פרשת ויגש – פרנסתו של האדם

לאחר שיוסף התוודע לאֶחָיו הוא הודיע להם על שנות הרעב המתקרבות וגילה להם כי ירידתו למצרים היתה מאת ה' על מנת שיהיה להם ולמשפחתם מחיה בשנים הבאות כפי שנאמר "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם: כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִּיר: וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה" (בראשית מה, ה – ז). וכן אחרי קבורת יעקב אביו, יוסף חזר ואמר לאחיו "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב: וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" (בראשית נ, יט – כא).

ויש להתבונן, מה מוטל על כל איש ישראל לעשות על מנת למשוך את 'שפע הפרנסה' מאת ה' יתברך אשר זן ומפרנס לכל חי?

שפע הפרנסה נקבע לאדם עוד לפני בואו לעולם למשך כל חייו

הקב"ה מכין את מזונותיו של כל אדם עוד לפני בואו לעולם ('עבודת ישראל' לר' מקוז'ניץ מאמר לפורים ד"ה זכור את אשר), לפי שקודם יצירת הוולד מביאים את הטיפה לפני הקב"ה וגוזרים על הוולד שייצא ממנה את כל ענייניו וכל מה שהוא צריך להנהגתו בעולם הזה – האם יהיה עני או עשיר וכל הצריך לו כגון כלי תשמישו מלבושיו וממונו. ובכלל זה גוזרים מה יהיה צרכי פרנסתו ('מאור עינים' פרשת ואתחנן ד"ה והנה שורש כל) ומתוך כך נקצב בכל ראש השנה מה יגיע לאדם באותה השנה (ראה גמ' ביצה דף טז ע"א) ('פרי צדיק' לר' צדוק הכהן מלובלין פרשת בחוקותי אות ט ד"ה והנה פרשת בחוקותי מתחיל). לכן האיש נקרא בשם 'זכר' שהוא מלשון 'זה-כר' כלומר בא 'זה עם ככרו' לעולם (גמ' נידה דף לא ע"ב), לפי שביום שיוצא האדם לאויר העולם מזונותיו באים עמו, בין אם הוא עני או עשיר ('בית אלקים' להמבי"ט בתחילת פרק יד ד"ה יקרה בענין התפילה).

על מה שנקבע מזונו של האדם קודם בואו לעולם אומרים בברכת המזון "והתקין מחיה ומזון לכל בריותיו אשר ברא ברחמיו וברוב חסדיו", כלומר שהקב"ה כבר הכין לאדם מקום להתפרנס בו עוד לפני שברא אותו. ודבר זה הוא כמו שהיה אצל אדם הראשון, שנברא רק ביום השישי לבריאה לאחר שהבורא יתברך כבר התקין קודם לכן בששה ימים את האילנות הזרעים והבהמות, כך שבשעה שנברא האדם הוא מצא 'שולחן ערוך' לפניו. וכן הוא בשעה שנברא כל אדם, שכבר הוכנו לו מזונותיו על מנת שימצא בבואו לעולם הזה 'שולחן ערוך' ('מזמור לאסף' בחלק 'מוסר לברכת המזון' דף צט ד"ה התקין מחיה ומזון לכל בריותיו). ועל הדבר שנתקן לאדם בעולם הזה הוא לא יוסיף, ושום אדם אחר לא יוכל לגרוע אותו ממנו ('מאור עינים' פרשת ואתחנן ד"ה והנה שורש כל).

הקב"ה מזמין לכל אחד ואחד את מזונו, כאשר שורש המזונות תלוי למעלה ב'מזל' שבו תלויים כל המזונות. ולכל אחד ואחד יש באר שהוא 'המזל' המורה על פרנסתו ('מזמור לאסף' לר' ששון בן מרדכי שנדוך בחלק 'מוסר למשא ומתן באמונה' דף קכ ע"ב ד"ה והוא משל לבני אדם). אי אפשר לאדם לשנות את 'מזלו' שנקבע לו אפילו אם חלילה נקבע לו מזל דחוק בפרנסתו, אלא אם ימות האדם ויבוא לעולם מחדש, שאז יתכן שתשתנה פרנסתו ותהיה ברווח ('יסוד יוסף' רבו של מחבר 'קב הישר' פרק כט ד"ה איתא בגמרא). לכן גם אם אדם חלילה טורח ואוסף את מזונו ופרנסתו של אדם אחר לא בצדק ומשפט, וחושב שעל ידי כן יוסיף על שלו – הרי שלאחר זמן לא יישאר בידו כלום כי זה אינו משורשו וממזלו הקצוב לו מן השמים. וכן הוא לאותם הנגזלים שאף אם נחסר מהם לפי שעה על ידי אדם גזלן, הרי הקב"ה ישלח את קצבם מן השמים ויחזרו 'בארוֹתיהם' להיות כבתחילה ('מזמור לאסף' לר' ששון בן מרדכי שנדוך בחלק 'מוסר למשא ומתן באמונה' דף קכ ע"ב ד"ה והוא משל לבני אדם).

