צור קשרדלג על צור קשר
חיפושדלג על חיפוש

תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
פרשת וישב – ביאת נשמתו של דוד המלך
להורדת העלון לחץ כאן:
יהודה נשא אישה שנאמר "וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה: וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ" (בראשית לח, א - ב). יהודה הביא ממנה שלשה בנים – עֵר אוֹנָן ושֵׁלָה. ער ואונן נפטרו בעוונם, ולאחר זמן מה נפטרה גם אשתו של יהודה כפי שנאמר "וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה" (בראשית לח, יב). תמר כלת יהודה היתה זקוקה לייבום עם פטירת שני הבנים, אך יהודה לא מסר לה את בנו שֵׁלָה לקיים על ידו את מצות הייבום. לכן תמר נדמתה ל'קְּדֵשָׁה' על מנת להביא בנים מיהודה עצמו (עפ"י רש"י בראשית לח, יד) שנאמר "וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה: וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ" (בראשית לח, יד – טו). בעקבות המעשה תמר התעברה וילדה שני בנים את זרח ופרץ, כשמפֶרֶץ יצאה אחר כך מלכות בית דוד (ראה רות ד, יח - כב).
ויש להבין, מדוע השורש של מלכות בית דוד התחיל דווקא על ידי המעשה הפגום מאוד שהיה בין יהודה ותמר כלתו?
הנשמות הקדושות יוצאות מ'החיצונים' על ידי זיווגים פגומים
כל נשמות ישראל היו כלולות באדם הראשון ('נזר הקודש' על בראשית רבה כג, ז דף קיט עמודה א ד"ה ואמנם עדיין לא הונח). וכשהוא חטא נפלו הנשמות הקדושות שבו אל תוך 'הקליפות' ('זרע שמשון' על מגילת רות ד"ה פסוק ועתה בתי אל תיראי) שורש הרע ומקור 'החיצונים' ('נזר הקודש' על בראשית רבה כט, ג דף קמא ע"ב ד"ה ואמנם כל זה מבואר). ומאז מגמת הקליפות היא להשאיר את אותן הנשמות הגדולות בתוכן, ולעכב אותן שלא ייצאו כי הן 'מתפרנסות' מהשפע ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה טו ד"ה ובה יתבאר טעם) של האוֹר והחיוּת שנמשכות לנשמות ('מחשוֹף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת ויגש ד"ה ויגש אליו יהודה). וכיון שכפי גודל הנשמה כך גודל ערך השפע ('שער הגלגולים' הקדמה טו ד"ה ובה יתבאר טעם), לכן ככל שנשמה גבוהה וחשובה יותר, הרי היא שבויה חזק יותר בין קליפות עצומות ובין המקטרגים ('ערבי נחל' פרשת קרח דרוש א ד"ה והעניין). והם אינם מניחים לאותה נשמה יקרת ערך שאצלם לצאת מתוכם, וכל מגמתם לטנפה ולטמאה בכל הבא מידם על מנת שהיא תתעכב אצלם לתמיד ('שער הגלגולים' הקדמה טו ד"ה ובה יתבאר).
'החיצונים' ניזונים על ידי אותה נשמה יקרת ערך ואינם מניחים אותה לצאת משם כלל, ורצונם לטמא את הנשמה בכל מה שהם יכולים על מנת שתישאר שם. והם יראים אולי יהיה זכות לאיזה אדם ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל תחילת ספר איוב) צדיק ('דרך פיקודיך' לר' צבי אלימלך מדינוב מצוה א' פריה ורביה חלק המחשבה אות ד ד"ה 'והנה כשיכלו') בכוח איזה מצוה גדולה שעשה ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה טו ד"ה ובה יתבאר טעם) להוציא את הנשמה היקרה משם ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל תחילת ספר איוב, 'שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה טו ד"ה ובה יתבאר טעם) בדרך של זיווג ('דרך פיקודיך' לר' צבי אלימלך מדינוב מצוה א' פריה ורביה חלק המחשבה אות ד ד"ה 'והנה כשיכלו') בקדוּשה עם אשתו ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה טו ד"ה ובה יתבאר טעם). כי הנשמות היקרות הללו יוצאות מידי הקליפה באמצעות הלידה ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ג פרק צה דף שב ד"ה וביאור ענין).
