פרשת ויצא – כוחן של הדמעות

ליצחק אבינו היו שני בנים – עשו ויעקב, וללבן שתי בנות – לאה ורחל. הבריות היו אומרים שלאה הגדולה תינשא לעשו שהוא הגדול, ורחל הקטנה תינשא ליעקב שהוא הקטן. לאה שמעה זאת וביררה מה מעשיו של הגדול ומה מעשיו של הקטן. כשגילתה שהגדול הוא איש רע המלסטם את הבריות ואילו הקטן הוא איש תם יושב אוהלים, היא היתה מרבה לבכות שלא ליפול בחלקו של הגדול, עד שנשרו ריסי עיניה (גמ' בבא בתרא דף קכג ע"א). וזה מה שנאמר "וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל: וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" (בראשית כט, טז – יז), "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" – מחמת שהיתה מתפללת ובוכה ושופכת דמעותיה לזכוֹת ביעקב אבינו (זוהר פרשת ויחי דף רכג ע"א, גמ' בבא בתרא דף קכג ע"א וברש"י שם), עד שזכתה לו על אף שלא היתה בת זוגו ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת וישלח ד"ה 'ותצא וכו' כתב כל הסמנין'). 

ויש להתבונן, מהו סוד כוחן של הורדת הדמעות אשר באמצעותן הצליחה לאה אמנו להפוך את מה שכבר נגזר עליה ולהינשא ליעקב אבינו?

דמעות בני האדם הן בחינת מידת הדין והוצאתן ממתקת את הדין

ישנן שתי מידות דין בשמים שמהן בא 'הדין' ונקראות בשם 'שתי דמעות' (זוהר פרשת שמות דף יט ע"ב ד"ה אמר רבי אלעזר) על שֵם הדמעות של בני האדם ('זהרי חמה' לר' אברהם גלאנטי על זוהר פרשת שמות דף יט ע"ב ד"ה א"ר יהודה) שגם הן בחינת 'דין' (עפ"י 'זהרי חמה' על זוהר שמות דף יט ע"ב ד"ה א"ר יהודה, 'נגיד ומצוה' בחלק 'סדר הלילה הזאת' דף קעט ד"ה הטעם ששערי דמעה, 'מעבר יבק' חלק שפת אמת פרק יב ד"ה ואמרו כי, 'בן יהוידע' על גמ' בבא מציעא נט ע"א ד"ה שמתוך שדמעתה מצויה), ואשר הן בעצמן באות ממידות אלו (זוהר פרשת שמות דף יט ע"ב ד"ה אמר רבי אלעזר). ומשום שהדמעות הן 'דין', לכן הן מלוּחוֹת ('זהרי חמה' על זוהר פרשת שמות דף יט ע"ב ד"ה דכל זמנא ד"ה א"ר יהודה, 'קנת סתרים' הנקרא גם 'קול בוכים' לר' אברהם גלאנטי דף ד ע"א טור א) ורוֹתחוֹת ('קנת סתרים' הנקרא גם 'קול בוכים' לר' אברהם גלאנטי דף ד ע"א טור א) ויורדות מעיני האדם בבכי כאשר פוגעת בו 'מידת הדין' ('זהרי חמה' על זוהר פרשת שמות דף יט ע"ב ד"ה דכל זמנא ד"ה א"ר יהודה).

כאשר הקב"ה זוכר את ישראל בגלותם הוא לוקח את 'שתי הדמעות' שלמעלה וזורק אותן למקום רוחני הנקרא 'ים הגדול' – ובזה מתמתק מידת הדין והופך למידת הרחמים (זוהר פרשת שמות דף יט ע"ב ד"ה אמר רבי אלעזר). וכן כנגדם למטה, כאשר הדמעות יוצאות לאדם אז 'הדינים' יוצאים החוצה ומתמתקים. ולדינים הללו רומזת אדמימות העיניים בזמן הבכי ('ליקוטי הש"ס' להאר"י ז"ל מסכת ברכות דף לב ע"ב, 'נגיד ומצוה' בחלק 'סדר הלילה הזאת' דף קעט ד"ה הטעם ששערי דמעה, 'דעת חכמה' שער התשובה פרק שביעי ד"ה 'ובכתבי האר"י'). אמנם יש 'בכי פשוט' שעושה חצי ממִתוּק הדין, ויש 'בכי חזק וכפול' שעולה ומבטל את הדין לגמרי כפי שנאמר אצל חזקיהו "וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל" (מלכים ב' כ, ג). וזהו מה שאמר המקונן לעשות על חורבן הבית "בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה" (איכה א, ב) שהכוונה היא לבכות 'בכי כפוּל' (הרמ"ד וואלי ספר ירמיהו מח על הפסוק 'כי מעלה הלוחית בבכי'). ומכל מקום סוד הדמעות בכללותו הוא למתק את הדין ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת תולדות דף כח ע"א טור א ד"ה ועוד בד"א).

אין דבר ששובר את כוחם של 'הדינים' אלא הבכי ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א' דרוש ה ד"ה שמעו אלי ותחי) ועל ידו משתברים כל 'הקליפות' (ספר 'רזיאל המלאך' בהקדמה סוף ד"ה זה הספר) ומוכנעים כוחות הטומאה, ומסוגלים להפוך את יצר הרע להיות מעוּנה תחת היצר הטוב ('בית מועד' מאמר רביעי פרק רביעי דף כא ע"ב ד"ה דבר אחר וכו' וזה עולם המלאכים). ועל כך אמר דוד המלך "סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן כִּי שָׁמַע ה' קוֹל בִּכְיִי: שָׁמַע ה' תְּחִנָּתִי ה' תְּפִלָּתִי יִקָּח" (תהלים ו, ט – י), "סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן" – היא הכרזה לחיצונים שיסתלקו ממקום אחיזתם, "כִּי שָׁמַע ה' קוֹל בִּכְיִי" – כלומר שבוודאי הבכיה עשתה פרי, ויחד עם הבכיה עלתה גם התפילה והתחינה שהם טפלות לבכיה ועולות איתה. ואז על ידי הבכיה נדחו כל המונעים והתמתקו כל הדינים, עד שהתאפשר לתפילה לעלות אליו יתברך ללא עיכוב של 'החיצונים' המנסים תמיד לעכב את עליית התפילה כדי למנוע את הישועה. וזה מה שאמר אחר כך דוד המלך "שָׁמַע ה' תְּחִנָּתִי ה' תְּפִלָּתִי יִקָּח" (הרמ"ד וואלי תלמיד חבר להרמח"ל בביאורו על תהלים פרק ו, ט).

