פרשת בראשית - מצות פריה ורביה

לאחר שברא הקב"ה את אדם וחוה הוא ציוה אותם שיפרו וירבו בארץ שנאמר "וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית א, כז – כח). אחרי המבול ה' שב וציווה גם את נח ובניו לפרוֹת ולרבוֹת שנאמר "וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית ט, א) (הרמ"ד וואלי על ספר בראשית פרק ט' ד"ה 'כי בצלם אלקים עשה את האדם'), וזה על מנת שלא יחשוב נֹח בטעות שכיוון שנשחת כל בשר על הארץ התבטלה מצוה זו ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה קכב ד"ה לפרות ולרבות).

ויש להבין, מהי החשיבות הגדולה של קיום מצות 'פריה ורביה' אשר הוקדמה לכל המצוות שישראל הצטווּ עליהם בתורה הקדושה?

ריבוי בני האדם ויישובם מביא לסילוק המזיקים מן העולם

מתחילת הבריאה קודם שהתיישב העולם בבני האדם, שלטו המזיקים בארץ והתמלאה הארץ מהם. לכן ה' יתברך ציוה את בני האדם לפרות ולרבות שנאמר "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (ישעיה מה, יח) כדי לבטל את כוח "תֹהוּ" מן הארץ שהוא שורש הרע ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על בראשית רבה לד, כא) להעביר ממשלת זדון מן הארץ על ידי מילוי פני תבל בישוב בני אדם, שכל מקום שהוא שָׁמֵם וחרב יש למזיקים החיצונים אחיזה בו ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על בראשית רבה לד, כא מהזוהר) והם שוכנים שם שנאמר "נִשְׁאַר בָּעִיר שַׁמָּה וּשְׁאִיָּה יֻכַּת שָׁעַר" (ישעיה כד, יב) ('נזר הקודש' על בראשית רבה יט, ג ד"ה ארץ לא עבר בה איש) כלומר על ידי שהבתים שוֹאִין מאין יושב אז יוּכתו השערים על ידי המזיקין (רש"י ישעיה כד, יב). אמנם במקום יישוב בני האדם מזיקים אלו אינם מתקיימים ('נזר הקודש' על בראשית רבה לד, כא מהזוהר). וזה הטעם שהקב"ה ציוה "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" (בראשית א, כז – כח) אף שלא היה להם ממי לכוֹבשה שהרי כל בני העולם היו בני אדם הראשון לבדם, אלא שכוונתו לצוות שתימלא הארץ בזרעם ואז היא תיכבש מידי 'המזיקים החיצונים' אשר יגורשו ממנה ('נזר הקודש' על בראשית רבה יט, ג ד"ה ארץ לא עבר בה איש).

לכן בתחילת הבריאה הקב"ה העביר את אדם הראשון בהליכה על פני הארץ והראה לו היכן בֵּית נֶטַע והיכן בֵּית זֶרַע (ראה 'בראשית רבה' יט, ג) כדי להחזיק בארץ בעד זרעו בכל מקום הראוי לישוב לבל יהיה למזיקים החיצונים טענת חֲזָקָה בארץ טרם התיישבה בבני אדם. על ידי הליכה זו נהיתה הארץ נוחה להיכבש לבניו של אדם הראשון. וכל אותם מקומות שלא גזר בהם האדם הראשון לישוב הם אותם מקומות שבהם חלק הרע מתגבר יותר כפי שורשו ובחינתו למעלה. כך שמקום שמוכן יותר לטוב נגזר עליו שיתיישב, וכל מקום המוכן יותר לרע כמו בַּמִּדְבָּר ששם מתגבר יותר תוקף המזיקים החיצונים שהם משורש הרע, הוא מקום המוכן דווקא להם ולא מתקיימים שם בני אדם. ובזה שיבח הנביא את חסדי ה' ביציאת מצרים כאשר נתן לישראל קיום והעמדה בַּמִּדְבָּר שהיא "אֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת" שורש הרע ומקור המוות שנאמר "הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם" (ירמיה ב, ו) ('נזר הקודש' על בראשית רבה יט, ג ד"ה ארץ לא עבר בה איש) "וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם" – הוא אדם הראשון שלא היה שם בתחילת הבריאה ('בראשית רבה' יט, ג).

וכדי שתתיישב כל הארץ עשה הקב"ה שיהיה חן מקום על יושביו וכל אחד מתיישב במקום שורשו כפי שנרמז בפסוק "אַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ" (בראשית ט, ז), כאשר "שִׁרְצוּ" הוא גם מלשון 'רצון' לפי שנתן חן לארץ בעיני בני האדם להתיישב בכולה ('נזר הקודש' על בראשית רבה לד, כא). ומשום שחסרון ורעב בא לעולם על ידי הרשעים המשליטים בעולם את שורש הרע הגורם תוהו ושממון בעולם, לפיכך כאשר יש שנות רעב בארץ צריך האדם לראות עצמו כאילו הוא גלמוד ללא אשתו ולהימנע אז מלהעמיד תולדות באותו הזמן שבו שולט שורש הרע, כי התולדות שיעמיד אז יהיו משורש הרע ('נזר הקודש' על בראשית רבה לא, יז ד"ה כתיב בחסד) והבנים שיוליד אז יהיו לא מהוגנים ועלולים יותר לחטוא. ועוד שלא נכון שהקב"ה יהיה עוסק אז בחורבן העולם ואילו האדם יביא ילדים ויבנה בנין של שורש הרע בימי הרעה להוליד בנים שאינם הגונים ('נזר הקודש' על בראשית רבה לא, יז ד"ה נאסר לו).

