגו את פלוני ויאסר בנשיאת כפים.

ת. לכאורה מותר.

 

ש. שני כהנים שהיו עדים שקרנים על עדות נפשות ועל פיהם הרגו נפש נקי וצדיק, האם מותר לאותם עדים שקרנים לישא כפיהם בברכת כהנים, כי לא הרגו ממש נפש בידיהם אלא שעל פיהם הרגו נפש, או שהמעשה רציחה מתייחס אליהם ולא יוכלו לישא כפים.

ת. לא.[4]

 

ש. האם אפשר להביא ראיה שהמעשה לא מתייחס אליו, שהנה מצינו בברכות כט' ע"א שיוחנן כהן ששימש שמונים שנה ככהן גדול ונעשה צדוקי, ודעת אביי שיוחנן הוא ינאי המלך שהרג חכמי ישראל, ואיך נתנו לו להיות כהן גדול ולשאת כפים אם נחשב לרצח נפשות, אלא יש מקום לומר שהוא לא הרג בידים ממש אלא דאג כמלך שמשרתיו יהרגו את חכמי ישראל, ובכה"ג המעשה לא מתייחס אליו ויכול להיות כהן גדול. הרי שצריך להרוג בפועל כדי שלא ישא כפיו בברכת כהנים.

ת. עשה תשובה.

 

ש. כהן שהרג נפש שלא יכול לישא כפיו, כיצד באופן שיעשה תשובה ויתכפר לו, האם מכאן ואילך יוכל לחזור לישא כפיו כאילו לא הרג נפש.

ת. כן.[5]

 

ש. ידוע שע"י תשובה מאהבה הזדונות והעבירות של האדם זוכה שיהפכו לזכויות ומצוות. האם זה רק בעבירות של בין אדם למקום, שאת זה הקב"ה הופך לזכויות אבל עבירות של בין אדם לחבירו לא יעזור תשובה מאהבה, או שבכל גווני הזדונות נהפכות לזכויות.

ת. אם מחל לו.

 

ש. הנפק"מ היא כגון באדם שרצח נפש במזיד בכוונה ואין עדים והתראה או בזמנינו שאין בי"ד, מה שייך לומר שע"י תשובה מהאהבה יהפך המעשה לזכויות, וכי שייך זכות במה שרצח את חבירו.

ת. התשובה בעצמה זכות.

 

ש. עוד נפק"מ האם ע"י תשובה מאהבה יוכל הכהן לחזור לשאת כפיו בברכת כהנים כאילו שמעולם לא הרג נפש.

ת. נכון.    

 

ש. אם ע"י תשובה מאהבה אפשר שהכהן שרצח נפש יחזור לישא כפיו כאילו לא הרג נפש, א"כ יתכן שינאי המלך שהרג חכמי ישראל ואח"כ נעשה ליוחנן כהן גדול אליבא דאביי ששימש שמונים שנה, יכל בהיותו כהן גדול גם לישא כפיו כי חזר בתשובה מאהבה, שהרי אם זכה להכנס לקודש הקודשים שמונים שנה, בהכרח שנעשה צדיק ממש, ולפי"ז גם אם נאמר שינאי הרג בעצמו את חכמי ישראל ולא ע"י שליח, ג"כ יכל לשאת כפיו כשחזר בתשובה, ולא יהא לנו מזה ראיה לנידון לעיל לגבי כהנים שהעידו עדות שקר על נפשות ורצחו על פיהם נפש נקי לומר שיוכלו לשאת כפים כמו ינאי שהוא יוחנן, כי ינאי שהוא יוחנן נשא כפיו כי חזר בתשובה, אבל אותם כהנים שהעידו עדות שקר, כל עוד לא חזרו בתשובה אפשר שהמעשה כן מתייחס אליהם ולא יוכלו לישא כפים.

ת. נכון.

 

ש. בי"ד שהיו צריכים לתת עונש לאדם אחד מארבע מיתות בי"ד, האם היו יכולים ליתן לכהן שיעשה זאת, או לא ראוי שכהן יהרוג נפש.

ת. תפוס לשון אחרון.[6]

 

ש. הנפק"מ היא האם כהן שהרג ע"פ בי"ד אדם שהתחייב אחד מארבע מיתות בי"ד, יכל הכהן לישא כפיו, כי מה שהרג נפש היה מצוה ולא עבירה, או סוף סוף הרג נפש ולא יוכל לישא כפיו.