שפע הפרנסה מגיע לכל אחד ואחד בהשגחה פרטית מה' יתברך אשר בידו 'מפתח הפרנסה' (ראה גמ' תענית דף ב ע"ב, ראה ב'ראשית רבה' ככ, כב ד"ה בעצבון תאכלנה), והוא משתלשל בסדר המדרגה עד שהאיש מתפרנס באמצעות דבר פלוני ועל ידי איש פלוני ('פתח עינים' להחיד"א על בבא מציעא פרק ז ד"ה אמנם לי ההדיוט), כך שעל פי חוּש הראוּת נראה שאותו 'אמצעי' לפרנסה הוא זה שנותן את הפרנסה לאדם, אך באמת ה' הוא זה שזן ומפרנס לכל העולם מקרני ראמים ועד ביצי כינים. לכן יוסף הצדיק אמר לאחים שלו לאחר פטירת יעקב אביהם "וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם" (תהלים נ, כא), והוא לא אמר "אני אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם" שאז היה מורה על מהותו של יוסף, אלא אמר "אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם" שהוא לשון המורה על 'מראית העין' לפי שרק על פי חוּש הראוּת יוסף פִּרְנֵס אותם, אך האמת שהקב"ה הוא זה שְפִּרְנֵס וְכִלְכֵּל אותם ('עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' פרשת ויחי ד"ה ובזה יובן דברי יוסף).

אין לאשה פרנסה מצד עצמה אלא רק דרך צינור השפע של בעלה

האשה באה לעולם בלי שנקבעת לה פרנסתה (גמ' נידה דף לא ע"ב וראה רש"י שם). כי אין לאשה צינור שפע של מזונות בפני עצמה אלא את הצינור של בעלה, והוא זה שמחלק לה מזון ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות מצוה מו ד"ה נשובה אל הקדום) ומזונותיה תלויים בו ('בית אלקים' להמבי"ט שער התפילה פרק יד וענין זאת התאווה). כי נשמת הנקבה נאצלת מבן זוגה והם כדמות החמה והלבנה ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות מצוה מו ד"ה שארה זו מזונות) וכשם שאין ללבנה דבר מצד עצמה והיא מקבלת את אוֹרה מן השמש ('בית אלקים' להמבי"ט שער התפילה פרק יד וענין זאת התאווה, 'נחלת בנימן' על טעמי המצוות מצוה מו ד"ה שארה זו מזונות) כך אין לאשה שפע מעצמה, אלא רק מה שמקבלת מבעלה ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות מצוה מו ד"ה שארה זו מזונות). לכן האשה נקראת 'נקבה' שהוא מלשון 'נקייה–באה' לעולם (גמ' נידה דף לא ע"ב וראה רש"י שם).

וכיון שאור השפע בא לאשה מבעלה, לכן הוא חייב במזונות אשתו ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות מצוה מו ד"ה שארה זו מזונות) ובכל צרכי מחייתה כגון כסוּתה ורפואתה, והיא ניזונת מנכסיו ויושבת בביתו אף אחר פטירתו (ראה שו"ע אבן העזר סימן סט סעיף ב וסימן ע). זה הטעם שגם מעשה ידיה של האישה פירותיה וירוּשתה הולכים לבעלה ('דברי סופרים' לר' צדוק הכהן מלובלין סעיף יב. ראה שו"ע אבן העזר סט, ג) לפי שפרנסתה נמצאת אצל הבעל וממנו היא ניזונת ומה שהיא מרוויחה ומקבלת שייך למזל שלו. ומשום כך מי שמכבד את אשתו מתעשר על אף שלא נגזר עליו להיות עשיר – משום שעל ידי שמכבדה זוכה שיוסיפו לו עוד שפע פרנסה בשבילה (ראה גמ' בבא בציעא דף נט ע"א).