וזה הטעם שנסמכו הברכות "וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ" (דברים ז, יג), כי הברכה "וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ" כלומר שיהיו בניך בלא חטא, יהיה כאשר "וּפְרִי אַדְמָתֶךָ" יתברך ויהיה השׂוֹבע בקרב הארץ שאז הם ימי הטוב ואין שליטת הרע בעולם. וזה גם כוונת הפסוק "לֹא יִיגְעוּ לָרִיק וְלֹא יֵלְדוּ לַבֶּהָלָה" (ישעיה סה, כג) שזה תלוי בזה, כי אם ייגעו לריק באדמה בשנת רעבון אז גם יילדו ילדים לבהלה ולחטא. אמנם אם האדם לא קִיֵּם עדיין מצות פריה ורביה, אז גם בשנת רעבון מותר לו לפרות ולרבות ואין לו להתייחס להיותו מביא בנים שאינם מהוגנים. וזה נלמד מחזקיה המלך שראה ברוח הקודש כי הוא עתיד להביא בנים לא טובים ונמנע בשל כך מלפרות ולרבות, ועל כך אמר לו ישעיה הנביא שהוא ייענש במיתה בידי שמים משום שמתערב בחשבונות שמים. ועל אף שכוונת חזקיה המלך היתה נכונה שלא להעמיד בנים לא טובים, הרי שטעם זה לא קיים במקום בו לא קיימו עדיין מצות פריה ורביה ('נזר הקודש' על בראשית רבה לא, יז ד"ה נאסר לו).

על ידי מצות פריה ורביה מביאים נשמות מ'אוצר הנשמות' לעולם הזה

מצות פריה ורביה עיקרית מאוד בבריאה לכן הוקדמה בתורה לכל המצוות כפי שנאמר "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" (בראשית א, כז – כח) ('חסד לאברהם' מעין ב נהר סד ד"ה 'להיות המצוה העקרית') והיא המצוה הראשונה שהצטווה עליה אדם הראשון, ונרמזה גם בשני הפסוקים אשר נחשבים בתורה לְסֵפֶר בפני עצמו "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י, לה – לו). ובזה שנרמזה רק מצוה זו בפסוקים אלו נמצא שנעשה למצות פריה ורביה ספר בפני עצמו בתורה ('כלי יקר' במדבר י, לה ד"ה ויהי בנסוע הארון). בסיבת מצוה זו מתקיימות על ידי ישראל כל המצוות בעולם, כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למלאכים וצריך האדם להשאיר אחריו מי שיקיימה ויכיר שיש בורא משגיח וכל יכול, ולא ימחה מישראל דבר זה ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת בראשית ד"ה 'טעם מצוה זו'). לכן ניתן ביד האדם היכולת לפרות ולרבות והוא מחויב לרדוף אחרי זה ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה יא ד"ה וגם הסתפקתי).

חייב אדם להוליד לפחות בן אחד ובת אחת על מנת לקיים את מצות פריה ורביה (בראשית א, כח) (ראה בשו"ע אבן העזר סימן א הלכה ה). לכן הצטוו בלשון "פְּרוּ וּרְבוּ" (בראשית א, כח), "פְּרוּ" כנגד הזכר "וּרְבוּ" כנגד הנקבה ('אברהם אנכי' לר' אברהם פאלג'י בביאור על ספר יחזקאל סימן לו ד"ה והרבתי עליכם). והרמז לכך שיש חיוב לאדם להוליד בן ובת, הוא שאצל הבן יש רמ"ח איברים ולבת יש רנ"ב איברים וביחד זה חמש מאות איברים כגימטריא של התיבות "פְּרוּ וּרְבוּ" (בראשית א, כח) ('רזיאל המלאך' דף ו' ע"א טור ב, 'דבש לפי' להחיד"א מערכת א אות ט). וכן גימטריא של 'בן ובת' ביחד עם ארבעים יום של יצירת הולד יוצא חמש מאות ('פענח רזא' פרשת בראשית ד"ה 'ברא בגי' ב' עולמים'). ועל ידי לידת בן ובת באים לשלמות שם הוי"ה הקדוש, שהאב – כנגד האות י', האם – כנגד האות ה' הראשונה, הבן – כנגד האות ו', הבת – כנגד האות ה' האחרונה. ואז רק כאשר יש את כולם שֵׁם הוי"ה שׁוֹרה עליהם ('השמטות הזוהר' חלק א' סימן לח דף רסד ע"ב ד"ה פקודא דא, 'ליקוטי הש"ס' להאר"י ז"ל תחילת מסכת 'יבמות', וראה בזוהר פרשת צו דף לד ע"א ד"ה זכאה איהו) וסימן לדבר "יהו"ה הַצַּדִּיק" (שמות ט, כז) ('ליקוטי הש"ס' להאר"י ז"ל תחילת מסכת 'יבמות').

