צור קשרדלג על צור קשר
חיפושדלג על חיפוש

תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
פרשת בהר בחוקותי – איסור ריבית
ה' יתברך ציוה על איסור לקיחת ריבית שנאמר "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ: אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ" (ויקרא כה, לה – לח). ועוד הוסיף לצוות "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ" (דברים כג, כ) כאשר חמש לשונות של נשך מוזכרים בפסוק כנגד כל המעורבים – המלוה הלווה הערב ושני העדים – שכולם נענשים על ההלוואה בריבית ('ספר חסידים' בסוף סימן תקלב. ראה גמ' בבא מציעא דף עה ע"ב).
ויש להבין, מדוע הקב"ה אסר על עם ישראל לקחת ריבית בעבור הלוואת כסף? ומה עונשו של אדם העובר על איסור זה?
לקיחת ריבית בעולם הזה גורמת לנחש הרוחני להיכנס בגבול הקדוּשה
הריבית נקראת בתורה בלשון "נֶשֶׁךְ" (ויקרא כה, לו) משום שכאשר אדם לוקח מהעני ריבית הוא הולך 'ונושך' אותו מעט מעט עד שמכלה את ממונו של העני (ר' משה דוד וואלי (הרמ"ד) תלמיד חבר לרמח"ל דברים כג פרשת כי תצא ד"ה לא תשיך לאחיך), כפי שארס נשיכת נחש מתרבה בגוף האדם ('פירוש הרוקח' פרשת כי תצא דברים כג, כ) עד שמגיע ללבו ('טעמי המצות' לרבינו מנחם הבבלי מצות לא תעשה אות מ). וזה גם טעם לשון הצווי "לֹא תַשִּׁיךְ" (דברים כג, כ) שהוא כמו נחש הנוֹשך (ספר 'מאה שערים' המיוחס לרקנאטי שער ששה ושמונים ד"ה ועל דרך האמת). ועוד התורה קראה לריבית בשם "נֶשֶׁךְ" (ויקרא כה, לו) על מנת לרמוז כי האדם תופס את אומנותו של 'הנחש' הרוחני שהיא דרגת טומאה הנוֹשכת ומכלה ('הרמ"ד וואלי' פרשת כי תצא ד"ה לא תשיך לאחיך).
כאשר מקיימים מצות הלוואה בין המלוה ללווה או שפורעים חוב, גורמים לשפע בעולמות העליונים שאת עיקרו מקבלת השכינה על מנת לזוּן את הטהורים והקדושים, ורק מעט חיוּת בצמצום גדול מגיע לכוחות 'הרעים'. אך אם הלוֹוה נותן תוספת על ההלוואה בעת פריעת חובו, הוא גורם ליוֹבש גדול בשפע הזה וגורם ש'החיצונים' יונקים גם מעיקר השפע ('אוצר החיים' לאדמו"ר מקומרנא מצוה שד"מ ד"ה ואזהרות המלוה). ורמז לכך שהשפע ניתן בזה לחיצונים, הוא כי הס"מ ואשתו הלילי' בשמם המלא עם הכולל יוצא גמטריא של התיבה 'רִבִּית' – ללמד שעל ידי איסור ריבית ניתן כוח לו ולאשתו (עפ"י 'פני דוד' להחיד"א פרשת בהר בחקתי אות ט ד"ה ויראה במ"ש הגיע).
על ידי הריבית הגשמית 'הנחש' הרוחני שהיה תחת עָקֵב הקדוּשה נשמט מתחת העקב ויוצא ו"נושך" את גוף הקדוּשה ומכניס בו את ארסו הרוחני, בדומה לארס של נחש גשמי המתפשט מן העקב לכל הגוף (הרמ"ד וואלי ספר הליקוטים א' בחלק 'ליקוטים מקבילים' בנושא 'סוד הענין שהריבית נקרא נשך'). דבר זה נחשב ללוקח הריבית ככפירה באלוקי ישראל לפי שמכניס את 'הכופרים' בתוך גבול הקדוּשה. ובעבור זה חייבים באיסור זה גם כל מי שנטפל לעבירה החמורה הזאת שהם המלוה, הערב, העדים (הרמ"ד וואלי ספר הליקוטים א' בחלק 'נושאים שונים' בנושא 'סוד איסור נשך') וגם הלוֹוה עמהם.
