פרשת תרומה – השולחן במקדש ולחם הפנים

ה' יתברך ציוה לעשות "שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים" שנאמר "וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ: וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב: וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב וְעָשִׂיתָ זֵר זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב: וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו" (שמות כה, כג – כו). על השולחן הצטווּ לשים "לֶחֶם פָּנִים" שנאמר "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה, ל). לחם הפנים היה כולל שניים עשר לחמים ששהו על השולחן במשך ימות החול והיו מוחלפים מדי שבת שנאמר "וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת: וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ה': וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לה': בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה' חָק עוֹלָם" (ויקרא כד, ה - ט).

ויש להבין, מדוע ה' יתברך ציווה את ישראל לשים בתוך בית המקדש שולחן ומידי שבת בשבתו לערוך עליו שנים עשר לחמים? 

השולחן במקדש היה מושך שפע מהשולחן הרוחני העליון

ה' יתברך ציוה לעשות בית מקדש למטה שהוא מכוון בסודותיו כנגד בית המקדש של מעלה, כך שמכוח עבודת המקדש למטה הוא היה מוכן לקבל את ההשפעה מהמקדש של מעלה ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת תצוה ד"ה ועתה אבאר. וראה 'אלשיך הקדוש' ויקרא כד פסוק ח ד"ה ולמה). ושם למעלה יש שולחן רוחני עליון שעליו נמצא 'לחם הפנים' הרוחני ('ראשית חכמה' שער הקדושה פרק טו ד"ה גם השבועה היא חמורה) והוא נרמז בפסוק "וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ה'" (ויקרא כד, ו) – הוא השולחן הטהור מגשמיות שנמצא "לִפְנֵי ה'" בעליונים ('אלשיך הקדוש' פרשת אמור פרק כד, ו) (להרחבה על עניין בית המקדש של מעלה ראה מאמרינו לפרשת פיקודי – 'השראת השכינה במקדש').

שפע קדושת השולחן העליון היה נשפע בשולחן התחתון במקדש ('אלשיך הקדוש' פרשת אמור פרק כד, ח), כך שהברכה של מעלה היתה שורה על השולחן במקדש של מטה (זוהר פרשת תרומה דף קנג ע"ב ד"ה פתח רבי ייסא וכן בדף קנד ע"ב ד"ה לאו הכי). וכאשר קיבל השולחן את השפע מלמעלה (זוהר פרשת תרומה דף קנד ע"ב ד"ה לאו הכי) היה יוצא ממנו מזון (זוהר פרשת תרומה דף קנג ע"ב ד"ה פתח רבי ייסא, זוהר פרשת תרומה דף קנד ע"ב ד"ה לאו הכי) ופרנסה ('ליקוטי הלכות' לר' נתן בחלק אורח חיים הלכות נשיאת כפים ב ד"ה וזה בחינת ברכת כהנים) לכל העולם (זוהר פרשת תרומה דף קנג ע"ב ד"ה פתח רבי ייסא, זוהר פרשת תרומה דף קנד ע"ב ד"ה לאו הכי). מטעם זה הוא נקרא בשם "שֻּׁלְחָן" (שמות כה, כג) לפי שה' היה 'שולח' את ברכתו בלחם שעליו, ומשם הברכה היתה משתלחת בכל המזונות ובא שׂוֹבע לעולם ('רבינו בחיי' שמות כה, פסוק כג ד"ה ועל דרך הפשט).