כאשר אדם משלים להביא בן ובת, הוא נחשב אדם שלם (זוהר פרשת ויקרא דף ז ע"א ד"ה ובגין כך), ואז ראוי הוא להיקרא 'אדם' ששֵׁם זה הוא בסוד הפסוק "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיה יד, יד) ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת בראשית ד"ה 'וכמו שהתפשטות אדם העליון'). אמנם אין די בכך שהאדם יביא בן ובת בלבד, לפי הקב"ה יצר בששת ימי בראשית פרגוד בין השכינה למלאכים, ושׂם שׁם רוחות ונשמות שעתידות להינתן באותם הגופים שעתידים להיבראות (רש"י על גמ' יבמות דף סג ע"ב ד"ה גוף), מקום זה נקרא 'אוצר הנשמות' (רש"י עבודה זרה דף ה' ע"א ד"ה עד שיכלו) ונקרא גם בשם 'גוף' ('בן יהוידע' יבמות דף סג ע"ב ד"ה אין בן דוד בא) וכל הנשמות הנתונות שׁם צריכות לצאת לעולם, ועד שלא יִכְלוּ כל הנשמות שב'גוף' לא יבוא משיח בן דוד שנאמר "כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי" (ישעיה נז, טז) (גמ' עבודה זרה דף ה ע"א, גמ' יבמות דף סג ע"ב וראה רש"י שם. וראה 'לקוטי הלכות' לר' נתן אורח חיים ג שבת ו אות כג). יהושע ביטל את ישראל מפריה ורביה כיון שהתעכב מלהשיב את 'ארון הברית' למקומו, וכל זמן שהארון לא היה במקומו ישראל היו אסורים בתשמיש המיטה (גמ' עירובין דף סג ע"ב בשם ר' אבא בר פפא). מביטול פריה ורביה זה נמשך רע לדורות, ומשום כך נגזר על יהושע שלא יהיו לו בנים (ראה תוס' גמ' מגילה דף ג ע"ב ד"ה מלמד שהלך) שעל ידם היה יכול לקרב את הגאולה בהוצאת נשמות מ'הגוף' ('מדרש אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' דרוש א סעודת הצדיקים ד"ה אמנם נראה לפרש).

כאשר אדם עוסק בפריה ורביה הרי שהוא מכין גוף גשמי לנשמה הרוחנית, וגם למעלה מכינים את הנשמה על מנת לשלוח אותה למטה לגוף שעתיד להיוולד (זוהר פרשת וישב דף קפו ע"ב ד"ה תא חזי מה כתיב). וזהו בניין העולם שחפץ בו ה' שנאמר "כִּי כֹה אָמַר ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹקִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד" (ישעיה מה, יח) (זוהר פרשת וישב דף קפז ע"א ד"ה תא חזי כתיב לא). וכשמגיע העת, הקב"ה משלח את הנשמה מלמעלה עד שהיא באה בעולם הזה ונכנסת לתוך גופי בני האדם (זוהר פרשת וישב דף קפו ע"ב ד"ה תא חזי מה כתיב). וכל איש ואישה שעוסקים בפריה ורביה לשם מצוה הם בני אומנותו של הקב"ה שעוסקים בבניינו של העולם ומקיימים אותו, ואהובים לפני ה' יתברך ('בית מועד' לר' מנחם רבא דרוש שמונה וארבעים במיתת אם ד"ה הקב"ה אוהב אומנותו דף רז ע"א). אמנם צריך שהם יעסקו בזה לשם קיום המצוה, ובקדושה וטהרה גדולה ('לקוטי הלכות' לר' נתן אורח החיים א' תפלה ד אות ה).

ה' חפץ שיימשכו נשמות שהם מסוד מציאותו יתברך שנאמר "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז), "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" – שה' יתברך נתן מרוחו בגופו של האדם (ראה זוהר פרשת תצוה דף קפב ע"א ד"ה דהא כד) ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה קכב ד"ה לפרות ולרבות), והוא עשה את האדם כראוי כך שיוכל להוליד בנים (זוהר פרשת וישב דף קפז ע"א ד"ה תא חזי). וכל עוד יש באדם נשמה קדוֹשה הוא צריך להשתדל לפרוֹת ולרבוֹת ושלא יפסיק את מקוֹרוֹ ומעיינו לעולם (זוהר פרשת וישב דף קפו ע"ב ד"ה ובגין כך) ועל ידי כן יימשכו נשמות, שהרי הנשמות לא יכולות לחוּל על העצים ואבנים אלא רק על גופים שנוצרים למטה ('כתם פז' לר' שמעון לביא מחבר הפיוט 'בר יוחאי' על זוהר פרשת וישב דף קפו ד"ה ובגין דא קב"ה).

הנמנע במזיד מפריה ורביה גופו נכרת ונשמתו חוזרת בגלגול

כאשר האדם חלילה מבטל 'פריה רביה' עונשו גדול והוא כאילו שופך דמים, לפי שהיה יכול להוליד כמה בנים ובנות וגרם לעצמו שלא יוליד, ונחשב כאילו הוא הרג (ספר 'ציוני' לפרשת אחרי מות ד"ה 'איש איש אל כל שאר בשרו') וביטל את כל הילדים שיש במזל שלו ('מאה שערים' המיוחס לרקנאטי שער חמש ועשרים ד"ה ועל דרך האמת) ודם זרעו נדרש מידו ('כלי יקר' ויקרא טז, ד ד"ה ודעת רבי פנחס). אדם זה כאילו שפך את הדם של עצמו, כי אדם מוליד בדמות עצמו ובזה שלא הוליד ביטל את דמותו. לכן נסמך הפסוק "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם" (בראשית ט, ו) לפסוק "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ" (בראשית ט, ז) ('צרור המור' פרשת נח ד"ה ולכן אמרו ביבמות). וביטול זה של פריה ורביה חמוּר יותר מכל המצוות ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה יא ד"ה וגם נסתפקתי) וגורם לסילוק השכינה הקדושה שבארץ (גמ' יבמות דף סד ע"א), עד שנוח לו לאדם זה שלא נברא ('חסד לאברהם' מעין ב' נהר סד ד"ה והנה לא נצטוה) והוא מתחייב מיתה, כי לא נברא בעולם הזה אלא כדי לפרות ולרבות ('נזר הקודש' על בראשית רבה ח, ח ד"ה 'לשעבר אדם').

אדם שבא לעולם הזה ולא נשׂא אישה ובמזיד לא הביא ילדים ('שערי קדושה' למהרח"ו חלק ב שער ח), אזי כמו שבא בגפו ויצא מהעולם הזה בגפו, כך גם לא יְלַוּוּהוּ ביציאתו מהעולם לא תורה ולא מעשים טובים שעסק בהם ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת משפטים ד"ה 'או ירצה ע"ד רמ"ז ג"כ וידבר בענין עונש מי') ולא שאר המצוות שעשה, משום שכולם מאירות דווקא מתוך מצות פריה ורביה ('חסד לאברהם' מעין ב' נהר סד ד"ה והנה לא נצטוה). וּבִמְקוֹם שמלאך מיכאל ומלאך רפאל יקדימו לדרוש בשלום נשמתו כאשר ייפטר מהעולם ויאמרו לו "שלום בוֹאך" כפי שנעשה עם כל נשמה ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל ספר ישעיה על הפסוק 'הנה לשלום מר לי מר', 'רקנאטי' פרשת וישב ד"ה 'ספר הבהיר אמר רבי רחומאי') הרי שמלאכי חבלה הם אלו שמקדמים אותו ואומרים לו "אוי לרשע רע" ('רקנאטי' על התורה פרשת וישב ד"ה 'ספר הבהיר אמר רבי רחומאי').

אין נשמתו של אדם זה נכנסת במחיצתו של הקב"ה (זוהר פרשת וישב דף קפז ע"א ד"ה תא חזי על גב) ואין לה חלק לעולם הבא (הקדמת הזוהר דף יג ע"א ד"ה ומאן), אפילו אם האדם הזה עסק בתורה יומם ולילה (זוהר פרשת וישב דף קפז ע"א ד"ה תא חזי על גב, הקדמת הזוהר דף יג ע"א ד"ה ומאן). רק נשמתו מגיעה עד מקום שנקרא 'חצר-מות' שהוא בין שערי גיהנום לגן עדן ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל ישעיה ד"ה 'נחזור לענין המכתב הזה'). הנשמה הזו לא חוזרת לכוּר מחצבתה כפי שאמר עליו הנביא "אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ" (ירמיה כב, י), "בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ" – זה ההולך בלי בנים מהעולם הזה שעליו יש לבכות (ראה גמ' מועד קטן דף כז ע"ב), "כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ" – רומז על נשמתו שלא תשוב אל המקום שממנה חוצבה ('רקנאטי' על התורה פרשת וישב ד"ה 'ספר הבהיר אמר רבי רחומאי'). הנשמה הזו גם לא זוכה להתייחד עם בת זוגה בגן עדן כלומר שהיא נכרתת מלהתחבר עמה, בשונה משאר הנשמות המתחברות לבת זוגם בגן עדן לאחר חצות לילה ומולידות נפשות לגרים (הקדמת 'שער המצוות' להאר"י ז"ל ד"ה 'דרוש על ענין').