אם הלווה הוא עני הרי זה סימן שהשפע הרוחני חסר מהנשמה שלו בעבור איזה פגם שתלוי בה, ונשמתו רעבה וחשוכה. ועל מנת שאותה נשמה לא תיפול לגמרי ביד העניות שהוא בסוד הסטרא אחרא, צריכים חבריו בני ישראל לתת לה מן השפע שלהם בתורת הלוואה שהרי כל ישראל ערבים זה לזה גם למעלה באילן הנשמות, וכפי שנאמר "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" (ויקרא כה, לה). אבל כאשר לוקחים עם ההלוואה גם נשך, אזי אדרבא מקלקלים יותר ממה שחושבים לתקן שהרי הנשך הוא סוד 'הנחש' הנושך וממית, ובזה למעשה מוסיפים טומאה לטומאתו של העני. עד שבאופן זה, נוח לאותו הלוֹוה ליפול בידי העניוּת ולהתפרנס מן הצדקה מאשר לטמא את גבול הקדושה בסוד הנשך (הרמ"ד וואלי ספר הליקוטים א' בחלק 'נושאים שונים' בנושא 'סוד איסור נשך').
כשם שהנחש לא מתרפא לעתיד לבוא כך גם המלוה בריבית לא יחיה בעולם הבא
מי שחי בעולם הזה ולקח ריבית אין מלאך אחד בשמים שמלמד עליו זכות ('שמות רבה' לא, יד) והוא לא יחיה לעולם הבא ('שמות רבה' לא אות ו, תוס' גמ' סוטה דף ה ע"א ד"ה כל אדם) לכן 'נשך' הוא גמטריא התיבות 'זה נחש', ללמד שכשם שהנחש לא יתרפא לעתיד לבוא והעפר ימשיך להיות לחמו שנאמר "וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ" (ישעיה סה, כה) (ראה 'בראשית רבה' כ, ה) כך גם לוקח הריבית לא יחיה ('בעל הטורים' ויקרא כה פסוק לו, 'פירוש הרוקח' ויקרא כה, לו) וכפי שאמר הנביא "בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה" (יחזקאל יח, יג). וכן נרמז הדבר גם בסמיכות הפסוקים "וָחַי עִמָּךְ: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית" (ויקרא כה, לה – לו) ('פירוש הרוקח' ויקרא כה, לו).
ועל כך אמר דוד המלך, שעל מנת לזכות לעולם הבא שנאמר בו "מִזְמוֹר לְדָוִד ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ" (תהלים טו, א) צריך לקיים קודם בעולם הזה "כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ" (תהלים טו, ה) שאם לא כן הוא לא יקום בתחיית המתים וממילא לא יזכה לעולם הבא ('חוזה דוד' על התהלים מזמור טו ד"ה הנה אמרתי שמי). וכן נרמז הדבר גם בפסוק "וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ" (ויקרא כה, לז), כי "מַרְבִּית" הוא אותיות 'מר-בית', ללמד שאם אדם נותן לאחר את אוכלו ב'מרבית' כלומר בריבית, אזי הוא מכניס את המר ממות בביתו כי נגזר עליו שאין לו תחייה לעולם והמוות יאחוז בו אחיזה עולמית (הרמ"ד וואלי ויקרא כה עה"פ 'ובמרבית לא תתן אכלך').
עונש זה שלא לקום בתחיית המתים הוא מדה כנגד מדה, לפי שהמלוה בריבית 'נשך' את חברו כנחש על ידי שלקח ממנו ריבית ('מגלה צפונות' למחבר 'שבט מוסר' חלק ב' פרשת בהר ד"ה הנה באמת בכל מצוה) שהתפשט בכל ממונו ('סמוכים לעד' פרשת בהר ד"ה עוד נראה לפרש מה כתיב) עד "שהמית" אותו בעניוּתו (ספר 'מאה שערים' המיוחס לרקנאטי שער ששה ושמונים ד"ה ועל דרך האמת), כמו נחש שנושך באבר אחד ומתפשט ארסו בכל האברים ('סמוכים לעד' פרשת בהר ד"ה עוד נראה לפרש) וממית אותו מנשיכתו (ספר 'מאה שערים' המיוחס לרקנאטי שער ששה ושמונים ד"ה ועל דרך האמת) לכן גם המלוה בריבית לא יחיה בעת תחיית המתים ולעולם גופו יהיה 'עפר', שזהו לחמו של הנחש שנאמר "וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ" (ישעיה סה, כה) ('מגלה צפונות' חלק ב' פרשת בהר ד"ה הנה באמת).