וכשהקליפות רואות איזה רשע פגום בתכלית ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה טו ד"ה ובה יתבאר טעם) או איזה דבר עבירה ('מחשוף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת ויגש ד"ה ויגש אליו יהודה) הן בעצמן טורחות הרבה ומקטרגות לפני ה' על הנשמה שאצלן כדי להכניסה באותו מקום מקולקל, שעל ידי כן תתקלקל הנשמה עוד יותר מבתחילה ותפגום בתכלית, ואז תחזור אליהם פגומה מאוד ולא תצא עוד מתוכם. והקב"ה שלא ידח ממנו נידח ובפרט הנשמה הטהורה שנמצאת ב'קליפות', שומע בקול החיצונים ומכניס אותה במקום הרעה ההיא. ואחרי שהנשמה כבר יצאה מידם אז הקב"ה עוזר לה ומנערה מטומאתה ומכשיר את מעשיה. ובדרך זו הקב"ה 'מרמה' את הקליפות להציל את הנשמות משם ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה טו ד"ה ובה יתבאר טעם). ומכל מקום הוא לא מוציא בכוח את הנשמה מן החיצונים כי כל דרכיו משפט, והם קיבלו את הנשמות הקדושות לידם בדין על ידי חטא אדם הראשון ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל בן עזיאל מגלוגא על בראשית רבה כג, ז דף קיט עמודה א ד"ה ואמנם עדיין לא הונח).
אי אפשר להוציא נשמה גדולה מאוד מידי הקליפות אלא על ידי מִרְמָה ותחבולה ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה לח ד"ה ודע כי לעולם). לכן כאשר הקב"ה לא רוצה שהנשמה תישאר יותר תחת יד הקליפה, הוא בעצמו מטעה את הקליפה כדי שתשלח את הנשמה שתחת ידה, על ידי שמראה לה כי המקום שבו צריכה להישלח הנשמה הוא מקום עבירה. ואז מיד מתפתה הקליפה לשלוח לשם את הנשמה שבידה, כי היא חושבת שהנשמה שם תחטא ('מחשוף הלבן' פרשת ויגש ד"ה ויגש אליו יהודה) ותיפגם, כשם שהמקרה עצמו פגום ('זרע שמשון' לרש שמשון נחמני על מגילת רות ד"ה פסוק ועתה בתי אל תיראי) וכך היא תמשיך להיות כנוּעה לה. אך אחרי שהנשמה מגיעה לשם, הקב"ה מסייע לאותו הגוף של הנשמה להיות טהור וקדוש כראוי ('מחשוף הלבן' פרשת ויגש ד"ה ויגש אליו יהודה) להטיב מעשיו ולהפריד את כוח הרע ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ג פרק צה דף שב ד"ה וביאור ענין). ועל ידי זה מוסיף קדושה לנשמה ומעביר ממנה את הזוהמא שהיתה בה, ואין הקליפה יכולה לקחת משם את הנשמה ('מחשוף הלבן' פרשת ויגש ד"ה ויגש אליו יהודה).
לכן אמרו רבותינו שכל משפחה שיש בה פסוּל יוחסין וכבר נשתקעה בישראל, אין מדקדקים אחריה. והיו במשך הדורות כמה משפחות כאלו שאף יצאו מהם גדולי דור (ראה גמ' ירושלמי קידושין דף מג ע"ב). ואין הכוונה בדין הזה חלילה למשׂוֹא פנים ושלכן מניחים למשפחה שנשתקעה ולא פוסלים אותה, אלא הטעם הוא שאם קרה דבר כזה ונשתקע פסול במשפחה כלשהי ולא נתברר הדבר כראוי עד שכבר יצאו ממנה גדולי דור שעליהם נאמר "לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן" (משלי יב, כא), הרי זה סימן ברור כי מאת ה' היתה זאת כדי להוציא על ידי פגם המשפחה הזה "יָקָר מִזּוֹלֵל" (ירמיה טו, יט) שהם הנשמות הקדושות היוצאות מידי הקליפות, ומתברר שורש הטוב מתוך שורש הרע דרך אותו מקום פגום (עפ"י 'נזר הקודש' על בראשית רבה כג, ז דף קיט טור ב ד"ה ואמנם עדיין לא הונח).
ברוב הפעמים הנשמות הטהורות שבאות לעולם מתגברות על הרע שהן ניתנו בתוכו כאשר יצאו מבין החיצונים ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ג פרק צה דף שב ד"ה וביאור ענין, 'נזר הקודש' על בראשית רבה כט, ג דף קמא ע"ב ד"ה ואמנם כל זה), כי בזמן שהנשמה נמצאת פה בארץ במקום גרוע כל כך אז 'החיצונים' מרגישים שהנשמה נמצאת למעשה עדיין 'ברשותם' והיא תימשך אחריהם, לכן הם לא משתדלים כל כך להחטיא אותה ('דרך פיקודיך' לר' צבי אלימלך מדינוב מצוה א' פריה ורביה חלק המחשבה אות ד ד"ה 'והנה כשיכלו'). אך למעשה הנשמות הללו הולכות ומטיבות את מעשיהם ויוצאות ונפרדות מכוח הרע ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ג פרק צה דף שב ד"ה וביאור ענין, 'נזר הקודש' על בראשית רבה כט, ג דף קמא ע"ב ד"ה ואמנם כל זה) וחוזרות לשורשם הטוב הראשון. ואילו 'הקליפות' לא יודעות ולא מבינות מהדבר הזה ('נזר הקודש' על בראשית רבה כג, ז דף קיט עמודה א ד"ה ואמנם עדיין לא הונח).
