פרשת חיי שרה - זיווגו של האדם

זיווגו של האדם

אברהם אבינו שלח את אליעזר להביא בת זוג ליצחק שנאמר "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי: וְאַשְׁבִּיעֲךָ בה' אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹקֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ: כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק" (בראשית כד, ב – ד). יצחק היה בן ארבעים שנה בעת שלקח את רבקה לאישה שנאמר "וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה" (בראשית כה, כ). ורבקה היתה בת שלוש שנים ושלושה ימים בשעה שיצאה מבית אביה ('מסכת סופרים' כא, ט) והלכה להינשא ליצחק, שהמתין לה אחר כך עוד עשר שנים עד שהגדילה ועוד עשר שנים עד שנפקדה ('עץ הדעת טוב' פרשת תולדות ד"ה 'ויעתר וכו' עוד הגדיל להודיע' וראה ד"ה 'ויהי יצחק וכו' יראה גם אם').

ויש להבין, מדוע יצחק לקח לאישה דווקא את רבקה על אף היותה צעירה מאוד, ועוד שעל ידי כך נאלץ להמתין הרבה שנים עד שנפקדה?

גופו של אדם הראשון היה מורכב מזכר ונקבה יחד

כל נשמות ישראל נוצרו קודם בריאת העולם והושׂמו תחת 'כסא הכבוד' אשר שׁם הוא 'מחצב הנשמות' ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת עקב על הפסוק 'עוד ויענך וירעיבך' ד"ה ונחזור לענין). שׁמה צוּירו הנשמות בדיוק באותה הצורה שעתיד הגוף להיות נוצר ונברא מזרע האיש והאישה ('מדרש האיתמרי' סוף דרוש ב' קול כלה ד"ה 'כל הנשמות' בשם ר' אליעזר מגרמיזא). והן היו נמצאות שם זוגות זוגות לפני הקב"ה, נשמת זכר ונשמת נקבה (זוהר פרשת לך לך דף צא ע"ב ד"ה ותא חזי בכל, עפ"י זוהר פרשת וילך דף רפג ע"ב ד"ה תא חזי והא אתמר) והיווּ כל אחת מהן בן זוג לשני ('כתם פז' לר' שמעון לביא מחבר הפיוט 'בר יוחאי' על זוהר פרשת לך לך דף צ ע"ב ד"ה 'א"ר יהודה קב"ה מזווג זיווגין'). שם הן היו מחוברות כאחת (זוהר פרשת לך לך דף צא ע"ב ד"ה אמר רבי אבא) עד שנקראו 'נפש אחת' על שם שורשם העליון. לכן אמרו רבותינו כי זכר בלא נקבה הוא 'חצי גוף' (ראה גמ' יבמות דף סג ע"א בשם ר' אלעזר) ('נזר הקודש' על בראשית רבה פד, כ ד"ה ולאחיותיהם).

מאז הבריאה כאשר עולה רצון ה' שאישה תתעבר, הוא מְצַוֶּה למלאך ('מדרש האיתמרי' סוף דרוש ב' קול כלה ד"ה 'כל הנשמות' בשם ר' אליעזר מגרמיזא) הנקרא בשם 'לילה' (זוהר פרשת לך לך דף צא ע"ב ותא חזי בכל) והממונה על ההריון ('מדרש האיתמרי' סוף דרוש ב' קול כלה ד"ה 'כל הנשמות' בשם ר' אליעזר מגרמיזא) של כל בני האדם (זוהר פרשת לך לך דף צא ע"ב ותא חזי בכל) שעליו נאמר "וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר" (איוב ג ,ג) ('אור החמה' על זוהר פרשת לך לך דף צא ע"ב ד"ה 'מליל עמיה' מהרמ"ק), ללכת ל'פרגוד' ולהסתכל בצורה של נשמה פלונית ולהטיל באישה את אותה הצורה. וכך הוא עושה ('מדרש האיתמרי' סוף דרוש ב' קול כלה ד"ה 'כל הנשמות' בשם ר' אליעזר מגרמיזא). וכאשר נמסרת בידו הנשמה שיורדת לעולם (עפ"י זוהר פרשת לך לך דף צא ע"ב ותא חזי בכל) הוא מוריד אותה בתוך אותה הטיפה המיועדת לה ('אור החמה' על זוהר פרשת לך לך דף צא ע"ב ד"ה 'מליל עמיה' מהרמ"ק) (להרחבה על מקור נשמות ישראל ראה מאמרינו לפרשת ןאתחנן – 'סגולת נשמות ישראל').

נשמות הזכר והנקבה יורדות ביחד מהמקור העליון למטה, והיו צריכות גם לבוא לעולם הזה ביחד ולהיוולד ביחד (זוהר פרשת תזריע דף מג ע"ב ד"ה תנינן היינו). כך אכן היה בתחילה עם אדם הראשון שבעת יצירתו היה 'דוּ-פרצופין' מזכר ונקבה ('מדרש תנחומא' פרשת תזריע אות א) כלומר שני גופות מושלמים של זכר ונקבה שהיו דבוקים בגבם זה לזה ('עץ יוסף' על מדרש תנחומא פרשת תזריע אות א. ראה זוהר פרשת ויצא דף קסה ע"א ד"ה תא חזי האי קרא). לכן נאמר על האדם מה שלא נאמר על אף בעל חי אחר "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז) וכן "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם" (בראשית ה, ב) לפי שהוא נברא זכר ונקבה דבוּק זה עם זה, ורק אחר כך ה' ניסר והפריד אותם והציב את חוה מול אדם הראשון (רש"י בראשית פרק א כז, הרמ"ד וואלי פרשת בראשית פרק א' ד"ה 'והנה כשם שהמאציל') ותיקן את החיתוך שבגבם (ביאור 'עץ יוסף' על מדרש תנחומא תזריע אות א).