והתרבו האזהרות על מצות הריבית יותר ממצוות אחרות לפי שזה נוגע לכבוד אלהותו יתברך. והטעם לכך משום שכאשר יגיע עת תחיית המתים כל המתים יקומו עם המומים הגופניים שהיו להם בשעה שמתו על מנת שיכירום אחרים ויידעו שאלו הם שמתו ועתה שבו וקמו לתחייה, ואחר כך ירפאם ה' יתברך. וכראות אותו הדור שקמו כולם למעט אחד שלא קם לתחייה, הם לא יידעו שהוא בעוון הריבית אלא יחשבו מחשבות חס וחלילה כאילו יש שתי רשויות, וכביכול חלילה אין לו יתברך כוח להחיותו לפי שאותו האיש הוא מרשותו של 'אחר'. לכן הוכפלו אזהרות איסור הריבית כדי שיזהרו בה מאוד מאוד כי פגם גדול נעשה בעבורה שעתיד להיוולד מזה כפירה ('מגלה צפונות' למחבר 'שבט מוסר' חלק ב' פרשת בהר ד"ה 'הנה באמת בכל מצוה' ועיי"ש).
המלוה בריבית לא יקום בתחיית המתים כי כלה ממנו חלק רוחני שמקיימו
כאשר אדם נפטר, נשאר חלק מהנפש שלו עם הגוף ('עץ חיים' להאר"י ז"ל שער יח פרק א ד"ה ואל תתמה) והיא שׁורה בתוך עצמוֹתיו ונקראת 'הבלא דגרמי'. על ידי חלק רוחני זה המתים מדברים ומספרים זה עם זה (ראה גמ' ברכות דף יח ע"ב) ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת משפטים סימן כב על הפסוק 'לא תשיך לאחיך') ויש למת חיוּת להתקיים עד לעת תחיית המתים ('עץ חיים' שער יח פרק א ד"ה והנה כמו שגוף), וגם לקום לתחייה על ידה ('עץ חיים' שער יח פרק א ד"ה ואל תתמה, 'ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת משפטים סימן כב על הפסוק 'לא תשיך לאחיך'). ואם אין לאדם את לַחלוּחית החיוּת הזאת הוא לא יוכל לקום בתחיית המתים ('גולל אור' לר' מאיר ביקייאם בערכי הכינויים אות ה), ועל זה נאמר "וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו" (ישעיה נח, יא) כלומר שעל ידי הלחלוחית אשר נכנסה בעצמות "לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו" ויקום האדם בתחיית המתים ('עץ חיים' שער יח פרק א ד"ה ואל תתמה). (להרחבה בענין תחיית המתים ראה מאמרינו לפרשת האזינו – 'תחיית המתים').
החלק של ה'הבלא דגרמי' ממשיך לקבל שפע רוחני מהעת שהאדם נקבר (עפ"י 'יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק ב' דרוש ה' ד"ה אבל יובן וד"ה אם כן זה), לפי שכאשר בני אדם מתים הם נמסרים בידי שׂר רוחני הנקרא 'דומה', שהוא ממונה על שוכני עפר ובידו פנקסי כל הצדיקים והחבורות של החסידים השוכנים בעפר (זוהר פרשת חיי שרה דף קכד ע"א ד"ה 'אמר רבי ייסא' מדרש הנעלם). ובעת שהמתים בידו הוא נותן מהשפע שלו, כפי מה שקיבל מה' יתברך, אל אותו 'הבלא דגרמי' שלהם על מנת שיהיה להם חיבור עם חלקי הנפש והרוח, ועל ידי כן יש בהם את 'הרוח' לחיות ולקום בעת תחיית המתים. ועתיד הקב"ה לפרוע לשר דומה בעבור מה שהוא מלוה לגופות 'בהבלא דגרמי'. אך אותו האיש שלא רצה להלוות בעולם הזה בחינם, הרי שאף השר דומה אינו מלוה לו שפע ואז ה'הבלא דגרמי' שלו מת גָּוֹוֵעַ וכלה, ואין לאותו האיש קימה בעת תחיית המתים ('יערות דבש' חלק ב' דרוש ה' ד"ה אבל יובן וד"ה אם כן זה) שהרי אם לא נשאר במת אותה לַחלוּחית רוחנית הנקראת 'הבלא דגרמי' הוא לא יכול לקום בתחיית המתים ('עץ חיים' שער יח פרק א ד"ה והנה כמו שגוף).
