פרשת משפטים – איסור אמירת שקר

כל ההרחקות מהעבירות נעשו על ידי רבותינו על מנת שיהיה גדר ומשמרת לא לבוא לידי עבירה, למעט עבירת השקר שההרחקה בה היא מהתורה ('שם משמואל' פרשת צו ושבת הגדול שנת תרעח דף פז ד"ה 'ונראה עפ"מ שהגיד' בשם הרבי מפרשיסחא) שנאמר "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז) ('פלא יועץ' ערך שקר ד"ה 'כתיב דבר שקרים').

ויש להבין, מדוע התורה הקדושה כל כך הרחיקה את ישראל מאיסור 'אמירת שקר' מה שלא הרחיקה בשום איסור אחר?

ה' לא רצה לברוא את העולם באותיות 'שקר' כדי לא לתת לשקר קיום

כאשר ה' יתברך ברא את העולם, באו לפניו אותיות ש' ק' ר' – כל אחת לבדה, על מנת שיברא בהן את העולם. אך הקב"ה אמר שלא כדאי לברוא בהן, כי יחדיו הן יוצרות את הצירוף של התיבה 'שקר' ואין ראוי לשקר לעמוד לפניו (זוהר פרשת ויגש דף רה ע"ב ד"ה עאלו תלת). וגם ה' יתברך ידע שאם חלילה גילוי המציאות יהיה על ידי אותיות אלו אז זה יורה שמתקיים ומתחזק השקר בעולם ('אור החמה' על הקדמת הזוהר דף ב ע"ב ד"ה 'והנה ש' טענה' מהרמ"ק). אמנם האות ש' מצד עצמה ראויה וטובה ויש בה גם מן האמת כפי שהיא פותחת את שם ה' הנקרא שד"י, אך כיון שהיא מתחברת עם אותיות ק' ור' ומקיימת אותן כאשר היא יוצרת את התיבה 'שקר', לכן לא רצה הבורא יתברך לברוא בה את העולם כי אותיות אלו מורות על הזיוף והשקר (הקדמת הזוהר דף ב ע"ב ד"ה עאלת את ש' קמיה) ומהן יונקת צד הטומאה ('ילקוט חדש' ערך אמת והיפוכו אות ה ד"ה 'בזוהר תצוה' מהמגלה עמוקות).

מטעם זה בפסוק הראשון של הבריאה "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א) יש את כל הֲבָרוֹת הניקוד חוץ מהברת הניקוד 'שׁוּרֻק' ('אגרת הטיול' לאחיו של המהר"ל מפראג מערכת ש' תיבה 'שקר' עם תיקון עפ"י הנראה מ'כד הקמח' לרבינו בחיי אות א' ערך אמונה ד"ה ואם כן יסוד התורה, 'פדה את אברהם' לר' אברהם פאלג'י מערכת הנון אות טו) כי שמו של ניקוד זה בנוי מאותיות 'שקר' ('אגרת הטיול' לאחיו של המהר"ל מפראג מערכת ש' תיבה שקר, 'מדרש האיתמרי' למחבר 'שבט מוסר' דרוש כב ד"ה בראשית אמר ר' שלמיה), ובא ללמד כי הקב"ה ברא וייסד את העולם במידת האמת ואין השקר עומד לפניו ('מדרש האיתמרי' דרוש כב ד"ה בראשית אמר ר' שלמיה). וגם שכל התורה היא תורת אמת ורחוקה היא מן השקר ('אגרת הטיול' לאחיו של המהר"ל מפראג מערכת ש' תיבה שקר, 'מדרש האיתמרי' דרוש כב ד"ה בראשית אמר ר' שלמיה). ומעין זה הוא גם בשמותיהם של האבות והאמהות – אַבְרָהָם, יִצְחָק, יַעֲקֹב, שָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל, לֵאָה, בִּלְהָה, זִלְפָּה – שיש בהם את כל הברוֹת הניקוד למעט הברת הניקוד 'שׁוּרֻק', ללמד כי כולם זרע 'אמת' ('כד הקמח' לרבינו בחיי אות א' ערך אמונה ד"ה ואם כן יסוד התורה, 'אגרת הטיול' לר' חיים אחיו של המהר"ל מפראג מערכת ש' תיבה שקר, 'פדה את אברהם' לר' אברהם פאלג'י מערכת הנון אות טו).