השולחן במקדש היה בחינת 'שולחן מלכים' הרומז על עושׁר ושׂררה ('באר מים חיים' פרשת תרומה ד"ה והנה כמו כן היה מעשה), ולכן היה סביב השולחן "זֵר זָהָב סָבִיב" (שמות כה, כד) שהוא סימן לכתר מלוכה (רש"י שמות כה, כד) כי "בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר" (משלי י, כב) ('רקנאטי' פרשת תרומה ד"ה ונתת על השלחן, 'ספר 'ציוני' לר' מנחם ציוני פרשת תרומה ד"ה ועשית שולחן). השולחן היה מונח בצפון ההיכל שנאמר "וַיִּתֵּן אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּאֹהֶל מוֹעֵד עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן צָפֹנָה מִחוּץ לַפָּרֹכֶת" (שמות מ, כב) כי מקום זה היה מסוגל להביא מזון ('אור החמה' על זוהר פרשת תרומה דף קנד ע"ב ד"ה 'בגין ההוא לחם' מהרמ"ק) ועושר לעולם שנאמר "מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה" (איוב לז, כב) ('רבינו בחיי' שמות כה פסוק כד ד"ה ועל דרך הקבלה, 'באר מים חיים' פרשת תרומה ד"ה והנה כמו כן היה מעשה). וכיון שהצפון מסוגל לעושר לכן אמרו רבותינו ש"הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין" (ראה גמ' בבא בתרא דף כה ע"ב) ('רבינו בחיי' שמות כה פסוק כד ד"ה ועל דרך הקבלה, ספר 'ציוני' לר' מנחם ציוני פרשת תרומה ד"ה ועשית שולחן) כלומר שהרוצה להעשיר יצודד מעט בתפילתו לכיוון צפון (עפ"י רש"י גמ' בבא בתרא דף כה ע"ב ד"ה דמצדד אצדודי).

השולחן היה בנוי משתי מערכות של קנים, ובכל מערכת היו ארבע עשרה חצאי קנים שעליהם היה מונח לחם הפנים. לחם זה היה עשוי כמין 'תיבה פרוּצה' כלומר ששתי דפנותיו של הלחם היו מכופפות מלמעלה אלו כנגד אלו (ראה גמ' מנחות דף צד ע"א וברש"י ותוס' שם וכן רמב"ם הלכות 'תמידין ומוספין' פרק ה', ט). הלחם התחתון בכל מערכת היה מונח על גבי השולחן עצמו, והיו עוד ארבע קומות בכל מערכת, כשבכל קומה שלשה חצאי קנים שעליהם לחם אחד. בקומה העליונה של המערכת, היא הקומה החמישית, היו רק שני חצאי קנים שעליהם היה לחם נוסף. ומעין זה היה נראה השולחן עם לחם הפנים:

המבנה הזה סימל כי ה' יתברך מקיים "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (תהלים קמה, טז), לכן צורת השולחן היתה כמו 'יד' של אדם – ארבעה עשר חצאי קנים בכל צד של השולחן כנגד ארבעה עשר פרקים של כל יד. בכל קומה שלשה חצאי קנים ועוד שני חצאים למעלה – כנגד היד שיש לה שלושה פרקים בכל אחת מארבע האצבעות, ועוד שני פרקים באגודל ('מלבי"ם' פרשת תרומה רמזי המשכן ד"ה ועתה נבאר הכלים) שהם סך הכל ארבעה עשר פרקים באצבעות כף היד כגימטריא 'יד'. חצאי קנים אלו היו בין הלחם לשולחן, וכאשר עַם ישראל לא היו עושים רצונו של מקום וגרמו על ידי כן 'לפירוד' חלילה, אזי השפע היה יורד דרך הצינורות של חצאי הקנים ולא היה בדבקוּת עם הלחם והשולחן (פירוש 'אבן יקרה' למחבר 'הלבוש' על 'רקנאטי' פרשת תרומה ד"ה בלתי מזונות).

ברכת השפע היתה חלה על לחם הפנים וממנו יצאה אל כל ישראל

כאשר ה' ברא את עולמו, הוא ברא אותו יש מאין, כלומר יצר עולם חדש שלא היה לו שורש קודם. ומאז אין יותר בריאה של 'יש מאין' אלא רק 'יש מיש'. ואף שהיו נביאים שחוללו ניסים הכל היה 'יש מיש', כי אין בידי אדם כוח לעשות 'יש מאין'. וכן היה בעניין השולחן, שברכת השם עליו לא באה 'יש מאין' אלא 'יש מיש', לכן היה צריך לשים על השולחן דבר שיהיה שורש שעליו תחול הברכה ותוסיף בו. וזה היה ענין 'לחם הפנים' המונח במקדש ('רמב"ן' שמות כה פסוק כד ד"ה זר זהב סביב, 'רבינו בחיי' שמות כה פסוק כג ד"ה ועל דרך הפשט, 'רקנאטי' פרשת תרומה ד"ה ונתת על השולחן, ספר 'ציוני' לר' מנחם ציוני פרשת תרומה ד"ה ועשית שולחן), שהיה מקשר בן מעלה למטה להוריד על ידו את השפע הטהור אל ישראל, ולהוות 'כלי' טהור מחזיק ברכה ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות מצוה צח ד"ה ודאי פשטא דמילתא). ודווקא הלחם נבחר לכך כי הוא עיקר המזון של בני האדם ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה שפ ד"ה לסדר לחם הפנים).