לכן בני אדם שהלווּ בריבית אינם קמים לעתיד לבוא בעת תחיית המתים, כי אותו העוון שלהם גרם שמסתלק רוחניות המלחלח את עצמותיהם בקבר והן נשארות יבשות, ושוב אינם יכולים לחיות ('עץ חיים' שער יח פרק א ד"ה והנה כמו שגוף, 'ערכי הכינויים' להרמ"ז סימן קט תחילת אות ה) בעת תחיית המתים ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת משפטים סימן כב על הפסוק 'לא תשיך לאחיך'). וגם זה מדה כנגד מדה ממש, כמו שאותו המת הלוה בריבית וכילה את חברו מנכסיו, כך מכלים ממנו את אותו 'הבלא דגרמי' שנשאר בבית הקברות ושעל ידו יש את קשר התחייה למת (הרמ"ד וואלי דברים כג פרשת כי תצא ד"ה לנכרי תשיך). לכן אסור לקחת הלוואה בריבית גם מיהודי מומר (ראה שו"ע יו"ד קנט, ב) כדי שאם יחזור בתשובה הוא יוכל לקום בתחיית המתים ('קרבן שבת' לר' בצלאל הדרשן פרק ב סימן ד ד"ה וגם מטעם).
איש אחד לא קם בתחית המתים של יחזקאל הנביא כיון שהיה מלוה בריבית
כאשר יחזקאל הנביא יצא לבקעת דורא וראה שם עצמות יבשות ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לג ד"ה רבי פנחס), הוא התנבא עליהן שיקומו לתחייה ואמר "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם: וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (יחזקאל לז, ה – ו) ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לג ד"ה רבי פנחס). וכך באמצעות הנבואה שהתנבא יחזקאל נמשכו הכוחות הרוחניים אל ה'הבלא דגרמי' שבעצמות המתים שהיו בבקעה (הרמ"ד וואלי ספר יחזקאל פרק לז, ד) ועמדו שם כל המתים שבבקעה "עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד" (יחזקאל לז, י) ששים ריבוא אנשים. אמנם מת אחד לא קם לתחיה, וכששאל הנביא מה טיבו של אדם זה ענה לו ה' כי הוא היה מלוה בריבית בחייו ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לג ד"ה רבי פנחס, 'ילקוט שמעוני' ספר יחזקאל רמז שעה) (להרחבה בנושא תחיית המתים בימיו של יחזקאל הנביא ראה מאמרינו לפרשת האזינו – 'תחיית המתים').
אותו האיש לא קם לתחיה לפי שעצמוֹת גופו היו יבשות בלי לחלוחית מחמת עון 'הנשך' שחטא בחייו ושגרם כי יֹאבד ממנו ה'הבלא דגרמי', וממילא לא היה לו שום חיוּת כדי לקום בתחיית המתים. וזה מה שאמר ה' ליחזקאל בנבואה "בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה" (יחזקאל יח, יג) ('עץ חיים' להאר"י ז"ל שער יח פרק א ד"ה ואל תתמה, 'ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת משפטים סימן כב על הפסוק 'לא תשיך לאחיך'), כלומר "וָחָי לֹא יִחְיֶה" הוא אותו האיש שלא קם בתחיה שעשה יחזקאל בבקעת דורא, וכן גם לעתיד לבוא הוא "לֹא יִחְיֶה" בעת תחיית המתים ('שפתי כהן על התורה' לר' מרדכי הכהן מתלמידי תלמידיו של האר"י ז"ל פרשת כי תצא ד"ה ובפרק איזהו נשך). ודבר זה הוא מדה כנגד מדה, שלוקח הריבית לא קִיֵּם "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (ויקרא כה, לו) לכן גם הוא לא יחיה בתחיית המתים ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד חלק הפטרת פרשת בא ד"ה מ"ש ז"ל שאחד מאותם ההרוגים, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א' פרק צז דף רסח ד"ה 'ויפה א'' בשם החיד"א). אך אם היה נזהר בזה הוא היה חי שנאמר "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד הפטרת פרשת בא ד"ה מ"ש ז"ל שאחד מאותם ההרוגים).