אי אפשר למתק את הדין אלא בבכיה רבה ('שער המלך' לר' מרדכי מוויעלקאטש שער השני פרק ב' ד"ה 'ודעו שבלתי אפשר'). וכך היה נוהג האר"י ז"ל לבכות הרבה בתפילות ראש השנה אפילו שהוא יום טוב, וכל שכן ביום הכיפורים ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי ראש השנה הקדמה ד"ה בכל י' ימי תשובה), והמוריד דמעות אז סימן טוב לו ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ג פרק סו דף רכא ד"ה ובהכנה דרבא). לכן גם הבכי על אדם שמת נצרך מאוד, כי הוא ממתיק מעליו את 'הדינים' (הרמ"ד וואלי פרשת חיי שרה פרק כג ד"ה בארץ כנען, ע"י 'זרע שמשון' פרשת לך לך דף יא ע"ב טור ב ד"ה מדרש ויאמ' ה') ובפרט שהמת היה אדם כשר ('זרע שמשון' פרשת לך לך דף יא ע"ב טור ב ד"ה מדרש ויאמ' ה'). וזה הטעם ש'הקינה' שהוא שיר אֵבֶל הנאמר על המת, אמירתו מיוחדת דווקא לנשים כפי שנאמר "וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה" (ירמיה ט, יט) וכן "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה" (ירמיה ט, טז) (ראה גם משנה מסכת מועד קטן ג, ח – ט) משום ששורש הנשים הוא מצד 'הדין' והן מושפעות תמיד מכוח 'הדינים' לכן בכייתן ודמעתן מכבות אותם. ויפה כוחן של הנשים לשברם ולהחלישם ('מעבר יבק' בחלק שפתי רננות פרק י ד"ה ומצאתי קצת סמך).

והיה מעשה נורא בחסיד אחד שהיה שליח ציבור בראש השנה וביום הכיפורים, כפי שרגילים להדר לתפקיד השליח ציבור אחרי אנשים שהם מהוגנים. ובתוך התפילה ראה אותו החסיד ש'הקליפות' מתגברות עליו לעכב את תפילתו, אז מיד הוא הפסיק מהניגון והתחיל לזמר בקול מר ובכיה ובניגון אחר, ועל ידי זה זכה שעלתה תפילתו שלום. אחר כך הוא חזר לזמר את הניגון הראשון. והיה שם השליח ציבור הקבוע שעמד מאחוריו וצחק בו כי סבר שטעה. והרגיש החסיד בדבר זה אך לא חש לכך. ואחרי התפילה אמר לשליח ציבור הקבוע "למה צחקת בי? דע כי נגזר עליך שמוֹת תמוּת השנה הזאת!" ואז סיפר לו מדוע עשה את השינוי בניגון. והתקיימו דבריו של החסיד ונפטר אותו השליח ציבור הקבוע ('ספר זכירה' לר' זכריה סימנר פרק 'ענין התפילה' דף ח ע"ב ד"ה סגולה לקבלת תפלה).

לאורך כל הדורות ידעו שבכוח הדמעות אפשר למתק את הדינים

הראשונים ידעו את מעלת הבכיה והדמעה וכוח מיתוק הדין על ידה. כך היה עם אברהם אבינו שכאשר מתה שרה אשתו, הוא היה בוכה על מנת למתק את הדינים מעליה וזה מה שנאמר "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כג, ב) (הרמ"ד וואלי פרשת חיי שרה פרק כג ד"ה בארץ כנען) "וְלִבְכֹּתָהּ" – נכתבה עם אות כ' קטנה להראות שהוא מיעט בבכי, כי לא בכה כלפי החוֹמר אלא מחמת ההספד לתועלת הנפש ('זרע שמשון' פרשת חיי שרה דף כד ע"א ד"ה ויבא אברהם לספוד לשרה). כך עשתה גם הגר כפי שנאמר "כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ" (בראשית כא, טז) ואכן מיד נשמעה בכייתה שנאמר "וַיִּפְקַח אֱלֹקִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם" (בראשית כא, יט) ('צרור המור' פרשת וירא ד"ה וזהו כי לגוי גדול). וכן היה עם יעקב אבינו, שכשהתפלל בבית-אל הִרְבָּה בבכייה, ואי אפשר היה למנות כמה דמעות הוא הוריד כמו שאי אפשר לחשב כמה מים יש בְּיַמָּה של טבריה. ורק הקב"ה בכבודו היה סופר את אותן הדמעות ושׂם אותם בבית גנזיו שנאמר "נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ" (תהלים נו, ט) ('שערי העבודה' לר' יונה מגירונדי מחבר 'שערי תשובה' אות יא).