זה הטעם מדוע אם האשה מצאה אבידה והיא ללא סימן, אז האבידה שייכת לבעלה. משום שכל טובת העולם הזה ההוֹן ועושר המגיע לאדם הוא לפי ערך השפע היורד מלמעלה, וכל השפעת האשה יורד דרך הצינור של בעלה והוא זה שמחלק לה 'מזון', עם כן מה שמצאה האשה זכה בה בעלה מדין 'חצירו' שמדין תורה קונה גם שלא מדעתו, כלומר שאבידה זו שייכת לחלקו ונמצאת כביכול בחצר שלו. ולזה כיוונו רבותינו כשאמרו שזכיית הבעל באבידה הוא משום שלא יהיה ביניהם 'איבה' (ראה גמ' בבא מציעא דף יב ע"ב) משום שהאבידה הזאת ירדה מהצינור שלו ולא מצינור שלה כי אין לה צינור מצד עצמה, וכפי שנאמר "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻֽקֳחָה זֹּאת" (בראשית ב, כג) ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות מצוה מו ד"ה נשובה אל הקדום).

כיון שהאישה מחוּסרת פרנסה במזל שלה ורק פרנסתה מסורה במזל של בעלה, לכן גזרה התורה האלוקית שהבת לא תירש במקום בו יש בן – כי הבת לא תצטרך לפרנסה לפי שפרנסתה מסורה בגזירת היוצר אצל הבעל ('דרך פקודיך' למחבר 'בני יששכר' מצוות לא תעשה מו אות ו). ואפילו אם האישה עוסקת לפרנסתה, נושׂאת ונותנת, הרי שעיקר צינור השפע שלה הוא על ידי האיש שהיא תלויה בו ואין לה משל עצמה כלום. ואילו האיש תלוי במי שאמר והיה העולם, שהרי פרנסתו קצובה לו מן השמים ('דברי סופרים' לר' צדוק הכהן מלובלין סעיף יב). אמנם גם האשה צריכה להתפלל על מזונותיה (ראה גמ' נידה דף לא ע"ב), ויכולה תפילתה להועיל לה שיתווסף עוד על הנגזר על בעלה בשבילה או כדי לצאת מגורלו של אדם אחד וליפול בגורלו של אדם אחר. כגון לאה שיצאה מגורל עשו הרשע ועברה לגורלו של יעקב אבינו ('בית אלקים' להמבי"ט שער התפילה פרק יד וענין זאת התאווה).

לאחר חטא אדם הראשון צריך לעמול כדי לקבל את מה נקצב בפרנסה

אדם הראשון קולל לאחר החטא ועמו קוללה גם האדמה, ומאז לא יכולים שניהם להתברך אלא על ידי איזה עשיה ('באר מים חיים' פרשת בשלח ד"ה ונודע לכל מעלת) של עמל ויגיעה (עפ"י 'דרך חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר דרוש מעלת ישראל והשבת דף ד' טור ב ד"ה ובזה נתבאר), וזה מה שנאמר "וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יז - יט). לכן מאז מחויב האדם לעשות איזה עניין במלאכה או במשא ומתן על מנת לקיים את גזירת הבורא ('הוספות המהרצ"א' על ספר 'סור מרע ועשה טוב' תחילת אות נו. ראה 'ליקוטי הלכות' לר' נתן אורח חיים ברכות השחר ה אות נ), ולהשתדל איזה השתדלות כנהוג בטבע ('דרך פקודיך' מצוות לא תעשה כד חלק המחשבה אות ב) ולטרוח בפרנסתו, ולא לסמוך על הנס ('דרשות על התורה' לר' יהושע אבן שועיב תלמיד הרמב"ן בפרשת שלח לך ד"ה ונחזור לענין שהתורה).

כל אדם צריך להשתדל ולעשות דבר מה בעסק פרנסתו ולא יוכל להניח העסקים ולשבת בבטלה, כי אין הברכה שורה אלא על דבר עסק כלשהו. והוא כמשל 'הזריעה באדמה' שהאדם עושה את ההתחלה של החרישה והזריעה והשאר גֹּדֶל לו לבד, כך הוא גם האדם שמחויב לעשות איזה דבר השתדלות שיהיה בחינת התחלה, וגמר העניין הוא כבר ברצון הבורא יתברך ('באר מים חיים' פרשת בשלח ד"ה ונודע לכל מעלת) להשפיע על האדם את הפרנסה שנקבעה לו כאשר בא לעולם ('דברי יחזקאל' פרשת וישב על הפסוק 'ויהי בעת ההוא' בשם הבעל שם טוב. וראה שם המעשה שהיה עמו בזה). כך היה גם ב'מן' שהוריד ה' לעם ישראל במדבר, כאשר העם עשה השתדלות מסוימת בזה שהלכו ולקטו והוליכו את ה'מן' לביתם, ובמעט שלקחו באותו היום היה ה' מברך את מעשה ידיהם ('באר מים חיים' פרשת בשלח ד"ה ואולם תדע אשר).