ועוד הוא מדה כנגד מדה, כי ה'עני' חשוב כמת והיה בידו של זה להלוותו בחינם, ודבר זה היה נחשב לו כ'תחית המתים'. אך היות שלא רצה לכן הוא לא יקום בתחיית המתים האמיתית ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א' פרק צז דף רסח ד"ה 'ויפה א''). המקרה של אותו האיש שלא קם בתחייה המתים של יחזקאל הנביא, היה סימן לבני ישראל להיות זהירים מאוד ולא לקחת ריבית ('לב אריה' פרשת בהר אות יז ד"ה ושמא תאמר). ועוד למדו מהמקרה הזה כי האיסור הזה חמור יותר מכל העבירות שבתורה, שהרי בין אותם המתים שהחיה יחזקאל היו גם בני אדם שלא היה בהם אפילו לחלוחית של מצוה ולא עוד אלא היה בידם עוון שחיפוּ את ההיכל במקדש בציורים של שקצים ורמשים (ראה גמ' סנהדרין דף צב ע"ב ורש"י שם ד"ה שחיפו להיכל), ואף על פי כן הם חיו בעת תחיית המתים של יחזקאל הנביא. אבל לעומתם אותו אחד שנתן כסף בריבית לא חי, לכן הוא יותר גרוע מן הכל ('כסא דוד' להחיד"א דרוש יג ד"ה ומן האמור את שגלוי).
נכסיו של המלוה בריבית מתמוטטים ואינם עולים לעולם
כנגד מה שארס הנחש נכנס מהנושך אל איבריו וגידיו של הנשוך, כך גם עונש האיסור נכנס בממונו של מלוה הריבית ('רבינו בחיי' דברים כג, כ). לכן כל אותם שיש בידם מממונו של לוקח הריבית לעולם לא יצליחו ('ספר חסידים' סימן תתרעה), שממונו של המלוה בריבית כלה ('ספר חסידים' סימן תתרעה). ואף אם תחילתו טוב הרי שסופו לא יהיה טוב, ובסוף יֵרֵד מנכסיו ('פירוש קדמון' על ספר חסידים סימן תתרעו) על ידי שנכסיו יתמוטטו ושוב לא יעלו (בבא מציעא דף עא ע"א, 'ילקוט שמעוני' תהלים טו בסוף תרסה). וגם זה מדה כנגד מדה, שהוא חשב כי שׂיג ושׂיח לו להרבות הונו לפיכך נכסיו יתמוטטו ('כסא דוד' להחיד"א דרוש יג ד"ה ואפשר לומר הטעם). ובאחריתו הריבית אף מכלה אותו את כל עציו ואבניו ('אלה המצוות' לר' משה חאגיז דף מ סימן סח).
לכן ראוי לבעל נפש להתרחק בכל כוחו מכל ענין שיש בו הערמת ריבית. וכל המחזיר ומבקש צדדים ליטול ריבית מישראל, הרי שסופו להתרושש. וגם אם יש לאדם רק פרוטה אחת של ריבית בידו היא תגרום לו לאבד כמה אוצרות של ממון ('עיר מקלט' פרשת בהר אות שלט), אפילו אם הרוויח את ממונו בזיעת אפו ועשהו במשפט ('דבק מאח' לר' אברהם חמוי מערכת ר' אות ה). וממון זה מביא לכך שאין ביתו של אדם זה מזומן לברכה. ובעוונות עין רואה ואוזן שומעת על כמה בתים מלאים עושר וכבוד שפתאום באו למקרה ופגע והיו לשׁמה כרגע, עד שממש ניכר בחוש הראות שהתמוטטו שלא כדרך הטבע – וכל זה מחמת שהם מאנו לדעת ולהאמין בתורה ולקחו ריבית. וזה העונש בעולם הזה מלבד העונש בעולם הבא, ועל כולם שאינו קם בתחיית המתים ('כסא דוד' להחיד"א דרוש יג ד"ה ולפ"ז מלוה ברביות).
