פרשת שמיני – פגם מדת הכעס

משה רבינו קצף על כך שלא נֶאֱכָל שׂעיר החטאת על ידי הכהנים כפי שנאמר "וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'" (ויקרא י, טז – יז). בעקבות כעסו שכח משה רבינו שמי שהוא 'אוֹנן' על מתו אסור באכילת קדשים, כמו שאלעזר ואיתמר היו אוֹננים על אחיהם נדב ואביהוא ('ויקרא רבה' יג, א ד"ה אמר רבי הונא. ראה 'תרגום יונתן' ויקרא י, טז - כ).

ויש להתבונן, מהו הפגם הגדול שיש לכל אדם אשר מתכעס על דבר מצוה או על דבר חוֹל? וכיצד יכול האדם להימנע מהכעס?

הכעס הוא כוחו של הס"מ והכועס עובד אותו עבודה זרה

הכעס הוא כוחו של הס"מ שנקרא גם 'אלהים אחרים' ('קב הישר' פרק צג ד"ה והענין הוא כי), וממנו נמשכים כוחות הכעס אל הבריות (עפ"י 'של"ה הקדוש' שער האותיות אות ר' ד"ה והנה באתי לבאר) על ידי אלף ושש מאות חבוּרוֹת מחנות של מלאכי חבלה הממונים להביא כעס בגופיהם של בני אדם (זוהר פרשת פקודי דף רמג ע"א ד"ה תחות) כך ש'הרוגז' ו'הכעס' הוא מצד הטומאה (זוהר פרשת פקודי דף רסג ע"ב ד"ה 'בגין' היכלות דס"א) והכעסן עצמו הוא משכן לסטרא אחרא (דברים אחדים' להחיד"א דרוש יד לשבת הגדול דף עה ע"ב ד"ה ובזה נבין). זאת הסיבה שפניו של הכעסן נהיות אדומות בכדי להעיד שהכעס הוא מצדו של עשו הרשע שעליו נאמר "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי" (בראשית כה, כה), וזה בדומה למה שהם מתאדמות בשעת רציחה, שתיית יין, ניאוף ושאר חמדוֹת העולם הזה (עפ"י 'דברי סופרים' לר' צדוק הכהן מלובלין דף כא ע"ב ד"ה ושמחת לב יטיב). לכן הכעס שׁוֹרה רק במקום של טוּמאה, ולא שׁורה במקום של קדוּשה כמו בין המלאכים שעליהם נאמר כי כולם אהובים כולם ברורים ואין ביניהם שׂנאה ותחרוּת ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א' דרוש א' ד"ה אמנם מה שנראה).

כל המתכעס נחשב כעובד עבודה זרה (גמ' שבת דף קה ע"ב, זוהר פרשת פנחס דף רלד ע"ב ד"ה 'ובגין דמינה' רעיא מהימנא, זוהר פרשת תצוה קפב ע"ב ד"ה ובגין כך, 'תיקוני הזוהר' תיקון נו דף פט ע"ב ד"ה דאתמר בהון), ועליו דרשו "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר" (תהלים פא, י) שפירושו שלא תהיה נוח לכעוס לפי שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה ('זוהר חדש' פרשת נח דף כז ע"א ד"ה רבי אלעזר) כאשר הסטרא אחרא מתלבשת בו ('דברים אחדים' להחיד"א מאמר ב על סוכות דף ז ע"ב ד"ה ובסגנון זה יש לפרש) והאש שלה בוֹער בתוכו ('זוהר' פרשת קרח דף קעט ע"א ד"ה 'מאן דכעיס' רעיא מהימנא). ואם האדם לומד תורה במשך כעסו אזי כל אותה התורה הולכת לסטרא אחרא ועליו נאמר "וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹקִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי" (תהלים נ, טז) ('דברים אחדים' להחיד"א מאמר ב על סוכות דף ז ע"ב ד"ה ובסגנון זה יש). וגם מדת הכעס עצמה היא כמו 'אש' כפי שנלמד מכעסו של אחשורוש, שכאשר ושׁתי המלכה מיאנה לבוא בדבר המלך נאמר "וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ" (אסתר א, יב), כלומר שנאמר על הכעס לשון 'בעירה' כי הוא כמו אש הרוצה לשרוף ולכלות את הכל ('פרי צדיק' לר' צדוק הכהן מלובלין חלק בראשית לראש חודש כסלו אות ו).