אדם מקבל לפרנסתו כפי מה שנקצב לו משמים. ואף אם ישתדל בכל עוז וירבה בעשיות בכוח חכמתו ובכוח גופו, ולא ינוח ולא ישקוט מלעסוק יומם ולילה בצרכי פרנסתו – לא יהיה לו אפילו פרוטה אחת יותר ממה שקצב לו הבורא להרוויח באותה שנה או באותו השבוע. וגם אם ימעיט בהשתדלותו ועסקי צרכי טרפו ומזונו, ויעסוק רק שעה אחת או שתיים מן היום – לא ימעיט לו הבורא מאשר גזר עליו ('באר מים חיים' פרשת בשלח ד"ה ונודע לכל מעלת הבטחון). לכן נכון שישתדל האדם כדי פרנסתו, אבל יסמוך על ה' שיעזרהו עם השתדלותו ('דרשות על התורה' לר' יהושע אבן שועיב תלמיד הרמב"ן בפרשת שלח לך ד"ה ונחזור לענין שהתורה) ואז במעט המלאכה שהוא עושה יספיק לו השם יתברך כדי פרנסתו ואף יותיר ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל על התהלים סימן קכא ד"ה או יאמר שוא לכם).

אמנם יש בני אדם שמחוסר אמונתם בקב"ה לא מסתכלים בדרכיו יתברך, ורוצים להטריח עצמם כל יום אחר המזונות ימים ולילות מפַּחַד שלא יעלה פת לחמם בידם (זוהר פרשת בשלח דף סג ע"א ד"ה כגוונא) ודבר זה הוא סִכְלוּת, ובזבוז זמנם לריק (עפ"י 'חובות הלבבות' שער הבטחון פרק ד ד"ה ויש מבני אדם כתות). כי אם יש באדם דעת הוא לא ירדוף אחרי פרנסתו יומם ולילה ('מאור עינים' פרשת ואתחנן ד"ה והנה שורש כל) לפי שהוא לא מוסיף ולא גורע דבר בהשתדלותו ('דרך פיקודיך' מצות לא תעשה כד חלק המחשבה אות ב). ואדרבא, אם חושב האדם שההשתדלות שלו בפרנסה וכוחו ועוצם ידו המה יהיו בעוזריו, אותו האדם נקרא בשם 'עובד עבודה זרה בטהרה' ('אגרא דכלה' למהרצ"א מדינוב מחבר 'בני ייששכר' פרשת לך לך ד"ה בפסוק הזה יש) והוא גורם להפסיק מעליו את צנורות ההשפעה מ'מקור מים חיים' ('ישמח ישראל' לאדמו"ר מאלכסנדר בפירוש הגדה של פסח בההשמטה ד"ה והאכילנו את המן).

פרנסתו של האדם איננה מגיעה בדרך הטבע ('ליקוטי הלכות' לר' נתן אורח חיים ברכות השחר ה אות נ) אלא היא רק מאתו יתברך לבדו שנאמר "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ" (תהלים קמה, טו) ('לקוטי הלכות' אורח חיים הלכות קריאת שמע אות יד ד"ה ובודאי היא עצה גדולה). וזהו שקר וכזב להאמין כי היא תלויה בהתייגעות במשא ומתן או מלאכה ('ליקוטי הלכות' לר' נתן אורח חיים ברכות השחר ה אות נ). לכן אם האדם לא מקלקל את מעשיו והוא תחת השגחת ה' יתברך, אזי פרנסתו תרדוף אחריו ('מאור עינים' פרשת ואתחנן ד"ה הנה שורש כל), ולא ימלט מלהיות לו מה שנגזר עליו להשׂתכר באותו היום אפילו אם יתחבא בחדרי חדרים, ויזמן לו ה' את פרנסתו על ידי סיבות שונות וגִלְגוּלִים שונים אשר לא יבואו כלל בשֶׂכֶל האדם ('באר מים חיים' פרשת נח ד"ה ואם אמנם צדיק הזה). ואם מוצאים שבכל אופן מקופחת פרנסתו של האדם – זה כנראה משום שהוא הרע את מעשיו (ראה גמ' קידושין דף פב ע"ב) ('מחשבות חרוץ' לר' צדוק הכהן מלובלין דף לח ע"א ד"ה וכוס ה' דרשות).

