חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

פרשת תזריע מצורע – הריון האישה והלידה

נאמר בתורה "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ: וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה" (ויקרא יב, ב - ה). ואמרו רבותינו כי אין בני האדם יודעים כמה הם גדולים מעשיו של הקב"ה וכמה הם עליונים מהיום שמתעברת האישה ועד היום שיולדת שנאמר "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" (תהלים קד, כד) (זוהר פרשת תזריע דף מג ע"ב ד"ה ומן יומא).
ויש להתבונן, מה הם אותם מעשים גדולים ועליונים שנוהג בהם בורא העולם משעת העִיבּור של האישה ועד יציאת הַוָּלָד בעת הלידה?
מלאך הנקרא 'לילה' מכניס את הנשמה בתוך רחם האישה
בשעת העִיבּור רומז הקב"ה למלאך הנקרא 'לילה' אשר ממונה על ההריון של בני האדם (ראה גמ' נידה דף טז ע"ב, זוהר פרשת לך לך דף צא ע"ב ד"ה אמר רבי אבא) (פירושי ר' אלעזר מגרמייזא על התפילה פרק ב' ד"ה אשר יצר) ואחראי להביא את הנשמה אל הגוף (עפ"י 'מובחר שבאבות' על פרקי אבות להאר"י ז"ל פרק ד ד"ה 'ועל כרחך' נמצא בסוף ספר 'חבל נביאים'), ומוסר בידו רוּחַ אחת ומודיע לו באיזה מקום עליו לתת אותה (ראה זוהר פרשת תזריע דף מג ע"א ד"ה תא חזי בשעתא, זוהר פרשת לך לך דף צא ע"ב ד"ה אמר רבי אבא). שׁמו של המלאך נרמז בברכת 'אשר יצר' בתיבות "אשר יצר את האדם בחכמה" – שהתיבה 'בחכמה' היא גמטריא 'לילה' (פירושי ר' אלעזר מגרמייזא על התפילה פרק ב' ד"ה אשר יצר). עליו גם נאמר "וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר" (איוב ג, ג) (ראה זוהר פרשת תזריע דף מג ע"א ד"ה הדא הוא דכתיב, ראה רש"י איוב ג, ג), ונקרא בשם 'לילה' לפי שהלילה הוא זמן העִיבּוּר ('מאמר הנפש' להרמ"ע מפאנו חלק ב' תחילת פרק א).
אמנם שמו האמיתי של המלאך הוא 'הנך' שנאמר "הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן" (בראשית טז, יא וכן שופטים יג, ה) ונרמז גם בכינוי 'לילה' שעולה בגמטריא 'הנך' ('אמרי נועם' לר' מדז'יקוב לחנוכה בנושא 'זאת חנוכה' ד"ה הענין של נר חנוכה). מלאך זה מכונה גם בשם 'גבריאל' (זוהר פרשת שמות דף יא ע"ב ד"ה ואי תימא ההוא) כאשר אין הכוונה למלאך גבריאל שהוא שׂר המרכבה העליונה המשמש יחד עם המלאך מיכאל כחלק ממלאכי צבאות מרום, אלא הוא מלאך ממשרתיו של המלאך גבריאל העושה מלאכתו בארץ, ונקרא על שמו לפי שכל מלאכי הדין הקדוֹש שהם גבורי כוח נקראו על שמו של המלאך גבריאל ('מאמר הנפש' להרמ"ע מפאנו חלק ב' תחילת פרק א. ראה 'חסד לאברהם' מעין רביעי תחילת נהר יא). והוא נרמז בדברי רבותינו "עַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר" (אבות ד, כב), שהתיבה "כָּרְחֲךָ" היא גמטריא 'גבריאל' עם שני הכולל ('מובחר שבאבות' על פרקי אבות להאר"י ז"ל פרק ד ד"ה 'ועל כרחך' נמצא בסוף ספר 'חבל נביאים').
הקב"ה גוזר על הרוח להיכנס באותה טיפה קדושה של אדם פלוני, והיא נכנסת שם בעל כורחה ('מדרש תנחומא' פרשת פקודי אות ג) דרך החוטם של האישה. רוח הזכר נכנסת דרך נקב ימין ורוח הנקבה נכנסת דרך נקב שמאל, ומשם לתוך מעי האישה ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א בחלק מעין רביעי נהר יא ד"ה וכשמורידין), כאשר המלאך הממונה על ההריון הוא זה שמכניס את הרוח לשם. ואז מְזַמְּנִים שני מלאכים ששומרים על הרוח שלא תצא משם ולא תיפול משם ('מדרש תנחומא' פרשת פקודי אות ג). אחר כך הקב"ה צר לרוח צורה שלמה בתוך מעי האישה הכלוּלה מדיוקן אביה ואמה (זוהר פרשת לך לך דף צ ע"ב ד"ה תא חזי) וכפי מחשבתם ודמיונם של האב והאם בשעת העיבור ('כתם פז' לר' שמעון לביא מחבר הפיוט 'בר יוחאי' על זוהר פרשת לך לך דף צ ע"ב ד"ה ת"ח בההוא זרעא) (להרחבה על עניין המחשבה ראה מאמרינו לפרשת צו – 'טהרת המחשבה').