אדם וחוה נבראו כאחד ובזיווג אחד (זוהר פרשת ויצא דף קסה ע"א ד"ה תא חזי האי קרא) כשהם מחוברים דו-פרצופין ('בעלי ברית אברם' לר' אברהם אזולאי זצ"ל סוף פרשת בראשית ד"ה זה ספר תולדות, 'צרור המור' לר' אברהם סבע פרשת בראשית ד"ה ובמדרש מצאתי, 'כתם פז' לר' שמעון לביא מחבר הפיוט 'בר יוחאי' על זוהר פרשת ויצא דף קסה ע"א ד"ה 'ויעקב הלך לדרכו'), ועל כך אמר אדם הראשון בנבואה "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵֽעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (בראשית ב, כג) כלומר שלדורות אין אחדות בין בני זוג אלא בנפשם, אך הפעם האחדות היא גם בגוף להיות מחוברים לאחד ('נזר הקודש' על מדרש רבה בראשית ח, א ד"ה זכר ונקבה בראם) ואז היה זיווג מושלם מצד גופם ונשמתם. לכן מיד קרא להם ה' בשם אחד בלבד "אָדָם" כפי שנאמר "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם" (בראשית ה, ב), כאשר "אָדָם" הוא שם חשוב הרומז על תכלית שלימותם ואשר מוֹרה על מעלת זיווגם ('בעלי ברית אברם' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א סוף פרשת בראשית ד"ה זה ספר תולדות).

האיש ובת זוגו נבראים בעולם הזה בגופות נפרדים ובזמנים שונים

כאשר אדם וחוה חטאו באכילת עץ הדעת (ראה 'שער הכוונות' בתחילת דרוש א' לראש השנה) זה גרם שהנשמות שיצאו אחריהם מלמעלה ירדו לעולם הזה כאשר הן נפרדות, ונכנסו ('זוהר חדש' ליקוטים שבסוף הספר דף עד ע"א ד"ה ועל דא תנינן) בתוך טיפות זרע (עפ"י 'אור החמה' על זוהר פרשת לך לך דף צא ע"ב ד"ה 'מליל עמיה' מהרמ"ק) בגופים שונים ('זוהר חדש' ליקוטים שבסוף הספר דף עד ע"א ד"ה ועל דא תנינן) של בני האדם (זוהר פרשת לך לך דף צא ע"ב ותא חזי בכל), הזכר במקום אחד והנקבה במקום אחר ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל על הפסוק 'ויצא יעקב מבאר שבע', זוהר פרשת תזריע דף מג ע"ב ד"ה תנינן היינו), כל אחד ואחד לפי הגוף הראוי למשכנו ('כתם פז' על זוהר פרשת לך לך דף צ ע"ב ד"ה 'והנה הכתובים'). לכן מאז חטא אדם הראשון כבר לא נקראת הנקבה בשם "אָדָם" (בראשית ה, ב) כפי שנקראה כאשר היתה מחוברת לאדם הראשון. אך בכל אופן היא נקראת בשם 'בת זוגו' של הזכר מצד הנשמות שנבראו יחד ('בעלי ברית אברם' סוף פרשת בראשית ד"ה זה ספר תולדות).

בתחילה בני האדם נולדו יחד עם בת זוגם בבטן אחת כתאומים (זוהר פרשת אחרי מות דף עז ע"א ד"ה תאנא בתר). כך היו קין הבל ושׁת בניו של אדם הראשון ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף עז ע"א מהרמ"ק) שכל אחד מהם נולד עם תאומתו ונשׂא אותה לאשה (זוהר פרשת אחרי מות דף עז ע"א ד"ה תאנא בתר). וכן היה עם השבטים הקדושים שכל אחד מהם נולד עם תאומה ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לו), כמופת וסימן שיצאו משורש אחד ('נזר הקודש' על בראשית רבה פד, כ ד"ה ולאחיותיהם) וזה זיווגם ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לו) וכדי שיהיו שוב ל'אחד' ('נזר הקודש' על בראשית רבה פד, כ ד"ה ולאחיותיהם). ורק יוסף הצדיק ודינה לא נולדו עם בן זוגם, כי ליוסף היתה מיועדת אֹסנת בִּתָּהּ של דינה משכם בן חמור ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לו). ואילו את דינה נשׂא איוב (בראשית רבה יט, יב) ויש אומרים שמעון בן לאה (בראשית רבה פ, יא). ואחרי נתינת התורה כבר נאסר על האדם להתחתן עם אחותו (ראה ויקרא יח פסוק ט) (זוהר פרשת אחרי מות דף עז ע"א ד"ה והא אוקמוה וד"ה האי בקדמיתא) (להרחבה בעניין זיווגם של יוסף ודינה ראה מאמרינו לפרשת וישלח – 'מעשה דינה בת יעקב').

אחר כך החלו הנשמות לרדת לעולם הזה בנפרד, לפעמים מקדימה לרדת נשמה של אחד לפני נשמת השני ((זוהר פרשת לך לך דף צא ע"ב ותא חזי בכל, זוהר פרשת וילך דף רפג ע"ב ד"ה תא חזי והא אתמר), כאשר בדרך כלל נשמת האדם מקדימה לבוא לפני נשמת בת זוגו ('חסד לאברהם' מעין שני נהר סה ד"ה והקשה שהרי) והוא כפי מנהג העולם שעל פי רוב האיש גדול בשנים מאשתו, ודבר זה מכוון על פי הסוד ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ג פרק נח דף קצו ד"ה 'ומה שמורגל' בשם הרמ"ז ועיי"ש סודו). מטעם זה בשעת העיבור של נשמת האדם בבטן אמו מכריז הקב"ה באמצעות בת קול "בת פלוני לפלוני" (גמ' סנהדרין דף כב ע"א, גמ' סוטה דף ב ע"א), ואי אפשר אז להכריז 'פלונית לפלוני' אלא רק 'בת פלוני לפלוני', לפי שעדיין אין לנקבה גוף שהרי דרך הזכר להקדים לבוא בעולם. וכיוון שנשמתה כבר מוכנה ביד הקב"ה ועתידה לבוא בתוך 'בִּתוֹ של פלוני', לכן אומרת הבת קול "בת פלוני" לפלוני ('חסד לאברהם' מעין שני נהר סה ד"ה והקשה שהרי).