ככל שזיווג הוא קדוש וטהור אז יש יותר ויותר מקטרגים וממילא לא ניתן להעביר דרכם את הנשמות הקדושות, ואילו במקום שהזיווג פגום ניתן לקבל את הנשמות הללו ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' סימן קלח). לכן דווקא אדם המתקדש בתכלית הקדושה ועושה הכנות, הרי הוא מעורר את הקטרוג ומביא עליו עצות מרחוק לתבוע טוב מבעליו, וחלילה יכול להוליד בן רשע. ואילו על אדם רשע השטן מתייאש מלקטרג, באומרו "מה טוב יכול לצאת ממנו?" ובין כך ובין כך הוא מוליד בן צדיק, כי לא היה עליו קטרוג. ומזה הטעם היו גדולי הדור עושים דרכם באופן המבלבל דעתו של השטן כדי שלא ייתן דעתו עליהם, ואדרבא יחשוב שדרך איסור הוא, ויתייאש מהם וילך לו, ובין כך ובין כך משלימים כוונתם הטובה ומולידים צדיקים. וזוהי דרך נכונה לא לעשות תנועות והגזמה בקדושתו כי עם דרך העלמה, ובליבו יחשוב קדוּשה – כך שלא ירגיש השטן ויתבלבל ('סמוכים לעד' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' פרשת נח ד"ה 'אך בחקירה הנזכר').
גילוי נשמתו של דוד המלך החל במעשה הפגום של בנות לוט ואביהן
נשמתו של דוד המלך שעתיד גם להיות מלך המשיח ('השל"ה הקדוש' מסכת פסחים ד"ה בצאת ישראל ממצרים, 'שפתי כהן על התורה' לר' מרדכי הכהן פרשת ויצא ד"ה הפעם אודה) היתה יקרת ערך מאוד ('שפתי כהן על התורה' פרשת וישב ד"ה שמעתי) ונמצאה בין עמקי 'הקליפות' ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת ד, יח). לכן היא היתה צריכה לרדת לעולם הזה ב'היסח הדעת' בדרך של שגגה או קלקול, על מנת ש'הקליפות' שהם גם המקטרגים יתבלבלו, ויאפשרו לה לצאת מהם. כי השטן חושב בדעתו שנשמת המשיח תבוא דווקא מהמיוחסים והמשובחים שבישראל ('שפתי כהן על התורה' פרשת וישב ד"ה שמעתי) ובזיווגים קדושים, שאז החיצונים לא יניחו לנשמה לצאת החוצה מאצלם ('נזר הקודש' על בראשית רבה כט, ג דף קמא ע"ב ד"ה ואמנם כל). אך הוא לא מעלה על דעתו שנשמת משיח תבוא לעולם הזה מאנשים המקולקלים או מזיווגים שהם פגומים ('שפתי כהן על התורה' פרשת וישב ד"ה שמעתי).
נשמת דוד המלך היתה בהעלם בתוך לוט, ולכן היה ריב בין רועי אברהם לבין רועי לוט והיה צריך לוט להיפרד מאברהם אבינו עד שבא לסדום שהיה מקום מזוהם ושפל ביותר. ודווקא משם היה צריך להתברר כדי שיתאפשר להביא את יסודות שושלת דוד המלך. ועל זה אמרו רבותינו "מצאתי דוד עבדי, היכן מצאתיו בסדום" ('בראשית רבה' מא, ד) כי נשמה השוֹרה במקום שפל ונמוך הרי יציאתה היא בחינת מציאת "אבידה". כך היתה נשמת דוד בתוך לוט ('אור לשמים' לר' מאיר הלוי מאפטא בליקוטים ד"ה עוד למשנה) ובתוך קליפותיה של ('נזר הקודש' על בראשית רבה כט, ג דף קמב ע"א ד"ה ואמנם כל זה מבואר) העיר סדום ('נזר הקודש' על בראשית רבה כט, ג דף קמב ע"א ד"ה ואמנם כל זה מבואר, 'אור לשמים' לר' מאיר הלוי מאפטא בליקוטים ד"ה עוד למשנה), ומשם היא היתה צריכה להתחיל להתנוצץ ('נזר הקודש' על בראשית רבה כט, ג דף קמב ע"א ד"ה ואמנם כל זה מבואר).