כוחות החיצונים מנסים להזיק לַוָּלָד שברחם ולהפיל את ההריון
כוחות 'החיצונים' מנסים למנוע את יצירת הולד, ומסיבתם מתעכבת יצירת הולד עד ארבעים יום. וכל זה בזכר, אך בנקבה יצירת הולד מתעכבת עד שמונים יום (ראה גמ' נדה דף ל ע"א) מחמת ריבוי הטומאה אצל הנקבה על ידי 'החיצונים' ('שם משמואל' לר' שמואל בורשטיין מסוכטשוב פרשת שמות שנת תרפ"ג דף נט טור ב בשם אביו 'האבני נזר'). ומכיון שבעת היצירה העוּבָּר עדיין לא יוצא כל כך לפועל וגם מקום 'בית הסתרים' של האישה אינו מקבל טומאה – לכן אין להם אז כל כך שליטה לתקוף בכוח עד כדי שיצמיחו מזה ייסורים לאישה. אמנם יש ביכולתם להסתיר את היצירה עד ארבעים יום ('שם משמואל' לר' שמואל בורשטיין מסוכטשוב פרשת ויחי שנת תרע"ז דף שנו טור א).
בטבע האישה כי הריונה נמשך מאתים שבעים ואחד יום כגמטריא התיבה 'הריון' ('ספר חסידים' סימן תקסה, 'מבוא שערים' להאר"י ז"ל שער ה' ח"א פרק י ד"ה 'וכבר ידעת כי לא' עיי"ש), שהם תשעה חודשים שהולד נמצא במעי אמו (עפ"י זוהר פרשת כי תשא דף קפט ע"א ד"ה פתח ואמר כמו הרה). ולזה רומזת האות ט' שהיא בגמטריא תשע וצורתה צורת בטן מלאה ('מדרש האיתמרי' למחבר 'שבט מוסר' דרוש כב אות טי"ת). וכך היה עם רות המואביה שילדה לאחר מאתים שבעים ואחד יום שהם תשעה חודשים בדיוק מליל העיבור עם בועז, ובזה ידעו כל העולם שהיא התעברה מבועז ולא מאחד הריקים כשהיתה הולכת ללקוט בשדות. וזה מה שנאמר "וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן" (מגילת רות ד, יג), "וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן" – נתן לה שתלד למספר ימים כגמטריא "הֵרָיוֹן" ('מדרש תלפיות' ענף חוקים ד"ה א"ה יובן עם זה, 'בשרת אליהו' על מגילת רות למחבר 'שבט מוסר' פרק ד, יג ד"ה 'אמנם שמעתי' בשם האלשיך הקדוש).
הקב"ה משמר את הולד במעי אמו בכל אותם חודשי הריון, כך שעל אף שהאישה הולכת זקופה ולא כפופה התינוק לא נופל מִפֶּתַח בטנה. ואף שאוכלת ושותה אין התינוק נדחה החוצה מחמת מילוי בטנה. וגם אין התינוק ניזוק מחום מעיה על אף קרבתו הרבה ('ילקוט שמעוני' פרשת תזריע רמז תקמז ד"ה אשה כי תזריע, 'ילקוט שמעוני' ספר איוב רמז תתקה). והגם שנראה כי ההריון אצל ישראל הוא 'טבע העולם' כפי שקיים גם אצל הגוים, הרי שאין זה אלא חסדים גדולים לפי שכוחות 'החיצונים' מתנגדים לישראל והם עושים כל אשר בידם על מנת למנוע את לידת ישראל ('שם משמואל' פרשת שמות תרע"ז דף רצד טור ב, 'שם משמואל' פרשת תזריע שנת תרע"ד דף ריז) ולולא שהקב"ה שומר את עמו ישראל ועושה עמהם חיים וחסד שנאמר "חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי" (איוב י, יב) ('שם משמואל' פרשת תזריע שנת תרע"ד דף ריז) ונוטל מהחיצונים את הכוח למנוע את היצירה והלידה ('שם משמואל' פרשת שמות תרע"ז דף רצד טור ב), לא היה אפשר שלא תפיל אישה מישראל את עוּברה ('שם משמואל' פרשת תזריע שנת תרע"ד דף ריז).
מפני כוחות 'החיצונים' הניח ה' יתברך את יעקב אבינו ביחד עם עשו הרשע בבטן אחת ובשליה אחת, כך שהכוחות הללו לא יוכלו להזיק ליעקב בלי להזיק גם לעשו, ודבר זה גרם שהם נמנעו מלהזיק ליעקב עד שעת הלידה שאז כבר נפרדו יעקב ועשו. וזה הסיבה שכאשר יצא יעקב מרחם אמו הוא היה יכול להחזיק בעקב עשו שנאמר "וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (בראשית כה, כו), כי יעקב אבינו גדל בשליה אחת עם אחיו עשו הרשע, בשונה משאר התינוקות שבדרך כלל גדלים כל אחד בשליה משלו ('שם משמואל' פרשת תולדות שנת תרפ דף שי ד"ה ולולא).
בשעה שֶׁהַוָּלָד נמצא במעי אמו מלמדים אותו את כל התורה כולה
בשעה שהתינוק נמצא בבטן אמו היצר הטוב נמצא עמו ('מגדל עוז' ליעב"ץ עליית יצר הטוב וד"ה ודע כי ענין יצר טוב, 'מדבר קדמות' להחיד"א מערכת י אות יד) ואילו היצר הרע אינו שולט בו ('ספר חסידים' סימן תתשלז) עד אשר הוא ייצא לאויר העולם (גמ' סנהדרין דף צא ע"ב, זוהר פרשת וישב דף קעט ע"א ד"ה וישב יעקב, זוהר וישלח קסה ע"ב ד"ה וישלח יעקב). חלקי 'הרוח' ו'הנפש' נכנסים בגופו של התינוק מעט מעט ככל שהוא הולך וגדל בבטן ('זוהר חדש' מדרש רות דף צב ע"א ד"ה עוד פתח ואמר) ועמהם גם חלק 'הנשמה', על אף שכוחות הטומאה מנסים למֹנעה. ומסתיימת כניסתה בעת הלידה כאשר הגוף שלם ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל תחילת פרשת שמות ד"ה להיות כי שבעים פנים, 'ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל תחילת פרשת שמות ד"ה ואלה שמות בני ישראל) (להרחבה על עניין היצר הטוב והיצר הרע ראה מאמרינו לפרשת נצבים וילך – 'יצר הטוב ויצר הרע').