הנחש הקדמון שהוא הס"מ פיתה את אדם וחוה על ידי השקר המורגל בו

השקר הוא תכלית הרע ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א דרוש ה ד"ה וכן תמיד האיש ההולך תמים, 'לקוטי הלכות' לר' נתן חלק חושן משפט א' מקח וממכר א, ד) והטומאה ('לקוטי הלכות' לר' נתן חלק חושן משפט א' מקח וממכר א, ד) והוא מבריח ב'קליפה' מן הקצה אל הקצה ('שם משמואל' פרשת שמיני שנת תרעב דף קסג ד"ה 'במד"ר מלכות הרביעית' בשם אביו), ש'הקליפה' עצמה נקראת 'שוא' ו'שקר' בסוד "הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים" (ירמיה י, טו) ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת ויצא ד"ה 'גם זהו סוד' מהזוהר). וכך הסטרא אחרא מקורו בשקר וחותמו שקר וכזב (הרמ"ד וואלי שמות כג על הפסוק 'ולא תענה על ריב') ועמו כל 'החיצונים' שהם מצד השקר (הרמ"ד וואלי שמות ד על הפסוק 'ויאמר ה' אל משה', עפ"י 'חסד לאברהם' מעין שביעי נהר ו תחילת ד"ה דע כי כמו) ונקראים בעצמם 'שקר' ('מחברת הקודש' למהרח"ו דף ד ע"ב ד"ה ליקוטים סוד תחום שבת)  כמו הסטרא אחרא (עפ"י 'מחשוף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא תחילת פרשת חיי שרה ד"ה 'ויהיו חיי שרה') ונאחזים בבחינת השקר שמשם הוא מקורם, ועומדים נגד הקדוּשה ואומרים "אני ואפסי עוד!" שזה בבחינת 'אל אחר', ואין 'שקר' גדול מזה ('באר מים חיים' לר' חיים מצ'רנוביץ פרשת עקב ד"ה והנה כל בחינת החיצונים).

'השקר' הוא הס"מ בעצמו ('תיקוני הזוהר' תיקון סט דף צה ע"א, 'חסד לאברהם' מעין רביעי נהר לה ד"ה ענין זה מורה, 'מחשוף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא תחילת פרשת חיי שרה ד"ה 'ויהיו חיי שרה', עפ"י זוהר פרשת משפטים דף קיז ע"א סוף ד"ה 'לא תהיה אחרי רבים' רעיא מהימנא) אשר היה רוכב על גבי הנחש הקדמון בימי אדם וחוה ('פרקי דרבי אליעזר' פרק יג ד"ה הקנאה והתאוה והכבוד, 'ספר הבהיר' לר' נחוניה בן הקנה בסוף הספר אות ר' ד"ה שאלו תלמידיו, זוהר פרשת בראשית דף לה ע"ב והנחש רבי יצחק). וכיון שהנחש אז היה צד השקר ממש (הרמ"ד וואלי בראשית ג על הפסוק 'ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים'), עצם השקר ('ליקוטי הלכות' לר' נתן בחלק יורה דעה א' סימני בהמה וחיה טהורה ד, כג) ושורש השקר (הרמ"ד וואלי בראשית ג על הפסוק 'על גחונך תלך') ובעל לשון שקר ('מחשוף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת בא דף כה ע"ב טור ב ד"ה אפשר לרמוז), על כן הוא היה הראש לכל המשקרים ('מגלה צפונות' חלק א' למחבר 'שבט מוסר' פרשת בראשית ד"ה אמנם נראה לפרש) בעולם (הרמ"ד וואלי בראשית ג על הפסוק 'על גחונך תלך') ובא בדבריו מתחילה ועד סוף בשקרים רבים על אדם וחוה ('ליקוטי הלכות' לר' נתן בחלק יורה דעה א' סימני בהמה וחיה טהורה ד, כג).

כבר בהתחלת הדיבור של הנחש עם חוה ('מגלה צפונות' חלק א' לבעל שבט מוסר פרשת בראשית ד"ה אמנם נראה לפרש) הוא נכנס לפתותה בעניין של שקר שנאמר "וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹקִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן" (בראשית ג, א) (הרמ"ד וואלי בראשית ג על הפסוק 'ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים', 'ליקוטי הלכות' לר' נתן יורה דעה א' סימני בהמה וחיה טהורה ד, כג) וזה היה שקר שהרי הקב"ה לא אמר כך אלא רק "וַיְצַו ה' אֱלֹקִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (בראשית ב, טז – יז) כלומר שאסר עליהם רק את עץ הדעת ('מגלה צפונות' חלק א' למחבר 'שבט מוסר' פרשת בראשית ד"ה אמנם נראה לפרש). וכן סוף דבריו של הנחש היו בשקר שנאמר "וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן: כִּי יֹדֵעַ אֱלֹקִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג, ד – ה) ('ליקוטי הלכות' לר' נתן יורה דעה א' סימני בהמה וחיה טהורה ד, כג), כלומר שיקר לאדם וחוה ואמר כי ה' בעצמו אכל מעץ הדעת וכך ברא את העולם, ואם יאכלו גם הם אז "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים" יוצרי עולמות (רש"י בראשית ג, ה).