הקב"ה שלח מלאכים להפוך את העיר סדום, כדי שלוט ייצא משם ויתחבא במערה. שם הקב"ה זימן לו יין כדי שישתכר ויהיה עם בנותיו בתוך המערה, ועל ידי כך ייצא משם דוד משיח אלקי יעקב ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת וירא על הפסוק ויאמר ה' זעקת סדום). לוט אכן יצא מסדום וברח למערה עם שתי בנותיו, ושם הן התעברו ממנו בשני בנים שנאמר "וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן: וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם: וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם" (בראשית יט, לו – לח) וכל המעשה הזה היה מִרְמָה שעשה הקב"ה ל'קליפות' כדי להוציא את דוד דווקא ממקום פגום על מנת שהם יסכימו לשחרר אותו מהם ולהביאו לעולם ('זרע שמשון' לר' משמשון נחמני על מגילת רות ד"ה פסוק ועתה בתי אל תיראי). ובעקבות כך נמצא שגם כל זרע מלכי בית דוד באו מהשורש הפגום של עמון ומואב ('נזר הקודש' על בראשית רבה כג, ז דף קיט טור א ד"ה ואמנם עדיין לא הונח. ראה 'ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת וירא על הפסוק 'ויאמר ה' זעקת סדום') (להרחבה בנושא מעשה לוט ובנותיו בהבאת נשמת דוד המלך ראה מאמרנו לפרשת וירא – 'מעשה לוט ושתי בנותיו').
המעשה הפגום של יהודה ותמר היה להסיח דעת השטן מנשמת דוד המלך
תמר היתה נשואה לער ואונן ושניהם מתו בחטאם, ושֵׁלָה בנו של יהודה לא ניתן לה לכן היא התחפשה ל"קְּדֵשָׁה" והלכה "וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה" (בראשית לח, יד) על מנת לפגוש את יהודה ולהתייבם ממנו. יהודה פגש את תמר "עַל הַדָּרֶךְ" כפי שנאמר "וַיִּשְׁאַל אֶת אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל הַדָּרֶךְ" (בראשית לח, כא). ואז ה' שלח אליו את המלאך הממונה על התאוה בשביל לעורר אותו להיות עם תמר ('בראשית רבה' פה, ח, 'ילקוט שמעוני' פרשת וישב רמז קמה ד"ה ויראה יהודה, 'השל"ה הקדוש' פרשת וישב צאן יוסף ד"ה ובפרשת ויגש, 'שפתי כהן על התורה' פרשת וישב ד"ה שמעתי) שנאמר "וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ" (בראשית לח, טז) כלומר נטה אליה 'בעל כורחו' ('בראשית רבה' פה, ח), כי משמים רצו שהוא יהיה עם כלתו בדרך של קלקול (עפ"י 'נזר הקודש' על בראשית רבה כג, ז דף קיט טור א ד"ה ואמנם עדיין לא הונח).
יהודה היה איש קדוש ונורא מאוד ופרוּשׁ מכל תאוה ('אמרי נועם' לר' מאיר מדזי'קוב פרשת וישב ד"ה בפסוק ויט אלי' אל הדרך), והוא ידע על עצמו שהוא צדיק גמור וחלילה לו להיות פרוץ בעריות ('עבודת ישראל' לרבי מקוזני'ץ פרשת וישב ד"ה וישב יעקב), לכן כשראה שבוערת בקרבו תאוה גדולה ('אמרי נועם' פרשת וישב ד"ה בפסוק ויט אלי' אל הדרך), הוא הבין כי לא לחינם יצאה 'אש' להבעיר בו כוח המתאוה, אלא שעתיד להיוולד מזה דבר גדול ('עבודת ישראל' לרבי מקוזני'ץ פרשת וישב ד"ה וישב יעקב) להוליד נשמות גדולות, וכפי שאכן היה כש'נולד' אז על ידו נשמת המשיח (ראה 'בראשית רבה' פה, א בשם ר' שמואל בר נחמן שהקב"ה עסק באותו הזמן באורו של מלך המשיח). ויהודה הבין שלדבר זה צריך הכנה וקדושה יתירה לכן הוא אמר לתמר, אף שלא ידע שהיא כלתו, שתכין את עצמה ותיתן דעתה לזה ('אמרי נועם' פרשת וישב ד"ה בפסוק ויט אלי' אל הדרך).
כל עניין יהודה ותמר היה להסיח דעתו של השטן שלא יקטרג ויארוב לנשמת דוד המלך שהוא תפארת כל ישראל ולמלך המשיח שעתיד להיות ממנו. כי השטן היה אומר שגדולים אלו עתידים לצאת ממקום שהוא בתכלית הקדושה והטהרה עד אין סוף, ואילו מזה העניין ('שפתי כהן על התורה' פרשת וארא ד"ה ויקח עמרם את יוכבד) של זיווג בפסולי משפחה, בין כלה לחמיה ('ברכת שמואל' פרשת פקודי ד"ה במדרש הובא) אי אפשר לצאת, לכן לא קטרג עליהם ('שפתי כהן על התורה' פרשת וארא ד"ה ויקח עמרם את יוכבד). וזה היה מִרְמָה ותחבולה שהקב"ה עשה עם 'הקליפה' כדי להוציא מהם ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה לח ד"ה ודע כי לעולם) את דוד המלך שהיה מרגלית טובה השקועה בעמקי 'הקליפות' ונמצאה ויצאה דרך מקום 'פגום' ('נזר הקודש' על בראשית רבה כט, ג דף קמא ע"ב ד"ה ואמנם כל זה מבואר. וראה בראשית רבה כט, ג שדוד נקרא לשון מציאה).