בביתו של עובדיה לא יכלה לחוּל הברכה כי הוא בחייו לווה בריבית
עובדיה היה ירא ה' מאוד ובשעה שראה כי הורגים את נביאי ה' הוא החביא מאה נביאים במערות שנאמר "וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה' וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם" (מלכים א' יח, ד). ועל מנת לפרנסם הוא נאלץ להלוות בריבית מיהורם מלך ישראל בנו של אחאב ('שמות רבה' פרק לא אות ד, 'מדרש תנחומא' פרשת משפטים אות ט). וכאשר נפטר עובדיה נשאר חוב גדול ליהורם, ואז שלח יהורם שליחים לקחת את שני בניה של אשת עובדיה בעבור החוב. אשת עובדיה צעקה לאלישע הנביא שיושיע אותה שנאמר "וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת ה' וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים" (מלכים ב' ד, א) (רש"י מלכים ב' ד, א).
אלישע צפה וידע שאף כי עובדיה הציל נפשות מכל מקום נכסיו אינם מקבלים ברכה לפי שלוה בריבית. שכשם שנכסי המלוה מתמוטטים כן גם נכסי הלווה. לכן ענה לה "מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ" (מלכים ב' ד, ב) כלומר שאף כי כוונתו של עובדיה היתה לשם שמים הרי שנכסיו וביתו לא ראויים לברכה. אבל עם זאת הוסיף ואמר לה "הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת" (מלכים ב' ד, ב) כלומר ששאל אם יש לה משהו משלה בבית ממעשי ידיה שעליו תחול הברכה. וענתה לו כי יש לה דבר משלה והוא כלי עם שמן בתוכו שנאמר "וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן" (מלכים ב' ד, ב). והיה נחשב ברשותה לפי שכלֵי תשמישה הקטנים של האשה הם ברשותה (ראה גמ' גיטין דף עח ע"א) ועל כן היה ראוי לברכה. ואז ציוה אותה אלישע "לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ מֵאֵת כָּל שְׁכֵנָיִךְ כֵּלִים רֵקִים אַל תַּמְעִיטִי" (מלכים ב' ד, ג) כלומר שאף אם יש לה כלים וחביות בבית שלא תשתמש בהם כלל, אלא דווקא בכלים מחוץ לבית ('ראש דוד' להחיד"א פרשת חיי שרה ד"ה 'ומהר"ימט פירש בהמשך' בשם מהרימ"ט בנו של המבי"ט).
ועוד ציוה אותה אלישע שכאשר יתמלאו הכלים מאסוּך השמן, שהיא לא תניח את הכלים המתמלאים מהברכה של השמן על קרקע הבית אלא שיהיו הכלים קולטים את השמן באויר ואז "וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי" (מלכים ב' ד, ד) לפי שאין הבית הזה שהוא מקום רשות בעלה ראוי לברכה ('ראש דוד' להחיד"א פרשת חיי שרה ד"ה 'ומהר"ימט פירש בהמשך' בשם מהר"ימט). אמנם אחרי שכבר התמלאו הכלים, אשת עובדיה חששה לשלם את חוב הריבית ליהורם מאותו השמן, שהרי איסור הריבית חל בין ללוקח ובין לנותן, והיא באה לשאול על כך את אלישע הנביא כפי שנאמר עליה "וַתָּבֹא וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹקִים" (מלכים ב' ד, ז) ('חוט של חסד' לבעל 'שבט מוסר' הפטרת וירא ד"ה אמנם נראה לי).
אלישע השיב לה שתשלם את החוב מכל וכל ואף את הריבית שנאמר "וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת הַשֶּׁמֶן וְשַׁלְּמִי אֶת נִשְׁיֵךְ וְאַתְּ וּבָנַיִךְ תִחְיִי בַּנּוֹתָר" (מלכים ב' ד, ז), לפי שסוף סוף לא היא לקחה את הכסף וגם בעלה לקח אותו לדבר מצוה להחיות עם רב ('חוט של חסד' על התורה לר' אליהו הכהן מחבר ספר 'שבט מוסר' הפטרת וירא ד"ה אמנם נראה לי). וכעונש על מה שהלוה יהורם בריבית לעובדיה, ה' שלח לו את יהוּא שהרג אותו בחץ מקשת כאשר החץ עבר קודם דרך זרועות ידיו ורק אחר כך פגע בלבו – על מה שפשט את ידיו לקבל את הריבית מעובדיה. וזהו מה שנאמר "וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת וַיַּךְ אֶת יְהוֹרָם בֵּין זְרֹעָיו וַיֵּצֵא הַחֵצִי מִלִּבּוֹ וַיִּכְרַע בְּרִכְבּוֹ" (מלכים ב' ט, כד). ובזה התקיים ביהורם "בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה" (יחזקאל יח, יג) ('שמות רבה' פרק לא אות ד, 'מדרש תנחומא' פרשת משפטים אות ט) גם בעולם הזה.