כך היה עם לאה שכאשר שמעה כי יעקב הוא צדיק, היא יצאה לפרשת דרכים ובכתה שלא תינתן לעשו הרשע אלא ליעקב ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש פרק טז ד"ה 'הבט וראה כח הדמעות' עפ"י הזוהר פרשת ויחי). כי היה שׂנוּי בעיניה מעשיו של עשו הרשע שנאמר "כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה" (בראשית כט, לא) ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל בן עוזיאל מהלברשטט על בראשית רבה עא, ב לפי גרסא מדויקת במדרש רבה), ובגין בכייתה היא זכתה להינשא ליעקב ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת וישלח ד"ה 'ותצא וכו' כתב כל הסמנין') ואף להיקבר עמו ('אור צדיקים' פרק טז ד"ה 'הבט וראה כח הדמעות' עפ"י הזוהר פרשת ויחי). בכייתה גם הועילה לה לבטל ממנה דין 'עקרוּת' שהיה בשאר האמהוֹת הקדושות ('שפתי כהן על התורה' פרשת תולדות ד"ה רבינו בחיי), ואף להיפקד קודם רחל שנאמר "וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה" (בראשית כט, לא) ('זכר הקודש' על בראשית רבה עא, ב), ולהביא ליעקב בנים ('עץ הדעת טוב' פרשת וישלח ד"ה 'ותצא וכו' כתב כל הסמנין'). וכל זה היה על אף שהיתה בלאה קצת 'זוהמא' והיתה ראויה להינשא לעשו הרשע, אלא שעל ידי דמעותיה נתקנה ('זרע שמשון' פרשת וישלח דף לז ע"א ד"ה מדרש ילקוט יעבור). וזכתה למה שרחל אמנו לא זכתה, כי היא לא בכתה כמותה ('אור צדיקים' פרק טז ד"ה 'הבט וראה כח הדמעות' עפ"י הזוהר פרשת ויחי). 

וכן היה עם חנה אמו של שמואל שבכתה על מנת לזכות לבן שנאמר "וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל ה': וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה" (שמואל א' א, ט – י). והיתה חנה יודעת את כל שערי ההיכלות שבעליונים וכל כוונתה של אותה הצדקת היה בכוונה ידועה להיכנס לחדרי 'המרכבה' ('שערי אורה' לר' יוסף גי'קטליא השער השני הספירה התשיעית ד"ה שובו עדי). ואכן מתוך דמעתה ה' יתברך קיבל את תפילתה ('כד הקמח' לרבינו בחיי ערך 'תענית' ד"ה וראוי לאדם). וכך היה כאשר 'נחש העמוני' עלה להילחם בתושבי יבש גלעד לאחר המלכת שאול המלך. אנשי יבש גלעד ביקשו לכרות ברית עם נחש העמוני ולעבוד אותו, אך הוא הסכים רק בתנאי שכל אחד מהם יכרות את העין הימנית כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל" (שמואל א' יא, ב). וכאשר באו שליחים וסיפרו לעם את דרישתו של נחש העמוני, החל העם מיד לבכות בכי גדול כיון שרצו למתק את מידת הדין המתוחה על ידי דמעותיהם שנאמר "וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים גִּבְעַת שָׁאוּל וַיְדַבְּרוּ הַדְּבָרִים בְּאָזְנֵי הָעָם וַיִּשְׂאוּ כָל הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ" (שמואל א' יא, ד) (הרמ"ד וואלי ספר שמואל א' א על הפסוק 'ויבואו המלאכים').

כך היה גם עם אנשיו של דוד המלך, שכאשר חזרו דוד המלך ולוחמיו אל עירם צִקְלַג שהיתה נמצאת בארץ הפלשתים, הם גילו כי העם העמלקי פשט על העיר ושרף אותה ולקח את נשותיהם בניהם ובנותיהם בשבי שנאמר "וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל הָעִיר וְהִנֵּה שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם נִשְׁבּוּ" (שמואל א' ל, ג). אז דוד המלך וכל לוחמיו הגיבורים בכו מיד 'בכי גדול' על מנת להמתיק את הדינים ולהמשיך את הרחמים שנאמר "וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כֹּחַ לִבְכּוֹת" (שמואל א' ל, ג – ד) (הרמ"ד וואלי ספר שמואל א' ל, על הפסוק 'ויבא דוד') ואחר כך הם רדפו אחרי העמלקי והצליחו להציל את הכל כפי שנאמר "וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק וְאֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו הִצִּיל דָּוִד: וְלֹא נֶעְדַּר לָהֶם מִן הַקָּטֹן וְעַד הַגָּדוֹל וְעַד בָּנִים וּבָנוֹת וּמִשָּׁלָל וְעַד כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד" (שמואל א' ל, יח – יט).

וזה גם מה שהיה כאשר חלה בנם הראשון של דוד המלך ובת שבע והיה צריך למות, שאז דוד המלך צם ובכה מתוך כוונה למתק את הדינים ולסלק אותם, כפי שאמר "וַיֹּאמֶר בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ וְחַנַּנִי ה' וְחַי הַיָּלֶד" (שמואל ב' יב, כב), ולא עשה זאת מתוך דאגה או עצבון. אך כשנודע לו כי הילד מת הוא הפסיק את הצום הבכי והסיגופים כיון שהם כבר לא עזרו לו שנאמר "וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד וַיֹּאמְרוּ מֵת: וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא בֵית ה' וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל" (שמואל ב' יב, יט - כ) (הרמ"ד וואלי שמואל ב' יב על הפסוק 'בעוד הילד חי').

וכן היה כאשר חלה חזקיהו המלך והודיע לו ישעיה הנביא כי הוא ימות מהחולי הזה. מיד חזקיהו פנה אל ה' והתחנן ובכה לפניו "וַיֹּאמַר אָנָּה ה' זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל" (ישעיה לח, ג), כאשר כוונת חזקיהו היה לעשות מיתוק גדול לכל הדינים המתריסים כנגדו, כי היה לו צרת החוֹלי וצרת העיר שהיתה נתונה במצור. והוא היה צריך להכניס את תפילתו דרך 'שערי דמעה' כי כל השערים בשמים היו נעולים מפני הקטרוג של 'החיצונים' (הרמ"ד וואלי מלכים ב' פרק כ על הפסוק 'ויבך חזקיהו בכי גדול'). וחזקיהו אכן הצליח שנאמר "וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יְשַׁעְיָהוּ לֵאמֹר: הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (ישעיה לח, ד - ה), כלומר שה' יתברך ראה את הדמעה שלו ובכוח זה האריך לו את חייו בעוד חמש עשרה שנה ('זוהר חדש' מדרש רות דף צח ע"א ד"ה דתנינן).