ללחם הפנים במקדש הרוחני העליון יש שניים עשר 'אורות עליונים', וכנגדם נתקנו שניים עשר לחמים במקדש הגשמי. אותם שניים עשר 'אורות עליונים' של לחם הפנים העליון היו מתעוררים על ידי מעשה המצוה של שניים עשר הלחמים הגשמיים, ועל ידן היה מושפע שפע ברכה בעולם ('אלשיך הקדוש' פרשת אמור פרק כד, ה), כאשר האורות העליונים היו מקיימים את התחתונים מהשפע העליון המשתלשל עד דוגמתם למטה ('אלשיך הקדוש' פרשת אמור פרק כד, ו). ולכן הלחם נקרא 'לחם הפנים' כי הוא מביא שפע מלפני ולפנים ('מלבי"ם' פרשת תרומה 'רמזי המשכן' ד"ה ועתה נבאר הכלים). וזה לבד מהטעם שהוא נקרא על שם צורתו היות שנעשה באומנות אפיה מיוחדת כך שהיה כולו פָּנִים ללא שום חלק אחורי כפי שיש בלחם רגיל (ראה גמ' יומא דף לח ע"א).

על השולחן היו מונחים שניים עשר לחמים, שהיו כנגד שניים עשר שבטי ישראל ('אלשיך הקדוש' פרשת תצוה על הפסוק "ואתה תצוה את בני ישראל" ד"ה 'ובדבר הזה היטבנו לראות', 'פרי צדיק' לר' צדוק הכהן מלובלין פרשת אמור ד"ה וביום השבת יערכנו, 'נחלת בנימן' על טעמי המצוות מצוה צח ד"ה ודאי פשטא דמילתא, 'ליקוטי הלכות' חושן משפט א דינים ג אות כא). וכשם שהשולחן היה מחלק את הלחמים לשתי מערכות בנות ששה לחמים בכל צד, כך גם עם ישראל מחולקים לשתי 'מערכות' של שישה שבטים כל אחת, כפי שהיה אחרי כניסתם לארץ ישראל כאשר הם התחלקו ועמדו ששה שבטים על הר הגריזים וששה שבטים אחרים על הר עיבל ('אלשיך הקדוש' פרשת תצוה על הפסוק 'ואתה תצוה את בני ישראל' ד"ה 'ובדבר הזה היטבנו לראות') שנאמר "אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן: וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי" (דברים כז, יב – יג).

לחם הפנים שעל שולחן הזהב גרם שתחול ברכת שמים על לחם האנשים בעולם הזה ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א פרק צט דף רעו ד"ה וצנצנת המן), כאשר כל אחד מהשבטים משך את השפע לעצמו על ידי לחם אחד שהיה מונח על השולחן במקדש. וזה לפי שכל שבט לבדו יש לו 'שער' רוחני בשמים שהם סך הכל שנים עשר שערים ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות מצוה צח ד"ה ודאי פשטא דמילתא). השערים הללו היו ידועים גם ליעקב אבינו, לכן כאשר הוא בירך את בניו שניים עשר השבטים הוא מסר לכל שבט 'מפתח' אחד שיוכל על ידו לקבל שפע מאחד משניים עשר השערים העליונים (ספר 'ציוני' פרשת נשא ד"ה כה תברכו). דרך השערים הללו ירד 'המן' לכל אחד מהשבטים כאשר היו במדבר, כל שבט דרך השער שלו. דרך השערים האלו גם עולים תפילותיהם של השבטים, כל שבט דרך השער שלו. לכן היו במקדש שנים עשר לחמים בלחם הפנים, לצורך קבלת השפע של כל שבט דרך השער שלו ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות מצוה צח ד"ה ודאי פשטא דמילתא).