על ידי הכעס אדם נעשה משכן לסטרא אחרא וכעבודה זרה ממש ('חומת אנך' על קהלת סוף פרק יא על פסוק 'והסר כעס מלבך). וכשהוא מתכעס וצועק ומדבר דברים עד שניחר גרונו כפי דרך הכעסנים שצועקים עד שניחר גרונם – הרי הוא עושה קישׁוּט ותכשיט ענק למיני הטומאה רחמנא ליצלן ('דבר בעתו' לר' ששון מרדכי יום שבת קודש ד"ה והקשורים בגרון), ובכעסו הוא מגביר מאוד את כוחה של 'הקליפה' ('דברים אחדים' דרוש יד לשבת הגדול דף עה ע"ב ד"ה 'ויראה' מהאר"י ז"ל). וכן כל מה שהאדם כועס עם בני אדם בעסקי פרנסתו, הרי שהממון שהוא מרויח על ידי זה הוא תשמיש עבודה זרה ו'אסור' בהנאה, והוא עתיד להיאבד ממנו בכדי שלא ייהנה בו ('מאור עינים' מסכת ברכות ד"ה אמר לי' אליהו). ואם האדם מחרים בכעסו איזה דבר, נחשב שהחרים לסטרא אחרא, כי שׁוֹרֶה עליו 'אל אחר' שהוא הס"מ הנחש (זוהר פרשת קרח דף קעט ע"א ד"ה 'בתר דכעיס' רעיא מהימנא). וכך כל מה שעושה האדם בכעסו הן בדיבור והן במעשה – הכל הוא תקרובת לאותו סטרא אחרא הנקרא 'אל זר' ('של"ה הקדוש' שער האותיות אות ר' ד"ה והנה באתי לבאר).

ואסור לאדם לזרוק כלי בית בחמתו (זוהר פרשת תזריע דף מג ע"א ד"ה תא חזי אסיר ליה) כי מאותה השעה שעשה זאת הוא מסור בידי 'הקליפה' ואין ברכה במעשי ידיו ('ראשית חכמה' שער הענוה סוף פרק ב). וממונים מצד הסטרא אחרא לוקחים את הדבר שנזרק בכעס ומעלים את הרוחניות שבו והוא נקרב לפני הסטרא אחרא. ואז מכריזים שָׁם ואומרים "זהו קרבן של איש פלוני!" וכרוז מכריז בכל הרקיעים "אוי לפלוני שזנה אחרי אל זר ועבד לאל אחר!" ועוד הכרוז מכריז "אוֹי לָהֶם כִּי נָדְדוּ מִמֶּנִּי שֹׁד לָהֶם כִּי פָשְׁעוּ בִי וְאָנֹכִי אֶפְדֵּם וְהֵמָּה דִּבְּרוּ עָלַי כְּזָבִים" (הושע ז, יג) (זוהר פרשת פקודי דף רסג ע"ב ד"ה בגין וד"ה וכרוזא). לכן לא יזרוק האדם שום דבר מידיו בחמתו כי בזה למעשה הוא נותן אותו לשטן ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שלישי פרק עשרים ושבעה סוף ד"ה ותדע עוד שבענין העין) וכנגד זה פוגם בשכינה ('מדרש תלפיות' לבעל 'שבט מוסר' ענף כעס ד"ה 'תומר דבורה יזהר' בשם 'תומר דבורה'). וגם פעמים שבעקבות כך קרובה קללה לבא עליו כי השטן עומד עליו לשִׂטנוֹ ('נשמת חיים' מאמר שלישי פרק עשרים ושבעה סוף ד"ה ותדע עוד שבענין העין).

הכועס מאבד את נשמתוֹ היקרה ועמה כל התורה והמעשים הטובים שלו

כאשר האדם מתכעס סר מעליו צלם אלקים ('אגרא דכלה' פרשת בראשית על הפסוק 'ויחר לקין מאוד') ומסתלקת ממנו הנשמה ('ראשית חכמה' שער הענוה פרק ה' ד"ה וענין בחינות אלו, 'דרך חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר דרוש התשובה דף ח ע"א אות ד ד"ה ועתה נבאר, 'דברים אחדים' דרוש יד לשבת הגדול דף עה ע"ב ד"ה ויראה' מהאר"י ז"ל) אפילו אם היא טהורה ועליונה ('שער הגלגולים' הקדמה ה' ד"ה הנה לפעמים יארע), ועמה מסתלקים גם חלקי הנפש והרוח שבאדם שכולם קשורים זה בזה, וכולם נפגמים ('ראשית חכמה' שער האהבה פרק יא ד"ה עוד אפשר לתת). ועל האדם הזה נאמר "טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ" (איוב יח, ד), כי הוא עוקר את נפשו מחמת רוגזו (זוהר פרשת תצוה דף קפב ע"א ד"ה ואי ההוא) ועושה אותה 'טריפה' ומשליך אותה ממנו בכעסו ('שער רוח הקודש' להאר"י ז"ל חלק כונת האפר ד"ה גם מדת הכעס, 'נגיד ומצוה' דף קפה ד"ה ענין הכעס, 'מעבר יבק' שפת אמת פרק יג ד"ה וגם כן במלאכים). והוא דומה למי שמחמת כעסו נעץ לעצמו סכין בלבו ('של"ה הקדוש' מסכת יומא ד"ה 'המאכסן המלך בביתו' בשם 'ספר חסידים').