בשעות הלילה ('זוהר חדש' מדרש רות דף צב ע"א ד"ה עוד פתח ואמר) דלוק נר על גבי ראשו של התינוק שנאמר "בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ" (איוב כט, ב) ('מדרש תנחומא' פרשת פקודי ג) ובשעות היום יש לפניו עמוד של אור שנאמר "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג) ('זוהר חדש' מדרש רות דף צב ע"א ד"ה עוד פתח ואמר). הנר רומז לנשמה הטהורה שניתנה בו מן השמים כפי שנאמר "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ, כז) ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שני פרק עשירי) ונרמזת בשם "נר" – שהן 'הנשמה' ו'הרוח' שעומדות עליו ('ספר הליקוטים' לרמ"ד וואלי חלק 'חיי האדם פטירתו' ד"ה בענין נ"ר האדם). וכן 'הנר' רומז שהתינוק משיג ויודע אז ביחוד ה' מראשית המחשבה ועד סופה, ועומד על סתרי התורה וטעמיה ('מגדל עוז' ליעב"ץ עליית יצר הטוב וד"ה ודע כי ענין יצר).
הנשמה של הולד בבטן אמו מאירה בחכמה העליונה ('עבודת הקודש' חלק ב פרק כג), עד שמלמדים אותה (גמ' נידה דף ל ע"ב, 'זוהר חדש' מדרש רות דף צב ע"א ד"ה עוד פתח ואמר) על ידי היצר הטוב (עפ"י זוהר פרשת בא דף מא ע"ב ד"ה 'וקודם דייתי' רעיא מהימנא) את כל התורה כולה (גמ' נידה דף ל ע"ב, 'זוהר חדש' מדרש רות דף צב ע"א ד"ה עוד פתח ואמר) על סתרי התורה והטעמים המופלאים שבה ('של"ה הקדוש' שער האותיות אות י' ד"ה נקרא גם כן יצר, 'אשל אברהם' על טעמי המצוות מצוה יב ד"ה וזהו כונת רז"ל שאמרו) ושבעים הפנים שלה (עפ"י זוהר פרשת בא דף מא ע"ב ד"ה 'וקודם דייתי' רעיא מהימנא), וגם את כל מצוות ה' ('זוהר חדש' מדרש רות דף צב ע"א ד"ה עוד פתח ואמר). ואז הנשמה מביטה ורואה ('מדרש תנחומא' פרשת פקודי אות ג) בייחוד ה' ('של"ה הקדוש' שער האותיות אות י' ד"ה נקרא גם כן, 'אשל אברהם' על טעמי המצוות מצוה יב ד"ה וזהו כונת רז"ל שאמרו. וראה עוד בזוהר פרשת בא דף מא ע"ב רעיא מהימנא ד"ה וקודם) מסוף העולם ועד סופו ('מדרש תנחומא' פרשת פקודי אות ג).
התורה שלומד התינוק במעי אמו נהיית כמו 'חומה' נשׂגבה המסבבת לנשמה שהיא קודש קודשים וחלק אלוה ממעל, מפני הטומאה הנמצאת בגוף האדם. על ידה הנשמה יכולה לסבול את תוקף הטומאה לפי שהתורה מפסיקה בין הנשמה ובין הטומאה ('ידו בכל' למחבר ספר 'שבט מוסר' ר' אליהו הכהן סימן אלף קסח). וכל זה שייך לעם ישראל דווקא, אך לא לבני אומות העולם לפי שאין מלמדים אותם את התורה הקדושה בבטן אמם ('מראית עין' להחיד"א על גמ' סנהדרין דף צא ע"ב). ועל דרך הכלל יש תועלת לוולד היהודי ככל שהוא שוהה יותר בבטן אמו כי הוא מאריך את שהות יצר הטוב עמו, שהרי כאשר הוא ייצא מהבטן יסתלק ממנו היצר הטוב ויכנס בו היצר הרע (ראה גמ' סנהדרין דף צא ע"ב, ראה זוהר פרשת וישב דף קעט ע"א ד"ה וישב יעקב, ראה זןהר פרשת וישלח קסה ע"ב ד"ה וישלח יעקב) ('פתח עינים' להחיד"א מסכת ראש השנה חלק א, דף יא ע"א ד"ה 'אך בעיקר ישוב הרב' וכתב שם שבצדיקים ממש יש דין שונה לכן חלקם נולדו לשבעה חודשים עיי"ש) (להרחבה על עניין היצר הטוב והיצר הרע ראה מאמרינו לפרשת וילך – 'יצר הטוב ויצר הרע').