ועל לִקוּחֵי אישה לנישואין נאמר "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה" (דברים כד, ה) ולא נאמר "כי תלקח אשה לאיש" משום שדרך האיש לחזר אחרי האישה ואין דרכה של האישה לחזר אחרי האיש. והמשילו את זה רבותינו לאדם שאבדה לו אבידה שהדרך היא ש"בעל אבידה מחזר על אבידתו" (ראה גמ' קידושין דף ב ע"ב) (השמטות הזוהר ח"א סימן כד דף רנז ע"א ד"ה תא חזי רזא עלאה). והאישה נקראת בשם 'אבידתו של האדם' משום שבעת צאת נשמתה ונשמת האיש לעולם הזה, נפרדה נשמתה של האישה מהאיש ואבדה ממנו ('כתם פז' על זוהר פרשת לך לך דף צ ע"ב ד"ה וענין הכרוז'). אם האדם זוכה הוא מוצא אותה שנאמר "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב" (משלי יח, כב). אך לפעמים אינו זוכה בה עד אשר תנשא קודם לאדם אחר ואחר כן יזכה בה. ולפעמים אינו זוכה בה לעולם ('רקנאטי' על התורה פרשת כי תצא ד"ה כי תצא למלחמה).

כל הזיווגים הם מאת ה' יתברך לבדו שרק הוא יודע לזווג הנשמות שנפרדו

עניין הזיווגים נמצא בידי הקב"ה (זוהר לך לך דף פה ע"ב ד"ה 'וכד נשמתין' ודף צא ע"ב ד"ה ותא חזי בכל אנון) ותלוי ברצונו יתברך (עפ"י 'זוהר חדש' ליקוטים שבסוף הספר דף עד ע"א ד"ה ועל דא תנינן) ולא נמסר לאף אחד אחר (זוהר פרשת לך לך דף פה ע"ב ד"ה וכד נשמתין נפקין) לפי שרק הוא יודע מהו זיווגו של האדם, ויכול למצוא ולחבר לו את נשמת הנקבה שהיתה עמו לפני שירד לעולם הזה (זוהר פרשת לך לך דף פה ע"ב ד"ה וכד נשמתין נפקין, עפ"י זוהר פרשת לך לך דף צא ע"ב ד"ה אמר רבי אבא. וראה 'בראשית רבה' פרשה סח, ג) רק ה' יתברך יודע לכוון את החיבור הקדמוֹני של הנשמות המקושרות מעת ירידתם מן האוצר העליון, וכל ניסיון של בשר ודם להידמות בזה ליוֹצר נועד לכישלון, כי אין אהבה אלא במקום 'חיבור' וכנגדה קופצת השנאה בין אנשים במקום בו יש 'פירוד' (הרמ"ד וואלי פרשת בראשית פרק א' ד"ה 'והנה כשם שהמאציל'. ראה מעשה בזה ב'מדרש תנחומא' פרשת כי תשא אות ה). ומכל מקום, גם זיווג שאינו הגון כמו שמשון ודלילה הוא מאת ה' יתברך, כי עמקו מחשבות ה' ודרכיו על אף שטעם הדבר נעלם ונסתר מבני האדם ('נזר הקודש' על בראשית רבה סח, ג ד"ה ר' אבהו).

אין זיווגו של האדם במקרה אלא בהשגחה פרטית מאת ה' יתברך ('נזר הקודש' על בראשית רבה סח, ג ד"ה ר' אבהו), כאשר לפעמים הזיווג בא אל האדם כמו אצל יצחק כאשר רבקה באה אליו שנאמר "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים" (בראשית כד, סג), ולפעמים האדם הולך לזיווגו כמו שהיה אצל יעקב שהלך אל בית לבן ('בראשית רבה' סח, ג) שנאמר "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כח, י) ('זכר דוד' מאמר ג פרק נח דף קצה ד"ה 'ומעתה נחזור' בשם המדרש) וכן היה אצל משה רבינו שהלך למדין ופגש את בנות יתרו שנאמר "וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן" (שמות ב, טו) ('בגדי אהרן' על התורה לר' אהרן דרשן פרשת תולדות דף כג ע"א ד"ה ויאמר יצחק אל בנו). ודבר זה הוא ראיה כי הזיווג הוא מה' יתברך, כי אם תמיד מקורם של בני הזוג היה ממקום אחד, אזי קרוב הדבר לומר שזיווגם היה בדרך הטבע. אבל בהיות שמתחילה שניהם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב ושוב התקרבו למקום אחד ונזדווגו יחד, הרי זה סימן להוכיח שהיה בהשגחת ה' המסבב את כל הסיבות ('נזר הקודש' על בראשית רבה סח, ג ד"ה ר' אבהו).

ואף על פי שנראה כי זיווגו של האדם מתגלגל והולך על פי הטבע בהשתדלות אנושית – אין זה כך, אלא הכל מאת ה' המסבב את כל הסיבות. כך היה עם יעקב אבינו שאף על פי שהיה נראה כי הוא יצא מבית אביו משום הפחד מפני עשו הרשע, מכל מקום באמת כל זה היה מאת ה' כדי שילך חרנה אחרי זיווגו. ולולא כן היה רווח והצלה למקום ברוך הוא להציל את יעקב באופן אחר או שיצחק אביו היה מברכו בלב שלם ונפש חפצה ולא היה צריך יעקב לקחת הברכות בעורמה וממילא לא היה לעשו שום תרעומת עליו. לכן נאמר "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָֽנָה" (בראשית כח, י) כי כל עיקר יציאתו של יעקב היה ללכת אל חרן אחרי זיווגו. וזה גם הטעם שמיד בבואו לחרן נזדמן לו זיווגו על הבאר, לומר שעיקר תכלית הספור הזה להורות בענין הזיווג שהוא בהשגחה פרטית מאת ה'. וכן היה אצל יצחק שלא היה רגיל לצאת החוצה, אך בהשגחה פרטית הגמלים שנשאו את רבקה סטוּ מן הדרך הכבוּשׁה ובאו לשׂדה בדיוק באותה העת שיצחק יצא לשם שנאמר "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (בראשית כד, סג), והוא אות ומופת לזיווגו ('נזר הקודש' על בראשית רבה סח, ג ד"ה ר' אבהו).