על ידי כעס אחד מאבד החוטא הרבה טובות ('ראשית חכמה' שער אהבה פרק יא ד"ה ואם ימצא פגם) כי אפילו אם עשה קודם לכן כמה 'תיקונים' לנפשו ומצוות רבות ('שער רוח הקודש' להאר"י ז"ל ד"ה גם מדת הכעס) ופעל ועשה לתקן את נשמתו בתורה – הרי שכל אלו עושים להם כנפים ופורחים ממנו כי נשמתו הולכת לסטרא אחרא ('דברים אחדים' דרוש יד לשבת הגדול דף עה ע"ב ד"ה 'ויראה' מהאר"י ז"ל). וכך הכל נאבד ממנו לגמרי בשעה שנאבדת ממנו הנשמה ('שער רוח הקודש' להאר"י ז"ל ד"ה גם מדת הכעס), וכל מה שהאדם הוליד בזכויותיו – קבר בכעסו ('תיקוני תשובה' לתלמידי האר"י ז"ל פרק כב הובא בסוף ספר 'מאה קשיטה' להרמ"ע מפאנו) וצריך לחזור ולתקן הכל כבתחילה ('שער רוח הקודש' חלק כונת האפר ד"ה גם מדת הכעס, 'נגיד ומצוה' דף קפה ד"ה ענין הכעס היה).

לכן אמרו רבותינו על אדם שהוא "נוח לכעוס ונוח לרצות – יצא שכרו בהפסדו" (פרקי אבות ה, יא), כי אפילו שהוא נוח להתרצות אחרי כעסו, הרי שההפסד שלו כבר גדול היות שטימא את נפשו במה שהוא היה נוֹח לכעוס והשׁרה 'אל זר' בקרבו, ועל ידי כן נעשתה נפשו טריפה ('חסדי אבות' להחיד"א על פרקי אבות פרק ה, יא ד"ה נוח לכעוס) כפי שאמרו לאיוב "טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ" (איוב יח, ד), כי רצו ללמדו שבכעסו הוא משחית את נפשו ועושה אותה טריפה, וזה עוון גדול ('חומת אנך' להחיד"א על הכתובים ספר איוב יח ד"ה טרף נפשו באפו). וגם אם הכעסן יעשה תשובה על כעסו, הרי כיון שהוא נוֹח לכעוס הוא ישוב ויכעס ונמצא שהפסדו תדיר. ומשום כך ביאר האר"י ז"ל שבעלי הכעס כמעט אין להם תיקון ('חסדי אבות' על פרקי אבות להחיד"א פרק ה, יא ד"ה נוח לכעוס) כי כל מה שיעשו ויתקנו בתורה ומצוות ומעשים טובים, הולך עם הכעס שלהם כל פעם מחדש ('דברים אחדים' דרוש יד לשבת הגדול דף עה ע"ב ד"ה 'ויראה' מהאר"י ז"ל, 'נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת תצוה דף קפב ע"א אות ד מהאר"י ז"ל) עד העת שהם יקבעו בליבם לא לכעוס כלל ('חסדי אבות' על פרקי אבות להחיד"א פרק ה, יא ד"ה נוח לכעוס, 'נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת תצוה דף קפב ע"א אות ד מהאר"י ז"ל).

אדם כעסן מאבד את נשמתו ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש יד לשבת הגדול דף עה ע"ב ד"ה 'ויראה' מהאר"י ז"ל) הקדוֹשה, ועל מנת להשיבה ('ראשית חכמה' לר' אליהו די וידאש תלמיד הרמ"ק שער אהבה פרק יא ד"ה ואם ימצא פגם) אחרי שנטרפה בכעסו ('נגיד ומצוה' לר' יעקב צמח דף קפה ד"ה ענין הכעס היה) הוא צריך כמה הכנות ('ראשית חכמה' שער אהבה פרק יא ד"ה ואם ימצא פגם), ולהיטהר מכל וכל (זוהר פרשת תצוה קפב ע"ב ד"ה ואי תימא הא לשעתא) ולעשות כמה תיקונים וכוונות רבות ('נגיד ומצוה' דף קפה ד"ה ענין הכעס היה), וגם אז הלוואי שתשוב אליו נשמתו ('שער רוח הקודש' להאר"י ז"ל חלק כונת האפר ד"ה אמנם שאר, 'ראשית חכמה' שער אהבה פרק יא ד"ה ואם ימצא פגם) כי בדרך כלל היא לא חוזרת למקומה אפילו אם יעשה הרבה מעשים טובים (זוהר פרשת תצוה דף קפב ע"ב ד"ה אמר ליה רבי יוסי) ותשובה וירבה בתורה – כי בכעסו כבר הלכה נפשו ואיבד הכל ('נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת תצוה דף קפב ע"א אות ד).