רוח הקודש נצנצה בתמר והיא הבינה כי עתיד לצאת ממנה מלוכה. לכן היא ביקשה מיהודה שלושה סימנים: את חותם המלך הוא חותם האמת, פתילי זהב הראויים ללבוּש המלך וכן את מטה מלוכה – כולם על מנת לרמוז על המלוכה שעתידה לצאת מהם ('צרור המור' לר' אברהם סבע פרשת וישב ד"ה ואמר ויט אליה. וראה 'בראשית רבה' פה, ט). המקום בו התעברה תמר בשני התאומים פרץ וזרח, נקרא "פֶתַח עֵינַיִם" (בראשית לח, יד) ובנביא נקרא "הָעֵינָם". והוא מפלאי תמימים שהרי שטח זה נפל מאוחר יותר בחלקו של שבט יהודה כמו שנאמר "זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם" (יהושע טו, כ) ובכלל נחלתן נאמר "וְזָנוֹחַ וְעֵין גַּנִּים תַּפּוּחַ וְהָעֵינָם" (יהושע טו, לד). ומשם ממש יצא נשמת דוד מלך ישראל ממלכי יהודה שהוא עתיד להיות מלך המשיח ('חומת אנך' להחיד"א ספר יהושע טו, כ. והפסוק הוזכר גם ב'ילקוט שמעוני' פרשת וישב רמז קמה ד"ה ותקרא) (להרחבה בנושא מטה המלוכה ראה מאמרינו לפרשת שמות – 'מטה האלוקים של משה רבינו').
רות באה אל בועז בדרך מקולקלת כדי לבלבל את דעת השטן
רצונה של רות המואביה להתגייר נבע מכוח נשמת דוד המלך עליו השלום שהיתה כלולה בה והתגברה על קליפת מואב שלה ('ערבי נחל' קרח דרוש א' ד"ה והעניין הוא). וכשנעמי ורות ראו שנשמתו של דוד המלך עתידה לצאת מרות, הן הבינו שצריך שהזיווג עם בועז יהיה מקצת פגום. ואז נעמי נתנה לרות עצה לבוא אל בועז בלט ('זרע שמשון' על מגילת רות ד"ה פסוק ועתה בתי אל תיראי) בדרך איסור, כאשר היא תקשט את עצמה כאחת המופקרות, וכל זה לבלבל דעת המקטרג כדי שתוכל להעמיד גואל לישראל ('עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' פרשת במדבר ד"ה ילקוט משם התנחומא). ודבר זה הוא מִרְמָה ותחבולה שהקב"ה עשה עם הקליפה כדי להוציא הנשמה העשוקה מתוכה ('שער הגלגולים' הקדמה לח ד"ה ודע כי לעולם) כדי שבוודאי תצא ממנה נשמת דוד ('זרע שמשון' על מגילת רות ד"ה פסוק ועתה בתי אל תיראי) ומלך המשיח גואלם של ישראל ('עיני העדה' פרשת במדבר ד"ה ילקוט משם).
ואכן כאשר רות פגשה את בועז על מנת שיגאל אותה בייבום, היא עשתה זאת בדרך הנראית כפגומה ('ברכת שמואל' פרשת פקודי ד"ה במדרש הובא) וכמעשה אחת הנבלות ('מדרש תלפיות' ענף דוד ד"ה אמנם נראה) שנאמר "וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה וַתָּבֹא בַלָּט וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו" (רות ג, ז – ח) אך מחשבתה של רות היתה טהורה להביא דרכו את נשמת דוד המלך. ובועז שהכיר בה שכך דעתה לא כעס עליה ולא חשב אותה לבעלת עזות מצח כדרך אשה מנאפת על אף שמביאה אותו לחשד דבר מגונה כזה, ואדרבא אמר לה "בְּרוּכָה אַתְּ לה' בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר" (רות ג, י) ('זרע שמשון' על מגילת רות ד"ה פסוק ועתה בתי). לבועז לא היו בנים מאשתו הקודמת שמתה ('יד יוסף' דרוש ליום שני של שבועות דף רכה ע"א), ובאותו ליל כלולות אחרי שייבם את רות הוא נפטר ('זכר דוד' מאמר א פרק סב דף קנט ד"ה 'וכיון שימים'. ראה 'מדרש זוטא' רות פרשה ד, יג).