ת. לא. [7]

 

ש. נפק"מ נוספת, מצינו יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו. כיצד באופן שהעדים היו כהנים, האם הוצרכו להרוג את המתחייב והפסידו מצוה אחרת שלא יוכלו לישא כפיהם בברכת כהנים, או מכיון שעושים מצוה, לא יתכן שבגלל התעסקות במצוה יפסידו מצוה אחרת של ברכת כהנים, כי מצוה גוררת מצוה, ולא יתכן שממצוה יגיע להפסד מצוה.

ת. לא יהרגו.[8] 

 

ש. גואל הדם שהוא כהן ורוצה להרוג את הרוצח נפש בשגגה, מה יעשה, האם יכול להרוג את הרוצח, ויוכל להמשיך לישא כפיו הגם שהרג את הרוצח, או שעדיף שלא יהרוג, כי עי"ז שיהרוג נפש הרוצח, יפסיד שלא יוכל לישא כפיו.

ת. יכול להרוג ולישא כפיו כי הרג את המחויב. [9]

 

ש. פינחס שהיה כהן ועשה מעשה קנאות להרוג את זמרי, איך נשא כפיו מכאן ואילך, הרי סוף סוף הרג נפש.

ת. כל העומד למיתה כמת דמי.

 

ש. האם מזה נוכל להוכיח שבכל מקום שהורג מצד המצוה, לא מפסיד לישא כפיו, כי הטעם שלא ישא כפיו כשהרג נפש, כי אין קטיגור נעשה סניגור, וביד שהרג נפש לא יביא ברכה. אבל כשעשה מצוה, אדרבה יוכל להמשיך לישא כפיו.

ת. גם נכון.

 

ש. בגמ' בברכות לב' ע"ב מבואר שכהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו. ושאלתי לרבינו שליט"א, האם כהן שהיה שליח בי"ד להרוג אדם שהתחייב אחד מארבע מיתות בי"ד יוכל לישא כפי ואו לא, והשיב רבינו שליט"א לא. וכן שאלתי בנוגע לדין שמצינו יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו, כיצד כשהעדים היו כהנים והוצרכו להרוג ראשונים, ואם יהרגו ויפסידו מצות ברכת כהנים או שלא יהרגו כדי שלא יפסידו ברכת כהנים, והשיב רבינו שליט"א שלא יהרגו. מבואר שדעת רבינו שליט"א שכהן שהרג נפש גם כשזה היה המצוה שלו, מפסיד ברכת כהנים שיותר לא יוכל לישא כפיו.

לפי"ז צע"ג מצינו שפנחס הרג נשיא שבט מישראל וזכה אח"כ לכהונה, האם מכאן ואילך לא יכול לישא כפיו כי הרג נפש והפסיד ברכת כהנים.

ת. שכר מיוחד לפנחס שקידש שם שמים.

 

ש. האם יש מקום לומר בס"ד, פנחס מבואר שבתחילה לא היה כהן כי אם אחר המעשה קנאות זכה לברית כהונת עולם. א"כ כשהרג נפש, עדיין לא היה כהן, ואח"כ כשנעשה כהן לא הרג נפש יותר, ומה שהרג אדם לפני שנעשה כהן, לא מפריע לישא כפיו אח"כ כנעשה כהן, כי רק מי שכבר כהן והרג נפש לא ישא כפיו, ולא מי שנעשה כהן לאחר שהרג נפש.

ת. אין צריך לכך.

 

ש. האם יש מקום לומר בס"ד עוד חילוק, כהן שהרג אדם שיש מצוה להורגו לא נושא כפיו, כי הוא לא מחויב דוקא להורגו, כי יש אחרים. ולכן לא חייב להיות שליח בי"ד להרוג מי שהתחייב בארבע מיתות בי"ד, ואם הרג לא ישא כפיו. וכן כשיש עדים שהם כהנים ויש להם מצוה יד העדים תהיה בו בראשונה, זה לא לעיכובא, ואפשר שאחרים יהרגוהו, ולכן אם הרגו הכהנים הפסידו ברכת כהנים, כי הם לא מחוייבים דוקא להורגו. משא"כ במעשה קנאות של פנחס, אף אחד אחר לא יכל להורגו לולי פנחס, שאפילו משה רבינו לא יכל להרוג, כי קנאות זה דין אחר כמבואר בסוף פרשת בלק, (במדבר כה' ז') ברש"י בשם חז"ל קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא, א"כ היחידי שיכל להרוג היה פנחס, בכה"ג שאין מישהו אחר כי אם הוא, בכה"ג גם אם כבר היה פנחס מקודם כהן, לא הפסיד מצות ברכת כהנים, כי כאן אין תביעה עליו מדוע הרגו, יכל שלא להרוג, כי אין מישהו אחר.