המקטרגים מנסים למנוע את ירידת שפע הפרנסה של האדם

שפע הפרנסה של האדם לא תלוי בהשתדלות מעשיו אלא תלוי במזל (זוהר פרשת האזינו דף רצב ע"ב אדרא זוטא ד"ה האי בההוא זמנא. ראה 'ראש דוד' להחיד"א פרשת תולדות ד"ה ויתכן ויעתר יצחק), כשהכוונה למקור עליון וקדוש הנקרא 'מזלא' שבו תלויים מזונות האדם ('תפארת שלמה' פרשת וישב ד"ה 'וישבו לאכול לחם' בשם הזוהר והאר"י ז"ל) ונקרא בשם זה כי משם נוטף ונוזל ברכת ה' לזון ולפרנס ולהטיב לכל, והוא מלשון "יִֽזַּל מַיִם מִדָּלְיָו" (במדבר כד, ז). ואליו כיוונו רבותינו כשאמרו "חיי בני ומזוני לא בזכוּתא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא" (ראה גמ' מועד קטן דף כח ע"א בשם רבא) ('באר מים חיים' פרשת שמות ד"ה ואמנם נודע מה שפירשו). מטעם זה הפרנסה היא בידי הקב"ה בעצמו ולא בידי מלאך, משום שהפרנסה היא התהוות כוח עליון מאד למעלה ממחצב הנשמות של ישראל ומחצב הנשמות בעצמו גבוה יותר מהמלאכים. לכן אין יד מלאך שולטת שם אלא ה' בכבודו ובעצמו ('שם משמואל' פרשת ויחי שנת תרעז עמ' שנז ד"ה ור' שמואל) (להרחבה בעניין מחצב הנשמות של ישראל ראה מאמרינו לפרשת ואתחנן – 'סגולת נשמות ישראל').

כאשר נמשך לאדם שפע פרנסה ממקורו, מיד באים מקטרגים המבקשים לסתום את הפתח של הורדת השפע למטה ('שם משמואל' פרשת ויחי שנת תרעז עמ' שלו ד"ה ולפי האמור). וזה הטעם שאמרו רבותינו כי קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף (ראה גמ' פסחים דף קיח ע"א בשם ר' אלעזר בן עזריה), כי בשעת קריעת ים סוף עמדו המקטרגים וקטרגו על הרשעים בישראל שחצו את ים סוף, והיה קשה בעיני ה' לדחות אז את המקטרגים כי כל דרכיו משפט. וכך גם המזונות של האדם נעשים 'קשים' מצד המקטרגים ('נזר הקודש' על  בראשית רבה יג, ד ד"ה קשה) על עוונותיו, והקב"ה צריך לעשות אז חסד גדול לאדם בשעה שמתרבים עליו מקטרגים אפילו יותר מאשה הנמצאת בשעת לידתה והיא בסכנה מחמת ריבוי המקטרגים. וזה גם הטעם שהפרנסה נקראת 'פלאים' כמו שנקראת הגאולה העתידה (ראה 'בראשית רבה' כ, כב), כי ה' יתברך משתיק את קטרוגי 'הדינים' בדרך פלא ונס נסתר והשגחה נפלאה ('נזר הקדש' על בראשית רבה כ, כב ד"ה קשה היא הפרנסה וכו').

כאשר השפע כבר מצליח לרדת דרך הפתח העליון, עוברים עליו דינים רבים המשפיעים עליו איך יֵרד למטה, האם בלבוש חומרי מאוד וגס או בלבוש פחוֹת חוֹמרי ודק, וכמה מוצא פי ה' יהיה בו ('שם משמואל' לר' שמואל בורשטיין האדמו"ר מסוכטשוב פרשת ויחי שנת תרעז עמ' שלו ד"ה ולפי האמור). ומזונות האדם עוברים דרך כל העולמות ובכל עולם האדם נידון אם הוא ראוי לאותן מזונות, עד שלפעמים בסבת חטאיו 'נגנבים' ממנו מזונותיו והם ניתנים לאדם אחר (ביאור הגר"א למשלי יב, ב). יש מזונות שמגיעים לאדם ובהם הרבה 'כוח אלוקי' ויש שיש בהם מעט כוח אלוקי, אף שבאיכות המזונות הם שווים. ויש מזונות שהשליטה של כוחות 'החיצונים' עליהם הם יותר משל זולתו ויש שהם פחות ('שם משמואל' לר' שמואל בורשטיין האדמו"ר מסוכטשוב פרשת ויחי שנת תרעז עמ' שנו ד"ה 'והנה לעיל אמרנו בשם').