כאשר בועז לקח את רות לאשה אמרו לו כל העם אשר בשער והזקנים "יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם: וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת" (רות ד, יא – יב) וכל דבריהם היו ברוח הקודש, כי רצו לומר שלא יחשוש שייפגם זרעו כאשר הוא עתה לוקח את רות שהיא מואביה ובאה אליו בדרך פסול, כי רצונו של ה' יתברך להוציא "יָקָר מִזּוֹלֵל" (ירמיה טו, יט) דווקא על ידי פגם, וכמו שהיה אצל "רָחֵל" ו"לֵאָה" שהיו שתיהן אחיות ונשׂא אותם יעקב בדרך פסוּל כדי להעמיד מהם שנים עשר שבטים קדושים. וכן היה אצל "תָמָר" שהיתה כלתו של "יהוּדָה" ובאה אליו בדרך קלקול, ואף על פי כן מטתו של יהודה היתה שלימה בזרע כשר והגון המה שלומי אמוני בית ישראל. וכדבריהם כן היה שיצא מבועז שלשלת יחוס מלכות בית דוד שנצר משרשיו יפרה הוא המשיח ('נזר הקודש' על בראשית רבה כג, ז דף קיט טור א ד"ה ואמנם עדיין לא הונח).
בסוף מגילת רות מתואר ייחוס הדורות מבנו של יהודה עד לדוד שנאמר "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן: וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב: וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה: וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד: וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד" (רות ד, יח – כב) ('נזר הקודש' על בראשית רבה כט, ג דף קמב ע"א ד"ה ואמנם כל זה מבואר). כל הדורות הללו נכתבו במגילת רות כדי לייחס את דוד המלך ('רות רבה' ח, א) ומטרת התיאור הוא להראות כי נשמת דוד המלך היתה בתוכם ונצרפה מהזוהמא אחת לאחת. כמו אצל פרץ שנולד מיהודה ותמר, וכן עוֹבֵד שנולד מבועז ורות, עד דוד שנולד מישי וניצבת בת עדיאל אשתו. וה' השגיח בהשגחה פרטית כל הדורות הללו כדי לצרף את נשמת דוד מתוכם ולהוציאה שוב מתוקנת כראוי כבתחילה (עפ"י 'נזר הקודש' על בראשית רבה כט, ג דף קמב ע"א ד"ה ואמנם כל זה מבואר).
ישי הביא את נשמת דוד המלך לעולם בדרך פגומה כדי שלא יעכב השטן
ישי הביא את נשמת דוד המלך לעולם דרך מעשה פגום. כי ישי ביקש לקחת את שפחתו לאשה ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ פרשת וישב ד"ה וירא) על מנת לטהר את זרעו מאיסור מואבית ('חומת אנך' להחיד"א על תהלים מזמור נו ד"ה למנצח על יונת אלם), היות שהוא חשש שמא ההלכה היא שגם מואבית אסורה לבוא בקהל ישראל וכיוון שהוא צאצא של רות המואביה יתכן שאסור לו לבוא בקהל. לכן הוא לקח לאשה שפחה, כדי שהבן שייולד לו ממנה יהיה עבד כמותה (ראה גמ' קידושין דף סו ע"ב שוולד שפחה הוא כמותה) ואז הבן הזה יהיה 'מנוּתק' ממנו ומשורש המואבית שבו. וכך גם אם ההלכה היא שזקנתו רות המואבית אסורה לבוא בקהל, הרי שעתה שפחתו תשוחרר ותהפוך להיות יהודיה רגילה, ואז היא ובנה יהיו מתוקנים להמשך השושלת שלו ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ פרשת וישב ד"ה וירא).
שפחתו של ישי ידעה שנשים מואביות יכולות לבוא בקהל ישראל ('ארבע חרשים' לר' יוסף יששכר בר בן אלחנן פרק ז כסא דוד דף יז ע"ב). אז היא הלכה וגילתה ('ארבע חרשים' פרק ז כסא דוד דף יז ע"ב, 'כסא רחמים' להחיד"א על מסכת סופרים הלכה י יא ד"ה ומעין דוגמא אמרתי)) לגברתה ('גולל אור' לר' מאיר ביקייאם אות יוד ד"ה ישי נתעבר) ניצבת בת עדיאל אשת ישי (עפ"י 'מאמר חיקור דין' חלק ג פרק י ד"ה לפיכך) ונתנה לה את הסימנים שהביא לה ישי ('ארבע חרשים' פרק ז כסא דוד דף יז ע"ב) והיא זו שנכנסה באותו הלילה במקומה של השפחה (עפ"י 'מאמר חיקור דין' חלק ג פרק י ד"ה לפיכך) בחשאי ('גולל אור' לר' מאיר ביקייאם אות יוד ד"ה ישי נתעבר) ובטהרת רעיון ולב טהור ('כסא רחמים' להחיד"א על מסכת סופרים הלכה י יא ד"ה ומעין דוגמא אמרתי) לשם שמים בתכלית היושר והצדק ('חומת אנך' על תהלים מזמור נו ד"ה למנצח על יונת אלם). ובאותה שעה ניצבת בת עדיאל היתה שְׂנוּאָה בעיני ישי ('ארבע חרשים' פרק ז כסא דוד דף יז ע"ב) והוא היה בכעס עליה ('גולל אור' לר' מאיר ביקייאם אות יוד ד"ה ישי נתעבר. ועיי"ש שלא היה לישי פגם במחשבה כי אין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה) ופרוּשׁ ממנה כמה שנים ('חומת אנך' על תהלים מזמור נו ד"ה למנצח על יונת).