ת. כנ"ל.

 

ש. כיצד הדין כהן שהרג גוי האם מפסיד ברכת כהנים.

ת. לא.

 

ש. כיצד הדין לגבי מחיית עמלק האם מותר לכהן למחות זכר עמלק ולהורגם ואח"כ לישא כפיו או שלא מצווה במחיית עמלק להרוג כדי שלא יפסיד ברכת כהנים.

ת. כן.    

 

ש. הגמ' בברכות לב' ע"ב אומרת שכהן שהרג נפש לא ישא כפיו. ראיתי מביאים שדעת הפר ימגדים בסימן קכח' באשל אברהם ס"ק נא' בשם הצידה לדרך שאם הרג גוי לא ישא כפיו. אולם המאמר מרדכי ס"ק מג' מביא שדעת הפרישה שאם הרג גוי יכול לישא כפיו.

מעתה צ"ע כיצד הדין בכהן שהרג עמלק שיש מצוה להורגו, האם כאן לכו"ע יוכל להרוג את העמלק ולישא כפיו, כי עוסק במצוה של מחית עמלק גם לסוברים שאם הרג סתם גוי לאישו כפיו.

ת. מצוה. [10]

 

ש. הגמ' בברכות לב' ע"ב אומרת "וא"ר אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שער תפלה וכו'". ומיד הגמ' הביאה "רבא לא גזר תעניתא ביומא דעיבא משום שנאמר סכותה בענן מעבור תפלה". ואחרי זה הגמ' מביאה עוד מימרא "וא"ר אלעזר מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים וכו'" .

צ"ע מדוע הגמ' הביאה את המעשה של רבא שלא גזר תענית ביומא דעיבא, מיד אחרי המימרא הראשונה של ר"א והפסיקה למימרא השניה של ר"א, היו צריכים בתחילה להביא את שני המימרות של ר"א שענינם דומה שמיום שנחרב בית המקדש, קשה יותר להתפלל, ואז להביא את המימרא של רבא שלא גזר תענית ביומא דעיבא. אבל מדוע בגמ' הזכירו דברי רבא בין ב' המימרות של ר"א.

ת. שזה דוחה.

 

ש. כשהגמ' הביאה שרבא לא גזר תענית ביומא דעיבא, משום שנאמר סכותה בענן לך מעבור תפלה, כיצד הדין כשרוצים לעשות עצרת תפלה של רבים ביומא דעיבא, האם ראוי שלא לעשות כרבא.

ת. בימינו נשתנה. [11]

 

ש. הגמ' בברכות לב' ע"ב אומרת "וא"ר אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה וכו' וא"ר אלעזר מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים".

לכאורה צ"ב מה הוסיף ר"א במימרא השניה שנפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, יותר ממה שכבר אמר במימרא הראשונה. הרי במימרא השניה ג"כ קאי לענין תפלה שהתפלה לא עולה למעלה כי יש מחיצת ברזל, וזה כבר יודעים במה שאמר שננעלו שערי תפלה.

ת. שלא מועיל השתדלות מרובה.

 

ש. חז"ל אומרים בדף לב' ע"ב "כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם". לאיזה תפלה ארוכה התכוונו חז"ל.

ת. כל שמונה עשרה. [12]

 

ש. הגמ' בברכות לב' ע"ב אומרת "ת"ר ארבעה צריכין חיזוק ואלו הן תורה ומעשים טובים תפלה ודרך ארץ וכו'". רש"י מפרש "דרך ארץ אם אומן הוא לאומנתו אם סוחר הוא לסחורתו אם איש מלחמה הוא למלחמתו". אולם בחידושי הגר"א מפרש דרך ארץ מידות טובות.