לפני צאת הַוָּלָד משׁביעים אותו על קיום התורה ומשכיחים ממנו כל מה שלמד
לפני שיוצא הוולד מבטן אמו, המלאך שהוא היצר הטוב שלו משׁביע אותו שיקיים את כל התורה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ('זוהר חדש' פרשת אחרי מות דף נח ע"א ד"ה בתר דאחזיאו ליה) ובכלל זה מוֹרה לו מה מותר לו לאכול בעולם הזה ומה לא ('שתי ידות' על התורה לר' אברהם חזקוני סוף פרשת תזריע ד"ה 'ואגב זה יובן' ממדרש תנחומא), ועל כל אלו נאמר "לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹקַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" (תהלים מ, ט) וכן נאמר "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ" (ירמיה א, ה). ואחר כך המלאך אומר לוולד "תהיה צדיק ואל תהיה רשע, ואפילו כל העולם אומרים לך צדיק אתה הֱיֵה בעיניך כרשע. והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני נוטלה ממך" (גמ' נידה דף ל ע"ב, 'ילקוט שמעוני' ישעיה תחילת רמז תסד).
בשעה שמגיע העת לצאת לאויר העולם, תופס המלאך בצווארו של הוולד ומשכיח ממנו את כל התורה, ורושם לו באצבעו על פיו ואומר לו שלא ישכח את השבועה שנשבע לו ('זוהר חדש' פרשת אחרי מות דף נח ע"א ד"ה ובשעתא דיפוק מבטן אימיה') ומכבה את הנר שהיה דלוק על ראשו ('מדרש תנחומא' פרשת פקודי אות ג) שהם ההשגות בחכמה ובייחוד ה' ('עבודת הקודש' לר' מאיר בן גבאי חלק ב פרק כג) ומוציאו לאויר העולם בעל כורחו. וכיון שהתינוק שוכח את כל מה שראה וכל מה שידע ('מדרש תנחומא' פקודי ג) לכן ביציאתו הוא בוכה על התורה שאבדה ממנו ועל העולם הטוב שיצא ממנו ('מדרש תנחומא' פקודי ג), שאין ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותם הימים שהוא בתוך מעי אמו (גמ' נידה דף ל ע"ב).
שכחת התורה לנולד מגיעה בגלל שכבר השלימה 'התורה' את פעולת שמירת הנשמה מפני הטומאה ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' סימן אלף קסח). ועוד שעל ידי השכחה לא מטרפת דעתו בעולם הזה מעומק חוכמתו (ספר 'הציוני' תחילת פרשת תולדות) ומתאפשרת לו בחירה חופשית לבחור בטוב ולא להיות מוכרח במעשיו ('של"ה הקדוש' שער האותיות אות י' ד"ה נקרא גם כן יצר, 'ידו בכל' סימן אלף קסח). וכן על ידי כך הוא לא יעזוב את התורה הקדושה וימשיך ללומדה כל חייו כיון שאינו יודע את כולה ושכח אותה ('עבודת הקודש' לר' מאיר בן גבאי חלק ב פרק כג). ובזכות שכבר למד את התורה בבטן אמו יכול היצר הטוב לעוררו ולהזכירו על הדברים שלמד בקלות ובמהירות, כדרך חלום שנשכח ומזכירו ('ספר החיים' לר' חיים אחיו של המהר"ל בחלק ספר חיים טובים פרק א ד"ה נר דלוק על ראשו), וזה כל עבודת האדם לידע ולהשיג שוב מה שידע בתחילה כאשר היה נר דלוק על ראשו ('ליקוטי הלכות' לר' נתן חלק אורח חיים א' תפילין ה' אות א. ראה 'קול אליהו' להגר"א מסכת עדיות אות רמ).
התינוק רואה במעי אמו מרכבות מלאכים, ומראים לו אורות של סתרי תורה כמו שראה יחזקאל הנביא במרכבה, וכן סודות כפי שורש נשמתו עד שמאיר המקום שממנו הגיעה נשמתו. לכן תינוק נולד כשעיניו הן עצומות לפי 'שנחשׁכוּ' עיניו מחמת המראוֹת העליונות. וזה דומה למה שהיה עם יצחק אבינו, שבשעת העקידה ראה מראוֹת עליוֹנוֹת ('תיקוני הזוהר' תיקון ע דף קלו ע"ב ד"ה לבתר דהוו) והביט בכסא הכבוד ('תרגום יונתן' בראשית כז, א) ובמראה השכינה הקדושה ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לב) ומאז התחילו עיניו לכהות (תרגום יונתן בראשית כז, א), עד אשר כהו לגמרי לעת זקנותו שנאמר "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת" (בראשית כז, א) ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לב). בנוסף לכך עיניו העצומות של התינוק בעת הלידה גם רומזות כי רוחנית "נסתמו" עיניו מלראות עוד באורות עליונים ('תיקוני הזוהר' תיקון ע דף קלו ע"ב – קלז ע"א ד"ה לבתר אחזיין).
הַוָּלָד יוצא רק לאחר שאמו השמיעה שבעים קולות מחמת צערה
מסורת קבלה בידי חכמים שאין צער בעולם כצער חבלי לידה. לכן כאשר הנביא ישעיה תיאר את צערם של ישראל הוא לא מצא צער גדול יותר להמשיל אליו אלא לצערם של חבלי הלידה שנאמר "כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ כֵּן הָיִינוּ מִפָּנֶיךָ ה'" (ישעיה כו, יז). ומטעם זה כאשר בא הנביא הוֹשע לקלל את האויב הוא אמר "חֶבְלֵי יוֹלֵדָה יָבֹאוּ לוֹ" (הושע יג, יג) כי אין צער גדול יותר מחבלי לידה ('בעלי ברית אברם' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א פרשת תזריע ד"ה 'אשה כי תזריע') שמגיעים לאשה על ידי כוחות הדין הנאחזים בפתח רחמה, וסותמים וקושרים אותו. וכל זמן שלא יִפָּתְחוּ לה שם 'קִשְרֵי הדינים' לא יהיה בכוחה להימלט מ'חבלי הלידה' על ידי הלידה. כך היה עם בית אבימלך שלא יכלו בני ביתו להוליד ורק אחרי תפילת אברהם אבינו הוּתרוּ 'קשרי הדינים' שמנעו את הלידה ('נזר הקודש' בראשית רבה נב, יד ד"ה מתחילת הספר).