לחם הפנים היה נשאר חם במשך שמונה ימים כמו אותו הרגע שבו הוא הונח על השולחן. וזה מה שנאמר עליו "לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ" (שמואל כ' כא, ז) (ראה גמ' מנחות דף צו ע"ב) כלומר שהיה ניכר כל העת ההבל היוצא ממנו מחמת חוֹמוֹ, כמו הבל של לחם היוצא מהתנור (ריטב"א על גמ' יומא דף כא ע"א ד"ה שסלוקו כסידורו). וכן נאמר "בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם" (ויקרא כד, ח), "בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" – הפסוק כָּפַל את הלשון בכדי להקיש שהיה הלחם חם בשבת שנלקח כמו בשבת שהונח ('אלשיך הקדוש' ויקרא כד, ח). וזה היה הסימן הגדול לירידת השפע מלמעלה, שכמו שהלחם היה נשאר חם במשך שבוע ימים בדרך נס ופלא אף שאין הדעת החוֹמרית סובלת מציאות כזאת, כך גם ירידת השפע מלמעלה היתה מסיבת הלחם המונח על השולחן במקדש אף שאין הדעת סובלת זאת ('עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' פרשת פקודי ד"ה ערכו ג' וסי').

היה אסור להשאיר את השולחן במקדש ריק אפילו רגע אחד, אלא מיד כשהיו מוציאים את לחם הפנים ממנו היו שׂמים לחם פנים חדש. וזה משום שאם השולחן היה ריק (זוהר פרשת תרומה דף קנה ע"א ד"ה שלחן דא דקיימא, זוהר תרומה דף קנג ע"ב ד"ה פתח רבי ייסא, זוהר פרשת לך לך דף פח ע"ב ד"ה תא חזי משלחן) אז חלילה היו מסתלקות הברכות השורות עליו (זוהר פרשת לך לך דף פח ע"ב ד"ה תא חזי משלחן), לפי שאין הברכה (זוהר פרשת תרומה דף קנג ע"ב ד"ה פתח רבי ייסא) של מעלה (זוהר פרשת תרומה דף קנה ע"א ד"ה שלחן דא דקיימא) מצוּיה במקום שהוא ריק (זוהר פרשת תרומה דף קנג ע"ב ד"ה פתח רבי ייסא) וחסר (זוהר פרשת תרומה דף קנה ע"א ד"ה שלחן דא דקיימא). ואילו סידור 'לחם הפנים' תמיד על השולחן הטהור לפני ה', גרם לכך שהשגחתו היתה תמידית וללא הפסק ('מצודת דוד 'להרדב"ז מצוה שפ ד"ה לסדר לחם הפנים) והברכה נמשכה על הלחם אשר על השולחן ומשם שרתה על כל ישראל ועל כל מזונותיהם בהתמדה ('צרור המור' פרשת תרומה ד"ה וכן מצאתי כתוב).

אכילת לחם הפנים השׂביע את הכהנים והרחיק מהם את היצר הרע  

סידורו ולקיחתו של לחם הפנים היה דווקא ביום שבת קודש, משום שמשם בא השׂוֹבע ('שם משמואל' פרשת וישב שנת תרע"ז ד"ה ובמה שאמרנו מענין יוסף) והעוֹשר לעולם, ואז גם מסתלקים כוחות החיצוניים לתהום רבה ('שם משמואל' פרשת אמור שנת תרפ"ב ד"ה והנה לחם הפנים) ונמשך השפע על עם ישראל. לכן היו מניחים את הלחמים מיום שבת קודש למשך כל ששת ימי המעשה בכדי להמשיך את קדושת השבת עליהם ('פרי צדיק' לר' צדוק הכהן מלובלין פרשת אמור ד"ה וביום השבת יערכנו). והשפע שהגיע אז היה שייך רק לישראל, לפי ששפע הבא בשבת אין לאומות העולם שום אחיזה בו. זה הטעם שגוי ששמר שבת חייב מיתה (ראה גמ' סנהדרין דף נח בסוף ע"ב) ('שם משמואל' פרשת אמור שנת תרפ"ב ד"ה והנה לחם הפנים).