וזה הטעם שגם חכמתו ונבואתו של הכועס מסתלקות ממנו, אפילו אם הוא חכם גדול וחסיד. וכעין מה שהיה עם משה רבינו רבן של כל הנביאים שכאשר הוא נתכעס על דבר מצוה ('שער רוח הקודש' להאר"י ז"ל חלק כונת האפר ד"ה גם מדת הכעס, 'נגיד ומצוה' דף קפה ד"ה ענין הכעס) אצל אלעזר ואיתמר שלא אכלו את שׂעיר החטאת, נעלמה ממנו ההלכה. כך היה גם בלקיטת המן שמשה רבינו ציוה את ישראל לא להשאיר מהמן "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר" (שמות טז, יט) והיו כאלה שהותירו מהמן ומשה רבינו כעס עליהם שנאמר "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה" (שמות טז, כ) ('ויקרא רבה' יג, א ד"ה אמר רבי הונא). ובעקבות כעסו שכח משה רבינו לומר לישראל ללקוט ביום השישי שני עומרים לכל אחד, וישראל גילו שיש כפליים רק כאשר יצאו ללקוט את המן ביום השישי ('שמות רבה' כה, י).

וכן היה בפרשת הֶכְשֵׁר כלי המתכות, שכאשר חזרו ישראל ממלחמת מדין, משה רבינו קצף על כך שפקודי החיל השאירו את בנות מדין בחיים שנאמר "וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה" (במדבר לא, יד – טו). ובעקבות כעסו שכח משה רבינו לצוות את ישראל על הכשר כלי המתכות של מדין, ואלעזר הכהן הוא זה שציוה אותם שנאמר "וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם" (במדבר לא, כא– כג) ('ויקרא רבה' יג, א ד"ה אמר רבי הונא).

הכועס מקבל נפש רעה מהקליפה במקום נשמתו היקרה

כאשר מסתלקת הנשמה, בא במקומה ה'אל זר' (זוהר פרשת תצוה דף קפב ע"ב ד"ה ואי תימא הא לשעתא) הוא הסטרא אחרא (זוהר פרשת תצוה קפב ע"ב ד"ה ואי ההוא) ועושׁק את המקום ההוא ומחזיק בו ואינו מניחו (זוהר פרשת תצוה קפב ע"ב ד"ה ואי תימא הא לשעתא) וכל מה שהיה בידי האדם עובר להיות תחת 'הקליפה' ('ראשית חכמה' שער הענוה פרק ה ד"ה וענין בחינות אלו), ורוח הטומאה שׁורה עליו ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש סימן פח) ומחטיאה אותו ('אגרא דכלה' פרשת בראשית על הפסוק הלא אם תטיב) לעבוֹר אפילו עבירות במזיד, כי עבירות אלו שוֹרשם הוא תמיד בכעס שקדם להם ('מאור עינים' מסכת ברכות ד"ה 'אמר לי' אליהו' עיי"ש). ולאחר מכן מגיע אל הכעסן נפש רעה אחרת ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל סוף פרק יב, 'שערי קדושה' חלק ב שער ח ד"ה חלק הב' בעונש, 'שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה ה' ד"ה הנה לפעמים יארע, 'שער רוח הקודש' להאר"י ז"ל ד"ה גם מדת הכעס) שהיא מצד 'הקליפה' ('שער רוח הקודש' חלק כונת האפר ד"ה גם מדת הכעס) והסטרא אחרא ('דברים אחדים' דרוש יד לשבת הגדול דף עה ע"ב ד"ה 'ויראה' מהאר"י ז"ל).