כאשר נישאים ומתאחדים בני הזוג הם נעשים גוף אחד ונשמה אחת (זוהר פרשת לך לך דף צא ע"ב סוף ד"ה אמר רבי אבא. וראה גם ב'עץ הדעת טוב דרושים' למהרח"ו זצ"ל מאמר לחתן דף לא ע"א) כפי ששורש נפשם למעלה הוא אחד, ויחד נקראים 'אדם' (ראה גמ' יבמות דף סג ע"א בשם ר' אלעזר) ('נזר הקודש' על בראשית רבה פד, כ ד"ה ולאחיותיהם). לכן אמרו רבותינו שיש חן אישה על בעלה (ראה גמ' סוטה דף מז ע"א) כי נפשו של האדם יודעת מאד שהם למעשה 'נפש אחת'. ועל כן גם אין האישה כורתת ברית אלא למי שעשאה 'כלי' (ראה גמ' סנהדרין דף כב ע"ב) כי גם נפשה יודעת מאד איך הם היו מאז ומקדם "לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד). ועל זה אמר דוד המלך בתהלים "אוֹדְךָ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד" (תהלים קלט, יד), "וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד" – שהנפש יודעת את הזיווג הראוי לה ('אגרא דכלה' למחבר 'בני יששכר' פרשת מטות ד"ה 'וכל אשה יודעת איש').

האהבה הקדמונית היא זו שמחזירה את בני הזוג לחיבורן הגשמי כפי שהיו אז בחיבורן הרוחני (הרמ"ד וואלי פרשת בראשית פרק א ד"ה והנה כשם שהמאציל), ומה שהיה להם למעלה הוא למעשה מה שיהיה בבואם לעולם הזה למטה (עפ"י 'כתם פז' על זוהר פרשת לך לך דף צ ע"ב ד"ה 'א"ר יהודה קב"ה מזווג זיווגין'). מטעם זה אף שהאיש והאישה נולדים מאב ואם שונים ואף במדינות זרות ובאקלימים שונים הם יכולים להתאחד, ואף רואים כי על פי רוב טבע האיש והאישה דומים – וכל זה לפי שנשמותיהם ממקור ושורש אחד וזה מהווה ומדבק אותם בקשר אמיץ וחזק. וזה מה שנאמר "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד). ואשרי אדם שזוכה לחבר את נפש הזכר שלו עם נפש הנקבה של בת זוגו כפי שהיה בתחילה, שאז הוא שלם כראוי (זוהר פרשת לך לך דף פה ע"ב ד"ה וכד נשמתין).

אדם בלי בת זוג הוא חסר ופגום ולא נקרא 'גוף שלם' אלא רק חצי גוף

כאשר האדם נושׂא אישה הוא חוזר להיקרא שוב בשם "אָדָם" (בראשית ה, ב) (זוהר פרשת נשא דף קמה ע"ב ד"ה אמר רבי יהודה) שהוא שם המתאר כללוּת של 'זכר ונקבה' (זוהר פרשת נשא דף קמה ע"ב ד"ה אמר רבי יהודה, זוהר בראשית דף נה ע"ב ד"ה תא חזי בכל אתר). ואז יכול לחוּל על שניהם ברכת ה', לפי שהברכות נמצאות רק במקום בו נמצאים זכר ונקבה יחד שנאמר "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם" (בראשית ה, ב) (זוהר בראשית דף נה ע"ב ד"ה תא חזי בכל אתר, זוהר ויצא קסה ע"א ד"ה תא חזי האי קרא) לא נאמר "וַיִּקְרָא אֶת שְמוֹ אָדָם" אלא "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם" – כי רק כשהם "זָכָר וּנְקֵבָה" יחד אז מתקיים "וַיְבָרֶךְ אֹתָם" (זוהר פרשת בראשית דף נה ע"ב ד"ה תא חזי בכל אתר. ראה זוהר פרשת חיי שרה דף קכב ע"א ד"ה רבי אלעזר).

וכל זמן שהאדם לא נשׂא אישה הרי שכל שבח סר ממנו, אין הוא בכלל 'אדם' ואינו כדאי להתברך (יבמות דף סג ע"א, זוהר ויקרא דף ה ע"א ד"ה ובגין כך) לפי שהוא רק 'חצי גוף' ואין הברכה שורה בדבר חסר ופגום אלא במקום שלם, ולא ב'חצי דבר' אלא בדבר שלם (זוהר פרשת האזינו דף רצו ע"א ד"ה 'ומהכא מאן דלא' אדרא זוטא), ומחמת כן גם לא שׁוֹרה עליו השכינה (זוהר פרשת בהר דף קט ע"ב רעיא מהימנא ד"ה דבר נש). וזו הסיבה שכאשר נתנו עם ישראל 'מחצית השקל' ככופר נפש על מעשה העגל (ראה גמ' ירושלמי דף ט, ב פרק ב הלכה ג) הם נתנו מחצית השקל ולא שקל שלם, שנאמר "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לה'" (שמות ל, יג), לפי שהחוטאים במעשה העגל היו דווקא הגברים והם רק 'חצי גוף' בלי נשותיהם, לכן נתנו רק 'מחצית' השקל ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו זצ"ל פרשת כי תשא ד"ה עונם שחטאו בעגל).

שלימות האדם הוא רק אם נשׂא אישה, כפי שיצר בורא העולם בתחילת הבריאה את האדם הראשון שכבר היתה כלולה בו הנקבה, ושעל כך נאמר "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר" (קהלת ז, כט) (זוהר ויקרא דף יט ע"א ד"ה ואם כל עדת). לכן כאשר הוזכר תולדות אדם הראשון בתחילת ספר דברי הימים, הוא נכתב עם אות א גדולה ('אור החמה' על זוהר פרשת ויחי דף רלט ע"א ד"ה 'רוח הקדש' מהרמ"ק) שנאמר "אָדָם שֵׁת אֱנוֹשׁ" (דברי הימים א, א) לרמוז שאדם הראשון היה מושלם כיוון שנברא 'זכר ונקבה' (זוהר פרשת ויחי דף רלט ע"א ד"ה 'תו הכא שכינתא') ונקראו אז שניהם בשם 'אדם' ('אור החמה' על זוהר פרשת ויחי דף רלט ע"א ד"ה 'רוח הקדש' מהרמ"ק). ומטעם זה הצטווה אהרן הכהן שלא להיכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים עד אשר יישׂא אישה (ראה יומא דף יג ע"א, וכן ראה זוהר פרשת שמיני דף לז ע"ב ד"ה אמר ליה רבי פנחס), ואף התקינו לו אישה נוספת שמא תמות אשתו וחלילה לא יהיה נשוי בזמן העבודה. כי אם אין לאדם אישה אז הוא רק 'חצי גוף' ואילו הכהן גדול צריך להיות 'תמים' כשם שמקריב לא-ל תמים ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות עשה מצוה קט).