ישי לא ידע על ההחלפה וחשב שזו שפחתו, לכן כאשר היה עמה היתה נשמת דוד מתקשה לצאת ולהתלבש באותה טיפת זרע של ישי, משום 'הפגם' שהיה עם אשתו וחשב שהיא שפחתו – שבזה נמצא כי הבן הוא כביכול 'בן תמורה'. ונשמת דוד יצאה בסוף אחרי שהקב"ה בישר אותה שאביה צדיק גמור וכל מעשיו לשם שמים, וכן הבטיחה על דעת אמה שהיא עושה בזה עבירה לשם שמים ('מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ג פרק י ד"ה לפיכך). ובזכות צדקתה ומחשבתה הטהורה של אמו, יצא מאותו זיווג בן טהור כמו דוד המלך על אף הפגם. כי עיקר הוולד תלוי במחשבת האישה וטהרתה. כך היה גם אצל יעקב אבינו כאשר הוא היה עם לאה וחשב שזו רחל ואף על פי כן נולד ראובן הצדיק – וגם זה בעיקר בזכות קדושת וטהרת לאה אמו ('חומת אנך' להחיד"א תחילת פרשת תזריע ד"ה כי תזריע, 'יוסף תהילות' להחיד"א מזמור קיח ד"ה עדותיך משפטיך), כי הכל תלוי בכוונת האישה אם הוא לשם שמים ('כסא רחמים' להחיד"א על מסכת סופרים הלכה י יא ד"ה ומעין דוגמא אמרתי).
נשמתו של דוד המלך יצאה מן 'החיצונים' ממש באותו המעשה הפגום של אביו ישי ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה לח ד"ה ודע כי לעולם) שחשב שהוא נמצא עם השפחה ובעצם היה עם אשתו, וכך דוד נעשה לכאורה 'בן תמורה' (פתיחת ספר 'זקוקין דנורא ובעורין דאשא' על תנא דבי אליהו ד"ה ונראה דזהו באמת). ועל המעשה הזה היה אומר דוד המלך "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי" (תהלים נא, ז) "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי" – שאני נוצרתי באותה ביאה בעייתית בה התעברה אמי ניצבת מאבי ישי (רש"י על תהלים נא, ז, 'גלגולי נשמות' להרמ"ע מפאנו ערך ישי), "וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי" – כי אמי ראתה טיפת דם בסוף אותו המעשה עם אבי ישי ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה לח ד"ה ודע כי לעולם). וכל זה היה כדי שהשטן לא יעכב את מציאותו ('מדרש תלפיות' ענף דוד ד"ה אמנם נראה עוד) שלולא כך 'החיצונים' לא היו מניחים אותו לצאת לעולם ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה לח ד"ה ודע כי).
כאשר החל להיראות הריונה של ניצבת בת עדיאל אמו של דוד המלך, חשדו בניה שהיא קלקלה תחת ישי בעלה ורצו להרוג את בנה. ישי התערב ואמר שלא יהרגוהו אלא יהיה עבד לאחיו. ולכן אחרי שנולד דוד הוא לא היה אוֹכל עם שאר אחיו אלא היה נבזה ונמאס. והיו שׂמים אותו רחוק מביתו מהוריו ואחיו לרעוֹת את הצאן ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת י אות כ ערך ישי) ועל מנת שהארי או הדוב יהרגו אותו. והבריות היו מרננות עליו על היותו מרוחק ממשפחתו. דוד אף הגיע לכך שאביו ואמו שׂנאוּ אותו ועל זה הוא אמר "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" (תהלים קיח, כב) "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים" – הם אביו ואמו שאפילו הם "מָאֲסוּ" אותו. אך לבסוף הוא נהיה "לְרֹאשׁ פִּנָּה" ('שפתי כהן על התורה' פרשת וישב ד"ה שמעתי).