גם רשעים הורידו דמעות והצליחו למשוך על עצמם ממידת הרחמים 

כאשר נאבק יעקב אבינו במלאך הס"מ שהוא שׂרו של עשו, אחז יעקב במלאך עד שלא היה יכול להשתחרר. המלאך התיירא אז שמא הגיע עת מפלתו. לכן על אף היותו מלאך אכזרי הוא התעורר מיד בבכיה כי היה קשה לו מאד לרדת במדרגתו, כפי שנאמר על מפגשם "וָיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ" (הושע יב, ה). אך כשראה המלאך שיעקב רק ביקש ממנו שיודה לו על הברכות, מיד פסקה בכייתו. והמלאך ביקש אז להמתין עד שיגיעו ל"בֵּית אֵל" ושם ה' יברך אותו והוא יודה על ברכתו שנאמר "בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ" (הושע יב, ה). אך יעקב לא רצה להמתין שנאמר "וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי" (בראשית לב, כז). ונאלץ המלאך לעשות את רצונו כדי להינצל ממנו ולחזור למדרגתו, ועל כן הוא הודה ליעקב הודאה גמורה על הברכות (הרמ"ד וואלי פרשת וישלח פרק לב על הפסוק 'ויאמר למה זה תשאל לשמי').

וכשהגיע עשו לפני יצחק אביו לקבל ברכה, אמר לו אביו שיעקב כבר הקדימו וקיבל את ברכתו. עשו ששמע זאת הצטער מאוד שנאמר "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרְכֵנִי גַם אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (בראשית כז, לח), והסטרא אחרא היא זו שנתנה בליבו של עשו לבכות משום שהבכיה מעוררת את הרחמים (הרמ"ד וואלי פרשת תולדות פרק כז ד"ה הברכה אחת). ובאותה העת ירדו לעשו שלוש דמעות – דמעה אחת מעין ימין, דמעה אחת מעין שמאל ודמעה אחת נקשרה בעינו ולא ירדה ('מדרש תנחומא' פרשת קדושים אות טו, 'מדרש שוחר טוב' על התהלים מזמור פ' ד"ה לפני אפרים ובנימין). וכאשר יצאו שלושת הדמעות הללו מעֵשָׂו הרשע, התמלאו עליו מן השמים ברחמים ('ילקוט שמעוני' פרשת תולדות רמז קטו) וה' יתברך הסכים לברכו ('ילקוט דוד' פרשת תולדות ד"ה לפי שוישא עשו) וכפי שאמר לו יצחק "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ" (בראשית כז, לט – מ).

כל הגלויות ('ילקוט חדש' ערך גלות אות ס, 'חזה ציון' לר' עמנואל חי ריקי תהלים פט ד"ה עוד) והצרות שניתנו לעם ישראל ('ילקוט חדש' ערך גלות אות ס) הן בשביל הדמעות שעשו הרשע הוריד ('ילקוט חדש' ערך גלות אות ס), ועד שלא יִכְלֶה זכות הבכי והדמעות של עשו לפני אביו, לא ייצאו ישראל מהגלות (זוהר פרשת שמות דף יב ע"ב ד"ה אמר רבי יהודה) האחרונה היא גלות אדום ('אברהם אזכור' על סדר אליהו זוטא פרק ב ד"ה 'ומה שכרו' לפי מדרש רבה). ובעבור הדמעה הראשונה שהוריד מ'עין ימין' ביקש עשו הרשע שיחרב בית המקדש ראשון שהיה בו השראת שכינה ביותר. ובעבור הדמעה שניה מ'עין שמאל' הוא ביקש שיחרב בית המקדש השני שהיה במעלה קטנה מהראשון, כמו שמעלת 'השמאל' קטנה מ'הימין'. והתקיימה בקשתו ונחרבו שני בתי המקדש. ועל הדמעה השלישית שיצאה מעיניו ביקש לעקור את שארית ישראל ולבטלם מהתורה, אך לא עלתה לו לפי שהדמעה ההיא נשארה תלויה בעינו (פירוש 'צפחת השמן' על 'כד הקמח' לרבינו בחיי אות כ' ד"ה 'עוד אפשר לפרש').

ואפילו אגג העמלקי שתפס אותו שאול המלך ואסרו היה בוכה ומתאנח כשהוא חבוּשׁ בבית האסורים ואומר "אוי לי שמא יאבד זרעי מן העולם!" לכן עבור בכייתו יצא ממנו המן ('תנא דבי אליהו' בחלק אליהו רבא פרק כד, ג), כי בלילה לפני שהרג אותו שמואל הנביא הביאו לו שפחה אחת שהתעברה ממנו ומאוחר יותר יצא ממנה המן הרשע ('פרי עץ חיים' לר' שמואל ויטאל שער ר"ח חנוכה ופורים פרק ו). וגם נבוכדנצר הרשע ידע את מעלתן וכוחן של הדמעות וידע שאלוקיהם של ישראל רחמן ומקבל שבים, לכן מנע מהשבויים היהודים שלו להתפלל כדי שלא יבואו לידי דמעה. ורק כאשר הגיעו לנהר פרת הוא נתן להם רשות לבכות שנאמר "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן" (תהלים קלז, א) ('של"ה הקדוש' מסכת תענית דרוש מטות מסעי ד"ה אלה מסעי).

בחורבן בית המקדש היה ריבוי בכייה בשביל למתק את הדין הקשה

כך עשה גם ה' בעת שנחרב בית המקדש שהוא היה כביכול בוכה. עד שמלאך מט"ט אמר לו "אני אבכה ולא אתה תבכה!" אמר לו ה' "אם אין אתה מניח לי לבכות עכשיו אכנס למקום שאין לך רשות להיכנס ואבכה!" שנאמר "וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'" (ירמיה יג, יז) (ראה פתיחה למדרש 'איכה רבה' אות כד) ('מעבר יבק' במאמר שפת אמת פרק יב ד"ה 'ואמרו כי הורדת'). וכך לימד ה' את ישראל "וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תֵּרַדְנָה עֵינַי דִּמְעָה לַיְלָה וְיוֹמָם וְאַל תִּדְמֶינָה כִּי שֶׁבֶר גָּדוֹל נִשְׁבְּרָה בְּתוּלַת בַּת עַמִּי מַכָּה נַחְלָה מְאֹד" (ירמיה יד, יז) כלומר שצריך לבכות כנחל יומם ולילה למיתוק הדין על ידי הבכיה (הרמ"ד וואלי ירמיה יד' על הפסוק 'ואמרת עליהם את הדבר') כי המיתוק בא על ידי הוצאת טיפות הדמעות החוצה ('מעבר יבק' במאמר שפת אמת פרק יב ד"ה 'ואמרו כי הורדת'). ובפרט בלילה הבכיה מבטלת את כוחות הטומאה ומשתיקה את מקטרגי הדין ורננות 'החיצונים' עד שכל העולמות מתמלאים רחמים על הבוכה ('בית מועד' לר' מנחם רבא דרוש רביעי לתשובה סוף פרק רביעי ד"ה  בלילה עתה בא).