אדם הראשון הבין שאין ראוי לקרוא בשׁם אלא למי שהוא שלם בבריאתו. לכן כאשר באו לפניו כל בעלי החיים שניים שניים 'זכר ונקבה' וראה שהם 'שלמים' אז הוא קרא להם בשמות. אך לעצמו נמנע אדם הראשון מלתת שֵׁם כי חשב שהוא חסר ביחס לבעלי החיים. וזה מה שנאמר "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, כ), "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת" – שקרא לכל בעלי החיים שמות משום שהיו מושלמים זכר ונקבה, אך לעצמו לא קרא כי "לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" ('בית אלקים' להמבי"ט פרק י' ד"ה וכן ממה שנודע) היות שבת זוגו היתה צמודה לאחוריו ולא היה יכול לשעשע עמה, עד שהיה נראה לו כאילו הוא לבדו. אז ריחם עליו ה' יתברך והחליט להפרידה ממנו ולהביאה לפניו ('ילקוט חדש' ערך אשה ועניני פריה ורביה אות כב בשם רבי אחא). לכן רק אחרי שהרדימו ה' יתברך והפריד את חוה ממנו, ראה אדם הראשון את עצמו שלם כמו שאר בעלי החיים ואז קרא לו ולאשתו בשמות 'אִישׁ' ו'אִשָּׁה', כפי שנאמר "וַיִּבֶן ה' אֱלֹקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם: וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" (בראשית ב, כב – כג) ('בית אלקים' להמבי"ט פרק י' ד"ה וכן ממה שנודע).

כאשר אדם עם נשמה חדשה פוגש את בת זוגו זהו 'זיווג ראשון'

עד חורבן בית המקדש היו באות נשמות חדשות לעולם ('זרע שמשון' פרשת בראשית ד"ה 'מדרש בשם ס' בפליאה' בשם כתבי האר"י ז"ל) וכשהן היו באות בפעם הראשונה לעולם הזה ('חסד לאברהם' מעין שני נהר סה ד"ה וכן ענין זה בהקדמה)), היו באות עם בת זוגם שמשורש נשמתם אשר גם באה פעם ראשונה לעולם הזה ('חסד לאברהם' מעין שני נהר סה ד"ה וכן ענין זה בהקדמה). וכאשר הגיע זמנו של האדם הזה להינשא, אזי ברגע אחד הזדמנה לו בת הזוג בלי טורח כלל ועיקר ובלי שום קטטה ('ליקוטי תורה' על תהלים להאר"י ז"ל, מזמור סח, 'שער הגלגולים' להאר"י ז"ל תחילת הקדמה כ', 'ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל תחילת פרק יג) וזכה אל השלום ואל קיום הבית ונחת רוח ('חסד לאברהם' מעין שני נהר סה ד"ה ויש ב' פנים). זיווג זה עם בת הזוג האמיתית הוא מין במינו כמו גפן בגפן ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל תחילת פרק יג) והוא הנקרא 'זיווג ראשון' ('כתם פז' על זוהר פרשת ויחי דף רכט ע"א ד"ה וסוד אמרם כאן בזווג). ולזה רמז רש"י עליו השלום שידע את סוד הגלגול וכתב ש"זיווג ראשון לפי המזל" (ראה רש"י גמ' סוטה דף ב ע"א ד"ה זוג ראשון) ('כתם פז' על זוהר פרשת ויחי דף רכט ע"א ד"ה ואולי כי אל זה), כי על ידי המזל מתגלגל שישׂא זה את זו, כפי חיבורם קודם צאתם לעולם הזה ('משיב נפש' להב"ח על מגילת רות פרק ג דף מה ע"ב אות ב).

על זיווג זה הנקרא בשם 'זיווג ראשון' ('ליקוטי תורה' על תהלים להאר"י ז"ל, מזמור סח, שער הגלגולים להאר"י ז"ל תחילת הקדמה כ') מכריזים ארבעים יום קודם יצירת הוולד "בת פלוני לפלוני" (ראה גמ' סנהדרין דף כב ע"א, וכן סוטה דף ב ע"א) ('גליא רזיא' דף לח ע"א טור א ד"ה תדע כי בענין) ואין הזיווג הזה תלוי במעשה האדם לפי שהוא נגזר לו כבר מששת ימי בראשית ('עץ הדעת טוב דרושים' למהרח"ו מאמר לחתן דף ל ע"א ד"ה ולהבין זה נבאר) ועליו נאמר ש"כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה" (ראה גמ' יבמות דף סב ע"ב) ('עץ הדעת טוב' דרושים מאמר לחתן דף ל ע"ב). בזיווג זה היו אברהם ושרה, יצחק ורבקה ('חסד לאברהם' מעין שני נהר סה ד"ה וכן ענין זה) יעקב ורחל. לכן יעקב אמר על רחל אמנו "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה" (בראשית מח, ז), ואמר כך לפי שהיא היתה בת זוגו העיקרית שעליה אמרו רבותינו "אין אדם מת אלא לאשתו ואין אשה מתה אלה לבעלה" (ראה גמ' סנהדרין דף כב ע"ב) ('עץ הדעת טוב' פרשת ויחי ד"ה 'ומולדתך וכו' אינו בידי כי הרי').