הנחש הקדמוני הוא שורש השקר ('נזר הקודש' על בראשית רבה כ אות ח ד"ה שנאמר קולה כנחש) והמשיך את השקר לעולם ('נזר הקודש' על בראשית רבה סט, ז ד"ה והנה שם בזוהר). הוא נקרא "אִישׁ תַּהְפּוּכוֹת לְשׁוֹן שָׁקֶר" (ראה הקדמת הזוהר דף ה ע"א ד"ה תא חזי ההוא דלאו ארחיה) ('נזר הקודש' על בראשית רבה סט, ז ד"ה 'והנה שם בזוהר' בשם האר"י ז"ל, 'נזר הקודש' על בראשית רבה כ אות ח ד"ה 'שנאמר קולה כנחש' בשם חכמי האמת), ובו תלוי שורש המוות כי הוא הביא מיתה לעולם בלשונו לשון שקר כעניין שנאמר "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי יח, כא) ('נזר הקודש' על בראשית רבה סט, ז ד"ה והנה שם בזוהר). ומחמת שהמוות בא לעולם על ידי השקר של הנחש לחוה באומרו "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג, ה), לכן נגזר שבכל מקום בו השקר יהיה, שם המיתה קרובה לבוא ('זרע שמשון' פרשת תולדות דף כט ע"א ד"ה גמ' פרק יא דסנהדרין) ומתקצרים ימיו של המשקר ('שמו אברהם' מערכת ז' ערך זקנה אות ח עפ"י רבותינו) אשר תופס את אומנותו של הנחש. והמשקר גם מתקלל ב"אָרוּר"  כמו שהנחש התקלל "אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית ג, יד) ('זרע שמשון' פרשת תולדות דף כט ע"א ד"ה גמ' פרק יא דסנהדרין).

הקב"ה העניש את הנחש וקצץ את הרגלים שהיה הולך עליהם (רש"י בראשית ג, יד), על ידי מלאכי השרת ('בראשית רבה' כ, ה) שירדו לנקום ממנו את נקמתם. כי 'מדת השקר' גורם מיעוט של 'שפע' אף בעולם המלאכים ועל כן הם לא רצו שיהיה למדת השקר קיום והעמדה ('נזר הקודש' ר' יחיאל מיכל על 'בראשית רבה' כ אות ח ד"ה שנאמר קולה כנחש). ובזה התקיים מה שגזר ה' יתברך על הנחש "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג, יד) (רש"י בראשית ג, יד). וזהו הסוד ש'לשקר אין רגלים' (ראה 'תיקוני הזוהר' תיקונא עשרין ותרין דף סו ע"א ד"ה שימני כחותם, ראה 'אותיות דרבי עקיבא' נוסחא ב' לפי דפוס קרקא ואמשטרדם בתחילת הספר ד"ה אחר כך נכנס שי'ן), כי הם כבר נקצצו אצל הנחש בשוֹרשם ('תורת נתן וליקוטים ממהרח"ו' בחלק 'תשובות לחסיד ר' יצחק לוריא ז"ל' ד"ה זה ימים רבים, 'חבל נביאים' מכתבי הרמ"ע מפאנו ליקוטים מעניני שבת דף יד ע"א בפרק 'סוד הקידוש' ד"ה בקדושא דבי שמשא, הרמ"ד וואלי בראשית ג על הפסוק 'על גחונך תלך', 'מדרש לפירושים' חלק שני דרוש אמת ד"ה ומעתה נאמר איך עשו, 'מגלה עמוקות' לר' נתן נטע שפירא פרשת ויצא ד"ה וישא יעקב את רגליו).

ויש לזה רמז בתיבה 'שקר' שכל האותיות בה עומדות על חוֹדָן ('אותיות דרבי עקיבא' נוסחה ב' ד"ה ומפני מה ידו) כך שלכל אות ואות יש רק רגל אחת לעמוד עליה (רש"י גמ' שבת דף קד ע"א ד"ה אחד כרעא) ולא שתי 'רגלים' ('אותיות דרבי עקיבא' נוסחה ב' ד"ה ומפני מה ידו) לכן השקר לא יכול לעמוד (גמ' שבת דף קד ע"א). וזה בשונה מהתיבה 'אמת' שלכל האותיות בה יש 'רגלים' ('אותיות דרבי עקיבא' נוסחה ב' ד"ה ומפני מה ידו) והאמת יכולה לעמוד (גמ' שבת דף קד ע"א). ובשעה שקצצו את רגליו של הנחש הקדמון היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו ('בראשית רבה' כ, ה), דבר זה היווה סימן על העתיד לבוא שכאשר יגיע העת ויתבטל 'השקר' אז יתפרסם ביטולו בכל העולם כמו שנשמע קולו בכל העולם בשעה שנקצצו רגליו. ונרמז ביטולו העתידי של השקר בפסוק "אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (ירמיה טז, יט). ואל מול ביטול השקר יתקיים אז "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" (תהלים פה, יב) ('נזר הקודש' על בראשית רבה כ אות ח ד"ה שנאמר קולה כנחש).