פחיתוּתה של עבירת הכעס רבה יותר מכל שאר העוונות, כי בכל העוונות נפגמת נפש האדם אך על ידי הכעס היא ממש נעקרת מן האדם ('נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת תצוה דף קפב ע"א אות ב). וכך בכל פעם שהאדם כועס מסתלקת נשמתו ממנו והוא מקבל נפש רעה אחרת, עד שנמצא כי אין לו תקנה והוא תמיד כמו 'כלב השב אל קיאו'. לכן בעל כעס לא יכול להשיג שום השגה, כי בכל עת הוא בוֹנה ואחר כך סוֹתר מה שבנה ('שער רוח הקודש' להאר"י ז"ל חלק כונת האפר ד"ה גם מדת הכעס, 'נגיד ומצוה' דף קפה ד"ה ענין הכעס היה) שברגע אחד מסתלק ממנו כל מה שהשיג בקניית הקדוּשה, ונמצא כי כל ימיו כילה את יגיעו להבל וריק. ואין לדבר סוף, עד אשר יקנה בו מדת הענוה ויסלק ממנו את מדת הכעס מכל וכל ('ראשית חכמה' שער הענוה פרק ג ד"ה ושמעתי עוד שאי אפשר).

לכן האר"י ז"ל היה מקפיד על הכעס יותר מכל שאר העבירות ('שער רוח הקודש' חלק כונת האפר ד"ה גם מדת הכעס), והיה נזהר ומזהיר את תלמידיו על זה מאד, ומונעם מלכעוס אפילו בדבר מצוה ('מעבר יבק' שפת אמת פרק יג ד"ה וגם כן במלאכים). ומרחיקם מזה עד התכלית האחרון אפילו מלכעוס עם בני ביתם ('שערי קדושה' חלק ג שער ד ד"ה ויזהר מכל מדות). שכל עבירה פוגמת אבר אחד אבל מדת הכעס פוגמת את כל הנשמה כולה ומחליפה לגמרי ('שער רוח הקודש' חלק כונת האפר ד"ה גם מדת הכעס). ואין דבר המונע מהאדם להשיג 'רוּח הקוֹדש' יותר מהכעס והקפדנוּת ('שערי קדושה' לר' חיים ויטאל חלק ג שער ד ד"ה ויזה מכל המדות). וכך היה עם האר"י ז"ל שהזהיר והוכיח במאוד מאד את תלמידו ר' חיים ויטאל ז"ל על שהתכעס על אחיו עת שלימד אותו ולא היה יודע כפי רצוֹנוֹ ('שער רוח הקודש' להאר"י ז"ל חלק כונת האפר ד"ה גם מדת הכעס).

ומעשה היה בשנת ה'של"ב שר' חיים ויטאל עבר על קבר של גוי אחד שהיה קדמון יותר מאלף שנה, וכשראה נפש הגוי המת את ר' חיים ויטאל על ציוּנוֹ, הוא ביקש להזיקו ולהמיתו. אך בגלל שהיו מלאכים רבים ונשמות רבות של צדיקים מימינו ומשמאלו של ר' חיים ויטאל הוא לא היה יכול לו. אז ציוה מורו האר"י ז"ל שבשובו לא יעבור בדרך הזאת עוד. אך מכל מקום נפש הגוי נשארה ללכת עם ר' חיים ויטאל רחוקה מעט ממנו. וכאשר ר' חיים ויטאל התכעס לפתע עם ר' יהודה משען, אז כל המלאכים והנשמות של הצדיקים שליוו אותו הלכו להם מחמת הכעס, והיתה יכולה נפש הגוי לשלוט בו. והיא התחברה אליו להחטיאו עד שלא רצה לשמוע את דרשת מורו, והיה האר"י ז"ל בצער גדול מאוד על תלמידו. והתגלגל הדבר עד שלבסוף היו אבריו של ר' חיים ויטאל נחלשים אחד לאחד והוליכוהו לפתחו של האר"י ז"ל, אך ר' חיים ויטאל כבר לא היה יכול לקום כי לא נותרה בו נשמה כלל והיה מת לגמרי. והאר"י ז"ל השכיבו על מיטתו וסגר אחריו את הדלת, והיה מתפלל וגוהר על תלמידו ושוב קם מתפלל וגוהר עליו, כך עד לחצי היום. ואז חזרה נשמתו של ר' חיים ויטאל מעט מעט עד שפתח את עיניו וקם וברך ברכת 'מחיה המתים' (עדותו של מהרח"ו עצמו ב'שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה לח ד"ה 'בשנת השל"ב יצאנו אל השדה' וראה שם באריכות כי קיצרנו).