יצחק אבינו המתין ולא התחתן עד שהגיע לגיל ארבעים ולקח לאישה את רבקה ('עץ הדעת טוב' פרשת תולדות ד"ה 'ויעתר וכו' עוד הגדיל להודיע' וראה ד"ה 'ויהי יצחק וכו' יראה גם אם') בת זוגו ('נזר הקדש' על בראשית רבה ס, יג ד"ה אמנם) שהיתה בגיל שלוש שנים. וגם אז המתין לה עוד עשר שנים שתהיה גדולה ועוד עשר שנים כיוון שלא ילדה לו – עד שהוא היה כבר בן ששים שנה ורק אז זכה שנפקדה אשתו רבקה ונולדו יעקב ועשו שנאמר "וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם" (בראשית כה, כו). ואף שלא היה צריך מהדין להמתין לה כלל לפי שהיתה עקרה, הוא המתין כי ידע שהיא בת זוגו הראויה לו מן השמים ('עץ הדעת טוב' פרשת תולדות ד"ה 'ויעתר וכו' עוד הגדיל להודיע' וראה ד"ה 'ויהי יצחק וכו' יראה גם אם'). וכיוון שהיה זה 'זיווג ראשון' הוא היה בלי קטרוגים ועיכובים, כפי שאמרו בני משפחת רבקה "וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מה' יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב: הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'" (בראשית כד, נ – נא) ('קרבן שבת' לא' בצלאל הדרשן פרק א' סימן ד ד"ה 'ובזה יתורץ הפסוקים').

על האדם שלוקח את נשמת בת זוגו אמרו רבותינו "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות" (גמ' גיטין דף צ ע"ב) כשהכוונה היא ל'מזבח העליון' הרוחני שמוריד דמעות כאשר אדם מגרש את האישה שהיא בת זוגו ('מעבר יבוק' שפת אמת פרק ט ד"ה וגם כן) כי נבראו יחד נשמותיהם ('ערבי נחל' בראשית דרוש טז ד"ה וזאת שנית), ובהיפרד גופותיהם הרי שנפרדים גם נשמותיהם. ומטעם זה נקרא הגט בשם "סֵפֶר כְּרִיתֻת" שנאמר "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ" (דברים כד, א) כי הוא כורת בין נשמותיהם ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה קכז ד"ה שלא יחזיר) בנוסף לכרת שהוא עושה בין גופותיהם בארץ. וכנגד שני הכריתות הגט נקרא בלשון רבים "סֵפֶר כְּרִיתֻת" ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות עשה מצוה רלה).

על ידי הגט נגרם פירוד וצער בשורש הנשמות ('ערבי נחל' בראשית דרוש טז ד"ה וזאת שנית) ונאבדת בת זוגו של האדם לעולם ולעולמי עולמים ('חסד לאברהם' מעין שני נהר סה ד"ה ויש פן). הגט גם גורם לשורש נשמת בת הזוג לרדת במדרגתה הרוחנית (זוהר סבא דמשפטים דף קג ע"א ד"ה ורזא דא דכתיב) אם היא התגרשה מחמת קלקולה ('חסד לאברהם' מעין שני נהר סה ד"ה ויש פן). ואם אחר כך היא נישׂאה לאדם אחר אז בעלה הראשון כבר לא יכול לשוב ולקחתה לאשה כפי שנאמר "לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה" (דברים כד, ד) היות שהיא כבר ירדה במדרגתה הרוחנית וגם נישאה בנישואיה השניים לאדם שהוא נמוך במדרגתו הרוחנית כמותה, ואין לבעלה הראשון שהוא במדרגה עליונה להינשא לה שוב (זוהר סבא דמשפטים דף קג ע"א ד"ה 'ובגין כך כתיב' עיי"ש). אך אם האשה התגרשה מפני מעשיו הרעים של בעלה הראשון, אז אדרבה היא נישאת לאדם אחר ועולה עמו ('חסד לאברהם' מעין שני נהר סה ד"ה ויש פן).

כאשר אדם חוזר לעולם בגלגול ונישׂא שוב לבת זוגו זהו 'זיווג שני'

אם האדם חטא והוצרך להתגלגל שוב לעולם ויש לו זכות, אזי מגלגלים עמו את בת זוגו פעם אחרת עבורו. ואז כאשר הוא יבוא להינשא לה היא לא תזדמן לו ברגע אחד אלא על ידי צרה גדולה קטטות ומניעות גדולות ובטורח גדול, משום שאחרי שהתגלגל בעבור עוון יש מקטרגים למעלה שרוצים למנוע את הזיווג הזה ומשׂימים ביניהם קטטות גדולות. ועל כך נאמר שקשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף (ראה גמ' סנהדרין דף כב ע"א, וכן סוטה דף ב ע"א) ('ליקוטי תורה' על תהלים להאר"י ז"ל מזמור סח, שער הגלגולים להאר"י ז"ל תחילת הקדמה כ', 'ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל תחילת פרק יג) ובכלל זה ישנם הרבה בני אדם שמקטרגים על השידוך של האדם ומשׂטינים בין בני הזוג שלא יגמרו את השידוך ומביאים למריבה ביניהם ומדברים דברי שקר וכזב. לכן אין לאדם לשים לבו לכל אלו שהם 'מקטרגים' הבאים בגלל נשמתו המגולגלת, אלא יעשה את השידוך ('קרבן שבת' פרק א סימן ד ד"ה 'ובזה יתורץ' ועיי"ש עוד בדבריו נפלאים). ואז אחרי שכבר הינשא, יימשך הזיווג בשלום גדול ושלווה ואין קטטה ('ליקוטי תורה' על תהלים להאר"י ז"ל, מזמור סח, שער הגלגולים להאר"י ז"ל תחילת הקדמה כ', 'ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל תחילת פרק יג) כי היא בת זוגו (זכר דוד מאמר ג פרק נח דף קצו ד"ה והג' ומן השלשה).