כאשר היו מורידים את הלחם לאחר שבוע ימים חילקו אותו למשמרות הכהונה הנכנסות והיוצאות. כל כהן שקיבל כזית אכל ושׂבע והיו כהנים שאפילו הותירו (ראה גמ' יומא דף לט ע"א וכן רש"י בקידושין דף נג ע"א), ועל כך נאמר "וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה' חָק עוֹלָם" (ויקרא כד, ט), "וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ" – הוא רמז שיהיה בלחם הפנים מספיק בשביל כל הכהנים המשרתים באותו השבוע ואפילו הם מרובים (הרמ"ד וואלי פרשת אמור פרק כד ד"ה ואכלוהו), ודבר זה היה סימן כי השׂובע בא לעולם באמצעות לחם הפנים ('רקנאטי' פרשת תרומה ד"ה ונתת על השלחן). וכמו שבקרבנות היו מקטירים על גבי המזבח את אברי הקרבנות המיועדים לשריפה ואילו הבשר היה נאכל לכהנים ועל ידי כן היו הבעלים מתכפרים – כך ממש בלחם הפנים היו לוקחים את 'בזיכי הלבונה' שהן שתי כוסות קטנות עם קוֹמץ לבוֹנה ומקטירים אותן על גבי השולחן בעוד שלחם הפנים היה נאכל על ידי משמרות הכהנים. ועל ידי כן הברכה שחלה על הלחם עברה לכל העולם ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה שפ ד"ה לסדר לחם הפנים).

תחושת השׂוֹבע של אוכלי לחם הפנים היתה מכוח הקדוּשה המובלעת באותו לחם קדוֹש (הרמ"ד וואלי פרשת אמור פרק כד ד"ה ואכלוהו במקום קדוש) אשר היתה מתפשטת בכל אברי הכהנים שאכלו. האכילה המועטת הזאת היתה מקדשת את הכהנים (הרמ"ד וואלי פרשת צו פרק ז ד"ה וכל מנחה אשר תאפה בתנור) וגרמה שלא היתה שולטת בהם 'הקליפה' והרעבתנוּת ('אור החמה' על זוהר פרשת תרומה דף קנד ע"ב ד"ה 'בגין ההוא לחם' מהרמ"ק)  ושלא היה להם יצר הרע בשאר האכילה והשתיה (זוהר פרשת תרומה דף קנד ע"ב ד"ה בגין ההוא לחם), שבזה עיקר הִתְרַבּוּת היצר ('באר מים חיים' פרשת תרומה ד"ה והנה כמו כן היה מעשה, 'פרי צדיק' לר' צדוק הכהן זצ"ל פרשת אמור אות יא ד"ה ביום), ואז יכלו לעבוד את הבורא יתברך בלב שלם (זוהר פרשת תרומה דף קנד ע"ב ד"ה לחם דא מזונא).

לכן היו מחלקים את שניים עשר הלחמים בין המשמרות, הכהנים הנכנסים לעבודת המקדש היו מקבלים ששה לחמים בצפון העזרה על מנת להתיש את כוח היצר הרע שנקרא 'צפוני' (ראה גמ' סוכה דף נב ע"א), ואילו הכהנים היוצאים מעבודת המקדש היו מקבלים ששה לחמים בדרום העזרה על מנת שלא ישלוט בהם יצר הרע ולא תיפרד מהם הקדוּשה בצאתם מהקוֹדש ('שפתי כהן על התורה' פרשת תרומה ד"ה לחם הפנים היו), ועל ידי הלחמים היו מתברכים להם כל ששת ימי החול ('זכר דוד' לר' זכות ממודינא מאמר ג פרק יא דף סו ד"ה וכתב הרמ"ע ז"ל) ונהיה להם לב אחד לה' יתברך. הכהנים היוצאים חלקו דווקא בדרום היות שהרוח הדרומית היא קרה ועל ידי כן נרמז שכבר התקרר יצרם ומתברכים כל ששת ימי החול. ובעת הָרְגָלִים כל המשמרות היו שוות בקבלת לחם הפנים (ראה משנה סוכה ה, ז - ח) כדי שלא ישלוט בהם היצר מחמת האכילה והשתיה של יום טוב ('שפתי כהן על התורה' פרשת תרומה ד"ה לחם הפנים היו).