כמו כן ישנן רוחות לא טובות המשוטטות באוויר העולם שרוצות להידבק באדם שעִווֶת דרכו מדרך הישר וסרה מעליו השמירה העליונה. אותן הרוחות רוצות להביאו לידי עניוּת, כפי שאמרו רבותינו כי השׂר הרוחני של העניוּת שמו 'נבל' והוא שׁורה במקום של 'מיאוס' (ראה גמ' פסחים דף קיא סוף ע"ב), ובכלל זה גם על האדם כשהוא 'מאוּס' במעשיו. אותן הרוחות מונעות מהאדם את פרנסתו וגורמות שלא יצליח בעסקיו, ומונעות את הקונים או המוכרים ממנו ('מאור ושמש' לר' קלונימוס קלמן הלוי אפשטין פרשת חקת ד"ה והנה ידוע שהצדיק). ולפעמים ברשעים הוא ההיפך, שאותן הרוחות מניחות לרשעים שיקבלו את פרנסתם בשפע גדול במטרה להטעותם שימשיכו ברשעותם. ועל זה נאמר "עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ" (קהלת ה, יב) ('פלא יועץ' לר' אליעזר פאפו ערך פרנסה ד"ה ויש עֹשר).

בכל יום נמשך שפע חדש של פרנסה לכל אדם ואדם

התהוות מוצא פי ה' להורדת שפע הפרנסה לאדם הוא בכל יום ובכל עת שצריכים בעולם ('שם משמואל' פרשת ויחי שנת תרעז עמ' שנו ד"ה 'ומ"מ עוד יש קושי'). וירידת השפע הוא דבר של יום ביומו, ועל ידו מתברך אותו היום (זוהר פרשת בשלח דף סב ע"א ד"ה ואף על גב). זו הסיבה שאסור להלין שכר פעולת שכיר, לפי שהקב"ה מְזַמֵּן פרנסת ברוּאיו וגוזר שפוֹעל זה יאכל אותו היום משכירות שעבד, וכאשר לא נותן לו המעביד את דמי שכירוּתוֹ באותו היום ('עיר מקלט' פרשת קדשים חלק 'מוסרי השל"ה' ד"ה לא תלין) הוא מעכב בזה את שפע פרנסתו של אותו הפועל ('עיר מקלט' פרשת כי תצא סעיף תקפח) ונמצא שהוא מחלל את גזירת מלכוֹ של עולם. ואז המלאך הממונה על אותו היום לוקח את אותו האדם שעיכב את דמי שׂכירות הפועל ו'מְקָרְבוֹ' לפני יוצר כל ודן אותו כמי שעבר על גזירת מלכו של עולם ('עיר מקלט' פרשת קדשים חלק מוסרי השל"ה ד"ה לא תלין). 

וכך היה האר"י ז"ל נזהר מאוד לתת את שׂכרו של השׂכיר ביומו ('עיר מקלט' על מנין המצוות וטעמיהן לר' דוד לידא פרשת כי תצא סעיף תקפח). וכל כך הוא היה נזהר לקיים מצוה זו בתכלית, עד שכאשר לא היה בידו מעות לפרוע את שׂכרו הוא היה מתעכב מלהתפלל תפילת מנחה אפילו עד שקיעת החמה כדי לבקש מעות בהלוואה לפרוע אל השכיר ההוא, ואכן היה לוקח את ההלוואה ופורע. ורק אחרי שפרע את חובו היה האר"י ז"ל מתפלל תפילת מנחה במרוצה ואומר "איך אתפלל לה' יתברך תפילת מנחה ובאה לידי מצוה גדולה כזאת ולא קיימתיה!" ('שער המצות' להאר"י ז"ל פרשת כי תצא ד"ה מצות השכיר כתיב ביומו).