אסור להתקרב ולהתחבר לאדם בשעה שהוא כועס ואסור להסתכל בפניו

הכועס מטמא את נפשו וגופו ('מעבר יבק' לר' אהרן ברכיה ממודינא שפת אמת פרק יג ד"ה גם כן במלאכים) מבפנים ומבחוץ, בשונה משאר העבירות שבהם האדם נטמא רק בגופו ומבחוץ בלבד (זוהר פרשת תצוה דף קפב ע"ב ד"ה אמר ליה אי הכי). ועם החלפת נשמתו, מטמא הכועס גם את כל מי שמתקרב אליו. ועל זה נאמר "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא" (ישעיה ב, כב), כלומר תתרחקו "מִן הָאָדָם" שהחליף את ה"נְשָׁמָה" שהיא קדוּשת קוֹנוֹ, מחמת "אַפּוֹ" כלומר בכעסו, לפי שטומאתו מטמא את הכל ו"בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא" – שנחשב כמו 'במה' של עבודה זרה (זוהר פרשת תצוה דף קפב ע"ב ד"ה ובגין וד"ה תא חזי האי איהו), שהרי 'אל זר' שוכן בתוכו (זוהר פרשת תצוה דף קפב ע"א ד"ה ואי תימא הא). ואסור להתקרב ולהתחבר עם אדם זה שמרד בקוֹנוֹ (זוהר פרשת תצוה דף קפב ע"א ד"ה ואי ההוא בר נש) וכל המתחבר עמו או מדבר עמו הרי הוא כמי שהתחבר עם עבודה זרה (זוהר פרשת תצוה דף קפב ע"ב ד"ה כי במה).

וכשם שאסור להסתכל על עבודה זרה שנאמר "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם" (ויקרא יט, ד) כך גם אסור להסתכל בפניו של אדם כועס (זוהר פרשת תצוה דף קפב ע"ב ד"ה כי במה נחשב הוא). ונרמז הדבר במה שנאמר "וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו: וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ" (בראשית ד, ה – ו), שהרי הפסוק השני היה יכול להתחיל ב"וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו" והיו מבינים ממילא מהפסוק הקודם שמדבר על קין, אך לא נאמר כך אלא "וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן" – כי ה' לא דיבר בפניו של קין ממש אלא רק אמר 'אמירה' שנמשכה אל קין, וכל זה על מנת להורות שאסור להסתכל בפניו של הכועס ('אגרא דכלה' למחבר 'בני יששכר' פרשת בראשית על הפסוק 'ויאמר ה' אל קין'). ועוד שכל המסתכל על אדם כועס משתכח ממנו תלמודו, ומלאך רע העומד שם ממהר לנקום בו על ראיית עיניו ('ספר חסידים' סימן תתשכו).

לא יכעס האדם עם חבריו ובני ביתו על שום דבר בעולם 

צריך האדם להיזהר לא לכעוס כלל על שום דבר שבעולם ('מגיד מישרים' שבח הרב ד"ה ובכן הזהר מסמא"ל) וירחיק מזה בתכלית הריחוק (מתוך אזהרותיו של מהרח"ו זצ"ל בהקדמתו לספר 'עץ החיים') עד הקצה האחרון ('ספר חסידים' תחילת סימן קמה) אפילו בדבר מצוה ('נגיד ומצוה' דף קפה ד"ה ענין הכעס היה, 'שער רוח הקודש' חלק כונת האפר ד"ה גם מדת הכעס) או בקנאת ה' ('מגיד מישרים' פרשת עקב ד"ה ה' עמך וכו' רק כי) או בדברי שמים, כמו שנלמד מהמעשה עם משה רבינו עליו השלום ('מגיד מישרים' שבח הרב ד"ה ובכן הזהר מסמא"ל). וירחיק מזה לא רק בשפתיו אלא גם בלבו (עפ"י 'אהבת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ חלק אלון בכות ד"ה ואמר אח"כ ישבע בחרפה), וְיִלָּמֵד לעצמו בכל שעה ושעה שלא לכעוס כלל ('ספר חסידים' סימן קמה) אפילו על דיבור או מעשה ('מגיד מישרים' פרשת בראשית ד"ה והזהר להתרחק) שראוי לכעוס עליו ('ספר חסידים' סימן קמה).

צריך האדם לשמור שמירה יתרה שלא ייצא ממנו 'אש הכעס' אפילו שלא במתכוון או באונס ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת משפטים ד"ה כי תצא אש ומצאה), ובפרט בשבת שאז בכעסו הוא מבעיר את הגהינום ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת ויקהל פקודי ד"ה לא תבערו אש. ראה 'תיקוני הזוהר' תיקון מח דף פה ע"א ד"ה זכאה איהו), כי אין 'מַפּוּחַ' הנוֹפח שם יותר ממי שכועס ('מעבר יבק' לר' אהרן ברכיה ממודינא שפת אמת פרק יג ד"ה גם כן במלאכים). ואף בהיות האדם מפלפל בישיבה יזהר שלא לכעוס על תלמידיו אם לא הבינו, כי אם יכעס חכמתו תסתלק ממנו ('קב הישר' פרק נג ד"ה גם יזהר שלא יהיה) כפי שהיה עם משה רבינו (עפ"י 'ככר לאדן' להחיד"א על אבות דרבי נתן פרק א' ד"ה והלא דברים), והוא ישכח את לימודו (גמ' נדרים דף כב ע"ב, 'שער רוח הקודש' להאר"י ז"ל יחוד י"ח ד"ה אל הנז"ל). לכן ירגיל האדם לדבר כל דבריו בנחת ובלי שום כעס ('מגיד מישרים' פרשת בראשית ד"ה והזהר להתרחק) כלל ועיקר, שכך צריכה להיות הנהגת האדם "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת ובזה תנצל מן הכעס שהיא מדה רעה להחטיא בני אדם" (מתוך 'אגרת הרמב"ן').