מעלת לחם הפנים הופיעה גם אצל דוד, שלאחר שהוא ברח מפני שאול המלך הוא הלך לנוב עיר הכהנים ושם ביקש שיתן לו אחימלך הכהן לאכול. אחימלך ענה לו כי יש בידו רק את 'לחם הפנים' שהוא לחם קוֹדש ונתן לדוד המלך לאכול ממנו כפי שנאמר "וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה' לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ" (שמואל א' כא, ז) והיה אז לדוד תועלת גדולה מאכילה זו (ראה שמואל א פרק כא) (ספר 'עזרת כהנים' על מסכת מדות בהקדמה לספרו עמ' לה ד"ה 'הנה שמעתי בשם' בשם מחבר 'מי השילוח'). וזה טעם נוסף לכך שהלחם הזה נקרא "לֶחֶם פָּנִים" כפי שנאמר "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה, ל) משום ש"פָּנִים" הוא לשון 'פנימה', וכשם שפניו של האדם מעידים על הפנימיות שלו ועל כן הם נקראים "פָּנִים", כך גם לחם הפנים שהיה נאכל לשם הַחַיּוּת הַקְדוֹשָׁה והשכינה שבתוכו היה נקרא "פָּנִים" ('באר מים חיים' פרשת תרומה ד"ה ונתת).

שולחן השבת הוא כנגד השולחן במקדש וצריך להיות דומה לו

השולחן בו סועדים ביום השבת נחשב כמו השולחן שהיה במקדש ('פרי צדיק' פרשת בלק אות ה ד"ה נזמין לה השתא בפתורא חדתא, עפ"י זוהר פרשת תרומה קנה ע"א ד"ה 'ובגין שלחן'). לכן טוב ששולחן השבת יהיה בחלק הצפוני של הבית (עפ"י 'חסד לאברהם' מעין שני נהר מט ד"ה 'אמנם המקובל האלקי') כפי שהתקינו חכמים ('תיקוני הזוהר' תיקון מז דף פד ע"א ד"ה 'פתורא דקדשא'), וזה בדומה לשולחן במקדש שהיה בחלק הצפוני של ההיכל (עפ"י 'חסד לאברהם' מעין שני נהר מט ד"ה 'אמנם המקובל האלקי'). הצפנת השולחן בבית מזכה את האדם גם לעוֹשר כפי שאמרו רבותינו "הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין" (גמ' בבא בתרא דף כה ע"ב, 'תיקוני הזוהר' תיקון כא דף נז ע"א ד"ה ושרגא איהי). ומה שאמרו "הרוצה שיחכים ידרים" זה כנגד נרות שבת שיהיו בדרום הבית והם כנגד המנורה במקדש שהיתה בדרום (ראה 'חסד לאברהם' מעין שני נהר מט ד"ה אמנם המקובל האלקי).

ומטעם זה היה האר"י ז"ל חושש ומקפיד מאוד ונזהר לאכול ביום שבת על שולחן שיש לו ארבע רגליים כדוגמת השולחן שהיה בבית המקדש שנאמר בו "וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו" (שמות כה, כו) ('שער הכוונות' דרושי קידוש ליל שבת דרוש א' ד"ה עניין השולחן). וארבע רגליים אלו שבשולחן שבת הם גם כנגד ארבע רגליים שיש בשולחן הרוחני העליון שעליו נאמר "זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'" (יחזקאל מא, כב), ושעליו דוד המלך התפלל "תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי" (תהלים כג, ה) ('תיקוני הזוהר' תיקון מז דף פד ע"א ד"ה ושבת צריך). לכן נכון להקפיד מאוד לאכול בשולחן של ארבע רגליים ('כנפי יונה' להרמ"ע מפאנו חלק רביעי סימן ז, 'ילקוט ראובני' פרשת בראשית ד"ה 'טוב לאדם שכל צרכיו' בשם ספר 'כנפי יונה') בשבת קודש, וכן ביום טוב ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש סימן כח הלכות שבת אות יד, ''כנפי יונה' להרמ"ע מפאנו חלק רביעי סימן ז) כפי שהיה מקפיד האר"י ז"ל ('מחברת הקודש' לר' חיים ויטאל שער השבת דף טז ע"ב ד"ה תערוך שולחן בשבת).