ירחיק האדם ככל יכולתו מאיסור הריבית על ידי שילמד את דיניו
החכם עיניו בראשו ויתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו (הרמ"ד וואלי ספר הליקוטים א' בחלק 'נושאים שונים' בנושא 'סוד איסור נשך') ולא ילווה מעותיו בריבית לשום אדם שבעולם אפילו לא לגוי על אף שהותר הדבר (הרמ"ד וואלי תהלים טו אות ה) מאחר שאין חֵפֶץ לקב"ה בריבית, שהרי עוון ריבית חמור מאוד ('כסא דוד' להחיד"א דרוש יג ד"ה רצון הוא עיקר). ועוד יש חשש שמא הממון הזה ישמש ישראלי והגוי הוא רק שליח ונמצא שהוא נכשל ונוטל ריבית מישראל (הרמ"ד וואלי תהלים טו אות ה). ועוד שכל אותם ישראלים הנמצאים בגלות ומלוים בריבית לגוים לבסוף אינם מצליחים, לפי שבזמן שישראל כפופים לשר הרוחני של הנוכרים אין לקחת ממנו דבר ('ספר פליאה' ד"ה 'ועשה להדביק בדרכיהם הטובים').
ובעוונות הרבים עמי הארץ מלוים בריבית ולא יודעים חוֹמר האיסור. ומכיון שהתירו חכמים הלוואה בריבית על ידי 'שטר עסקה' יש בני אדם הסוברים שעם שטר ובלי שטר אחת הוא, ועושים לעצמם הכל כהיתר. וכמה רבו הם פרטי דיני הריבית והאנשים אינם בקיאים בהם ועוברים עליהם ונענשים. וביניהם 'ריבית קצוצה' ו'אבק ריבית' ('פלא יועץ' ערך רבית ד"ה ידוע) ואף עשיית טובה למלוה או שאילת שלום אם לא שאל למלוה מעולם – שנחשב לריבית ואסור (גמי' ירושלמי בבא מציעא פרק ה הלכה ח. וראה שאר דינים בשו"ע יו"ד סימנים קנט - קעז). וכן אסורה הלוואה של סחורה תמורת החזרת אותה סחורה, אלא אם עושים בדרכים שהתירו חכמים (ראה שו"ע יורה דעה סימן קסב). ואוי לאדם ולנפשו אם אינו נזהר באיסור הגדול הזה איסור הריבית, בין אם הוא אסור מהתורה או מדברי חכמים ('דרך חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר בנתיב כז גזל ורבית דף נד ע"א סוף אות ב).
וכל בעל נפש יכיר שטוּתוֹ וסמיוּת עיניו וכל עצמותיו יאחזמו רעד ולא יעשה שום דבר עסק שיש בו ספק קטן של ריבית עד אשר ישאל למורה הוראה, ולא יחוֹב בדמו ודם זרעו ויאבד נפשו כִּלְיוֹן חרוץ ('כסא דוד' להחיד"א דרוש יג ד"ה ובעל נפש יכיר). ונכון שכל אדם ירא ה' אשר ירא על ממונו ילך אצל חכם וידרוש לדעת כל דיני הריבית לבל יכשל בעוון ריבית חס ושלום ('פלא יועץ' ערך רבית ד"ה 'ודין גרמא' עיי"ש). ויזהר מאוד מאוד באיסור ריבית ('דעת חכמה' למהרי"ל פורחוביצר פרק ששה עשר ד"ה ועתה נבאר גודל) ויחרד וילפת לבל תיגע ריבית בממונו יותר מאשר יחרד לבל יגע בשר חזיר ודם במאכלו – לפי שהריבית חמורה יותר ('פלא יועץ' ערך רבית ד"ה 'ודין גרמא' עיי"ש) ועל ידי כן ה' יצילו שלא יכשל לעולם ועד, אמן.