אדם זה המתרשל במזיד במצות פריה ורביה הרי הוא 'שופך דמים', ומודדים לו מדה כנגד מדה שכיוון שלא הניח שורש להציל את נפשו לאוֹר באוֹר החיים, הרי הוא ייקלע ב'כף הקלע' ולא יועילו לו תורתו ומעשיו וייכרת הוא מחיי העולם הבא ('של"ה הקדוש' שער האותיות חלק 'עשה טוב מקדושת המעור' ד"ה 'סוד ברכת הנישואין'. ראה הקדמת הזוהר דף יג ע"א ד"ה ומאן) ולא יקום בתחית המתים ('שערי קדושה' לר' חיים ויטאל חלק ב שער ח), שנאמר "יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים וְחֵפֶץ ה' בְּיָדוֹ יִצְלָח" (ישעיה נג, י) "יִרְאֶה זֶרַע" – אם ישאיר זרע בעולם הזה, "יַאֲרִיךְ יָמִים" – בעולם שכולו ארוך, הוא העולם הבא. ואז "וְחֵפֶץ ה' בְּיָדוֹ יִצְלָח" – התורה שלמד והיא בידו, תצליח. מכלל זה שאם לא ישאיר זרעו בעולם הזה אזי ייכרת מהעולם הבא ('של"ה הקדוש' שער האותיות חלק 'עשה טוב מקדושת המעור' ד"ה 'סוד ברכת הנישואין') (להרחבה על העולם הבא ראה מאמרינו לפרשת האזינו – 'חיי העולם הבא').

אין לנשמה הזאת שהתרשלה במצות פריה ורביה תקנה על ידי ייסורים כמו בשאר העבירות ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק יב), והיא לא באה אל המנוחה ('רקנאטי' על התורה פרשת וישב ד"ה 'ספר הבהיר אמר רבי רחומאי') ולא עולה לעולם הנשמות ('אור החמה' על זוהר פרשת וישב דף קפז ע"א ד"ה 'ואכיל ושתי' מהרמ"ק) ולא יכולה לשוב אל שורשה בעולם הבא ('נזר הקודש' על בראשית רבה ח, ח ד"ה 'לשעבר אדם' בשם הזוהר) עד שהקב"ה 'ישתול' אותה מחדש בעולם הזה ('רקנאטי' על התורה פרשת וישב ד"ה 'ספר הבהיר אמר רבי רחומאי'), כמו אילן שנטעו ולא הצליח, שעוקרים אותו ממקום גידולו ושותלים אותו מחדש במקום אחר ('מצודת דוד' על הטעמי המצוות להרדב"ז מצוה קכט ד"ה 'ודבר זה' בשם זוהר חדש מדרש רות). והקב"ה מַתְנֶה מראש עם כל הנפשות קודם בריאתן בעולם הזה, שלא ישובו לשורשן אלא כשיתעסקו בפריה ורביה ('נזר הקודש' על בראשית רבה ח, ח ד"ה 'לשעבר אדם' בשם הזוהר).

פעמים שהנשמה הזאת משוטטת עד שניתן לה רשות להיכנס בזרע של פריה ורביה (זוהר פרשת וישב דף קפז ע"א תא חזי ההוא גופא). ואז כשהיא תתגלגל שוב בעולם הזה היא תוכל לקיים מצות 'פריה ורביה' ולבוא על תיקונה (זוהר פרשת ויקרא דף ז ע"א סוף ד"ה 'ובר נש). ובגלגול החדש ה' יזכה אותה לאריכות ימים על מנת שיתאפשר לה להיתקן (זוהר פרשת וישב דף קפז ע"א ד"ה תא חזי ההוא גופא), כי על מה שהתקצרו ימיה בגלגול הקודם בגלל שלא השתדלה בפריה ורביה, הרי שבגלגול השני היא תאריך ימים כאשר תפרה ותרבה. ובגלגולה השני הנשמה תצליח בכל התורה שהתעסקה וידעה בגלגולה הראשון, וגם ותזכור אותה כבתחילה, דוגמת מה שעתיד האדם אחרי מותו לזכור ולהשיג את כל התורה שהתעסק בה בימי חייו ('אור החמה' על זוהר פרשת וישב דף קפז ע"א ד"ה 'תא חזי' ממהרח"ו).

אמנם אין הדבר נכון לגבי הגוף של אותו אדם שלא קיים פריה ורביה, לפי שכאשר יגיע העת של תחיית המתים וכל הגופות יקומו על ידי שיכנסו בהם ניצוצות מהנשמה שלהם כפי המצוות שקיימו בהיות הנשמה באותו הגוף – אזי אותו אחד שמת בלא בנים, כל חלקי ניצוצות נשמתו יכנסו בגוף השני שהתגלגל בו וקיים בו מצות 'פריה ורביה', אבל בגוף הראשון שלא קיים מצוה זו לא יכנס שום ניצוץ מנשמתו אלא רק אותו חלק 'הרוח' שנתן באשתו הראשונה ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק יב, 'שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה יא ד"ה וגם הסתפקתי). ומטעם זה אדם שמת בלי בנים, כל חלקיו הרוחניים שהם הנפש הרוח והנשמה מתגלגלים בגוף השני, ולא נשאר שום חלק מנפשו הרוחנית לגוף הראשון. ונחשב אז כאילו גופו הראשון לא היה כלל בעולם ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל פרק יב. וראה 'חסד לאברהם' מעין ב' נהר סד ד"ה והנה לא נצטוה) (להרחבה על 'תחית המתים' ראה מאמרינו לפרשת האזינו בנושא – 'תחיית המתים', להרחבה בעניין הרוח שנותן האדם באשתו הראשונה ראה מאמרינו לפרשת כי תצא – 'מצות יבום וחליצה').