בשעה שֶׁהָאַיָּלָה צריכה ללדת היא משמיעה שבעים קולות מחמת צערה על שרחמה צרה מללדת. ואז הקב"ה שומע את קולה ושולח נחש מבין ההרים ופיו מלחך עפר, עד אשר הוא מגיע לאילה הזאת ונושך אותה פעמיים באותו המקום, ואז נפתחת רחמה והיא מולידה (זוהר פרשת פנחס דף רמט ע"ב ד"ה בשעתא דאתעברת). כך הוא גם באישה יולדת אשר צועקת בין כל חבלי הלידה שלה לפחות שבעים קולות ורק אחר כך יולדת ('עמק המלך' לר' נפתלי הירץ שער הבריאה פרק יז דף קעה ע"א). וזה נגזר עליה בחטא אדם וחוה ונרמז במה שנאמר "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז) "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" – רומז כי בע' קולות תלד בנים ('עמק המלך' לר' נפתלי הרץ בכרך שער הבריאה פרק יז דף קעה ע"א טור ב ועיי"ש עוד בזה. והובא דבריו בקיצור גם ב'מדרש תלפיות' ענף יולדת).
האישה צריכה לצעוק דווקא שבעים קולות, לפי ש'המפתח' של כל הנשים היולדות הוא לפנים משבעים מדרגות רוחניות, ובכל קול וקול יורד המפתח מדרגה אחת. לכן בפחות משבעים קולות האישה אינה יולדת ('תולעת יעקב' תפילת שחרית דף כב ע"א טור ב' ד"ה 'ואומר תהלה לדוד', 'סדר היום' כוונת העומד לקרות בתורה ד"ה 'ואחר הקדיש' בשם תולעת יעקב). ואף שיש אישה שיולדת לאחר ארבעה או חמשה קולות, הרי זה משום שכל צער שבא לה מאיזה ציר או חבל והיא מרגשת בו ונרתעת, אף אם לא תיתן עליו קולה וגם היה קודם ישיבתה על המשבר ללידה – נחשב בחֶשְׁבּוֹן הקולות ('סדר היום' לר' משה בן מכיר כוונת העומד לקרות בתורה ד"ה ואחר הקדיש). ויש נשים שצועקות יותר משבעים קולות, והכל לפי רצונו יתברך ('תולעת יעקב' תפילת שחרית דף כב ע"א טור ב' ד"ה 'ואומר תהלה לדוד', 'סדר היום' כוונת העומד לקרות בתורה ד"ה ואחר הקדיש). וגם נשים צדקניות שנאמר עליהם 'שלא היו בפתקה של חוה' (ראה 'שמות רבה' א, כ) צריכות שבעים קולות על מנת ללדת, רק שבקול אחד שלהן נכללים כבר שבעים קולות. והכל לפי מעשיה של האישה ('עמק המלך' שער הבריאה פרק יז דף קעה ע"ב טור א).
אמירת מזמור "יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה" מסוגלת לסייע ליולדת שתלד מהר
על מנת לבקש רחמים על היולדת ('תולעת יעקב' תפילת שחרית דף כב ע"א טור ב' ד"ה 'ואומר תהלה לדוד') בשעה שהתחילו הצירים, נוהגים ('זכר דוד' מאמר א פרק עה דף רה ע"א ד"ה וכשנהפחו עליה) לומר שניים עשר פעמים את המזמור "לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹקֵי יַעֲקֹב: יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ: יִזְכֹּר כָּל מִנְחֹתֶךָ וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה: יִתֶּן לְךָ כִלְבָבֶךָ וְכָל עֲצָתְךָ יְמַלֵּא: נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹקֵינוּ נִדְגֹּל יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ ה' מְשִׁיחוֹ יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ: אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹקֵינוּ נַזְכִּיר: הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד: ה' הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ" (תהלים כ, א - י) (ספר 'שם טוב קטן' דף כז ע"א, ספר 'זכירה' לר' זכריה סימנר דף לג ע"א) לפי שהיולדת נמצאת ב"צָרָה" בעת שהיא יושבת על 'המשׁבר' ('השמטות הזוהר' לפרשת ואתחנן סימן יד דף שז סוף ע"ב ד"ה 'מכאן ולהלאה'. ראה זוהר פרשת פנחס דף רמט ע"ב ד"ה בשעתא) שהוא מוֹשב היוֹלדת ('עמק המלך' שער הבריאה פרק יז דף קעה ע"א טור ב).