והמרחם העליון נתן עצה לעם ישראל למתק את הדין (הרמ"ד וואלי ירמיה פרק ט על הפסוק 'כה אמר ה' צבאו-ת') ולעורר רחמים ('זרע שמשון' בחלק קינות דף מט ע"ב ד"ה א"נ בדרך אחר דאמרינן) בחורבן, על ידי שיקראו למקוֹננוֹת ולחכמוֹת שיעוֹררוּ את הבכיה שנאמר "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה: וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ מָיִם" (ירמיה ט, טז – יז), כלומר ה' ציווה למהר ולהביא את המקוננות כפי שמקוננים בבית שיש שם חלילה מת על מנת לעורר את הקרובים אל הבכיה, וזה על מנת למתק את הדין קודם שייצא מנרתיקו כך שיהיה ממוּתק כבר בעת יציאתו (הרמ"ד וואלי ירמיה פרק ט על הפסוק 'כה אמר ה' צבאו-ת'). וכן עשו המלאכים במרומים, שהיו בוכים על גזירת החורבן העתידה שכבר התגלתה למעלה במרומים עוד בטרם חלה למטה בארץ שנאמר "הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן" (ישעיה לג, ז) (הרמ"ד וואלי ירמיהו פרק ט על הפסוק 'כי קול נהי נשמע').

הדמעות שהוריד עשו הרשע לפני יצחק אביו הן אלו שגרמו לגלוּת אדום ('קהלת יעקב' ערך א"ד ד"ה והעין כי הלילי') ושיעבודה ('אברהם אזכור' על סדר אליהו זוטא פרק ב ד"ה 'ומה שכרו של עשו' לפי מדרש רבה, עפ"י 'חזה ציון' לר' עמנואל חי ריקי תהלים פט ד"ה עוד), ולהתארכותה עד כה ('אברהם אנכי' על ספר ירמיה פרק לא ד"ה 'בבכי יבואו' בשם הזוהר). דמעותיו הגבירו את כוחה של קליפת הלילי' אשת השטן שעניינה הוא יללה יגון ובכי, ואילו הדמעות שמורידים ישראל על החורבן מכניעים את אותה 'הקליפה' שמושלת בגלוּת המרה ('קהלת יעקב' ערך 'אד' ד"ה והעין כי הלילי'). וכשירמיהו הנביא ראה את הדין הקשה שיש על עם ישראל בעת החורבן, גם הוא ביקש לבכות ולדמוֹע אך היות שהוא היה רק אדם יחידי והמים של דמעותיו היו מועטים לכן אמר "מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי" (ירמיה ח, כג), כלומר ביקש שהקב"ה ייתן את ראשו "מַיִם" ואת עיניו "מְקוֹר דִּמְעָה" וכך יוכל לבכות תמיד "יוֹמָם וָלַיְלָה" בלי הפסק, ואולי יועיל למתק את הדינים (הרמ"ד וואלי ירמיהו פרק ח בפסוק 'מי יתן ראשי').

כך היה גם אחרי חורבן בית המקדש כאשר רחל אמנו בכתה על בניה אשר גלו לבין אומות העולם שנאמר "כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" (ירמיה לא, יד) ('מצודת דוד' ירמיה לא, יד). וה' שמע אז את בכייתה שעשתה פרי והמתיק את הדינים, ועל ידי זה כבר אז נמשך לה ולבניה חסד על מנת להשיבם בעתיד מהגלות. לכן ביקש ה' למנוע אותה מהמשך הבכי שנאמר "כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיה לא, טו – טז) (הרמ"ד וואלי ירמיהו פרק לא על הפסוק 'מנעי קולך מבכי').

כל אדם צריך להתאמץ הרבה בתפילותיו ולהוריד בהם דמעות

אדם צריך לשפוך כמים לבו ולהוריד דמעותיו בזמן התפילה כאשר הוא שופך שיחה לפני ה', וכאשר הוא מתוודה על חטאיו ועוונותיו. וכתבו גורי האר"י ז"ל שתפילת שחרית צריך להתפלל בשמחה ותפילת ערבית בבכיה וסימן לדבר "בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה" (תהלים ל, ו) אך בדורנו דור יתום זה, הלוואי שיתפלל האדם את כל תפילותיו בבכי ('מורה באצבע' להחיד"א סימן ב אות כד, 'פלא יועץ' תחילת ערך 'בכיה'). ותפילת יחיד אם היא בדמעות הרי שהיא נשמעת בכל יום כמו שנשמעת תפלת הצבור או תפילת היחיד בעשרת ימי תשובה ('מזמור לאסף' בחלק מוסר לתפלת י"ח דף נו ע"א ד"ה ומה טוב). ובפרט אם בוכה בתפלתו עד שלא יכול לדבר – הרי שתפילה זו היא שלימה ולעולם לא שבה ריקם ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש פרק טז ד"ה הבט וראה. ראה זוהר שמות דף כ ע"א ד"ה תנו רבנן). וכך עושים הצדיקים שמתפללים ובוכים הרבה מאוד על הגלות. וכן עושה מלך המשיח שבוכה תמיד לפני ה' יתברך ('אגן הסהר' על שיר השירים למחבר 'שבט מוסר' על הפסוק ד"ה 'אני ישנה').