שתים עשרה החלות בשבת הן כנגד שנים עשר הלחמים של לחם הפנים

הלחם בשבת קודש הוא כנגד לחם הפנים ('סידור בית יעקב' לרבי יעקב עמדין בחלק 'מוסך השבת' חדר א' סעיף ה' אות א' דף קלו ע"א ד"ה הלחם צריך לאפותו), וכמו שהיה נשפע בבית המקדש שפע וברכות לכל ששת ימי השבוע על ידי שניים עשר הלחמים שעל השולחן במקדש, כך על ידי הלחם בשבת נאכל 'לחם חוּקוֹ' של האדם כל השבוע ('דברי שאול' על התורה לר' יוסף נתנזון זצ"ל פרשת תרומה מהדורא קמא פרשת תרומה דף סז ע"א ד"ה ונתת על השלחן) שהרי מסעודת ליל שבת ותפילתה מתברכים יום ראשון ושני, מסעודת שחרית של שבת ותפילתה מתברכים ימים שלישי ורביעי, ומסעודת מנחה ותפילתה מתברכים ימים חמישי ושישי (פירוש 'ויואל משה' על 'מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק א' פרק כא ד"ה ומ"ש מע"ל והעולם בכללו מתברך). והלחם בשבת מושך פרנסה הבאה מצד הצפון כמו בלחם הפנים ('אמרי נועם' פרשת משפטים ד"ה ואלה המשפטים אשר תשים).

סידור הלחם בשבת קודש הוא דוגמת לחם הפנים במקדש ('אמרי נועם' לר' מדזיקוב פרשת משפטים ד"ה ואלה המשפטים אשר תשים). לכן יש מקפידים לאפות את החלות לשבת דווקא בערב שבת, כדי שיהיה חם כאשר הוא מונח על השולחן בבית, כפי שלחם הפנים היה מונח חם על השולחן במקדש לאחר שנאפה בערב שבת ('סידור בית יעקב' לר' יעקב עמדין מוסך השבת חדר א' סעיף ה' אות א' דף קלו ע"א ד"ה הלחם צריך לאפותו). וכן יש נזהרים לשים שניים עשר לחמים על השולחן של שבת ('תיקוני הזוהר' תיקון מז דף פד ע"א – ע"ב ד"ה וצריך שית, 'אור צדיקים' למהר"מ פאפירש סימן כח הלכות שבת אות טו) כפי שנרמז בפסוק "זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'" (יחזקאל מא, כב), כאשר התיבה "זֶה" היא גימטריא שנים עשר ('תיקוני הזוהר' תיקון מז דף פד ע"א – ע"ב ד"ה וצריך שית) ורומזת על שניים עשר הלחמים בשולחן הבית שהם כנגד שניים עשר לחם הפנים ('שער המצוות' פרשת עקב ד"ה כונות הבציעה והמלח, 'שער הכוונות' דרושי קידוש ליל שבת דרוש א' ד"ה עניין השלחן, 'דברי שאול' על התורה לר' יוסף נתנזון זצ"ל פרשת תרומה מהדורא קמא פרשת תרומה סז ע"א ד"ה ונתת על השלחן).

אותם הנזהרים ומסדרים את השולחן בכל סעודת שבת עם שנים עשר ככרות כנגד שנים עשר לחם הפנים ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש סימן כח הלכות שבת אות טו) מחלקים את שתים עשרה הככרות לשׁשׁ מכל צד ('תיקוני הזוהר' תיקון מז דף פד ע"א – ע"ב ד"ה וצריך שית), כשם שחילקו את 'לחם הפנים' על השולחן במקדש לשני מעמדות בני ששה לחמים כל אחד (עפ"י פירוש 'כסא מלך' לר' שלום בוזגלו על תיקוני הזוהר תיקון מז דף פד ע"א ד"ה דאיהו קב"ה), כאשר את ככרות השבת מסדרים באופן שיש שלוש ככרות מעל שלוש ככרות בצורת הניקוד 'סֶגוֹל' מצד ימין, ועוד שלוש ככרות מעל שלוש ככרות בצורת הניקוד 'סֶגוֹל' בצד שמאל, ורווח בין אלו של ימין לאלו של שמאל ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי קידוש ליל שבת דרוש א' ד"ה עניין השולחן, 'אור צדיקים' למהר"מ פאפירש סימן כח אות טו). וזה הוא אופן סידור הככרות בשבת: 

ישנם שני מלאכים השומרים את שולחן השבת שלא יתערבבו ששת הלחמים שמימין עם ששת הלחמים שמשמאל. וכאשר בעל הבית לוקח שני לחמים אחד מכל צד על מנת לברך עליהם ברכת המוציא, אז כל אחד מהמלאכים הללו אומר לשאר מלאכיו "זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'" (יחזקאל מא, כב) ('זוהר חדש' פרשת אחרי מות דף נט ע"ב ד"ה 'אינון' תרין דנטלין). ונהגו להגיד בסעודת שחרית של שבת את הפיוט של האר"י ז"ל "אֲסַדֵּר לִסְעוּדָתָא" ובו מבקשים מה' יתברך "יְגַלֶּה לָן טַעְמֵי דְּבִתְרֵיסַר נַהְמֵי" – כלומר שיגלה לנו את הסוד של שנים עשר הלחמים, "דְּאִנּוּן אָת בִּשְׁמֵהּ כְּפִילָא וּקְלִישָׁא" – שהן כנגד האות ו' שנבקעת לשניים ונעשית שש לחמים מכל צד (ראה 'באר לחי רואי' על תיקוני הזוהר תיקון מז דף פד ע"א ד"ה וצריך שית נהמין).