והטעם דווקא באמירת מזמור "יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה" (תהלים כ), לפי שיש בו שבעים תיבות כנגד שבעים צירי לידה ('תולעת יעקב' תפילת שחרית דף כב ע"א טור ב' ד"ה 'ואומר תהלה לדוד) וכנגד שבעים קולות של היולדת ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל תחילת פרשת שמות ד"ה ואלה שמות בני ישראל, 'עמק המלך' שער הבריאה פרק יז דף קעה ע"א טור ב'). וכן יש בעיקר המזמור תשעה פסוקים כנגד תשעה חודשי ההריון של האישה ('זוהר חדש' פרשת בלק דף סט ע"א ד"ה ובין כך, 'מדרש שוחר טוב' מזמור תהלים כ' ד"ה 'למנצח מזמור לדוד'). ונהגו ללחוֹש את המזמור הזה באזני האישה כאשר היא מקשה לילד, ועל ידי כן היא מיד יולדת ('עמק המלך' שער הבריאה פרק יז דף קעה ע"א טור ב, 'וימהר אברהם' מערכת הקוף אות ). כדוגמת זה עשתה מרים אחות משה במצרים כאשר היתה פּוֹעָה לכל ולד בבטן אמו על ידי לחישות, והוא היה יוצא. לכן מרים נקראה גם בשם "פּוּעָה" (שמות א, טו) (תוס' מסכת סוטה דף יא ע"ב על פי ביאורו של 'מדרש תלפיות' ענף יולדת).
ארבע פעמים רמוז במזמור שם קדוש הנקרא יב"ק ('סדר היום' כוונת העומד לקרות בתורה ד"ה 'ואחר הקדיש') שהוא שׁם המסוגל להושיע את האישה בשעת לידתה כנודע ('אמרי נועם' לר' מדזיקוב לפורים ד"ה ובכל יום ויום) ונרמז בפסוק "יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹקֵי יַעֲקֹב" (תהלים כ, ב) שראשי התיבות הם בגמטריא יב"ק. וכן הוא בראשי תיבות הפסוקים "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ ה' מְשִׁיחוֹ יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ" (תהלים כ, ז) ובפסוק "ה' הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ" (תהלים כ, י). ונרמז גם בפסוק "הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד" (תהלים כ, ט) שראשי התיבות הם בגמטריא יב"ק ('סדר היום' כוונת העומד לקרות בתורה ד"ה 'ואחר הקדיש' ועיי"ש עוד. וראה גם ב'נגיד ומצוה' בסוף הספר בענין 'סגולה נפלאה לומר בשעת צרה ויולדת') ונכון לכוון את השמות הללו בעת אמירת המזמור ליולדת.
בשעת הלידה הסטרא אחרא מקטרג ודנים את היולדת ואת הַוָּלָד
צער הלידה הוא כל כך גדול עד שהאישה קרובה באותו הזמן יותר למיתה מאשר לחיים (הרמ"ד וואלי פרשת בראשית ג' ד"ה 'ואל האשה אמר הרבה') והיא שעת סכנה (זוהר פרשת פקודי דף רנה ע"ב היכלות דקדושה ד"ה 'אלין ממנן', 'זכר דוד' מאמר א פרק עה דף רה ע"א ד"ה וכשנהפחו עליה ציריה). אז המשׂטין קופץ בקטרוגו כל מה שהוא יכול (הרמ"ד וואלי פרשת בראשית ג' ד"ה 'ואל האשה אמר הרבה', 'נזר הקודש') וכוחות 'החיצונים' מבקשים למנוע את הלידה. מזה בא קושי הלידה והצירים ליולדת ('שם משמואל' פרשת ויחי שנת תרע"ז דף שנו טור א, 'היכל הברכה' לאדמו"ר מקומרנא פרשת תזריע פרק יב מצוה קסט) וכל חבלי הלידה ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קיא ע"א ד"ה 'ת"ח דלית וגומר' מהרמ"ק) כי יש לס"מ שליטה להכאיב ליולדת ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קיא ע"ב ד"ה 'חטאת רובץ' מהרמ"ק) וכל חבלי הלידה הם חלקם של 'החיצונים'. לכן הנולד בלא חבלי לידה כל כך, סימן יפה לו ('מעבר יבק' שפתי צדק פרק ה ד"ה ובשעת הלידה).
מטעם זה מוֹשב היולדת נקרא "אָבְנָיִם" כפי שנאמר בארץ מצרים למילדות העבריות "וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה" (שמות א, טז). וכן המושב נקרא בשם 'מַּשְׁבֵּר' (ראה רש"י שמות א, טז, בראשית רבה כ, ז) לפי שקושי הלידה בא מצד השטן הנקרא 'אבן' ו'מכשוֹל' ('צרור המור' פרשת וישלח ד"ה וזה האחרון הכביד). גם קולות צעקותיה של היולדת באים על ידי אחיזת 'הנחש' בה כפי שנגזר "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, ט, ), והם עולים על ידי מלאכים מיוחדים הממונים על מושב האישה בשעת לידתה, ועומדים כנגד קטרוג הסטרא אחרא. לפעמים קולותיה עולים לפני הקטרוג ואז לא יכול הסטרא אחרא לקטרג, ולפעמים קטרוג הסטרא אחרא עולה לפני קולות צעקתה ויכולה האישה חלילה להינזק (זוהר פרשת פקודי דף רנה ע"ב היכלות דקדושה ד"ה אלין ממנן).