ומה שרבותינו אמרו שאדם צריך להתפלל בשמחה רבה כפי שנאמר "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה" (תהלים ק, ב), כוונתם שלא יהיה לו שום דאגה ועצבון על ענייני העולם הזה. אבל הבוכה מרוב חשקו ושמחתו שהוא עומד לשרת לפני יוצרו או שבוכה על עוונותיו בכדי לבקש מחילה – אין שמחה גדולה מזו ('מזמור לאסף' לר' ששון בן מרדכי שנדוך בחלק מוסר לתפלת י"ח דף נו ע"א ד"ה ומה טוב אם יתעורר). וצריך שיהיה האדם בבחינת "עין במר בוכה ולב שמח" (מפיוט 'עת שערי רצון'), כלומר שיהיה שמח שהוא עובד את ה' ועושה נחת רוח לפני כסא כבודו, ויחד עם זאת יהיה לו מרירות על שאינו עובד אלקים כדת ('פלא יועץ' לר' אליעזר פאפו תחילת ערך 'בכיה'). וזה נרמז בפסוק "בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם וּבְצִדְקָתְךָ יָרוּמוּ" (תהלים פט, יז) שהם ראשי תיבות 'בכיה', ללמד שצריך לבוא לידי בכיה מרוב שמחה בה' יתברך, ומתוך כך הרי הוא מתחרט ומתגעגע על שמרד בקב"ה בימים הראשונים. וזה עיקר מעלת הבכיה ('ליקוטי מוהר"ן' חלק א' תורה קעט). 

ויש בני אדם שקשה להם להוריד דמעות ואף שרוצים לא יוצאת אפילו דמעה אחת. ודבר זה הוא מחמת מיעוט ערכנו וקוצר השגתינו שאיננו רואים חסרונותינו והנפש לא מטוהרת ולא מרגישים ברעה שבה אדם נמצא, ולכן האדם לא שופך 'פלגי מים' מדמעותיו כמו שתרדנה מאליהן לאיש אשר מתו מוטל לפניו או שאיבד את כל הוֹנוֹ. אך האדם הטהור הרי מזלו מרגיש ויורדות דמעותיו מאין הפוגות. וצריך כל אחד לעשות את אשר בכוחו, ולדחוק עצמו במחשבות רבות לפי העניין לעורר הבכי, כי ביד האדם להוציא הדמעות בחוזק יד ('פלא יועץ' לר' אליעזר פאפו תחילת ערך 'בכיה' ד"ה והן אמת). ואשרי אדם השופך דמעותיו לפני ה' בתפילתו (זוהר פרשת תרומה דף קסה ע"ב ד"ה כדין הוא אתר) שהכוכבים והמזלות בוכים עמו, ותפילתו נשמעת בכל יום אפילו ביחיד ('מנחת אהרן' לר' אהרן פרדו כלל טו אות יט ד"ה ואף גם זאת מוריד דמעות).

ובשעה שהמלאך המשחית מזיק בעולם כמו בשעת מגיפה ואדם מסתתר כדי שהוא לא יראה את פניו ויפגע בו, צריך שיבכה בתפילותיו ואז ה' ישמע לו ויסתירהו. וזה נרמז בראשי תיבות "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה" (תהלים כז, ה) שיוצא התיבה 'בבכי' ('חזה ציון' לר' עמנואל חי ריקי מזמור תהלים כז, ה ד"ה ויהי ה'). ועל ידי הדמעות האדם מוחק את הקטגורים אשר נבראו מעבירותיו ושמקטרגים עליו ('ראשית חכמה' שער התשובה פרק ה' ד"ה גם יכוין לבכות). ואם קשה עליו מאוד להוריד דמעות, לפחות ישמיע קול בכי ('דרך חכמה' למהרי"ל פחוביצ'ר נתיב יז התפילה אות ח סוף ד"ה כי כשמתפלל, 'פלא יועץ' ערך בכיה ד"ה ולפי גודל). שגם הוא חשוב לפני ה' ומבריח את המקטרגים שנאמר "סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן כִּי שָׁמַע ה' קוֹל בִּכְיִי" (תהלים ו, ט). ויצניע בכייתו שיהיה בינו לבין קונו, שלא ילעיגו עליו ושלא יֵרָאֶה כגאוה ('פלא יועץ' ערך בכיה ד"ה ולפי גודל). וכל אדם ששופך דמעותיו לפני הקדוש ברוך הוא, אפילו אם כבר נגזר עליו עונש הרי שיקרע גזר דינו ולא יוכל העונש לשלוט עליו. וכך היה עם לאה אמנו אחרי שנגזר עליה להיות בחלקו של עשו הרשע, שעל ידי תפילותיה היא הקדימה להינשא ליעקב ולא ניתנה לעשו (זוהר פרשת ויחי דף רכג ע"א ד"ה ותא חזי דתניא).

ובכלל זה גם אדם שאין בידו זכויות ומעשים טובים, אבל הוא תמיד בוכה ומתחנן לפני המקום – הקב"ה מקבל את תפילתו ועושה חפצו בעבור תוקף תחנוניו ודמעות עיניו ('ספר חסידים' סימן קל). לכן יראה כל אדם לשבר כוחו וטבעו שדמעותיו יהיו מצויות לו בעת התחינה והבקשה. וסגולה נפלאה להרגיל בכך שיאמר בקשתו בקול נמוך ובכי ואנחה ולשים לנגד עיניו חטאת נעוריו כי אין אדם ניצול ממנה – ועל ידי זה ימעך רוחו וישבר לבו ועיניו ינבעו דמעות ('ארבע חרשים' לר' יששכר בן אלחנן בער פרק לג כסא דוד דף נג ע"א ד"ה יראה כל אדם). וטוב לאדם שיבכה על חטאיו ('שער רוח הקודש' להאר"י ז"ל ד"ה ענין השגת האדם) בווידוי ('מחשֹף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת משפטים על הפסוק 'מלאתך ודמעתך') שלפני השינה ('שער רוח הקודש' להאר"י ז"ל ד"ה ענין השגת האדם), כי על ידי כן מתקן חטאת נעורים ('מחשֹף הלבן' פרשת משפטים על הפסוק 'מלאתך ודמעתך'). ונשמתו עולה בכוח הדמעה למעלה בקדוּשה ('ראשית חכמה' שער הקדושה פרק ז' בהוצאת ווארשא תרצ"ז ד"ה ולכן ראוי שיקום) למקום הראוי לה ('שער רוח הקודש' להאר"י ז"ל ד"ה ענין השגת האדם). שהרי כל השערים בשמים ננעלו חוץ מ'שערי דמעה' ('ראשית חכמה' שער הקדושה פרק ז' בהוצאת ווארשא תרצ"ז ד"ה ולכן ראוי שיקום).