'רוח השקר' השייכת לשטן היא זו שנקמה את מותו של נבות היזרעאלי

אחאב מלך ישראל ביקש לקנות מנָבוֹת היזרעאלי את כרמו ואמר לו "תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי" (מלכים א' כא, ב). אך נבות סירב למכור את כרמו שהיתה נחלת אבותיו. איזבל אשתו של אחאב ראתה את הצער של בעלה בעקבות סירובו של נבות ודאגה שיבואו שני אנשים להעיד עדות שקר כי נבות קילל את ה' ואת המלך. וכך על פי עדותם סקלו את נבות והרגוהו שנאמר "וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל וַיֵּשְׁבוּ נֶגְדּוֹ וַיְעִדֻהוּ אַנְשֵׁי הַבְּלִיַּעַל אֶת נָבוֹת נֶגֶד הָעָם לֵאמֹר בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹקִים וָמֶלֶךְ וַיֹּצִאֻהוּ מִחוּץ לָעִיר וַיִּסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת" (מלכים א' כא, יג). איזבל הודיעה לאחאב כי נבות מת ושילך לרשת את כרמו כדין נכסיהם של הרוגי מלכות שניתנים למלך (ראה רש"י מלכים א' כא, יד). וכך אכן היה כפי שנאמר "וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אַחְאָב כִּי מֵת נָבוֹת וַיָּקָם אַחְאָב לָרֶדֶת אֶל כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי לְרִשְׁתּוֹ" (מלכים א' כא, טז).

אחאב ביקש לצאת למלחמה נגד ארם כדי לכבוש בחזרה את 'רמוֹת גלעד', וצירף אליו את יהושפט מלך יהודה. יהושפט ביקש לדרוש בדבר ה' האם לצאת למלחמה. לכן אחאב קיבץ את ארבע מאות מנביאי הבעל ושאל האם יעלה והם כולם ענו לו "עֲלֵה וְיִתֵּן אֲדֹנָי בְּיַד הַמֶּלֶךְ" (מלכים א' כב, ו) כלומר שהוא ינצח במלחמה. יהושפט ביקש לדעת האם יש עוד נביא אחד, היות שכולם התנבאו בלשון אחת ואין דרך הנביאים להתנבאות כך (ראה רש"י מלכים א כב, ז). לכן קראו לנביא האמת מיכיהו בן ימלה, שסיפר למלכים מה היה קודם לכן בשמים בשעה שה' ישב על כסאו ושאל "מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד" (מלכים א' כב, כ), אז יצאה רוח אחת ואמרה שהיא תפתה אותו על ידי שתכניס "רוּחַ שֶׁקֶר" בפי כל נביאיו כדי שייצא אחאב למלחמה על פיהם וייהרג שנאמר "וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו בַּמָּה: וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן" (מלכים א' כב, כא - כב).

רוחו של נבות לא היתה מספיק צדיקה על מנת לעלות לפני ה' (זוהר פרשת וישב דף קצב ע"ב ד"ה אלא ודאי נבות) ולהיות זוכה לעמוד בין העומדים לפניו ('כתם פז' לר' שמעון לביא על זוהר פרשת וישב דף קצב ד"ה והנה ר' אלעזר חזק) ולתבוע דין על אחאב, שאם כן היתה צדיקה, היא לא היתה תובעת למעלה בעולם האמת לעשות למטה 'שקר' (זוהר פרשת וישב דף קצב ע"ב ד"ה אלא ודאי נבות). ומצד שני, נבות גם לא היה כל כך רשע על מנת להפוך להיות מלאך רע המשולח בנביאי השקר ('כתם פז' על זוהר פרשת וישב דף קצב ד"ה והנה ר' אלעזר חזק) אלא שרוחו של נבות היתה צועקת ותובעת דין מלמטה על אחאב, ועל ידי צעקתה עלה לפני ה' יתברך 'רוח השקר' החיצוני של השטן ('אור החמה' על הקדמת הזוהר דף קצב ע"ב ד"ה 'ודא חמא' מהרמ"ק) שהוא הס"מ בעצמו (עפ"י 'צרור המור' פרשת וישלח ד"ה וירא כי לא יכול לו) אשר יש לו כניסה לפני ה' ('אור החמה' על הקדמת הזוהר דף קצב ע"ב ד"ה 'ודא חמא' מהרמ"ק) והוא עומד תמיד ומטעה את בני האדם בשקר, ורגיל תמיד בשקר ומשתדל תמיד בשקר (זוהר פרשת וישב דף קצב ע"ב ד"ה אלא ודאי נבות) ופועל על ידי שקר כל פעולה שאפשר לו ('אור החמה' על הקדמת הזוהר דף קצב ע"ב ד"ה 'ודא חמא' מהרמ"ק) ויורד ומפתה את בני האדם ('כתם פז' על זוהר פרשת וישב דף קצב ד"ה והנה ר' אלעזר חזק). 