יעשה האדם גדר וסייג לסייג שלא להקפיד בביתו הקפדה כלשהי ('הוספות מהרצ"א' לבעל 'בני יששכר' על ספר 'סור מרע ועשה טוב' לר' מזידיטוב אות לז) ולא לכעוס כלל ועיקר גם בשעה שמוכיח את בניו (מתוך אזהרותיו של רבינו חיים ויטאל בהקדמתו לספר 'עץ החיים'). ואם יש צורך גדול להראות כעס לבני ביתו ('דברים נחמדים' למהרצ"א הנהגות אדם ד"ה שלא יכעוס ולא יתקצף) יראה בפניו שהוא כועס אך דעתו תהיה מיושבת עליו בינו לבין עצמו, כאדם שמראה פנים של כעס ובלבו אינו כועס ('ספר חסידים' סימן קמה ד"ה ואם רוצה, 'אור צדיקים' סימן לד). וזה כפי שהקב"ה בעצמו אף פעם איננו כועס כי אין לפניו 'חרון אף' ו'כעס'. אך כשהוא רוצה נראה 'מַרְאֶה' שהוא כעין כעס ('פרושי סידור התפילה' לבעל הרוקח חלק א' פרק 'שמע ישראל'), כפי שראויים המקבלים על מנת להחזירם לעבודתו יתברך וליראתו ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה יא). ומתוך זה ישׂכיל כל אדם גם למתק הדברים עם אשתו, וללמדה שלא תכעס כדי שהוא לא יהיה מתחבר עם עבודה זרה, שהרי הכועס הוא כעובד עבודה זרה והמתחבר עמו כמתחבר לעבודה זרה ממש ('מראית העין' להחיד"א על מסכת תרומה פרק א ד"ה יסוד האש ממנו, והובא בקיצור ב'נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת תצוה דף קפב ע"א אות ד).

אדם שכועס יעשה כל שביכולתו כדי לסלק ולהרחיק מעליו את הכעס 

אם חלילה בא האדם לכלל כעס יחזיק בכנף בגדו עם הציצית שתלוי בה ('של"ה הקדוש' מסכת יומא ד"ה ומצאתי בקונטרסים). ויסתכל בציצית ויכוון ('ארץ החיים' למקובל ר' חיים הכהן על תהלים לט, צה) כי התיבה 'כנף' היא גמטריא 'כעס' ('של"ה הקדוש' מסכת יומא ד"ה ומצאתי בקונטרסים, 'ארץ החיים' על תהלים לט, צה). וטוב לו גם להסתכל בשתי הציציות שלפניו, כמו בכל ענין שהוא אינו לכבוד שמים ורוצה להינצל ממנו. רק יעשה זאת שלא בפני בני אדם בכדי שלא יאמרו "מתחסד הוא זה" ויתגרו בו ('דברים נחמדים' למהרצ"א הנהגות אדם ד"ה שלא יכעוס ולא יתקצף). ואם אדם אחר מכעיסו, לא ישים ליבו אחר מראה עיניו או מִשמע אזניו מהדברים הנאמרים או נעשים לו להכעיסו, אלא ישתדל לילך לפי מעלת האומר או העושה. שאם הוא מבין שהאומר או העושה הוא בּוּר וכסיל – הרי מיד תתקרר רתיחת כעסו בהבינו שאין בדבריו 'דעת' ושוֹטה הוּא, ודבריו נחשבים לצפצוף העופות נביחת הכלב ונעירת החמור. ואם הוא מבין שהאומר או העושה הוא חכם – גם אז תתקרר רתיחת כעסו כי יכיר שלטובתו ותועלתו אמר או עשה זאת, ויקבל ממנו דבריו וישמח בהם ('ראשית חכמה' לר' אליהו די וידאש שער הענוה פרק ה' ד"ה 'עוד דברים להנצל' בשם ר' יצחק דמן-עכו כפי שקיבל משמים בליל שבת).