ישי היה צדיק גמור, וכל טעם המעשה עם אשתו היה כָּבוּשׁ בידי בורא עולם כפי שנאמר על ידי דוד המלך "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי: הֵן אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת" (תהלים נא, ז - ח) כלומר שהטעם לחטא הזה הוא "בַטֻּחוֹת" שהמה 'הנסתרות' ('ארץ החיים' על התהלים מזמור נא, ז). כל יציאתו של דוד המלך מפסולי משפחה היה מַעֲלָה עבורו, מסיבת היותו חסיד כדי שלא יעכב השטן את ביאתו לעולם. ואם דוד לא היה בא בדרך עקלתוֹן אז השטן היה מעכב את ביאתו בעולם ('מדרש תלפיות' ענף דוד ד"ה אמנם נראה עוד). ועל זה גם אמר דוד המלך "דָּבְקָה לֶעָפָר נַפְשִׁי חַיֵּנִי כִּדְבָרֶךָ" (תהלים קיט, כה), כלומר הביטה וראה כי קודם בואי לעולם הזה "דָּבְקָה לֶעָפָר נַפְשִׁי" שהיא היתה אז בעפר עמקי הקליפות, לכן "חַיֵּנִי כִּדְבָרֶךָ" ושא לחטאתי שלא יחשב עווני כשאר בני אדם ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת ד, יח).
מלך המשיח בא מהשושלת הפסולה של דוד המלך כדי להסיח דעת השטן
דוד המלך הודה לה' על מעשה רות ובועז כשאמר "חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ" (תהלים קיט, סב), כי כוונתו להודות על מה שהיה נראה מגונה בעיני הבריות בשעה שהלכה רות זקנתו לרגלי בועז ב'חצות הלילה', בדרך שאפילו המופקרות לא עושות. כי אילו היה זה בדרך קדוּשה וטהרה הרי שהיה השטן מקטרג, והוא דוד לא היה בא לידי גמר טוב כי לא היה בא לעולם, שהרי דרך המקטרגים לקטרג במקום הקדוּשה ('יד יוסף' לר' יוסף צרפתי פרשת בהר בחוקותי דרוש שני דף רכב ע"ב ד"ה אמנם אמר דה"עה). וכן הודה דוד על המעשה שאביו ישי טעה באמו "אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי: לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה" (תהלים קטז, טז - יז) כלומר שעל ידי כך שאבי היה עם אמי בחושבו שהיא שפחתו אז "פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי" שלא יקטרג עלי השטן, לכן "לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה" ('החיים יודוך' על התהלים לר' חיים פלאג'י מזמור קטז בשם 'יד יוסף').
לכל אורך שושלת בית דוד היו זיווגים בדרך של זרוּת וגנוּת בתחילה בלוט ובנותיו ואז ביהודה ותמר וכן בבועז ורות המואביה ובסוף בישי ואשתו – והכל לפי שאין דרך אחרת להביא נשמות גדולות לעולם אלא בהסתר מפני המקטרגים. והכל היה מכוון מה' יתברך ומונהג בדרך נפלאה עד לגאולה האחרונה, אשר עתיד לצאת בה מלך המשיח ולהאיר את העולם (ראה 'בראשית רבה' פרשת וישב אות ה). וזה מה שרמז דוד המלך בתהלים "שֹׁמֵר נַפְשׁוֹת חֲסִידָיו מִיַּד רְשָׁעִים יַצִּילֵם" (תהלים צז, י), "שֹׁמֵר" – מלשון 'משמר', לפי שה' ממתין מלהביא את הנשמות היקרות והחשובות שהן "נַפְשׁוֹת חֲסִידָיו" לעולם, עד שמגיעים זיווגים 'פגומים'. וכל זה בשביל "מִיַּד רְשָׁעִים יַצִּילֵם" – כדי להציל את אותן הנשמות מפני כל אותם אלו שמקטרגים ומשטינים עליהן מלבוא בארץ ('רשפי אש' על התהלים מזמור צז).
גם מלך המשיח נחשב מפסולי משפחה כי הוא מזרע דוד המלך אשר בא מעמון ומואב, וכן מפרץ בנה של תמר כלתו של יהודה. והטעם לזה, כי משיח צריך לבוא בהיסח הדעת (ראה גמ' סנהדרין דף צז ע"א בשם ר' זירא) על מנת שלא יקטרג השטן. שהשטן סבור שמשיח יבוא דווקא מזרע מיוחס אך למעשה כל השידוכים היו פגומים ומצד הרע, לכן לא קטרג עליהם. וכל זה הוא כמו שהיה אצל משה רבינו הגואל הראשון אשר בא מן הפסול כי אביו עמרם הוליד אותו לאחר שנשא את דודתו יוכבד לאשה ('ברכת שמואל' לרבו של 'קב הישר' פרשת פקודי ד"ה במדרש הובא) על מנת להסיח את דעתו של השטן ('ברכת שמואל' לרבו של קב הישר פרשת פקודי ד"ה במדרש הובא, 'שפתי כהן על התורה' פרשת וארא ד"ה ויקח עמרם את יוכבד, 'עיני העדה' למחבר שבט מוסר פרשת במדבר ד"ה ילקוט משם התנחומא), וכך יהיה לעתיד לבוא שיבוא מן הפסול גם הגואל האחרון (עפ"י 'ברכת שמואל' לרבו של קב הישר פרשת פקודי ד"ה במדרש הובא) ויגאל את ישראל במהרה בימינו, אמן.