דף לד.

[1] אבי מורי הגאון ר' נחום זאב קרביץ שליט"א בקונטרס משיב כהלכה עמוד ו' תשובה 26 מביא שבספר אשי ישראל פרק לג' כתב שיענה אמן, ובהערה שם ציין שכ"כ בשו"ת שבט הלוי ח"ג והגרשז"א זצ"ל. וצ"ע מדוע לא הביא הפרי מגדים שיש מחלוקת בין הט"ז להב"ח.

[2] הראוני שתוס' בסוטה לט' ע"ב כבר עמדו בזה. ועיין בהליכות שלמה על תפילה מה שכתב בזה.

[3] עיין עוד במשנה ברורה דרשו סימן קכח' ס' סעיף כ' במהדורה החדשה. 

[4] עיין בנטעי גבריאל הלכות יו"ט ח"ב עמוד תנח' לגבי כהן באמצע שמו"ע להפסיק לברך ברכת כהנים שתלוי אם יש עוד כהנים.

[5] עיין במשנה ברורה לענין קדיש מה שכתב בסימן נה' ס"ק ד', ועיין אשי ישראל פרק ד' הערה יב'.

[6] השו"ע בסימן נג' סעיף טז' כותב "מי שאינו שליח ציבור קבוע צריך לסרב מעט קודם שירד לפני התיבה ולא יותר מדי, אלא פעם ראשונה מסרב, וכשיאמרו לו פעם שניה, מכין עצמו כמו שרוצה לעמוד, ובפעם שלישית יעמוד. ואם האומר לו שירד הוא אדם גדול אינו מסרב לו כלל". וכתב המ"ב ס"ק מה' "דאין מסרבין לגדול". לפי"ז יש לעיין האם כונת השו"ע דוקא אדם גדול ולא רבו או אביו, ולא יקשה על רבינו שליט"א.

[7] בשו"ת הרדב"ז (בחלק מהמדורות בסימן טו') שואל "למה נקראו ג' אחרונות הודאה, והלא אין בהם אלא ברכה אחת של הודאה, שהרי רצה ה' אלקינו בעמך ישראל שאלת רבים, ומה בינה לבין תשכון בתוך ירושלים עירך. וכן שים שלום שאלה היא וטוב יהיה בעיניך לברך לברך את עמך ישראל, ומה בינה לבין ברך עלינו". ומתרץ "נקראו כולם הודאה על שם ברכת הודאה שהיא העיקר. תדע שתקנו בה כריעה בראשה ובסופה שהיא עיקר תקנו לה ברכה לפניה ולאחריה כאשר עשו בקריאת שמע כאילו היא ענין בפני עצמו והברכה הראשונה היא שירצה וישמע תפלותינו והיא כללית מה שהתפללנו כבר שהיא התפילה במקום הקרבנות, והברכה ראשונה כלל כל התפילה, ואח"כ נותן הודאה שהיא עיקר ואח"כ מתפלל על השלום לפי שהוא לתת שלום כעבד הנפטר מרבו וחותם בה שהוא כלי המחזיק את הכל. ולפי ששלשתן סדר אחד נקראו הודאה וחשבינן ליה כברכה אחת ואם טעה חוזר לראש דהיינו לרצה.

אי נמי יש לומר כי הברכה של רצה יש בה הודאה שהרי אומר והשב העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון, כאילו כבר שב העבודה למקומה ואנו מתפללין שיקבלנה ברצון, ותהי לרצון תמיד עבודת ישרא לעמך, היש לך הודאה גדולה מזו.

אי נמי שאנו מתפללין על העבודה שהיה כהן גדול מברך על ההודאה כאשר כתיב בסדר עבוד תיום הכפורים והראשון עיקר". 

בקונטרס עזרת אליעזר על תפילה ח"ב עמוד 302 כתבנו תירוץ נוסף, כחלק מהודאה צריך גם לבקש על להבא. לא מספיק רק להודות על העבר, אלא הבקשה על לעתיד זה חלק מההודאה. וכל שחסר בבקשה על לעתיד, חסר בעצם ההודאה. עד שמצינו אצל לאה שכתוב (בראשית כט' לה') "ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה ותעמוד מלדת". נשאלת השאלה, בדיוק כעת שהיא כבר מודה, ולא סתם הודאה, אלא הודאה שקוראה את שם בנה על שם ההודאה כדי שזה יזכר כל הזמן, דוקא כעת ותעמוד מלדת, אלא כתוב באבן עזרא דברים נוראים "הפעם אודה את ה' כטעם הפעם הזאת, אחר שיש לי ארבעה בנים, אודה ה' כי לא אחמוד להיות לי עוד, כאומר אודה את ה' שנתן לי כל זה ויספיק לי, על כן עמדה מלדת". בגלל שלא ביקשה עוד בזמן ההודאה, היה חסר גם בהודאה ולכן ותעמוד מלדת.

הזכרנו שלכן גם בהלל שכול והודאה, לפתע עומדים ומבקשים "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא". לכאורה מה המקום כעת בהלל לבקש בקשות, הרי הלל זה הודאה על הטוב שהקב"ה עושה, והודאה לחוד וזמן בקשות לחוד, אלא אי אפשר להודות בלי לבקש. כי כל כמה שהמקבל חוזר לבקש עוד מהנותן, זה מוכיח שכל כולו תלוי בהקב"ה. אבל ברגע שלא מבקש, זה נראה שהוא חושב, שאולי מכאן ואילך הוא יוכל להסתדר לבד, נכון שהקב"ה עזר לו בעבר ועל זה הוא מודה, אבל אולי מכאן ואילך יכול לבד, לכן צריך בתוך ההודאה גם לבקש על העתיד, וזה מגלה שכל ההודאה שלו היא הכרה בהקב"ה שהוא לא יכול בלעדיו לא בעבר ולא בהוה ולא בעתיד.

בזה יבואר מדוע ג' אחרונות שהם הודאה יש בהם גם בקשות, כי הבקשות הם חלק מההודאה, להראות שגם להבא אין לנו יכולת להסתדר בלעדי עזרה מהקב"ה, והעזרה הגדולה ביותר זה על בנין בית המקדש והשלום.  

במאמר המוסגר ראוי לראות בספר הערות למרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל על ברכות עמוד רפ' ביאור במנהג אשכנז בעשרת ימי תשובה שבחזרת הש"ץ נוהגים הציבור לומר רק וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך וכן וכתוב בספר החיים מה שנזכר בג' אחרונות, אבל זכרנו לחיים ומי כמוך שנזכר בג' ראשונות לא אומרים הציבור, ודלא כנוסח ספרד שאומרים הציבור הכל. ומדוע, במתחילה רצה לבאר, שמצינו לג' בברכות לב' ע"א לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל, א"כ אם יאמרו הציבור בג' ראשונות זכרנו לחיים ומי כמוך, יראה כתפילה ובקשה, לכן רק הש"ץ אומר. משא"כ וכתוב לחיים טובים ובספר החיים שהם בסוף התפילה, יכולים גם הציבור לבקש. אולם שואל, הרי מה שאין מבקשים בקשות לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות, זה רק ביחיד, אבל צרכי ציבור מבקשים, כמו שמבקשים שים שלום, א"כ עד כמה שאומרים בציבור בקשות גם בג' ראשונות כמו שאומרים פיוטים בג' ראשונות בימים נוראים, א"כ מדוע שלא יאמרו בג' ראשונות זכרנו לחיים ומי כמוך. אלא הטעם הוא, דלעולם דרך התפילה להיות מוסיף בבקשתו שמתחיל לבקש מעט ומוסיף יותר בתחנוניו, ולכן בזכרנו מזכיר רק בקשת חיים ואח"כ בהודאה מבקש וכתוב לחיים טובים. א"כ אחר שהקהל התפלל בתפילת לחש על חיי ם טובים בהודאה ובברכת שים שלום, א"כ אין טעם שיחזרו לבקש על חיים גרידא, לכן שותקים, ורק בסוף התפילה וכתוב לחיים טובים ובספר חיים טובים חוזרים ומבקשים.

[8] תוס' בדף לד' ע"א. ויש כאן כמה שאלות שנשאלו במשך השנים שחוזרים על עצמם בנוסח שונה.

באהל יוסף על ברכות ח"ב עמוד קמז' מובא בשם מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל מביא את דברי התוס' שכתבו שצרכי ציבור שואלים, והקשה דהרי כל הברכות הם בקשה על כל הכלל, ולא רק על עצמו, וא"כ מה החילוק בין ג' אחרונות לשאר הברכות. והביא שהראו לו את דברי האבודרהם דג' אחרונות הם בקשה לא לצרכי האדם אלא שיהיה כבוד להקב"ה ע"י העבודה וההודאה והשלום.  

[9] וצ"ע שבמרומי שדה בברכות שם אומר להדיא שמדובר שעומד אצלו או עסוק בו, כמו שהיה אצל מרים שהיה אהרן מדבר עם משה אודתה, אבל בלא זה ודאי ההכרח להזכיר שם החולה, וכן נפסק במשנה ברורה שיש חילוק בין עומד לפניו או לא. 

בבן יהוידע בסוגיא בברכות הקשה מכמה סוגיות בתענית דף כג' ודף כה' שמצינו שהזכירו את השם בתפילה ודלא כהסוגיא בברכות. וע"ז כתב לתרץ "דאם האדם מתפלל להמשיך לחבירו שפע טובה, אז טוב שיזכיר כדי שיהיו אותיות שמו צינורות להמשיך בהם שפע הטובה ההיא וכו', אך אם התפילה היא על החולה להסיר החולי ממנו וכיוצא בזה, טוב שלא יזכיר שמו יען כי כל חולי ויסורין של צרה הבאה על האדם, הכח מכח הקליפה הדבוקה באדם וכו' ואם מתפלל על חולה ובעל יסורין שעומד בצרה ויזכיר שמו, אז המקטרגים ומשטינים יתקנאו, ובפרט כי רוע מזליה, ואז ימצאו לו עלילות קטגורים מצד עונותיו לעכב רפואתו והצלתו, ולכן כל כהא המתפלל לא יזכיר את השם, כדי שלא ירגישו המקטרגים ולא ידעו על מי מתפלל, וכו', המבקש רחמים על חבירו אין לפרש שמה, ובזה ניחא ליישב דקדוק אחר דאמר הש"ס ולא קא מדכר שמה דמרים, וקשה דדי לומר ולא קמדכר שמה, אף פירש דמרים, לומר אע"פ שהיא מרים הצדקת הידועה שאין עליה פחד מצד המקטרגים שהיא צדקת גדולה, עם כל זה נזהר שלא לזכור שמה".

בסוגיא בתענית כג' ע"ב בד"ה אמר ליה מה שמה חנה תתייפי חנה וכו' בתוך דבריו כתב תירוץ אחר, דעושר ועוני הוא חיצוני לגוף, ואפילו אם לא יזכיר שמם בפירוש יכוין עליהם בסתם וכו' אבל בשינוי הגוף שיתייפה צריך לברר דבריו. אי נמי קרוב לזה עניות ועשירות אינו דבר חדש בעולם, בכל שעה אלוקים שופט זה ישפיל וזה ירים, וגלגל הוא שחוזר בעולם, ולכן גם אם יכוין בסתם וכו' יחול עליהם, משא"כ שינוי הגוף הוא חדש, ואינו נמצא כזאת בעולם, ולכן צריך שיזכיר שם הגוף בתפלתו כדי שתחול עליו גזירתו". וכעין זה כתב גם בסוגיא בתענית כה' ע"א בד"ה אמר לה מה שמך אמר ליה איכו וכו' בתוך דבריו.

בהגהות יעב"ץ בברכות הקשה ממה שאמרו בזוהר על הפסוק הצילני נא מיד אחי מיד עשו, דדייק קרא שלא די אפילו בהזכרת שמו אלא שצריך לבאר היטב על מי מתכוין בתפלתו, עם שלא היה לו אח אחר זולת עשו לבדו, ואין נראה לחלק בין בקשת רפואה לבקשת הצלה. ותירץ כיון דבעי לאדכוריה שמיה (שהוכרח ג"כ להזכירו מחמת הבקשה כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני) לסגי שאז צריך לברר בדבריו כי גם קרוב כמו דודו ובן אחיו במשמע ככתוב בלוט כי נשבה אחיו וע"ש עוד.

ברש"י בברכות כתב שאין צריך להזכיר שמו על החולה. יש לעיין האם כונת רש"י לומר שרק כשמתפלל על חולה אין צריך להזכיר שמו, ומזה יבואר שאם מבקש על דברים טובים אחרים, יוכל וראוי להזכיר שמו, או רק מכיון שהראיה היא ממרים ושם זה על חולה. ובספר שפתי חכמים בברכות כבר עמד ע"ז שבגמ' משמע כל בקשת רחמים, ורש"י הזכיר חולה.

המגן אברהם בסימן קיט' ס"ק א' הביא בשם המהרי"ל לחלק בין לפניו שלא צריך להזכיר שמו, לשלא בפניו שצריך להזכיר שמו. וכן הביא זאת המשנה ברורה הן בסימן קטז' ס"ק ג' והן בסימן קיט' ס"ק א'.

יש שרצו לפי המג"א לבאר קושית היעב"ץ שלא יקשה מיעקב אבינו שהזכיר שמו של עשו, כי שם זה לא היה בפניו, כי לא עמד להתפלל לפני עשו.

יתכן שהיעב"ץ שכן הקשה מיעקב אבינו, כי למד בסוגיא כפשוטו שאין לחלק בפניו לשלא בפניו, דבכל גווני לא צריך להזכיר שמו של החולה כי כלפי שמיא גליא על מי מתפללים, שאם יש לחלק בין בפניו לשלא בפניו, מדוע בגמ' לא הזכירו חילוק חשוב זה. 

עיין עוד בנידון זה בסוגיא בברכות דף ז' על תוס' שהקשו מה בלעם יכל לקלל אילו הקב"ה היה כועס בזמן ההוא באותו רגע, ותירצו שיכל לומר "כלם". והקשו העולם שהרי צריך לפרט על מי, כוונתו וצריך לומר שכוונתו שיכלה את כלל ישראל, ואיך סגי שיאמר רק כלם, והארכנו בזה ע"פ המג"א כאן וע"ש.    

[10] באשי ישראל פרק כג' אות מט' כתב לגבי ברכת רפאנו, בברכת רפאנו יכול להתפלל על החולה לרפואה שלמה ואומר בה רפא נא פלוני בן פלונית. ואם מתפלל בנוכחות החולה אין צריך להזכיר שמו אלא יאמר קל נא רפא נא לו. ובהערה קפח' כתב, שצריך להזכיר שם האמא דוקא וראיה מהזוהר פרשת לך לך על הפסוק וילך למסעיו שהביא את הפסוק והושיעה לבן אמתך וכי לא הוי בריה דישי עד דאמר בשמא דאימא ולא בשמא דאביו, וכן אמר דוד אני עבדך בן אמתך, ומאריך שם באשי ישראל, שיש אומרים טעם שאומרים שם האמא כדי לא לבייש מי שנולד מבת ישראל שבא עליה גוי דהולד כשר, ומביא שיש אומרים שיכול לומר שם אביו וכן מובא בעין יעקב כאן בברכות שיכול לומר בן שם האב וביחוד אם אביו בעל זכויות דזכותו מועיל.

עוד הביא שבארחות רבינו מובא בשם בעל הקהלות יעקב דכשמתפלל על ילד מאומץ יאמר שם אמו המאמצת, ועוד, שאם קראו לאחת בשם פרומע והחליפה ללשון הקודש לחסידה, אמר החזו"א שיתפללו עליה בשם האידיש שנקראה בו.

עוד הביא בהערה קפט' שאם אינו יודע שם החולה או שם אביו ושם אמו, יכול לומר שם משפחתו.

[11] במשנה ברורה דרשו סימן קטז'' הערה 4 הביאו דעת הפרי חדש שכתב שגם בפניו אם רוצים אפשר להזכיר שמו, וכן דעת מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל להלכה. וכנראה כאן שכך הוא דעת רבינו שליט"א שלכן תירץ בנוגע לברית, שכיון שאם רוצים אפשר, לכן אין בעיה שיזכירו שמו.

שמעתי מהרה"ג ר' משה מונק שליט"א שאחד המוהלים שאל זאת למרן הרב שטיינמן שליט"א והשיב, שאין על הקטן דינים.

ושמעתי לבאר את הדברים, ע"פ החתם סופר בנדרים דף מ' ע"א בד"ה ואהבת שבהזכרת שמו של החולה יש קצת התעוררות הדין עליו, לכן כשנמצא לפני החולה אין צריך להזכיר שמו, וזה טוב לחולה. א"כ זה דוקא בחולה גדול שיכול להתעורר עליו הדינים כשיזכירו שמו, אבל בקטן שאין עליו שום דינים, אפשר להזכיר שמו.

לכאורה הפרי חדש שהזכרנו לעיל ודאי חולק לכאורה, כי אם זה לא טוב לחולה שיזכירו שמו כי זה מעורר עליו הדינים, א"כ מה הפשט שאם רוצים להזכיר יכולים, וכי רוצים להזיק לחולה. א"כ מסתבר שהוא סבר שטעם אחר מדוע לא צריך להזכיר שמו בפניו. ואולי כי השכינה נמצאת ליד החולה א"כ אין צורך להזכיר את שמו אבל אם רוצים אפשר. וצ"ע בזה.

לענ"ד היה נראה בס"ד לבאר תירוץ אחר, באים להראות עד כמה קריאת שמו של התינוק כזה גדול, עד כדי שמיד עם קריאת שמו, אפילו בשמים כבר יודעים על מי הכוונה, והראיה, שמיד אחרי הברית עושים מי שבירך לתינוק הנימול ומזכירים שמו. הרי עד כמה שעם קריאת השם, זה השם שמלווה אותו בס"ד לכל החיים, וגם בשמים כבר מתייחסים לשם הזה.

מה שצ"ע מדוע במי שבירך לתינוק הנימול מזכירים שם אביו.

[12] באשי ישראל פרק כג' הערה קפט' מביא בשם רבינו הגר"ח קניבסקי שליט"א שאמא שמתפללת על ילדיה תאמר רק בתי או בני (ותזכיר את שם) ולא תאמר בת וכו'. ואם מתפללים על קטן שטרם קראו לו שם יש לומר בן פלונית.

בספר מצות ביקור חולים סימן מג' עמוד תסא' מביא ששמע ממרן הגאון ר' חיים פנחס שיינברג זצוק"ל שגם אם המתפללת על בנה תאמר בן פלונית.

[13] ביקרא דאוריתא במדבר עמוד תקצ' על הפסוק בפרשת חוקת וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל וגו' וידר ישראל נדר לד' ויאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי וגו'. אומר רש"י יושב הנגב, זהעמלק ששינה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם והם אינם כנענים וישראל יתפללו סתם אם נתן תתן. והביא ביקרא דאוריתא שעמלק ידעו שבשביל להתפלל צריך להזכיר את השם של מי שמתפללים, וכשעם ישראל לא ידעו על מי מתפללים, לא יוכלו להתפלל. וע"ז הביא את הגמ' בברכות שלא צריך להזכיר את שמו ואילו בזוהר מבואר שכן צריך להזכיר את שמו, וכתב שאין כאן מחלוקת ע"פ המבואר במג"א שתלוי אם מתפלל בפניו או לא. שהזוהר מדבר על יעקב שזה לא היה בפניו ולכן הוצרך להזכיר את שמו. ועם ישראל שם כשבאו עמלק הרי הם היו לפניהם ולא הוצרכו להזכיר את שמם, וזה מה שהפסוק מדגיש "את העם הזה", ויכלו להתפלל עליהם בלי להזכיר את שמם.

עוד מביא ביקרא דאורייתא שיש שואלים להיפך שכאן העמלקים היו לפניהם, ומבואר ברש"י שמחמת ספק לא יכלו להזכיר את שמם, אבל בלא זה, היו מזכירים את שמם אפילו שזה היה בפניהם, ותירצו שלכתחילה צריך תמיד להזכיר את שמם ורק בחולה עדיף לא להזכיר את שמו כדי לא להזכיר את חטאיו שלא יארע לו, וכאן אדרבה רצו שהעמלקים יפלו בידיהם ורק מחמת הספק  לא יכלו להזכיר את שמם.

[14] יום ו' ה' שבט תש"פ נשאל בע"פ ע"י נכדו הגאון ר' גדליה הוניגסברג שליט"א.

ראו להביא כאן כמה דברים נפלאים שהראני הרב ר' יוסף פרידמן שליט"א החתם סופר בתורת משה פרשת תולדות עמוד צג על הפסוק ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו. כתב וז"ל  "הנה נקטינן שהמתפלל על חברו צריך להזכיר שם אביו או אמו פב"פ, ויצחק לא רצה להזכיר שם אבותי' של רבקה שרשעים היו, אבל אם המתפלל עומד אצל החולה אין צריך להזכיר שמו, ועל כן התפלל לנכח אשתו. וסמך הכתוב נתינת טעם לזה למה לנכח אשתו, בעבור שהיתה בת בתואל וגו' אחות לבן הארמי, שהיתה ממשפחה מגונה ולא רצה להזכיר שמם בתפלתו כי עי"ז יש לחוש לקטרוג, משא"כ בסתמא.

עיין עוד בחתם סופר בתחילת פרשת תולדות על הפסוק ואלה תולדות יצחק בן אברהם שפירש רש"י הרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק שצרקלסתר פניו דומה לו. ושואל החתם סופר מה שייך דרמז הכא הכי, ועוד שאלות מדוע הדגיש בן אברהם. מה שכתבבזה.

עוד הראני, שבספר מצות ביקור חולים סימן מ"ג עמוד תסא אות ט' כתב, "והנה יש לדון אם כאשר מבקש רחמים על עצמו צריך להזכיר שמו, או דהוא כל שכן מבפניו של חולה אחר שאי"צ להזכיר את שמו, ומדברי החת"ס (פר' תולדות) נראה שצריך להזכיר שמו שפי' ואלה תולדות יצחק בן אברהם, דלכאו' בתפילת יצחק על עצמו שתיפקד אשתו בבנים היה צריך להזכיר שם האם ככל התפלות שמזכירים שם האם, ויעוין לעיל שהבאנו דבריו, ומבואר עכ"פ מדבריו דצריך להזכיר השם גם כשמבקש על עצמו, ובספר דעת חתם סופר ערך תפילה העיר המגיה כן, דצ"ע איך יכול להיות תפילה על עצמו גרועה מבפניו של חולה שאי"צ להזכיר את שמו, והוסיף דכן כתב בקב הישר סוף פ"א, צריך האדם להזהר שלא להזכיר שמו בתפילתו, דכיון דמזכיר שמו אז משגיחים לעיין עליו במעשיו, וכן ימצאו מקטרגים דינזקי ליה חס ושלום ע"כ. וכן בספר סוכת שלום (להגר"א גוטמאכר) כתב בכלל ה, דאדם המתפלל על עצמו אין צריך לזכור כלל שמו דאין לך בירור יותר מזה.

אבל באמת נראה דלא קשה כלל על דברי החת"ס, דאצל יצחק אבינו לא היה בהזכרת שמו שום חסרון ואדרבא היה זה רק למעלת התפילה, אמנם יל"ע בעיקר הדבר דלכאו' כשמתפלל החולה על עצמו אי"צ להזכיר את שמו דהוא כל שכן ממתפלל בפניו של חבירו, ואילו בנוסח הרבונו של עולם שאומרים בשעת הוצאת ס"ת בימים טובים, אומרים וזכה לי פב"פ (וכנוסח זה הודפס במחזור רעדעלייהם, וכן ראיתי בשו"ת מלמד להועיל חלק א או"ח סימן כג, שדן בענין מה שמזכירים בשם האם בתפילה על החולים, "וכן איתא בתפילת רבונו של עולם שאומרים בשעת הוצאת ס"ת ביו"ט", וזכר לדבר אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי, וכו' עכ"ל).