זיווג זה נקרא 'זיווג שני' (ראה סנהדרין דף כב ע"א, וכן סוטה דף ב ע"א) כי היא בת זוגו ממש רק שבאה לו פעם שניה על ידי שהוא בא בגלגול ('ליקוטי תורה' על תהלים להאר"י ז"ל, מזמור סח, 'שער הגלגולים' להאר"י ז"ל תחילת הקדמה כ', 'ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל תחילת פרק יג) פעם נוספת בעולם בעבור מעשיו או לסיבה אחרת כפי שנגזר על ידי הגזרה האלקית ('כתם פז' על זוהר פרשת ויחי דף רכט ע"א ד"ה ואולי כי אל זה), וכך מתקיים היום בפועל עם כל הנשמות מאז חורבן בית המקדש, לפי שכולן מגולגלות ואין נשמות חדשות בעולם ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת בראשית ד"ה 'מדרש בשם ס' בפליאה' בשם האר"י ז"ל).לפי זה גם כאשר בחור רווק יינשא לבתולה זה יקרא 'זיווג שני', היות שהוא כבר היה בעולם וחזר שנית בגלגול ('קרבן שבת' לר' בצלאל הדרשן פרק א סימן ד ד"ה ודע) ואשרי אדם שזוכה במעשיו להיות אדם שלם כראוי ולקבל את בת זוגו כפי שהיו מחוברים מתחילה בשורשם (זוהר פרשת לך לך דף פה ע"ב ד"ה וכד נשמתין) ולהתחבר עמה ברוּח וגוּף (זוהר פרשת תזריע דף מג ע"ב ד"ה תא חזי כל רוחין).

כזיווג הזה היו משה רבינו וצפורה (ראה 'שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת שופטים ד"ה 'ובזה תבין ענין משה') ('חסד לאברהם' מעין שני נהר סה ד"ה ויש פן, 'כתם פז' על זוהר פרשת ויחי דף רכט ע"א ד"ה וסוד אמרם), היות שמשה חזר בגלגול על מנת להטיב עם בני דורו ('כתם פז' זוהר פרשת ויחי דף רכט ע"א ד"ה וסוד אמרם). וכן היו דוד המלך ובת שבע ('חסד לאברהם' מעין שני נהר סה ד"ה ויש פן, 'כתם פז' זוהר פרשת ויחי דף רכט ע"א ד"ה וסוד אמרם), לכן בת שבע ניתנה קודם לאוריה החיתי עד שיגיע זמנו של דוד המלך שהוא בן זוגה האמיתי. וכשהגיע זמנו של דוד, סילק הקב"ה את אוריה החיתי מן העולם בשביל לחתן את דוד עם בת שבע שהיתה ראויה לו מיום שנברא העולם (זוהר פרשת נח דף עג ע"ב ד"ה אמר ליה רבי. וראה זוהר פרשת וילך דף רפג ע"ב ד"ה תא חזי), והיתה צריכה בת שבע להתאבל ולבכות על אוריה קודם שנִשׂאה לדוד המלך ('שפתי כהן על התורה' פרשת כי תצא ד"ה לא תהיה) כפי שאמרו רבותינו "ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית אלא שבאה אליו במכאוב" (גמ' סנהדרין דף קז ע"א). וכן יש עוד רבים כמוהם בזיווג שני ('חסד לאברהם' מעין שני נהר סה ד"ה ויש פן).

לפעמים אדם מתגלגל שוב לעולם הזה אך לא זוכה לבת זוגו אלא לבת זוג של אחר

כאשר אדם חוזר בגלגול ואין לו זכות, אזי הוא מתגלגל בדור אחד ובת זוגו בדור אחר ('ספר הליקוטים' פרשת ויצא על הפסוק 'ויצא יעקב מבאר') או שהוא שב להתגלגל לבדו ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה ח). ואז הוא צריך להינשא לאישה שאיננה בת זוגו האמיתית אלא לאחת שאין בן זוגה התגלגל עמה ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת ויצא על הפסוק 'ויצא יעקב מבאר'). ועוד הוא יכול להקדים את חברו בתפילה ורחמים ולקחת את בת זוגו של חברו ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת כי תצא על הפסוק 'כי יקרא קן צפור לפניך'). ובזיווג הזה סוג הזיווג שהאדם יקבל תלוי במעשיו ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת ויצא על הפסוק 'ויצא יעקב מבאר', 'ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל תחילת פרק יג. וראה ב'שער הגלגולים' הקדמה ה' ד"ה הנה לפעמים, וכן ב'תיקוני הזוהר' תיקון יד דף ל ע"ב ד"ה דבת זוגיה) שאם יכשיר את מעשיו יכול לזכות לאישה טובה ומשׂכלת, ואם יקלקל את מעשיו יכול לקבל אישה מכוח אותם מעשים רעים שעשה שאיננה מזוּוגת לו מהקב"ה, ועליה נאמר "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה" (קהלת ז, כו) (זוהר פרשת ויחי דף רכט ע"א ד"ה ואי תימא וד"ה ועל דא).

זיווג מסוג זה על אף שתחילתו יכול להיות ברצון ובשמחה ולפי בחירתו של האדם, הרי שקיום זיווגם בבית אחד הוא דבר קשה מאד, לפי שבני הזוג הללו הם בעלי טְבַעִיים שונים ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת ויצא על הפסוק 'ויצא יעקב מבאר שבע') ואז יש קטטה ביניהם במשך נישואיהם ואין שלום ביניהם, ודבר זה מוֹרה כי איננה בת זוגו האמיתית ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל תחילת הקדמה כ, 'ליקוטי הלכות' אבן העזר פריה ורביה ואישות ה, כד). וכן אם יש שנאה ביניהם זה יכול להיות סימן כי איננה בת זוגו ('עץ הדעת טוב' פרשת כי תצא ד"ה 'או ירצה וראית בשביה'). וכל שכן אם האישה סטתה תחת בעלה הרי שהיא הוראה ממש כי איננה בת זוגו האמיתית, לפי שלא יתכן שאיבר מאיברי הבעל ובשר מבשרו וחלק מחלקיו יעשה כך ('עץ הדעת טוב' דרושים למהרח"ו מאמר לחתן דף כו ע"א ד"ה 'אמנם רשב"ל ראה'). ואם הוא יביא ממנה ילדים, יכול להוליד ממנה בנים שאינם 'הוגנים' ('זוהר חדש' ליקוטים דף עד ע"א ד"ה אי זכה בר נש, עפ"י זוהר תזריע דף מג ע"ב ד"ה תנינן היינו).