בשעת הלידה היולדת נמצאת בהשגחתו של ה' יתברך בכבודו ובעצמו ('נזר הקודש' בראשית רבה עג, ג דף שסה ד"ה שלוש מפתחות) וכשהיא צועקת דנים אותה למעלה לחיים או חלילה למיתה ('עמק המלך' שער הבריאה פרק יז דף קעה ע"א טור ב'). מיתתה בלידה יכולה לבוא מחמת שאינה זהירה בשלש מצוות שעליהן אמרו רבותינו "על שלש עברות נשים מתות בשעת לדתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר" (ראה משנה שבת ב, ו) (זוהר פרשת וירא דף קיז ע"ב מדרש הנעלם ד"ה תניא אמר רבי שמעון) ולא תבוא לה באותה שעה מיתה מסיבה אחרת ('הרמ"ד וואלי' בראשית ג על הפסוק 'אל האשה אמר הרבה ארבה'). לכן אם היולדת קיימה את שלושת המצוות המוטלות עליה, אז אפילו אם יש בידה שאר עבירות ובאים המקטרגים לקטרג על קול צעקתה – המלאכים הממונים בשמים על קולה לא מאפשרים למקטרגים הללו לקטרג עליה ('עמק המלך' שער הבריאה פרק יז דף קעה ע"א טור ב). לכן כל אדם שרוצה כי אשתו תחיה ולא תמות יהיו עיניו פקוחות שאשתו תקיים מצוות אלו כתיקנן, ויהיה בטוח שלא תאונה אליה רעה ('זכותיה דאברהם' לר' אברהם פלאג'י דרוש א לשבת הלבשה דף יא ע"ב ד"ה ומדי דברי מצוה).
לעולם לא תמות האישה בעת לידתה אלא רק אם עברה על מצוות נדה חלה והדלקת הנר ('עמק המלך' שער הבריאה פרק יז דף קעה ע"א טור ב). לכן טוב שכאשר החלו לאשה הצירים והיא יושבת על המשבר, תפשפש במעשיה אם חטאה בחיוב הדלקת נר שבת ובאיסור נידה או שלא קיימה מצות חלה המוטלת עליה ותעשה תשובה ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א פרק עה דף רה ע"א ד"ה וכשנהפחו עליה ציריה). וכל שכן שאם היולדת שמרה על שלשת המצוות הללו אינה צריכה לחשוש לקטרוג השטן, כי ה' יפתח את רחמה ('הרמ"ד וואלי' בראשית ג על הפסוק 'אל האשה אמר הרבה ארבה'). ומה שמתה רחל אמנו בשעת לידתה היה מחמת שחטאה בדיבור של נִידוּת שהוציאה מפיה כאשר אמרה לאביה "אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים" (בראשית לא, לה) ('עמק המלך' לר' נפתלי הירץ שער הבריאה פרק יז דף קעה ע"א טור ב'). והדבר היה נחשב לה לחטא לפי מדרגתה הגבוהה.
קול צעקתה של היולדת עולה לפני ה' יתברך, והוא בוחן ליבות וכליות ('עמק המלך' שער הבריאה פרק יז דף קעה ע"א טור ב) וגם מעיין באותו הַוָּלָד אם הוא ראוי לצאת לעולם (זוהר פרשת וירא דף קיז ע"ב מדרש הנעלם ד"ה תניא אמר רבי שמעון). ואז הוא בעצמו מציל את היולדת כי בידו נמצא 'מפתח' הלידה (ראה גמ' תענית דף ב ע"א) ('עמק המלך' שער הבריאה פרק יז דף קעה ע"א טור ב) והוא פותח את דלתות בטנה ויוצא הולד (זוהר פרשת וירא דף קיז ע"ב מדרש הנעלם ד"ה תניא אמר רבי שמעון). לכן יש נוהגים לתלות מפתח של ארון קודש בצוואר היולדת היושבת על המשבר, כדי להורות שמפתח היולדת לא נמסר לשום שליח, ולעולם הוא נתון בידו של ה' יתברך ('זכר דוד' מאמר א סוף פרק עה דף רו ד"ה ומה שתולין). ואם חלילה לא ראוי להציל את הולד (זוהר פרשת וירא דף קיז ע"ב מדרש הנעלם ד"ה תניא אמר רבי שמעון) ואת היולדת (עפ"י 'הרמ"ד וואלי' בראשית ג על הפסוק 'אל האשה אמר הרבה ארבה') אזי הקב"ה סוגר את דלתות האם, והיולדת והַוָּלָד מתים (זוהר פרשת וירא דף קיז ע"ב מדרש הנעלם ד"ה תניא אמר רבי שמעון).
אם לא ראוי להציל את היולדת אך כן את הַוָּלָד אזי ייצא הַוָּלָד, אך מיד אחר כך ייסגרו דלתות היולדת כאשר היא תמות וְהַוָּלָד יתקיים ('הרמ"ד וואלי' בראשית ג על הפסוק 'אל האשה אמר הרבה ארבה'). ומה שיש רשעים שכן נולדים וגם אמם המרשעת יולדת ולא מתה בשעת הלידה, זה משום שבוחן הלבבות יודע כי עתיד לצאת משם זרע מעולה בצאצאיו של הַוָּלָד או בצאצאי צאצאיו, או שיהיה טובה עתידית ביולדת עצמה או בזרעה שייטיב לצדיקים ('עמק המלך' שער הבריאה פרק יז דף קעה ע"א טור ב'). ופעמים שהוולד עתיד להציל אדם מישראל ממיתה משוּנה או יעשה טובה אחת או יביא בן צדיק וכשר – בשביל כך מוציאו הקב"ה לעולם (זוהר פרשת וירא דף קיח ע"א מדרש הנעלם ד"ה ומה שאמר רבי שמעון).