חזקיה המלך נמנע מפריה ורביה לכן נגזר עליו מיתה וכרת מהעולם הבא

חזקיהו מלך יהודה, היה צדיק גמור וְהִרְבָּה תורה בישראל הפלא ופלא ('פלא יועץ' תחילת ערך 'פריה ורביה') ואף היה בו ניצוץ 'משיח' ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל ספר ישעיה ד"ה 'ובהיות שלא אמר שירה'). אך כיון שראה ברוח הקודש שייצאו ממנו בנים לא טובים (ראה 'מאיר בת עין' לר' מאיר ביקייאם בחלק השמטות דף קג ע"א ד"ה מעתה נבא), הוא נמנע מלהינשא ומלפרות ולרבות ('פלא יועץ' תחילת ערך 'פריה ורביה). ולכן על אף צדקותו הרבה הוא חלה ועמד למות בגלל הימנעותו זו (רש"י ישעיה לח, א). אז בא אליו ישעיה הנביא ואמר לו שהוא לא צריך להתערב בחשבונות שמים (גמ' ברכות דף י ע"ב), וניבא מה יקרה לו עקב הימנעותו מפריה ורביה כפי שנאמר "בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבוֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה" (ישעיה לח, א), "מֵת אַתָּה" – בעולם הזה, בחצי ימיך (גמ' ברכות דף י ע"ב, וראה 'ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל ספר ישעיה ד"ה ובהיות שלא אמר שירה), "וְלֹא תִחְיֶה" – לעולם הבא (ברכות דף י ע"ב) על אף כל המעשים הטובים והתורה. וכן הוא לכל אדם ואדם הנמנע מפריה ורביה, שאף על פי שיש בו תורה ומעשים טובים הוא לא נכנס במחיצתו של הקב"ה ואין לו חלק בעולם הבא ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קכט ד"ה ספק א').

חזקיהו החליט להתפלל ולהתחנן לה' מתוך חוליו, ושב אליו בחוזקה בעוד הוא מסב ראשו אל הקיר ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל ספר ישעיה ד"ה ובהיות שלא אמר שירה) שנאמר "וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה': וַיֹּאמַר אָנָּה ה' זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל" (ישעיה לח, ג). ואז בעקבות תפילתו ה' נענה לו שנאמר "הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (ישעיה לח, ה). אחר כך חזקיהו התחתן והביא שני בנים את מנשה ורבשׁקה, ושניהם אכן היו רשעים כפי שראה בתחילה ב'רוח הקודש'. ופעם אחת כשהיה מוליך את שני בניו על כתפיו לבית המדרש, אמר רבשׁקה "נקריב קרבן לעבודה זרה על צואריו של אבא". וכששמע זאת חזקיהו הוא מיד זרק אותו מעליו והרגו. וגם מנשה אחיו פתח ואמר "נצלה דגים על צוארו של אבא" – ואותו חזקיהו השאיר בחיים ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל ספר ישעיה על הפסוק 'הנה לשלום מר לי מר').

ישעיה הנביא השתמש בלשון הווה כאשר אמר לחזקיהו "מֵת אַתָּה" (ישעיה לח, א), ללמד שבזה שהאדם לא עוסק בפריה ורביה הרי הוא קרוי 'מת' בחיי חיותו. כך גם אמרה רחל ליעקב אבינו "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל, א) ('בן יהוידע' גמ' ברכות דף י, ע"א ד"ה אמר ליה מאי כוליה האי). וממעשה חזקיהו עולה שאדם חייב בפריה ורביה אפילו אם יודע שחלילה בניו יהיו רשעים, ורמז לדבר "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ" (בראשית ט, ז), "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ" – כלומר שאתם מצווים לפרות ולרבות אף על פי שיהיו בניכם רשעים כשרץ. על דרך זה נרמז בפסוק "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ז) ללמד שבני ישראל במצרים היו עסוקים בפריה ורביה אף על פי שרוב ישראל אז היו רשעים וטמאים כשרץ ('חוט של חסד' למחבר שבט מוסר פרשת שמות ד"ה 'ובני ישראל פרו וישרצו'). רק צריך האדם להשתדל כפי כוחו לגדל בניו כל ימי חייו לעבודתו יתברך, ואם בסוף חטאו ישלחם ביד פשעם ('עץ החיים' לר' יהודה בן חנין על טעמי המצוות מצוה מט בביאורו ד"ה לפרות ולרבות).

אדם שמשתדל בפריה ורביה ולא הצליח יבוא על תיקונו בסוד גלגול נשמות

אדם רגיל שנשׂא אישה ועסק בפריה ורביה, אך לא זכה להיבנות ממנה – לאחר שייפטר מהעולם הזה הקב"ה יחזיר אותו ואת אשתו חזרה לעולם הזה באמצעות גלגול נשמות על מנת שיחזור וייקח את אותה אישה, יקיים פריה ורביה וייבנה ממנה. ואף שהאישה לא מצוּוה בפריה ורביה (ראה שו"ע אבן העזר סימן א, יג), הרי שהיא חוזרת בגלגול נשמות בשביל בעלה לעזור לו לקיים את מצות פריה ורביה ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת משפטים ד"ה 'או ירצה ע"ד רמ"ז ג"כ וידבר בענין עונש מי').

אדם רגיל שנשׂא אישה וגם זכה להיבנות ממנה אבל ילדה לו רק בנים או רק בנות – אפילו אם הבנים או הבנות הם רבים מאוד, הרי שעדיין לא קיים את המצוה עד שיוליד זכר ונקבה (ראה שו"ע אבן העזר סימן א ה). לכן האישה שתצא מהעולם הזה תקבל טוב על עמלם של הילדים ובעבורם תלך לעולם הבא, וזכותם תעמוד לה ולא תצטרך לחזור בגלגול נשמות לעולם הזה – לפי שאין היא מצוּוה במצות 'פריה ורביה' ודי לה במה שהביאה בנים או בנות על מנת לזכות לשכר בעולם הבא. אבל בעלה שמחויב בפריה ורביה של בן ובת, יחזור חזרה בגלגול נשמות לעולם הזה לבדו על מנת להשלים מה שחסר לו בבן או בת ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת משפטים ד"ה 'או ירצה ע"ד רמ"ז ג"כ וידבר בענין עונש מי').

אדם צדיק שהיה שלם והשתדל בתורה הקדושה יומם ולילה וכל מעשיו היו לשמו של הקב"ה, אך לא זכה להביא ילדים או שחלילה היו לו ומתו – הרי אותה התורה שעסק בה היא זו שתגן עליו שיזכה על ידה לעולם הבא שנאמר "כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי: וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת" (ישעיה נו, ד – ה), "לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי" – אלו אותם צדיקים ועליהם נאמר "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת" (ישעיה נו, ד – ה) כי יהיה להם חלק לעולם הבא (זוהר פרשת וישב דף קפז ע"ב ד"ה רבי חייא בעא). לכן אדם אשר אינו מוליד לא יאמר "היות ו"הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ, יט) לכן אדם שאינו עושה פרי למטה והוא 'עץ יבש' הרי הוא גם נקצץ וכלה מן העולם" ('בית מועד' דרוש רביעי לתשובה פרק שלשים דף מו ע"א ד"ה ואמנה בפנים) – שאין הדבר כן חס וחלילה.

אם האדם לא נשׂא אישה ולא קיים פריה ובריה והיה הדבר לשם שמים מרוב חשק בתורה הקדושה ורצון לשקוד על דלתות בתי המדרש ובחר בתורה במקום אשתו הגשמית, ובתלמידיו במקום בילדיו – אז הקב"ה יסכים עמו ויפטור אותו מעונש מצות פריה ורביה, ויסייע בעדו להבין סודות רזי התורה ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת משפטים ד"ה 'או ירצה ע"ד רמ"ז ג"כ וידבר בענין עונש מי'). כך היה עִם חכם שנקרא בן עזאי בזמן חכמי התלמוד אשר נפשו חשקה בתורה ולא קיים מצות פריה ורביה. והיה זה על אף שסבר בעצמו שמי שלא מקיים 'פריה ורביה' כאילו שופך דמים (ראה גמ' יבמות דף סג ע"ב). וכמעשהו נפסק להלכה, שמי שנדבק בתורה כל ימיו ולא נשא אשה כבן עזאי אין בידו עוון ובלבד שאין יצרו מתגבר עליו (ראה שו"ע אבן העזר סימן א הלכה ד). אמנם בן עזאי לא ביטל לגמרי מצוה כל כך יקרה של פריה ורביה, שכן הוא ידע ברזי נשמתו שכבר השלים את מצות פריה ורביה בגלגול קודם שהיה בעולם הזה, ושכל ייעודו בגלגול הזה היה רק להגדיל תורה. לכן כאשר הוכיחו אותו שהוא לכאורה לא מקיים מה שהוא דורש על החובה לפרות ולרבות, אמר להם "ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה" (ראה גמ' יבמות דף סג ע"ב) ('מאמר אם כל חי' להרמ"ע מפאנו חלק ג סימן טו).

אדם חייב להתאמץ במצות פריה ורביה בצעירותו ובזקנותו

חייב כל אדם לישׂא אישה כדי לפרות ולרבות (שו"ע אבן העזר סימן א, א). ומצוה זו של פריה ורביה לא תתבטל לעולם אפילו אחרי שה' יעביר את רוח הטומאה מן הארץ, והיא תהיה אז בקדושה וטהרה ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ג פרק פה דף רעג ד"ה ורש"ל ז"ל ועיי"ש מה עוד שכתב בזה). לכן אפילו אם האדם כבר קיים מצות פריה ורביה, הרי הוא מצוּוה מדברי סופרים שלא להתבטל מלפרוֹת ולרבוֹת עוד, כל זמן שיש בו כוח (רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה טז). ונרמז הדבר בפסוק "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ" (בראשית ט, ז), "וְאַתֶּם" – פתח את הפסוק באות ו' שהיא אות של חיבור ותוספת, להגיד שאפילו שקיימתם "פְּרוּ וּרְבוּ" עדיין תמשיכו לפרות ולרבות ('מזבח אליהו' למחבר 'שבט מוסר' מדרש נח ד"ה 'עוד נראה אמר ואתם'). ומי שאכן מתאמץ ומוליד ילדים, נקרא ידידו של הקב"ה (זוהר פרשת וישב דף קפז ע"א ד"ה אוכלי לחם). לכן אדם שזכה להביא בנים בימי נעוריו לא יגיד "די לי" או אם השתדל בימי נעוריו ולא עלתה בידו לא יגיד "אני זקן עתה ואינני רוצה לעסוק עוד בפריה ורביה" אלא יתאמץ גם בימי זקנותו לקיים פריה ורביה (זוהר פרשת וישב דף קפח ע"א ד"ה ולערב אל תנח).

ועל זה אמר שלמה המלך החכם מכל אדם "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵע אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים" (קהלת יא, ו), "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ" – אלו הבנים שהוא מתאמץ להביא בצעירותו, "וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ" – אלו הבנים שצריך האדם להתאמץ להביא בזקנותו. והסיבה לכך "כִּי אֵינְךָ יוֹדֵע אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה" שאין אדם יודע איזה מהם יהיו מוכשרים יותר במעשיהם, ויגנו ויסייעו בעדו בעולם הבא (זוהר פרשת וישב דף קפח ע"א ד"ה ולערב אל תנח) לעמוד לו נגד 'האויבים' המקטרגים ('כתם פז' על זוהר פרשת וישב דף קפח ע"א ד"ה וירע בעיני ה') ולהצילו מדינה של גהינום, ולהכניסו לגן עדן להתעדן נפשו עם הצדיקים שנאמר "וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ" (משלי כט, יז) ('מאה שערים' המיוחס לרקנאטי שער חמש ועשרים ד"ה ועל דרך האמת). שעל ידי בנים צדיקים אדם נמצא בעולם הבא אך נחשב לחי בעולם הזה ('יד יוסף' לר' יוסף צרפתי פרשת וישלח דרוש שני דף נב ע"ב ד"ה והנה באמת). וכך עשה בועז אחרי שפסק הרעב שהיה בערוֹב ימיו ואכל ושׂבע וברך על גורנו, הוא ביקש לשׂאת אשה (ראה 'רות רבה' ה, טו) כדי לעסוק בפריה ורביה, על אף שהיה מופלג בזקנותו ('דנא פשרא' על מגילת רות למחבר שבט מוסר דף נב ע"ב ד"ה וייטב לבו וד"ה 'אך בזה שפירשנו' בשם אבות דרבי נתן).

לכן אם אדם נשׂא אישה בצעירותו והיא חלילה נפטרה, יישא אישה נוספת בזקנותו. ואם יש לו ילדים מימי נערותו, יביא עוד ילדים גם בימי זקנותו (גמ' יבמות דף סב ע"ב) ויש בזה מדת חסידות ('דנא פשרא' על מגילת רות למחבר שבט מוסר דף נב ע"ב ד"ה וייטב לבו וד"ה אך בזה שפירשנו). וכל נפש שהאדם מביא הוא עולם מלא, כמו אברהם אבינו שהיה רק אחד ויצאו ממנו כל ישראל. ולא יחוּשׁ לצער גידול הבנים ולהוצאות הבית המרובות ויתרצה רק בשניים או שלושה ילדים, אלא ראוי לו לטרוח טרחה מרובה לפי שהכל הוא כאין ואפס לנגד התועלת הנמשכת מן הזרע אם בסוף כל הדורות ייצא מחלציו איש טוב ירא אלוקים, ודי לו בזה ('פלא יועץ' ערך פריה ורביה ד"ה 'ואפילו אם כבר'). והחושש בשביל הוצאות הממון הרי זה מקטני אמנה, שה' זן ומפרנס לכל ('פלא יועץ' ערך פריה ורביה ד"ה 'ואפילו אם כבר'). וכמו שנגאלו עם ישראל במצרים בזכות שהיו פרים ורבים, כמו כן יגאלו לעתיד לבוא בזכות שיהיו פרים ורבים שנאמר "כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ" (ישעיה נד, ג) ('תנא דבי אליהו זוטא' פרק יד, ח) במהרה בימינו, אמן.