בהעברת הדמעות על המצח ואחורי הידיים נמחק רושם העוונות 

עוונותיו של האדם נחקקים במצחו ('יסוד יוסף' פרק כא בשם האר"י ז"ל) כמו שאמר ה' ליחזקאל הנביא "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ" (יחזקאל ט, ד) ('ראשית חכמה' שער התשובה פרק ה' ד"ה גם יכוין לבכות, עפ"י 'זכר דוד' מאמר א פרק נב ד"ה תנן ובושת פנים). וזה נרמז במשנה בתוך התיבות "בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם" (ראה משנה יבמות ב, ט) כלומר בפניו של האדם נכתבים ונחתמים כל מעשיו ותחבולותיו (פירוש 'באר מרים' על 'טעמי המצוות' לרקנאטי אות סז בשם הבעל שם טוב) וכל דברי התורה שהוא עבר עליהם (זוהר פרשת אחרי מות דף עו ע"א ד"ה תו פתח). ואם הוא מתחרט ויגע וטורח לתקן את אשר עיוות אזי מסתלק החוֹשׁך אשר הוּשׁת במצחו בשביל אותו העוון ('יסוד יוסף' פרק כא בשם האר"י ז"ל). והיה מעשה שפעם אחת האר"י ז"ל ראה במצחו של תלמידו ר' חיים ויטאל ז"ל שהוא שתה יותר מרביעית מים ולא בירך ברכה אחרונה בשוגג, והוכיח אותו על כך ('שער המצוות' להאר"י ז"ל פרשת עקב ד"ה ברכת המזון).

לכן טוב שכשאדם מוריד דמעות על עוונותיו, יעביר את דמעותיו על מצחו ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש סימן ה, אות יג, 'ראשית חכמה' שער התשובה פרק ה' ד"ה גם יכוין לבכות, 'מעבר יבק' מאמר קרבן תענית פרק ג ד"ה ולפי כוון מחשבות) ועל פניו ('ראשית חכמה' שער התשובה פרק ה' ד"ה גם יכוין לבכות, 'מעבר יבק' מאמר קרבן תענית פרק ג ד"ה ולפי כוון מחשבות. וראה מעשה בזוהר פרשת אחרי מות דף עה ע"ב ד"ה רבי אבא) שׁשׁם נרשמים העוונות ('דעת חכמה' שער התשובה פרק שביעי ד"ה 'ועיקר התשובה' בשם הראשית חכמה, 'דרך חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר נתיב הג' התשובה אות ט דף יג ע"ב ד"ה ועיקר התשובה), ויכוון לרחוץ הפגם והחוֹשך שֶׁבַּפָּנִים על ידי המים שמוריד מעיניו ('ראשית חכמה' שער התשובה פרק ה' ד"ה גם יכוין לבכות) ובכוח דמעותיו יימחק העוון שנרשם ('אור צדיקים' לר' מאיר פאפירש סימן לה אות ד, 'מעבר יבק' מאמר קרבן תענית פרק ג ד"ה ולפי כוון מחשבות), כמו שאמר הפייטן "אֲנַסֵּךְ אֶת דְּמָעַי לָךְ, מְחֵה חֶטְאִי בְדִמְעָתִי" (מתוך פיוט 'לך א-לי תשוקתי' לר' אברהם אבן עזרא) ('דעת חכמה' שער התשובה פרק שביעי ד"ה 'ועיקר התשובה'). וכן נרמז בפסוק "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי" (ישעיה א, טז), כי סופי תיבות "רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד" יוצא 'דמע' לרמוז שעם הדמעה נמחק העוון ('שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק 'זקן אהרן' בתחילת ספר ישעיהו על הפסוק 'הזכו הסירו').

ונרמז הדבר במה שאמר הנביא על חורבן ירושלים "בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם" (איכה א, ב), "אֵין לָהּ מְנַחֵם" – כלומר לא נמחק העוון ממנה, משום שהיא אומנם "בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה" ומורידה את דמעותיה אבל היא משאירה את "דִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ" ולא שׂמה אותה על מצחה, שעל ידי זה דווקא נמחק העוון ('קרבן שבת' לר' בצלאל הדרשן פרק ח סימן ה' ד"ה 'ולכן כל מי שיודע' בשם רבותיו). ועוד טוב להעביר את הדמעות גם מאחורי כפות הידיים, לפי שגם בהם נחקקים העוונות ('אור צדיקים' לר' מאיר פאפירש סימן לה אות ד וכן בסימן ה אות יג, עפ"י 'דעת חכמה' שער התשובה פרק שביעי ד"ה 'ועיקר התשובה' עפ"י כתבי האר"י ז"ל) שנאמר "בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם" (איוב לז, ז) ('דעת חכמה' שער התשובה פרק שביעי ד"ה 'ועיקר התשובה' עפ"י כתבי האר"י ז"ל) ובשעה שעושה זאת טוב שיאמר את נוסח הבקשה "יכבה דמעתי חרון אפך ממני ואת לבבי ראה אשר נמס ויהי למים וכו' " (ראה הנוסח במלואו ב'ספר חסידים' סימן קעא) ('דרך חכמה' נתיב הג' התשובה אות ט דף יג ע"ב סוף ד"ה ועיקר התשובה).