ומשום שבכל יום נמשך שפע חדש של מזונות לאדם ומתקיים "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (תהלים קמה, טז), לכן לא צריך האדם לבשל מזון מיום זה בכוונה שיישאר ליום אחר וגם לא לעכב את מאכלו של יום זה על מנת שיישאר לו ליום אחר (זוהר פרשת בשלח דף סב ע"א ד"ה ועל דא לא ד"ה וכדין אשתכח) למעט אם בישל הרבה ונותר ליום המחרת, שאז אין בכך בעיה (פירוש 'זוהר חי' על זוהר פרשת בשלח דף סב ד"ה לבשלא בכונה). כדבר הזה היה כאשר ישראל הלכו במדבר, ובכל יום היו מלקטים מה'מן' שירד משמים לאותו היום ולא מיום אחד לחברו שנאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא" (שמות טז, ד). וזה היה למעט יום שישי שבו היו מלקטים כפול גם ליום השבת שנאמר "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה" (שמות טז, כב) (זוהר פרשת בשלח דף סב ע"א ד"ה ועל דא לא ד"ה וכדין אשתכח).

ראש השנה דנים את כל ישראל על פרנסתם באותה השנה, אך נוסף לכך יש דין בכל יום ויום על פרנסתו של כל יחיד ויחיד ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת נצבים דף קכ ע"ב ד"ה וז"ש חטא חטאה ד"ה וזהו כוונת הפסוק). ואמרו רבותינו על הלל הזקן שלא היה מכין במשך כל ימות השבוע את מזונו ליום השבת כפי שנהג שמאי הזקן, לפי ש"הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר "בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם"" (תהלים סח, כ) (גמ' ביצה דף טז ע"א), כלומר הלל הזקן היה יודע שאין לערב יום אחד ביום אחר, ושכל יום מושפע מהעליונים לפרנס את יומו דווקא שנאמר "בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם". והוא האמין שה' יזמן את מזונותיו ליום השבת בסמוך לשבת ('עבודת הקודש' לר' מאיר בן גבאי חלק ג' פרק יב ד"ה ובביצה. ועיי"ש בביאור שיטת שמאי הזקן מדוע היה שומר בכל יום לכבוד שבת).

צריך להתפלל על הפרנסה כדי למשוך את שפע הפרנסה של אותו היום

על מנת למשוך את שפע הפרנסה שיש בכל יום מחדש, צריך לבקש מזונות מה' יתברך ולהתפלל על זה בפרטות (זוהר פרשת בשלח דף סב ע"א ד"ה אף על גב) וכל שכן אם מזונותיו של אדם קשים עליו להשיגם, שצריך לבקש אותם ממקום מוצאם למעלה ('שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק 'שמן הטוב' לר' שלמה אוהב ספר איוב על הפסוק 'נודד הוא ללחם'). ואז על ידי כל תפילה ותפילה נמשכת השפעה מחודשת למטה יום יום ('אור החמה' לר' אברהם אזולאי על זוהר פרשת בשלח דף סב ע"א ד"ה הנני ממטיר לכם). ודבר זה הוא גם לעשירים שפרנסתם מזומנת להם בכל עת שירצו. וכמו שתינוק פרנסתו מוכנה בכל עת לינוק חלב מאמו, אך אין נותנים לו את מזונו אם הוא לא מבקש על ידי בכי וכדומה, כך גם העשירים אף על פי שמזונותיהם מוכנים להם הם צריכים בכל עת להתעורר למטה כדי לעורר למעלה, שלא יפסיקו מהם את השפע ('מדרש האיתמרי' לר' אליהו הכהן מחבר ספר 'שבט מוסר' דרוש ו' לתשובה ד"ה משמרה ג' תינוק יונק).

יש בני אדם שיש להם מזונות המזומנים להם אך מחמת כמה מניעות לא מתאפשר להם לאכול מהמזונות, כמו שאמר שלמה המלך "אִישׁ אֲשֶׁר יִתֶּן לוֹ הָאֱלֹקִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְאֵינֶנּוּ חָסֵר לְנַפְשׁוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹקִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ" (קהלת ו, ב) וזה משום שלא התפללו שיתנו להם מ'בית המלך' ('מאור עינים' פרשת ואתחנן ד"ה וזהו וידעת היום) שהוא מלכו של עולם. לפי שכל נתינת המזונות לאדם הוא נס גדול, וצריך האדם להתפלל על זה (רשב"ם על גמ' פסחים קיח ע"א ד"ה כקריעת ים סוף). ונכון שכאשר אומרים בכל יום "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ: פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (מתוך 'אשרי יושבי ביתך') יישא האדם את עיניו אל השמים, ויכוון לשאול בזה על מזונותיו מאת הזן את הכל ('אור החמה' על זוהר פרשת בשלח דף סב ע"א ד"ה 'זקפין עיינין' מהרא"ג).