לפי רש"י שדרך ארץ לא מדבר על מידות טובות, וכי במידות טובות לא צריך להתחזק בכל כוחו.

ת. בכלל מעשים טובים.[13]

 

ש. האם אפשר לומר בס"ד שלפי רש"י מידות טובות כלול בכלל תורה, כי להגיע לתורה צריך קניני תורה וזה כולל את המידות טובות ויראת שמים, וכשנזכר בגמ' תורה, הכוונה לקניני תורה ותלמוד תורה, ולכן מפרש אח"כ דרך ארץ על אומן לאומנתו וסוחר לסחורתו ואיש מלחמה למלחמתו.

ת. כנ"ל.

 

ש. הגמ' בברכות לב' ע"ב אומרת "ותאמר ציון עזבני ד' וד' שכחני. היינו עזובה היינו שכוחה, אמר ריש לקיש אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אדם נושא אשה על אשתו ראשונה זוכר מעשה הראשונה, אתה עזבני ושכחתני". צ"ב היכן בנמשל לגבי הקב"ה וכנסת ישראל מצינו שהקב"ה נשא אשה אחרת על אשתו הראשונה כמו שנזכר במשל. הרי גם אם הקב"ה עזב כביכול את כלל ישראל, היכן מצינו שלקח אחר במקומם.

ת. לקח המלאכים במקומן.

 

ש. הגמ' בברכות לב' ע"ב אומרת "המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו וכו' מנין שנאמר אשרי יושבי ביתך. לאחר תפלתו מנין דכתיב אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך". וכתוב התוס' בד"ה קודם תפלתו וכו' ולפיכך תקנו לומר זה הפסוק קודם תהלה לדוד". מבואר בתוס' שהטעם שתיקנו לפני התפילה לומר הפסוק אשרי יושבי ביתך זה להזכיר את הענין לשהות לפני התפילה.

לכאורה צ"ב מדוע לא תיקנו לומר את הפסוק אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך כדי לזכור לשהות מעט אחרי התפילה בדיוק כמו שהזכירו את הפסוק שצריך לשהות לפני התפילה.

ת. אם התפלל לפני התפילה כבר זוכר גם אחר התפילה.

 

ש. האם אפשר לומר בס"ד, הפסוק אשרי יושבי ביתך שמזה לומדים לשהות לפני התפילה, לא מדובר על חסידים וצדיקים, אלא מדבר על כולם. שראוי לכולם לשהות לפני התפילה. משא"כ בפסוק שצריך לשהות אחרי התפילה, "אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך", משמע שזה יותר ענין לצדיקים וישרים שהם כך עושים ומזה לומדים שראוי לעשות כמותם. ומכיון שעיקר הפסוק מדבר בהנהגת צדיקים וישרים, לכן לא תיקנו אחרי התפילה לומר את הפסוק "אך צדיקים וכו'", כי בעיקר השהייה לאחר התפילה זה הנהגה בעיקר לצדיקים, הגם שכל אחד ראוי שיעשה כן, אבל אין זה חובה כמו הענין לשהות לפני התפילה.

ת. אולי.

 

ש. בגמ' בברכות לב' ע"ב אמרו "ת"ר חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת. וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה וכו'". מבואר שתפלת שחרית לקח ג' שעות, וכן מנחה ג' שעות, וכן מעריב ג' שעות. מעתה יש לעיין כיצד עשו בימים שיש בהם תפלת מוסף כגון שבתות וראשי חודשים, האם גם תפלת מוסף לקח להם עוד ג' שעות ביום, או מכיון שזה צמוד לתפלת שחרית, לא הוצרכו לשהות לפני התפלה.

ת. נכון שהכל דבר א'. [14]

 

ש. נפק"מ גם לגבי יום כפור שנוסף גם נעילה האם לקח עוד ג' שעות, וא"כ לא נשאר להם זמן להתפלל הכל.

ת. כנ"ל.      

 

ש. הגמ' בברכות לב' ע"ב אומרת "ת"ר מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך בא שר אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום המתין לו עד שסיים תפלתו לאחר שסיים תפלתו א"ל ריקא והלא כתוב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך וכתיב ונשמרתם מאד לנפשותיכם וכו". מדוע אמר לו שני הפסוקים ולא הסתפק בפסוק אחד.

ת. כפל לעכב.