וכן מקובל מהבעל שם טוב סגולה נפלאה לבטל את הכעס, לומר את הפסוק "בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ" (תהלים קיט, ט) ולכוון את השם הקדוש היוצא מראשי תיבותיו. כך עשה יהודה בנו של יעקב אבינו, שכאשר הוא בא לעורר מְדָנִים וכעס עם יוסף שהיה שליט במצרים, רצה שמצד עצמותו לא יבוא באמת לכלל כעס לכן הוא הכניס בחכמתו את השם הקדוש הזה בתוך דבריו בכדי שיועיל לבטל את כעסו, והוא מופיע בכל התיבות והאותיות המיותרות שאמר יהודה כאשר ניגש אל יוסף כפי שנאמר "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (בראשית מד, יח), "בִּי" – תיבה מיותרת, "נָא" – תיבה מיותרת, שהוא לשון בקשה ולא שייך כאשר ניגש לדבר קשוֹת עם יוסף, "אַל" – תיבה מיותרת, שהרי אדרבא היה צריך לומר הפוך "וְיִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ", אות "כְּ" הדמיון – אות מיותרת. וכל האותיות המיותרות האלו הן ראשי תיבות הפסוק "בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ" (תהלים קיט, ט) לפי הסדר (ספר 'מאיר נתיבים' על התורה חלק ב' לתלמיד הבעש"ט פרשת ויגש בחלק 'רמזים' בשם הבעש"ט. וראה ספר 'בעל שם טוב' על התורה ויגש אות ב ד"ה 'ויגש').

וכן לא יבוא האדם מן הדרך ויכנס לביתו כשהוא רעב, בכדי שלא יתכעס על אנשי ביתו. כי כאשר אדם רעב הוא בכעס, וכאשר הוא מסעיד לבו הוא שמח ומרחם ביותר ואינו מתאכזר כל כך, כפי שנאמר "וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים" (ירמיה מד, יז) וכפי שנאמר על בועז "וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ" (רות ג, ז) ('אגרא דכלה' לר' צבי אלימלך מדינוב מחבר ספר 'בני יששכר' בפרשת וישב על הפסוק 'וישבו לאכל לחם' וזה קבלה מהרבי מרימינוב). וטוֹב לאדם לאכול שׁקדים שסגולתם לבטל את הכעס ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א פרק צט דף רעו ד"ה ושמענה ואתה דע לך), ומקובל בידי הרופאים כי השקדים הם רפואה לחולי הכעס ('תיקוני תשובה' לתלמידי האר"י ז"ל בסוף ספר 'מאה קשיטה' להרמ"ע מפאנו פרק כב). ועוד אם אדם בא חלילה למדת הכעס, טוב שהסתכל על צפֹרניו כי ההסתכלות הזאת מסוגלת לאדם שיסבול את כעסו (ספר 'סגולות ישראל' בחלק קונטרס סגולות מלכים אות ג ד"ה שחוק מספר 'זכירה לחיים' לר' חיים פאלאג'י על הזוהר). וגם טוב שידבר בנחת ולא ירים קולו, לפי שהקול הנמוך והשתיקה משקיטים את הכעס ('דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר שער השבת פרק ארבעה ועשרים ד"ה וכתב ר"ת בספר הישר).

אם יש בתוך האדם 'ניצוֹץ קדוֹש' והוא כועס, אז הכעס גורם שהס"מ יתפוס את האדם במצודתו, כפי שהיה למשיח השקר שבתאי צבי שר"י ('וימהר אברהם' לר' אברהם פאלאג'י מערכת הכף אות קכט בשם ספר שבחי הבעש"ט). אך מנגד כאשר האדם מתגבר ומסיר את הכעס בזה הוא מסיר את הסטרא אחרא מתוכו שנאמר "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ" (קהלת יא, י). לכן טוב ונכון שהאדם יתפלל בכל יום ויום ('יסוד יוסף' לרבו של מחבר ספר 'קב הישר' בהקדמה להנהגות המחבר ד"ה להתרחק ממדת הכעס) על הכעס, בכל אחת מהתפילות ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש סימן נג) לאחר ברכת 'שים שלום' של תפילת שמונה עשרה ('יסוד יוסף' לרבו של מחבר 'קב הישר' בהקדמה להנהגות המחבר ד"ה להתרחק ממדת הכעס) בתוך אמירת "אֱלֹקַי נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע". ויכול להוסיף את התוספת בנוסח הבא "אֱלֹקַי נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדֹּם. רבונו של עולם תזכני למדת הענוה וההכנעה ושאהיה שמח ביסורים המבזים ומכעיסים אותי וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה" – ועצה זו היא מרפא ומזוֹר ורפואה לחוֹלי זה של הכעס ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש סימן נג) כן יהי רצון.