רוח השקר אמרה לה' "אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו" (מלכים א' כב, כב) (זוהר פרשת וישב דף קצב ע"ב ד"ה אלא ודאי נבות) והקב"ה ששונא דובר שקרים (עפ"י 'וישכם אברהם' לר' אברהם פאלג'י על התהלים טו ד"ה כי בא שש) ענה לרוח השקר "צֵא וַעֲשֵׂה כֵן" (מלכים א' כב, כב) (זוהר פרשת וישב דף קצב ע"ב ד"ה אלא ודאי נבות) וכוונתו שתצא ממחיצתו (גמ' שבת דף קמט ע"ב, סנהדרין דף פט ע"א, סנהדרין דף קט ע"ב) כי "דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי" (תהלים קא, ז) (גמ' שבת דף קמט ע"ב, סנהדרין דף פט ע"א, סנהדרין דף קט ע"ב, זוהר פרשת וישב דף קצב ע"ב ד"ה אלא ודאי נבות. וראה גמ' חגיגה דף יד ע"ב מעשה מר' עקיבא וביאורו ב'עבודת הקודש' חלק ד פרק ו ד"ה ובבראשית רבה) כלומר שאין לה עמידה תמידית לפניו ונדחתה בשליחות רעה, כפי שהתחייב הדין באחאב על עניין שפיכת דמו של נבות היזרעאלי ('כתם פז' על זוהר פרשת וישב דף קצב ד"ה והנה ר' אלעזר חזק). אז יצאה רוח השקר והתלבשה בכל נביאי השקר של אחאב בשווה, כדי להטעותם ולפתות את המלך אחאב שישמע לדבריהם וייצא לקראת הרעה שנגזרה עליו מפי עליון. מטעם זה כל הנביאים שם התנבאו בסגנון אחד ואמרו "עֲלֵה וְיִתֵּן אֲדֹנָי בְּיַד הַמֶּלֶךְ" (מלכים א' כב, ו) (הרמ"ד וואלי מלכים א' כב על הפסוק 'אצא והייתי רוח שקר').

ומה שאמרו רבותינו כי היה זה רוחו של נבות היזרעאלי אשר עמדה לפני ה' (ראה גמ' שבת דף קמט ע"ב, גמ' סנהדרין דף פט ע"א, גמ' סנהדרין דף קט ע"ב) כוונתם היא שעל ידי צעקת רוחו של נבות יצא 'החיצוני רוח השקר' שהתעורר לנקום את נקמתו של נבות באמצעות שקר ('אור החמה' על הקדמת הזוהר דף קצב ע"ב ד"ה 'ודא חמא' מהרמ"ק) מלפני הדיין שהוא ה' יתברך. וכיון שתביעת רוחו של נבות היתה דין אמת שהרי לא הותר לאחאב לשפוך את דמו של נבות היזרעאלי, לכן הזדמן שם למעלה אותה 'רוח אחרת' המפתה ומטעה את בני האדם בדברי שקר הנקראת 'רוח שקר' והיא רוחו של השטן ('כתם פז לר' שמעון לביא מחבר פיוט 'בר יוחאי' על זוהר פרשת וישב דף קצב ד"ה והנה ר' אלעזר חזק). אך מכל מקום לא היה זה רוחו של נבות היזרעאלי ('אור החמה' על הקדמת הזוהר דף קצב ע"ב ד"ה 'ודא חמא' מהרמ"ק. וראה תירוצים אחרים לרוח השקר ב'שושן סודות' לתלמיד הרמב"ן אות רנו 'סוד נבות היזרעלי' וב'נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת וישב דף קצב ע"ב אות ה).

'רוח השקר' מטעה הרבה בני אדם לשקר ושולטת בעולם בכמה אופנים ובכמה מעשים (זוהר פרשת וישב דף קצב ע"ב ד"ה ותא חזי כמה אינון). היא מתלבשת בעדים זוממים הנקראים 'עדי שקר', ומביאה אותם להעיד עדות שקר על אחיהם. וזה מה שנאמר "וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו" (דברים יט, יח) כלומר ש"עֵד" רוחני מצד השקר הוא זה שהתלבש ב"עֵד" הגשמי שבא להעיד וזה גרם לו ש"שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו", כי אינו יכול העד הגשמי להוציא מפיו אלא את מה שטמון בלבו, וההתלבשות של השקר בו היא זו שגרמה לו ביטוי של שקר (הרמ"ד וואלי תלמיד חבר להרמח"ל דברים יט ד"ה ודרשו השופטים היטב). עדי השקר הם סוד הס"מ ובת זוגו ('עץ החיים' על טעמי המצוות בספר 'עץ החיים ואשל אברהם' מצוה קט בביאור מצוה קעט ד"ה וע"ד האמת) והם שְׁלוּחָם בארץ ('עץ החיים' על טעמי המצוות בספר 'עץ החיים ואשל אברהם' מצוה קי בביאור מצוה קפ ד"ה וע"ד האמת), וכשהם משקרים הם נדבקים בצד השקר (הרמ"ד וואלי שמות כ על הפסוק 'לא תענה ברעך עד שקר') ונותנים שם כוח. על כן הוזהרו ישראל "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" (שמות כ, יג) (הרמ"ד וואלי שמות כ על הפסוק 'לא תענה ברעך עד שקר'). 