וכיום שרבו העוונות, אין לישראל תקומה רק לבכות תמיד ולרחוץ בדמעות את פניהם, ומזה יסתלק רושם העבירות ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק ב' דרוש ה' סוף ד"ה 'ולכן אמר ואתם מלכים'). וכפי שהורה המלאך המגיד לרבי יוסף קארו ז"ל, שטוב ויפה אם הוא יוריד דמעות בתפילתו ולפחות בימי שני וחמישי, ועל ידי זה יעביר רושם שבפניו ויתעלה ('מגיד מישרים' פרשת ויקהל ד"ה עוד אמר  לי אם אפשר שתוריד'). ונכון שגם אדם הנמצא חלילה בשלושה ימים ראשונים של אבלוּת, יבכה על חטאיו ויעביר הדמעות על מצחו להעביר אשמתו, וזה כפרתו ('פלא יועץ' ערך בכיה ד"ה 'ובכלל חיוב הבכיה'). ומכל מקום לעתיד לבוא כבר לא יהיה עוד רושם עוונות על המצח כי יאיר אור הפנים כאור החמה, ולא יצטרכו יותר לרחוץ את הפנים בדמעות שנאמר "וּמָחָה אֲדֹנָי ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים" (ישעיה כה, ח) ('יערות דבש' חלק ב' דרוש ה' ד"ה 'אבל לעתיד לבא' וראה שם גם בסוף דרוש יא) (להרחבה על רישום העונות על גבי האדם ראה מאמרינו לפרשת ויקרא – 'פגמי חטאיו של האדם').

שערי דמעה לא ננעלו בשמים ועל ידי הדמעות תבוא הגאולה השלימה

מיום שנחרב בית המקדש נסגרו כל השערים בשמים לקבלת התפילות, חוץ מהשערים שבהם נכנסות התפילות בדמעות שהם לא נסגרו (גמ' בבא מציעא דף נט ע"א, גמ' ברכות דף לב ע"ב, זוהר פרשת תרומה דף קסה ע"א ד"ה אלא ודאי הא, 'זוהר חדש' מדרש רות דף צח ע"א ד"ה דתנינן ביומא). וה' שומע את התפילה שבדמעה אשר בוקעת רקיעים ושערים ועולה לפניו יתברך ('זוהר חדש' מדרש רות דף צח ע"א ד"ה ורבנן אמרי) וכפי שנרמז בפסוק "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר" (שמות כב, כח), כלומר שהבקשה התפילה והווידוי שהם בדמעה "לֹא תְאַחֵר" להפיק רצון משום שברית כרוּתה היא ששערי דמעה לא ננעלו ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה אות מא). ובעת שעולה התפילה בכוונה עם בכי ודמעה, אזי היא מעלה עמה את כל התפילות האחרות אפילו מכמה שנים, שהתקבצו ועמדו ללא יכולת עלייה – ועתה על ידי התפילה בדמעה הם עולים במעלה בית-אל ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א' דרוש ד ד"ה וראו נא לכמה מגיע).

תמיד קרוב אל הגאולה הצרות של ישראל הן רבות ורעות. כך היה בגלות מצרים לפני שיצאו משם וכן היה בימי אחשוורוש לפני שנגאלו. והמטרה בזה היא שהבנים יתעוררו אל הבכיה מרוב הצרות, ומכוח זה יתעוררו עליהם רחמי אביהם שבשמים. כי הרחמים אינם מתעוררים אלא מתוך בכיה, וכל שכן בזמן של כעס וחרון אף. וכך אמור להיות גם בגאולה העתידה, שהקב"ה עתיד להעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן הרשע והוא גורם להחזירם למוטב, ואז מרוב הצרות יתעוררו ישראל לבכיה ויכוונו את ליבם לאביהם שבשמים. והוא יתברך שמו לא יסבול את בכיית בניו ויתעורר מיד להצילם ולהכניע את אויביהם (הרמ"ד וואלי ירמיה פרק נ' על הפסוק 'בימים ההמה ובעת ההיא'). ובפסוק "וִיהִי יהו"ה מִשְׂגָּב לַדָּךְ מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה" (תהלים ט, י) יש רמז לעזרתו, כי סופי התיבות הראשונות הן אותיות 'בכיה' כנגד הבכיה והדמעות שמורידים ('חזה ציון' לר' עמנואל חי ריקי מזמור תהלים ט, י ד"ה ויהי ה') ושעל ידם הקב"ה נעשה  "מִשְׂגָּב" לאדם.

וכשם שיוסף לא פייס את אֶחָיו אלא מתוך בכיה שנאמר "וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו: וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ" (בראשית מה, יד – טו) כך גם הישועה לעתיד לבוא תבוא לעם ישראל דווקא מתוך בכיה שנאמר "בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם" (ירמיה לא, ח) ('מדרש תנחומא' פרשת ויגש סוף אות ה, 'בראשית רבה' צג, יג, 'רבינו בחיי' בראשית פרק מה, טו), "בִּבְכִי יָבֹאוּ" – כלומר שעל ידי תפילה בבכי ודמעות עַם ישראל ייצאו מהגלות (זוהר פרשת תולדות דף קמו ע"ב ד"ה פתח רבי ייסא), ובזה גם יתוקן בכיו ודמעותיו של עשו הרשע ('אזכור אברהם' לר' אברהם פאלאג'י על פרשת כי תשא ד"ה ופסע ג' פסיעות, 'אברהם אנכי' על ספר ירמיה פרק לא ד"ה 'בבכי יבואו') עד שהיה כלא היה ('אברהם אנכי' על ספר ירמיה פרק לא ד"ה 'בבכי יבואו'). "וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם" – שבכוח שעתידים ישראל לבכות לקב"ה בעת שיעשו תשובה, יביא הקב"ה את עם ישראל מהגלות חזרה לארץ ישראל ('תיקוני הזוהר' תיקון יא דף כו ע"ב ד"ה ועוד ותפתח) ואחר כך יתקיים "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ" (ישעיה כה, ח) ('זוהר חדש' מדרש רות דף צח ע"א ד"ה דתנינן ביומא דאתחרב) במהרה בימינו, אמן.