אמנם אם האדם זוכה אז על אף שלא קיבל בגלגול זה את בת זוגו הרי שהוא יכול לקבל אישה שקרובה אליו מאוד בשורש נשמתו, ויכול לשוב עמה בגלגולים נוספים ולהינשא לה שוב ושוב ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה ח). ועל אף שגם זוּג זה נחשב כמו הרכבת אילנות מין שלא מינו, אך עם זאת הרי האישה הזאת קרובה אליו מאוד ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל תחילת פרק יג ועיי"ש). ואם האדם יגרש את האישה הזאת, הרי שעל ידי פעולת הגירושין שעושה כדת משה וישראל הוא מפריד את אותה אישה משורשה אצלו ('ליקוטי הלכות' אבן העזר פריה ורביה ואישות ה, כד) ואין 'מזבח העליון' מוריד עליו דמעות כיון שאינה בת זוגו, והוא ממשיך והולך עד שימצא את בת זוגו ('מצודת דוד' על הטעמי המצוות להרדב"ז מצוה קכז ד"ה שלא יחזיר). ולפעמים בא על אדם זה גירושין בכפיה משום עוון שיש לו ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קכז ד"ה שלא יחזיר) או משום שאינה בת זוגו – ואז האישה יוצאת והולכת לאיש אחר ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב כי תצא ד"ה ועתה אבאר, 'מצודת דוד' לרדב"ז מצוה קכז ד"ה שלא יחזיר). ובכל אופן, עם אישה לא קרובה אל שורש נפשו של האדם, היא לא תזדמן לו כלל ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל תחילת פרק יג ועיי"ש).

אדם שזכה להינשא לבת זוגו האמיתית מששת ימי בראשית, עליו נאמר שמוחלים לו על כל עוונותיו ('עץ הדעת טוב-דרושים' מאמר לחתן דף ל ע"ב) ובכלל זה נמחלים לו העוונות מכל הגלגולים שהתגלגל בהם ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת עקב על הפסוק 'ויענך וירעיבך ויאכילך את המן'). מטעם זה אמרו רבותינו כי נמחלו עוונותיו של עשו כאשר נשׂא את מחלת בת ישמעאל (ראה רש"י בראשית לו, ג) לפי שהיא היתה בת זוגו. וכפי ששמה 'מחלת' רומז שבסיבתה נמחלו עוונות בעלה ('עץ הדעת טוב' למהררח"ו הדרושים מאמר לחתן דף לא ע"ב). אך אם אדם נושׂא אישה שאיננה בת זוגו, אז לא נמחלים עוונותיו ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת עקב על הפסוק 'ויענך וירעיבך'). וכן אדם יכול להביא ילדים מבת זוגו האמיתית וגם מאישה שאיננה בת זוגו ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה י), אך אם לא מביא כלל ילדים מאשתו אזי סימן שהיא בוודאי לא בת זוגו. לכן דוד המלך בכה והתחנן שלא ימות הבן הראשון שנולד לו מבת שבע כפי שנאמר "וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלֹקִים בְּעַד הַנָּעַר וַיָּצָם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה" (שמואל ב' יב, טז), כי הוא חשב שאם ימות הבן זו ראיה שהיא איננה בת זוגו ואם כן לקח אותה שלא כדין ('שושן סודות' תלמיד הרמב"ן אות שצז ועיי"ש עוד).

בסופו של דבר יתאחדו האיש ובת זוגו בעולם הזה ובעולם העליון

האדם ובת זוגו שבים ומתגלגלים בעולם עד שיינשאו אחד לשני ויושלמו ('ראשית חכמה' שער הקדושה פרק טז ד"ה 'נשאר עלינו לבאר', 'גליא רזיא' דף לח ע"א טור א ד"ה תדע כי בענין, 'שער הגלגולים' להאר"י ז"ל סוף הקדמה ח) כי האישה שנקראת 'אבידה' של האדם (ראה גמ' קידושין דף ב ע"ב), צריכה סוף סוף לחזור לבעליה שהיא חלקו, ולאחר מכן ינוּח גם בעלה מהגלגולים ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת כי תצא על הפסוק 'כי יקרא קן צפור לפניך'). ואף אם בת הזוג לא התגלגלה שוב בעולם הזה אלא רק בן זוגה, הרי שהיא מצפה וממתינה לו כדי להיות עמו לכשישלים חוּקוֹ בעולם הזה ('חסד לאברהם' מעין שני נהר סה ד"ה ויש ב' פנים). לכן נוח לו לאדם ש'אשתו הראשונה' שהיא בת זוגו ועמדה עם נשמתו בפרגוד למעלה לפני בואו לעולם, גם תיקבר לידו לאחר מותו ('מעבר יבוק' חלק שפת אמת פרק ט). כפי שהיא גם עתידה לחזור אליו בעת שיגיע זמן תחיית המתים ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה קכז ד"ה צריך ספר כריתות).

כשם שבת זוגו של האדם משלימה אותו בעולם הזה בחייו, כך היא משלימה אותו גם במותו במקום משכן כבודו למעלה ('מעבר יבוק' חלק שפת אמת פרק ט), ושתי הנשמות של האיש והאישה מתלוות בעולם העליון בתמידות ('אור החיים הקדוש' פרשת ויצא פרק ל, לג ד"ה עוד). וצריך כל אדם להתפלל שיקבל בעולם הזה את בת זוגו שנאמר "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא" (תהלים לב, ו) "לְעֵת מְצֹא" – זו האישה (ברכות דף ח ע"א), לפי שאם לא ימצא את בת זוגו נמצא כי כל טִרחתו של האדם בַּהֶבֶל ('ראשית חכמה' שער הקדושה פרק טז ד"ה 'נשאר עלינו לבאר'). וטוב להגיד בכוונה את מזמור "שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים" (תהלים קכא, א) בסוף כל אחת מהתפילות ביום קודם עקירת רגלים בתפילת שמונה עשרה, לפי שבמזמור זה רמוז זיווגו של האדם כפי שנאמר בו "מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי: עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (תהלים קכא, א – ב) שהוא כנגד מה שנאמר על האישה "אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח). ועל ידי אמירת המזמור הזה יזכה האדם שיזמנו לו את בת זוגו ההוגנת לו ('מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ד' פרק יז. עיי"ש), כן יהי רצון.