ונראה דהביאור בזה דתלוי באיזה תפילה איירי, דכשהמתפלל הוא בעת צרה או כשבא לבקש חסד ורחמים מאיזה טעם שהוא, בזה לא יזכיר את שמו כיון שדבר זה גורם קטרוג ע"י שיבדקו במעשיו אם הוא ראוי וכמ"ש בקב הישר, אבל כשמבקש על רוחניות בזה יכול להזכיר את שמו, כיון שבזה אין קטרוג במה שמזכיר את שמו, כמו שידוע מהקדמונים דבבקשה על רוחניות גם מי שאין בידו מעשים מקבלים בקשתו, ובזה יש ליישב מה דהוזכר בנוסח הרבונו של עולם וזכה לי פב"פ. דשם כל נוסח הבקשה הוא על רוחניות, כמו שמבקשין וזכה לי וכו' לעשות רצונך בלבב שלם ומלטנו מן יצר הרע ותן חלקנו בתורתך וכו' יעו"ש, ובאמת דבר זה מדוקדק עוד, דבנוסח של רבונו של עולם שהודפס שאומרים בר"ה וביוה"כ ובהו"ר, שם לא הוזכר פב"פ דשם מוזכר בעיקר הבקשה מחילת עוונות, ובזה שבא לבקש מחילה וחסד מהקב"ה לא יזכיר את שמו של עצמו שלא לעורר עליו קטרוג. (וכן ביהי רצון שאומרים בברכת כוהנים ביו"ט שהובא מהשער הציון הנוסח ותאריך ימי וכו', ולא הוזכר השם, דשם הבקשה על גשמיות ותאריך יי וכו', ובנוסח היהי רצון שהודפס באושפיזין הוזכר בנוסח ובשם יושפע שפע החיים לעבדך פב"פ וכו', אבל גם זה ניחא לפי מה שביארנו דתפילה זו כולה על רוחניות כמבואר שם דהיא תפילה על השראת השכינה וכדו', וגם מה שמזכיר שם בתוך התפילה ולרעבים גם צמאים תן לחמם ומימם הנאמנים לא קשה דבזה אינו מבקש על עצמו, ונמצא דכל התפילה היא בקשות למעלות רוחניות ולכן יכול שפיר להזכיר פב"פ)". וע"ש עוד.

נוסיף מה שכתב לי הגאון ר' גמליאל רבינוביץ שליט"א מחבר הספרים פרדס יוסף החדש על המועדים וגם אני אודך ועוד, ליישב הטעם שמזכירים בשלש רגלים בבקשה לומר פלוני בן פלונית, שהנה ידוע שאם אדם כועס, אז חלק מנשמתו מסתלקת ממנו. עכ"פ לפי זה י"ל ב"ה שהנה בשלשה רגלים בעת רצון גדול מתפלל האדם אפילו אם חלקים מנשמתו נאבדו ממנו בגלל עוונות חס ושלום, ואז זה בחינה שאפילו הוא עצמו זה כמו שלא בפניו, ודו"ק בזה ולכן מתפלל אני פלוני בן פלונית ונפלא מאד בעזרת החונן לאדם דעת.

[15] בעקבות המעשה הנורא של חטיפת שלושה נערים ולאחר יח' ימים של חיפושים נמצאו הגופות שנרצחו הי"ד ביום ב' ב' תמוז תשע"ד.

הגאון ר' שמואל אליעזר שטרן שליט"א אמר שאכן ראוי שיאמרו השמות, ולכל הפחות שיהא תלוי ליד החזן שמותיהם, כדי לייחד יותר את התפילה עבורם.