דוד המלך רצה להישמר מהרוח שקר (זוהר פרשת וישב דף קצב ע"א ד"ה ותא חזי כמה אינון) ולהתרחק מטומאתה ומשקריה ('כתם פז' על זוהר פרשת וישב דף קצב ד"ה והנה ר' אלעזר חזק) ואמר "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (תהלים נא, יב) (זוהר פרשת וישב דף קצב ע"א ד"ה ותא חזי כמה אינון) כלומר שאם יתכן שלא נבראתי מתחילת ברייתי בטבעי להיות עִם "לֵב טָהוֹר", אז יהי רצון שכעת יברכני ה' מחדש "וְרוּחַ נָכוֹן" יחדש בקרבי, כדי שהתרחק מאותה הרוח הנקראת 'רוח שקר' ('כתם פז' על זוהר פרשת וישב דף קצב ד"ה והנה ר' אלעזר חזק). ועל זה גם ביקש דוד המלך "ה' הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה" (תהלים קכ, ב). והרמז בו שאם עושים את התיבה "שֶׁקֶר" במילוי אותיות כך שי"ן קו"ף רי"ש אזי ראשי התיבות יוצא 'שקר' וסופי התיבות יוצא 'נפש' והאותיות האמצעיות גמטריא שם 'הויה' – כלומר ביקש כי שם 'הויה' הנמצא באמצע יציל את 'נפשו' "מִשְּׂפַת שֶׁקֶר" ('לקוטי כתובים' להאר"י ז"ל תהלים אות קכ).

רבותינו הקפידו לא לשקר אך כן היו אומרים דבר המשתמע לשני פנים

רבותינו היו מקפידים מאוד לא להוציא דבר שקר מפיהם חס ושלום מאיזה טעם או סיבה שתהיה. ואמרו כי "מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום" (ראה גמ' יבמות דף סה ע"ב) וכן אמרו שחכמים "משנוּ במלייהוּ" (ראה גמ' בבא מציעא דף כג ע"ב בשם שמואל) בשלשה דברים, כלומר יכולים לשנות את דבריהם אם שואלים אותם בשלשה דברים – בידיעת מסכתות הש"ס משום ענווה, בתשמיש המיטה משום צניעות, ואם נשאל איך קיבל אותו מארחוֹ בכדי שלא יבואו אליו אנשים שאינם מהוגנים. אך מכל מקום מה שהתירו זה לא לשקר ממש אלא רק לשנות בלשונם, כלומר להגיד דבר הנשמע לשני פנים ('באר מים חיים' פרשת וירא אות טו ד"ה ותכחש שרה לאמר) שסגנון הדברים סובל שני פירושים ('בן יהוידע' למחבר ה'בן איש חי' בבא מציעא דף כג ע"ב ד"ה בהני תלת מילי), כאשר המדבר מכוון בלבבו על האמת ('באר מים חיים' פרשת וירא אות טו ד"ה ותכחש שרה לאמר, 'בן יהוידע' בבא מציעא דף כג ע"ב ד"ה בהני תלת מילי) ואילו השומע יבין הדברים במשמעות השקר ('בן יהוידע' בבא מציעא דף כג ע"ב ד"ה בהני תלת מילי) ויטעה בכך ('באר מים חיים' פרשת וירא אות טו ד"ה ותכחש שרה לאמר).

כך היה עם שרה אמנו כאשר התבשרה על שהיא עתידה להוליד בן שנאמר "וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים: וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן: וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי: הֲיִפָּלֵא מה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן: וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ" (בראשית יח, יא – טו). בתחילה שרה צחקה ואמרה "וַאדֹנִי זָקֵן", אך ה' לא אמר כדבריה בפני אברהם אלא רק אמר שצחקה באומרה על עצמה "וַאֲנִי זָקַנְתִּי" כי רצה להטיל שלום בין איש לאשתו. אז נאמר על שרה אמנו "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה" – לא שכיחשה על שצחקה שזה אי אפשר שהרי ודאי צחקה ואיך תכחש לה' יתברך, אלא כוונת שרה היה להכחיש שאמרה "וַאֲנִי זָקַנְתִּי" כי לא כך היה שהרי ראתה שחזרה לימי עידונה ופירסה נדה, ורק אמרה "וַאדֹנִי זָקֵן" ('לקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת וירא ד"ה ותכחש שרה לאמר לא צחקתי, 'שער הפסוקים' להאר"י ז"ל תחילת פרשת וירא על הפסוק 'ותכחש שרה לאמר' וכו'. וראה 'באר מים חיים' פרשת וירא אות טו ד"ה 'ותכחש שרה' שביאר כי ה' לא שיקר חלילה אלא באמת הצחוק של שרה התייחס גם לזקנותה אף שאמרה דבר אחר).

והכתוב גילה את הטעם ששרה כחשה בסתם בלי לפרש דבריה משום "לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה" כלומר רצתה שאברהם יחשוב שהיא מכחישה את הצחוק, ולא יריב עמה על שתלתה את החיסרון בו ('לקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת וירא ד"ה ותכחש שרה לאמר לא צחקתי) כאשר יבין שהכחישה שאמרה "וַאֲנִי זָקַנְתִּי" ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל תחילת פרשת וירא על הפסוק 'ותכחש שרה לאמר' וכו'), וכל זה עשתה כי היתה יראה מפני בעלה אברהם. לכן תיבת "לֵאמֹר" המיותרת בפסוק מכוּונת על אברהם שהוא יאמר על פי הכחשתה כי היא לא צחקה כלל. נמצא כי הכחשת שרה היתה דרך סתם ואמת אמרה, כאשר כוונתה שה' יתברך יודע הלבבות יכיר מצדו על מה הכחישה, אך לעומתו אברהם יחשוב בדעתו כי הכחישה לגמרי את צחוקה ('לקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת וירא ד"ה ותכחש שרה לאמר לא צחקתי). וה' יתברך מרוב ענוותנותו לא גמל עם שרה רעה על הכחשתה ולא גילה מה באמת אמרה על בעלה ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל תחילת פרשת וירא על הפסוק 'ותכחש שרה לאמר' וכו') כדי שלא תיפול ביניהם קנאה ומחלוקת ('לקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת וירא ד"ה ותכחש שרה לאמר לא צחקתי), ורק אמר "לֹא כִּי צָחָקְתְּ" כדי שיבין אברהם ששרה הכחישה את בחינת הצחוק בלבד ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל תחילת פרשת וירא על הפסוק 'ותכחש שרה לאמר' וכו').

וכן היה אצל יעקב אבינו כאשר בא לקבל את ברכותיו של עשו מיצחק אביו נאמר "וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ" (בראשית כז, יח – יט), שכאשר שאל יצחק את יעקב מי הוא, ענה יעקב "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ". ולא שיקר בזה, כי כוונתו באומרו "אָנֹכִי" הוא על עצמו, ואילו "עֵשָׂו" הוא "בְּכֹרֶךָ". מטעם זה יש הפסק קל בטעמי המקרא בין התיבה "אָנֹכִי" לתיבה "עֵשָׂו". וכן אמר יעקב "עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי" בכ' הדמיון, כלומר כאילו דברת אלי אף שלא דיברת אלי אלא לעשו ('שער הפסוקים' פרשת תולדות סימן כז על הפסוק 'ויאמר יעקב אל אביו'). וכן היה במה ששאל אותו יצחק "וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי" (בראשית כז, כד) שכאשר שאל אותו יצחק אביו "אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו"? יעקב אבינו לא שיקר ואמר "אני עשו" אלא רק אמר "אָנִי" כלומר אני הוא יעקב, אך לא בנך עשו (רש"י בראשית כז, כד). 

וכוונתו של יעקב אבינו בתשובתו "אָנִי" היה רק לענות על התיבה "בְּנִי" בשאלה "אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו" (בראשית כז, כד)  כי הוא אכן בנו. וכך דבר אמת היה בפיו ('עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' פרשת תולדות ד"ה אמנם נראה שמצא) ולא שיקר כלל בדבריו ('שער הפסוקים' פרשת תולדות סימן כז על הפסוק 'ויאמר יעקב אל אביו'). וזה גם הטעם שיעקב אבינו לא שינה את קולו ודיבורו כך שיהיה דומה לעשו בשעה שבא לקבל את הברכה מאביו על מנת שלא יכיר בו אביו כלל, וכפי שאמר עליו יצחק "וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (בראשית כז, כב). ועל זה תמה יצחק באותה השעה שאם אכן זהו יעקב שהחליף את בגדיו כדי לקבל את הברכות הרי היה לו גם לשנות את קולו! לכן לא הכירו וברכו. וזה הטעם שעל התיבה "בְּמִרְמָה" שבפסוק "וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" (בראשית כז, לה) תרגם אונקלוס "בְּחָכְמְתָא", כי לא היתה זאת מרמה ושקר חלילה וחס ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת תולדות דף כט ע"א ד"ה גמ' פרק יא דסנהדרין).

כך עשתה גם רחל אמנו כאשר לבן חיפש אחר התרפים שנאמר "וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָֽאֲמָהֹת וְלֹא מָצָא וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל: וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא: וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים" (בראשית לא, לג – לה), רחל לא רצתה שייצא שקר מפיה לכן כשאמרה "כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי" כיוונה בליבה על העבודה זרה הנמצאת תחתיה שמטמאה כמו טומאת נדה (ראה משנה שבת ט, א), ואילו לבן אביה הבין את הדברים כפשוטן שהיא בטומאת נדה ('עיר מקלט' על טעמי המצוות לר' דוד לידא פרשת ויצא ד"ה כי דרך נשים לי). וכן היה אצל משה רבינו שכאשר שאל אותו השטן "היכן התורה שנתן לך הקב"ה?" ענה משה רבינו "מה אני שייתן לי הקב"ה תורה?", כלומר שנזהר להשיב דבר המשתמע לשני פנים, כאשר כוונת ליבו היה 'מה אני שייתן לי ה' לבדי והרי לישראל נתנה ואני בכללם', אך השטן הבין באותה שעה שלא נתן לו כלל. ועל ידי כן משה רבינו לא דיבר שקר חס ושלום ('בן יהוידע' על הגדות הש"ס לר' יוסף חיים מחבר  ה'בן איש חי' בבא מציעא דף כג ע"ב ד"ה בהני תלת מילי).

צריך להיזהר לא להוציא מהפה שקר וכזב בשום אופן שיהיה

אדם שאומר שקרים נותן כוח לקליפה ('מאור עינים' חלק ליקוטים ד"ה איתא בשולחן ערוך) ובאותה השעה כמה מלאכי חבלה לוקחים ('תקוני הזוהר' תיקון סט דף קד ע"ב ד"ה ויש הבל דרשיעיא, 'תקוני הזוהר' תיקון סט דף קיח ע"א ד"ה וכמה הבלים) בכנפיהם ('תקוני הזוהר' תיקון סט דף קיח ע"א ד"ה וכמה הבלים) את ההבלים היוצאים מדברי השקר ('תקוני הזוהר' תיקון סט דף קד ע"ב ד"ה ויש הבל דרשיעיא, 'תקוני הזוהר' תיקון סט דף קיח ע"א ד"ה וכמה הבלים, 'מעבר יבק'  בחלק 'שפת אמת' פרק לא ד"ה ויש שבעה משמאל) שנאמר "כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל" (קהלת י, כ) ('תקוני הזוהר' תיקון סט דף קיח ע"א ד"ה וכמה הבלים) ועושים על ידיהם כמה רקיעים וארצות רוחניים של שקר ('תקוני הזוהר' תיקון סט דף קד ע"ב ד"ה ויש הבל דרשיעיא, 'תקוני הזוהר' תיקון סט דף קיח ע"א ד"ה וכמה הבלים) ובונים בהם כמה בניינים רוחניים ('תקוני הזוהר' תיקון סט דף קיח ע"א ד"ה וכמה הבלים) ואז 'השקר' שהוא הס"מ שולט בעולם. כך נמצא שאדם המשקר מחריב את העולם ('דעת חכמה' לר' יהודה לייב פוחוביצ'ר שער השבת פרק שנים עשר ד"ה וז"ל זוהר בשלח).

צריך כל אדם להרחיק את עצמו מן השקר כל ימי חייו שנאמר "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז) ('שער המלך' לר' מרדכי מווילקאטש שער החמישי פרק ג ד"ה יקרב האמת וירחיק השקר) ולא להוציא מפיו דבר שקר וכזב ('מדרש האיתמרי' דרוש כג בנושא 'אלו הדברים שיזהר האדם בהם' אות קכט) בשום אופן ('דברים נחמדים' למהרצ"א מדינוב בחלק הנהגות האדם אות כו ד"ה לדבר אמת) שהמשקר גדול עוונו מנשוא ('דבק מא"ח' לר' אברהם חמוי מערכת א אות מא אמת) והשקר הוא עבירה גדולה עד שאותו האדם אינו בכלל ישראל שעליהם נאמר "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית" (צפניה ג, יג) ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש א ד"ה יסוד הרוח ממנו נמשך). לכן יקדש את עצמו ('דעת חכמה' שער השבת פרק שנים עשר ד"ה וז"ל ר"ח) ולא ישקר לאף אחד מישראל וגם לא לגוי ('דעת חכמה' שער השבת פרק שנים עשר ד"ה וז"ל ר"ח, 'מדרש תלפיות' ענף אמת ד"ה הנהגת האדם) וישים עיניו ולבו על דיבוריו שיהיו נשמרים מכל נדנוד שקר וכזב ('ערבי נחל' פרשת נח דרוש ב ד"ה והנה יש מיני דברי הרשות).

יזהר האדם גם לא להביא אחרים לידי שקר. לכן אם רואה שניים שמדברים ביניהם איזה סוד לא ישאל אותם מה הם מדברים שמא לא ירצו לגלות ועל ידי כן גורם להם שיאמרו שקר ('ספר זכירה' דף נ ע"ב ד"ה וכן כשאדם). וכן יעמוד על המשמר שלא ילמדו בניו לשקר ('פלא יועץ' ערך שקר ד"ה וכמעט השקר). ואם הוא מספר סיפור לא יוסיף בו דברים ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש לא ד"ה ומזה יראה כמה צריך להתרחק) ולא יחליף מקצתם אף שאין הפסד לאחרים בדבר הזה, כי עונשו גדול על שמעז פניו ומשקר בטבעו הרע ('דעת חכמה' שער השבת פרק פרק שנים עשר ד"ה 'וז"ל זוהר בשלח' ממנורת המאור), וכל שכן שיזהר לא לספר סיפורים של שקר ולא יטה אזנו לשמוע שמועות של שקר, כי זרע יעקב צריך להתרחק לגמרי מהשקר (הרמ"ד וואלי שמות כג על הפסוק 'מדבר שקר תרחק') ולא להוציא חס ושלום שקר מהפה ('קדושת הלוי' על מסכת אבות ד"ה במשנה בפרק שני דאבות). ועל ידי שירחיק מן השקר וידבק באמת יזכה לאריכות ימים ושנים ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש סעיף פב), כן יהי רצון