כל אדם צריך לבקש על מזונותיו בברכת 'שומע תפילה' שבתפילת שמונה עשרה ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי עלינו לשבח ונוסח התפילה דרוש א' ד"ה העמידה בקיץ, 'שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי העמידה דרוש ו' ד"ה 'אב הרחמן בת"ת' שם כתב לשון 'ראוי' ולא 'צריך', 'נגיד ומצוה' על ברכת שומע תפילה ד"ה 'גם כשאומר ש"ת חייב' שם כתב לשון 'חייב' ולא 'צריך', 'פלא יועץ' סוף ערך 'פרנסה') בכל התפילות שביום, ובפרט בתפילת שחרית שאז הקב"ה מתמלא רחמים שנאמר "שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ" (תהלים צ, יד). לכן ה"מן" שהיה פרנסת ישראל במדבר, ירד משמים דווקא בשעות הבוקר שנאמר "וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה: וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ" (שמות טז, יג ¬- יד) ('יערות דבש' חלק א' דרוש א' ד"ה ויש להרבות בתפלה). ויש אומרים שבשעת המנחה אין לבקש על הפרנסה ('כף החיים' לר' יעקב חיים סופר או"ח קיט סוף סעיף ג. ראה זוהר פרשת פנחס דף רכו סוף ע"ב וכן 'מדבר קדמות להחיד"א מערכת ת אות ד).

כאשר אדם מתפלל על הפרנסה הוא מוסיף כוח וגבורה של מעלה להמתיק ברחמים את כוח שורש קטרוגי הדינים ולעורר שפע מזון ('בראשית רבה' מד, ט ד"ה שלשה שנאמר). ולפני שהאדם מבקש על הפרנסה בברכת 'שומע תפילה' שבתפילת העמידה, ראוי שיתוודה על חטאיו בדרך קצרה ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי עלינו לשבח ונוסח התפילה דרוש א' ד"ה העמידה בקיץ, 'שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי העמידה דרוש ו' ד"ה אב הרחמן, 'מורה באצבע' להחיד"א סימן ב סעיף כז). וכן יעשה בכל תפילות העמידה של ימות החול ('מורה באצבע' להחיד"א אות קכו וראה שם הנוסח שתיקן) ובימים שאין בהם תחנון ישמיט את הווידוי ('מורה באצבע' סימן ב סעיף כח). ואפשר שעל ידי אמירת הווידוי ינצל 'שפע הפרנסה' של האדם מהמקטרגים וכל הדינים המנסים למנוע אותו ממנו מחמת עוונותיו וקלקול מעשיו (ראה זוהר פרשת פקודי דף רסב ע"א – ע"ב ד"ה 'ואי לא' ובמפרשים) (להרחבה בעניין מעלת הווידוי ראה מאמרינו לפרשת נצבים – 'מצות התשובה').

צריך להתפלל בקצרה על הפרנסה גם לפני האכילה ('צפורן שמיר' להחיד"א סימן ה סעיף סא ראה שם הנוסח שתיקן, 'פלא יועץ' סוף ערך 'פרנסה', ראה 'יערות דבש' חלק א' דרוש א' ד"ה ברכת השנים) שכן הוא דרכם של יראי ה' ויראי חטא (זוהר פרשת בשלח דף סב ע"ב ד"ה רבי ייסא) ועל ידי כן מושפע למעלה שפע רב 'מהמדות העליונות' הרוחניות ואחר כך הם משפיעים למטה שפע ברכה ('חוזה דוד' על התהלים מזמור קי ד"ה 'הנה יש להבין') ואנשי מעשה נהגו לומר קודם נטילת הידיים לסעודה "אתה הוא האלקים הזן ומפרנס ומכלכל בחסדיך לכל הברואים מקרני ראמים עד ביצי כינים "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ: פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן"" (תהלים קמה, טו–טז) ('של"ה הקדוש' שער האותיות אות ק' ערך קדושה ד"ה ונ"ל דתפלת המזון שכתב). וכך יבקש כל אדם את מזונו מה' יתברך עוד לפני שיאכל את סעודתו ('מזמור לאסף' בחלק 'ברכות הנהנין' דף קג ע"ב  ד"ה 'אלו דברים הצריכים' עפ"י הזוהר) ויזכה לשפע פרנסה טובה, אמן.