כאשר מברכים 'המוציא' לוקחים רק את שתי הככרות העליונות מתוך ארבע הככרות האמצעיות, שהן אחת מכל צד, מצמידים אותן בעזרת שתי הידיים כאשר חלקם האחורי דבוק זה בזה, כך שנראה פנים של ככר אחת מצד אחד ופנים של ככר שניה מצד שני וכאילו הם ככר אחת כדמיון לחם הפנים שבמקדש שהיה כולו 'פנים'. ואחר כך בוצעים מהלחם הימני ('שער הכוונות' דרושי קידוש ליל שבת דרוש א' ד"ה ונחזור לענין א', 'חסד לאברהם' מעין שני נהר מט ד"ה אמנם המקובל האלקי, 'בן איש חי' שנה שניה וירא אות טו) שהוא העליון ('כף החיים' אורח חיים סימן רעד אות ב עפ"י קבלת האר"י ז"ל), ויש בוצעים מהלחם השמאלי שהוא התחתון ביניהם (שו"ע או"ח סימן רעד, ד וראה הרמ"א שם). ומי שאין לו שניים עשר לחמים, מסדר על שולחנו ארבעה לחמים ולא יותר ('חסד לאברהם' מעין שני נהר מט ד"ה אמנם המקובל האלקי. ראה זוהר פרשת פנחס דף רמה ע"א ד"ה ואוף) שהם כנגד ארבע הלחמים האמצעיים מתוך שניים עשר הלחמים (עפ"י בן איש חי שנה ב' פרשת וירא אות טו) ובוצע על שניים מתוכם. ואם אין לו ארבעה לחמים מברך ובוצע רק על שניים ולא יותר ('חסד לאברהם' מעין שני נהר מט ד"ה אמנם המקובל. ראה השו"ע או"ח רעד, א).

וכל מי שהוא מכלל ישראל צריך לסדר שולחנו בלחם ומזון בליל שבת וביום שבת בשביל שיתברך שולחנו כל ימי השבוע, שבזמן ההוא הברכה מצויה לברך את כל ימי השבוע (זוהר פרשת יתרו דף פח ע"א ד"ה ובגיני כך מאן, 'תולעת יעקב' לר' מאיר בן גבאי דף לא ע"ב בפרק 'סוד שלוש סעודות' ד"ה ר' יצחק אמר, 'של"ה הקדוש' מסכת שבת חלק תורה אור ד"ה 'סוד ג' סעודות' בשם 'תולעת יעקב'). ואין הברכה שׁוֹרה על שולחן ריק (זוהר פרשת יתרו דף פז ע"ב ד"ה לא תשא את שם, זוהר פרשת לך לך דף פח ע"ב ד"ה תא חזי  משלחן). לכן נהגו שבמשך כל יום השבת שהוא זמן ההשפעה הרוחנית, יהיה השולחן מסודר יום ולילה תדיר ('אור החמה' על זוהר פרשת תרומה דף קנה ע"א ד"ה 'שלחן דבר נש' מהרמ"ק). וכך עשה האר"י ז"ל שהיה מניח את השולחן במקומו בליל שבת וגם אחרי הסעודה לא היה מסלקו. והיתה נשארת המפה פרוסה על השולחן עם הכוס של הקידוש ובו מספר טיפות יין וכן כוס של ברכת המזון, בכדי להשאיר שם את ברכת ליל שבת. וכן מטעם זה הוא היה משייר בשולחן תחת המפה קצת פירורים ופתיתים של הפת למשך כל יום השבת ('שער הכוונות' דרושי קידוש ליל שבת דרוש א' עניין השולחן ד"ה 'עוד מצאתי כתוב בשינוי'). וכן יעשה כל אדם ויזכה לשפע ברכה, אמן