כל הפסוֹלת והמוֹתרוֹת יוצאים בעת הלידה והתינוק יוצא נקי לעולם
לאחר חטא אדם הראשון, ניתן לַנָּחָשׁ שהוא הס"מ, רשות (זוהר פרשת ויקהל דף ריט ע"ב ד"ה מה כתיב לפתח) לעמוד על פתח היולדת (זוהר סבא דמשפטים דף קיא ע"ב ד"ה ההוא מטאת), אשר נועד להוציא נשמות לעולם שנאמר "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד, ז) (זוהר פרשת ויקהל דף ריט ע"ב ד"ה מה כתיב לפתח), והוא מכישׁה כמו נחש ב'צירים' ו'חבלים' ומקיים את הגזירה "בְּעֶצֶב תֵּֽלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז) ('עץ החיים' על הטעמי המצוות מצוה רמב ורמג ד"ה וע"ד האמת כבר נרמז כי הנדה). אך ברגע הלידה עם הקול האחרון שצועקת היולדת מגיע 'מַפְתֵּחַ' הלידה (זוהר סבא דמשפטים דף קיא ע"ב ד"ה ההוא) ששולח הקב"ה (זוהר סבא דמשפטים דף קיא ע"ב ד"ה ההוא) בידו (זוהר סבא דמשפטים דף קיא ע"ב ד"ה ההוא). של מלאך אחד ('אור החמה' על זוהר פרשת משפטים דף קיא ע"ב ד"ה 'חטאת רובץ' מהרמ"ק) בעוד שהס"מ מסתלק משם (זוהר סבא דמשפטים דף קיא ע"ב ד"ה ההוא). ואין המלאך הזה שנשלח ממונה על הלידה אלא נשלח לפי צורך, כי רק הקב"ה לבדו ממונה על הלידה (עפ"י תוספות בגמ' נידה דף טז ע"ב ד"ה 'מלאך הממונה על ההריון').
אחרי שנפתחת הלידה, כל הפסוֹלת והמוֹתרות שהיו עם הַוָּלָד בזמן ההריון יוצאים על ידי הדמים הטמאים בעת הלידה ('מבוא שערים' להאר"י ז"ל ש"ה ח"א פרק ב, 'שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי הפסח דרוש ט' ד"ה 'והוא דרוש ג', 'מאמר העתים' להרמ"ע מפאנו סימן ד) והוא החלק הניתן ל'חיצונים' בשעת הלידה ('מעבר יבוק' שפתי צדק פרק ה' ד"ה והנשים צריכות). ועל ידי שהאישה שופעת על הנחש שהוא הס"מ את הזוהמא ודם הלידה, היא מטהרת את הנשמה שבתוכה מהסיגים והטומאה ('היכל הברכה' לאדמו"ר מקומרנא פרשת תזריע פרק יב מצוה קסט). לכן דם הלידה יוצא ראשון לפני יציאת הַוָּלָד כך שכוחות הטומאה ייצאו עם הדם, והעוּבר יינצל ולא ייטבע בהם. ואם חלילה ה' לא יכניע את כוחות הטומאה שהיו עמו בבטן אמו, הם יהרגו את הַוָּלָד אף שגדלו עמו ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל תחילת פרשת שמות ד"ה שמות בני ישראל).
ניקיון המותרות על ידי יציאת הדם קודם הלידה מועיל לתינוק פן ישתה מאותם מי המרים המאררים, לכן ה' עשה שאין פתיחה בלי יציאת דם ('מאמר העתים' להרמ"ע מפאנו סימן ד) ועל ידי כן גם הולד יוצא מהר ובא בשלום לאויר העולם ('יד יהודה' על 'מאמר העתים' להרמ"ע מפאנו סימן ד' ד"ה וכאן). ואין לכוחות הטומאה יכולת לחזור ולהידבק בתינוק לאחר שיצא ממעי אמו, כיון שפרשׁו ממנו לזמן רב ('מבוא שערים' להאר"י ז"ל ש"ה ח"א פרק ב, 'שם משמואל' פרשת תזריע שנת תרע"ד דף ריח) ואילו באישה נשאר דם מזוקק שהתברר והזדכך. מטעם זה הדם הופך אצלה לחלב אשר מהווה את החיוּת לתינוק היונק. וכשנכנס חלב זה לגופו של התינוק הוא חוזר להיות דם ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי הפסח דרוש ט' ד"ה 'והוא דרוש ג', 'מבוא שערים' להאר"י ז"ל ש"ה ח"א פרק ב).
לאחר שהסתלק העניין האלקי שפתח את הלידה ושמר את הַוָּלָד ('שם משמואל' פרשת תזריע שנת תרע"ה דף רכג), שָׁבִים כוחות הטומאה שהיו טמונים וחוזרים ומתפשטים על היולדת כבראשונה, ומהם מסתעפת 'טומאת הלידה' על היולדת ('שם משמואל' פרשת תזריע שנת תרע"ד דף ריח) והם נשארים עמה עד יום טהרתה ('היכל הברכה' על התורה לאדמו"ר מקומרנא פרשת תזריע פרק יב מצוה קסט). מטעם זה יש ליולדת כאבים בבטנה לאחר הלידה, לפי שהס"מ הולך ומכּשׁכּשׁ שׁם לגרום לה מכאובים (זוהר סבא דמשפטים דף קיא ע"ב תחילת ד"ה ועד טורא) עד שנטהרת ממנו. ועל כל החסדים המרובים שנעשים עם העוּבר והיוֹלדת במהלך ההריון ובשעת לידה אמר דוד המלך בתהלים "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" (תהלים קד, כד) (עפ"י זוהר פרשת תזריע דף מג ע"ב ד"ה תא חזי כל רוחין) שהם כולם חסד עצום מאת ה' יתברך שמו לעד, אמן.
יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד