פרשת נשֹא – מעשה השקיית הסוטה

כאשר היה אדם חושד שאשתו סטתה תחתיו, הוא היה מקנא לה ומביאה לבית המקדש אל הכהן שנאמר "וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה: וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן" (במדבר ה, יד – טו). הכהן היה לוקח מים ומוסיף עליהם עפר מקרקע המשכן. אחר כך היה פורע את שׂערות ראשה שנאמר "וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם: וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה" (במדבר פרק ה, יז – יח). אז הכהן היה משׁביע את האישה ומשקה אותה במים עם העפר. אם האישה היתה טמאה היו פוגעים בה המים וגורמים לה ייסורים קשים שהיו מביאים למותה, ואם היא היתה טהורה היתה נשארת חיה וזוכה לזרע שנאמר "וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ: וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע" (במדבר ה, כז – כח).

ויש להבין, כיצד יתכן ששתיית מים יכולים לזהות אישה אשר סטתה תחת בעלה ולהביא עליה ייסורים קשים ומרים עד למוות?

כל הגברים והנשים בישראל נבדקו 'בבדיקת הסוטה' לאחר שיצאו ממצרים

כאשר יצאו עם ישראל ממצרים, היו המצריים אומרים שהבנים של ישראל אינם באמת בניהם אלא נולדו מהמצריים (זוהר פרשת נשא דף קכד ע"ב ד"ה אבל ודאי רזא), והיו כמה מישראל שחשדו בנשותיהם שמא אכן נטמאו על ידי המצריים. לכן רצה ה' יתברך לבדוק אותם במקום שנקרא 'מרה' ולברר את טהרתם (זוהר פרשת נשא דף קכד ע"ב ד"ה אבל ודאי רזא וד"ה מה כתיב) על ידי שינסה אותם כמו שבודקים סוטה במים המרים, ובכך להסיר מעליהם כל שׁם רע וחשד. וזה הטעם שכאשר הגיעו ישראל למרה, המים שהיו שׁם מטבעם מתוקים התהפכו למרים שנאמר "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה" (שמות טו, כג) ('מקדש מלך' לר' שלום בוזאגלו על זוהר פרשת נשא דף קכד ע"ב).

באותה העת ציוה ה' יתברך את משה רבינו לכתוב שׁם קדוש (זוהר פרשת נשא דף קכד ע"ב ד"ה מה כתיב ויבאו מרתה) שהוא שׁם הויה, בצורה ישרה והפוכה כך: (לפי מהדורת הזוהר של דפוס ליוורנו פרשת נשא דף קכד ע"ב. וראה עוד ב'מקדש מלך' על זוהר פרשת נשא דף קכד ע"ב, וכן 'אור החמה' על זוהר פרשת נשא קכד ע"ב ממהרח"ו) כפי שהיה כותב הכהן אצל הסוטה (זוהר פרשת נשא דף קכד ע"ב ד"ה מיד, 'שפתי כהן על התורה' פרשת נשא ד"ה 'ובענין כתיבת השתי שמות'). ואז ה' ציווה את משה רבינו להשליך את השם הקדוש הזה למים במרה שנאמר "וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם" (שמות טו, כה), "עֵץ" – הוא השם הקדוש שמשה רבינו הצטווה להשליך "אֶל הַמַּיִם" (זוהר פרשת נשא דף קכד ע"ב ד"ה מיד ויורהו), אשר נעשה בו מעשה כמו במגילת סוטה שנמחקת במים ('אור החמה' על זוהר פרשת נשא דף קכד ע"ב ד"ה 'והנה כאשר' ממהרח"ו).

מלבד הנשים גם הגברים נבדקו אז במים על מנת לברר שהם לא קלקלו עם נשות המצריים, כדי שלא יישאר לעז על בני ישראל (זוהר פרשת נשא דף קכד ע"ב ד"ה מה כתיב ויבאו וד"ה ואי תימא נשיהון). ואכן אחרי ששתו נמצאו כל הגברים והנשים מישראל שהם טהורים וקדושים, למרות שהיו שנים רבות במצרים (זוהר פרשת נשא דף קכד ע"ב – קכה ע"א ד"ה ונשיהון דישראל). וכך גם העיד עליהם ה' יתברך כפי שנאמר "שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה'" (תהלים קכ, ד), כלומר שנקראו בשם "שִׁבְטֵי יָהּ" על שה' נתן בראש ובסוף כל שם של שבט את האותיות י-ה מתוך שמו יתברך כדי להעיד עליהם שלא נטמאו במצרים, כמו "אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַזְּבוּלֹנִי" (במדבר כו, כז) וכן "אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַשִּׁמְעֹנִי" (במדבר כו, יד) וכן "אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָרֻאוּבֵנִי" (במדבר כו, ז) וכן הלאה (ראה 'בראשית רבה' פרשה עט, ז) ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת בהעלותך ד"ה 'צריך האדם').

ישראל נבדקו במרה (זוהר פרשת נשא דף קכה ע"א ד"ה מה כתיב ויבאו) לכן נאמר על המים במרה "כִּי מָרִים הֵם" (שמות טו, כג) כמו שנאמר אצל הסוטה "וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים" (במדבר ה, כד) ('צרור המור' פרשת בשלח ד"ה ויבאו מרתה). מטעם זה גם נאמר במרה "וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ" (שמות טו, כה) "וְשָׁם נִסָּהוּ" – שם ניסה ובדק את ישראל על ידי השם הקדוש בתוך המים של מרה, כפי שהיה הכהן עושה בבדיקת הסוטות על ידי אותו שם קדוש שנמחה בתוך המים של הסוטה (זוהר פרשת נשא דף קכה ע"א ד"ה ונשיהון דישראל). וכיון שלא נמצא אז בישראל עבירה והם היו נקיים מעוון, אז מיד התקיים "וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם" המרים, ונהפכה הקללה לברכה ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ פרשת אמור ד"ה ממחרת השבת יניפנו הכהן).

הירך והבטן של הסוטה ניתנו לס"מ בכדי לרצותו שלא יקטרג על ישראל

כאשר נאבק שׂרו של עשו שהוא הס"מ והראש של כל הקליפות ('דמשק אליעזר' על זוהר סבא דמשפטים דף קיא ע"ב ד"ה ובדא) עם יעקב אבינו, הוא פגע ליעקב ב"יֶרֶךְ" שנאמר "וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (בראשית לב, כו), ונשארה 'הירך' הזאת בידי הס"מ (זוהר סבא דמשפטים דף קיא ע"ב ד"ה כתיב ויותר יעקב). דבר זה גרם ליעקב אבינו שלא היה יכול עוד להתנבאות מאותו שורש רוחני שהתנבא ממנו עד כֹּה ('דמשק אליעזר' על זוהר סבא דמשפטים דף קיא ע"ב ד"ה 'דלא' עיי"ש). והיות שנחלש שורש מקום הנבואה ('צרור המור' פרשת וישלח ד"ה ולפי שנגע בכף הירך) אז גם לא היתה הנבואה מצויה יותר בישראל (זוהר סבא דמשפטים דף קיא ע"ב ד"ה כתיב ויותר יעקב) החל מימות משה רבינו והלאה ('צרור המור' פרשת וישלח ד"ה ולפי שנגע בכף הירך) כפי שנאמר "וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ" (שמואל א' ג, א) כלומר שבתחילה "דְבַר ה' הָיָה יָקָר" לפי שהיה מנוּע מהם (רש"י שמואל א' ג, א). וזה המשיך עד שנפסקה לגמרי הנבואה בישראל ולא היה עוד "חָזוֹן נִפְרָץ" ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה לג ד"ה 'וז"ס מ"ש').

בימיו של שמואל הנביא חזרה הנבואה (זוהר סבא דמשפטים דף קיא ע"ב ד"ה כתיב ויותר יעקב, 'צרור המור' פרשת וישלח ד"ה ולפי שנגע בכף הירך), כי שמואל היה נביא נאמן ('צרור המור' פרשת וישלח ד"ה ולפי שנגע בכף הירך) והעלה את אותה 'ירך' הרוחנית מתוך 'הקליפות', וחטף אותה מהמלאך של עשו הרשע (זוהר 'סבא דמשפטים' דף קיא ע"ב ד"ה כתיב ויותר יעקב). והיה זה בשעה ששאוּל חיפש את האתונות ובא לפני שמואל שבירך על הזבח ('צרור המור' פרשת וישלח ד"ה ולפי שנגע בכף הירך) כפי שנרמז בפסוקים "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל לַטַּבָּח תְּנָה אֶת הַמָּנָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ שִׂים אֹתָהּ עִמָּךְ: וַיָּרֶם הַטַּבָּח אֶת הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ וַיָּשֶׂם לִפְנֵי שָׁאוּל" (שמואל א' ט, כג - כד) ('זוהר הרקיע' להאר"י ז"ל סבא דמשפטים דף קיא ע"ב, 'זהרי חמה' לרבי אברהם גלאנטי על זוהר סבא דמשפטים דף קיא ע"ב). מאז התחזקה הנבואה ('צרור המור' פרשת וישלח ד"ה ולפי שנגע בכף הירך) והיה שמואל מתנבא מאותו שורש רוחני שהיה מתנבא ממנו יעקב אבינו לפני שנלקחה ממנו 'הירך' ('דמשק אליעזר' על זוהר סבא דמשפטים קיא ע"ב ד"ה וסלקיה).

החל מימיו של שמואל הנביא חזרה הנבואה לישראל (עפ"י 'שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה לג ד"ה 'וז"ס מ"ש בזוהר'). והורע אז לס"מ מאוד על שלקחו ממנו את 'הירך' שיגע ועמל עליו להשיגו במאבק עם יעקב אבינו (עפ"י 'שער הפסוקים' להאר"י ז"ל שמואל א' על הפסוק 'ותדור נדר ותאמר ה''), כי הוא היה חלק הַקְּדֻשָּׁה שהיה לו ממנו חַיּוּת וחלק זה גם היה שמחה לכל 'הקליפות' שמתחתיו ('דמשק אליעזר' על זוהר סבא דמשפטים דף קיא ע"ב ד"ה ובדא). ולכן כשהיה המן הרשע עובר ליד מרדכי היהודי, היה מרדכי מראה לו את הירך – כי רצה לרמוז לו על הירך של הקְדוּשָה שהוציאו מידי הס"מ. והיה המן מתרגז וכועס אז על אותה הירך שנלקחה מהס"מ (זוהר פרשת משפטים דף קיב ע"ב ד"ה מרדכי הוה) (להרחבה נוספת על מרדכי היהודי והמן הרשע ראה מאמרינו לפרשת תצוה – 'גלגולים של מרדכי והמן').

בכדי שהס"מ לא יקטרג על ישראל מחמת הפסדו (עפ"י 'שער הפסוקים' להאר"י ז"ל שמואל א' על הפסוק 'ותדור נדר ותאמר ה'') הקב"ה לא קיפח את חלקו (זוהר סבא דמשפטים דף קיא ע"ב ד"ה קדשא בריך הוא) ונתן לו במקומה את הירך והבטן של הסוטה, תחת הירך שנלקחה ממנו (זוהר סבא דמשפטים דף קיא ע"ב ד"ה ולנפיל ירך), כמו שניתן לו השֹעיר לעזאזל ביום הכיפורים והמים האחרונים שהם חלקו וגורלו בסעודה. מחמת נתינה זו נאמר על הסוטה "בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה" (במדבר ה, כא) ('צרור המור' פרשת וישלח ד"ה ולפי שנגע בכף הירך) וכן נאמר עליה "וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ" (במדבר ה, כב), "לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ" – שהיה צריך להיות כתוב "וְצָבְתָה בִּטְנְךָ וְנָפְלָה יְרֵכֵךְ" כדרך שנאמר אחר כך "וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ" (במדבר ה, כז) אך נאמר אחרת לפי שהוא ציווי לס"מ, וכמו 'עצם' שמשליכים לכלב ואומרים לו "קח את זה לחלקך" (זוהר סבא דמשפטים דף קיא ע"ב ד"ה ולנפיל ירך).

הס"מ היה שָׂבֵעַ ושמח (זוהר סבא דמשפטים דף קיא ע"ב ד"ה ומכלא לא אבאיש) בירך הסוטה שקיבל תחת ירך יעקב אבינו ('צרור המור' פרשת וישלח ד"ה ולפי שנגע בכף הירך) כי התמנה על בטנה של הסוטה לעשות בה נקמה ('דמשק אליעזר' על זוהר נשא דף סבא דמשפטים דף קיא ע"ב) על שקלקלה וחטאה ועשתה כמעשהו, ועתה יכול הוא להוציאה מהעולם (זוהר סבא דמשפטים דף קיב ע"א ד"ה תא חזי מאן דאשכח). לכן כאשר חנה היתה עקרה ולא נפקדה היא אמרה לפני הקב"ה שאם לא יענה לתפילתה לתת לה בן, אזי היא תלך ותיסתר בפני אלקנה בעלה. וכיון שתיסתר אז ישקו אותה מי סוטה ויתקיים "וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע" (במדבר ה, כח) – כלומר שכיון שהיא למעשה טהורה אז היא תיפקד בבן זכר (גמ' ברכות דף לא ע"ב) הוא שמואל הנביא, שיחטוף בחזרה את הירך שנלקחה מיעקב אבינו. וכיון שהיא תיפקד על ידי שתיית המים המרים אז יִמָּצֵא כי הס"מ לא ישלוט בה ולכן גם לא יקבל את 'הירך' של 'הסוטה' שהיא 'העצם היבשה' שזורקים לו ועתידה להיות חלקו. וכך לא יישאר לס"מ אף 'ירך' והוא יבוא לקטרג על ישראל חלילה ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל שמואל א' על הפסוק ותדור נדר ותאמר ה', 'שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה לג ד"ה 'וז"ס מ"ש בזוהר').

לכן אמרה חנה לה' יתברך, כי מוטב שייתן לה את בנה שמואל אשר ייתקן את ירך יעקב אבינו ואז יישאר לס"מ לפחות ירך הסוטה והוא לא יפסיד אותה היות שהיא לא תיסתר ולא ישקו אותה בסתם, וממילא אותו 'כלב' הנובח ומקטרג על ישראל ישתוק ולא יגרם לישראל נזק כי עדיין יש בידו את 'העצם היבשה' שהוא מקבל מהסוטה. אך אם לא ייתן לה ה' בן, אז בסופו של דבר הס"מ יקטרג על ישראל ויגרם להם נזק – מה שהוא הקב"ה בוודאי לא חפץ בו ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל שמואל א' על הפסוק 'ותדור נדר ותאמר ה'', 'שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה לג ד"ה 'וז"ס מ"ש בזוהר').

במעשים שהיו עושים בבדיקתה עוררו על הסוטה את מידת הדין

הכהן היה עושה פעולות באישה הסוטה בכדי לעורר עליה את הדין אם קלקלה ונטמאה. לכן המנחה שהיא הביאה נקראה "מִנְחַת קְנָאֹת" (במדבר ה, יח) לפי שמנחה זו נחשבה לה לדין ('רקנאטי' על התורה לר' מנחם רקנאטי פרשת נשא ד"ה ספר הזוהר במיין בדיק). וכן זו המנחה היחידה שהצטווּ לא להוסיף עליה שמן שנאמר "לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא" (במדבר ה, טו) לפי שהשמן רומז למידת הרחמים ואילו המנחה הזו של הסוטה היא כולה דין (זוהר פרשת ויקרא דף יב ע"ב ד"ה ושמן לא). כמו כן המנחה היתה עשויה מקמח שׂעורים משום שֶׁשְּׂעוֹרָה רומז ל'סערה' המתחולל על ראשה של האישה וכפי שנאמר "הִנֵּה סַעֲרַת ה' חֵמָה יָצְאָה וְסַעַר מִתְחוֹלֵל עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים יָחוּל" (ירמיה כג, יט) (רמב"ן על התורה במדבר ה פסוק טו, 'רקנאטי' על התורה פרשת נשא ד"ה והביא את קרבנה, 'פירושי רבינו אפרים על התורה' פרשת נשא על הפסוק 'כי מנחת קנאות הוא', ספר 'ציוני' לר' מנחם ציוני פרשת נשא ד"ה איש איש כי).

לכן הכהן היה מביא בתוך המים גם עפר מקרקע המשכן שנאמר "וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם" (במדבר ה, יז) כדי שבזה יתגבר עליה מידת הדין ('רקנאטי' פרשת נשא ד"ה ולקח הכהן מים קדושים, ספר 'ציוני' פרשת נשא ד"ה 'הג"ה אחרת וטעם לקיחת', וראה זוהר פרשת נשא דף קכ"ה ע"א ד"ה אלא כתיב). לפי שהעפר הניתן במים הם כוחות הדין היונקים ממים אלו, ועושים את פעולות הדין ('אור החמה' לר' אברהם אזולאי על זוהר פרשת נשא דף קכה ע"א ממהרח"ו) וגם העפר הוא עצמו הס"מ שעליו נאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג, יד) ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת נשא על הפסוק 'ולקח הכהן מים קדושים'. ראה זוהר פרשת פקודי דף רסו ע"ב היכלות דס"א ד"ה וסימנא וד"ה והאי איהו). ומאחר והסוטה זנתה אחרי 'הנחש' לכן משקים אותה מעפר קרקע המשכן בתוך מי המרים, שישלוט בה הרוח של 'הנחש' ויכלה אותה ('פרדס רימונים' להרמ"ק שער היכלי התמורות סוף פרק ה, 'ראשית חכמה' שער היראה פרק יג מסכת גהינום ד"ה 'היכל חמישי הוא הנקרא שאול').

מטעם זה היה הכהן גם פורע את ראשה של האישה, על מנת להמציא שׁם מקום שמידת הדין תחול עליה. ואכן רוח הטומאה היתה אז שופעת עליה (ספר 'ציוני' פרשת נשא ד"ה הג"ה אחרת וטעם). והיה זה כמו אצל המצורע שנאמר בו "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא יג, מה) "וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ" – בשביל רוח הטומאה השופעת עליו ('רקנאטי' פרשת נשא ד"ה ספר הזוהר במיין בדיק). על כן דווקא לסוטה העומדת לדין הותר לפרוע את ראשה מה שלא הותר לאישה אחרת, לפי שהוא סימן ל'מדת הדין' ('שושן סודות' לתלמיד הרמב"ן אות שעג) (להרחבה על עניין הדין שבשערות ראה מאמרינו לפרשת קרח – 'שערות הראש של האדם').

הכהן היה כותב את שם הויה פעמיים בקלף שנתן בתוך המים להשקיית הסוטה, בדרך ישרה ולמפרע כך: כאשר שֵׁם הויה שנכתב ביושר מסמל את מידת הרחמים, ואילו שם הויה שנכתב למפרע מסמל את מידת דין (לפי מהדורת הזוהר של דפוס ליוורנו פרשת נשא דף קכד ע"ב. וראה 'אור החמה' על זוהר פרשת נשא קכד ע"ב ד"ה 'הכוונה כי מרובה' ממהרח"ו וכן 'דמשק אליעזר' על זוהר נשא דף קכד ע"ב ד"ה כהנא). כך שאם הסוטה היתה זכאית אז היה פועל בה השם הישר שהוא של הרחמים, ואילו אם היא זנתה אז היה פועל בה השם המהופך של הדין ('אור החמה' על זוהר פרשת נשא דף קכד ע"ב סוף ד"ה 'הכוונה כי מרובה' ממהרח"ו וראה שם עוד לגבי היפוך שם הויה).

שמות אלו נרמזו בפסוקים שבפרשת סוטה, שם 'הויה' הנכתב ישר נרמז בסופי תיבות הפסוק "אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל" (במדבר ה, יב), ושם 'הויה' הנכתב למפרע נרמז בראשי תיבות הפסוק "וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים" (במדבר ה, יח) ('אור החמה' על זוהר פרשת נשא דף קכד ע"ב ד"ה ז"ל 'דשמא קדישא' מהגיליון, 'מקדש מלך' לר' שלום בוזאגלו על זוהר פרשת נשא דף קכד ע"ב). שמות אלו היו פועלים יחד בהסכמה בלא פירוד בין הדין והרחמים. לכן אם הסוטה לא נמצאה טהורה אז מדת הרחמים היתה מסתלקת והיתה נשארת מדת הדין לפעול בה, ואם היא היתה טהורה אז מדת הדין היתה מסתלקת ומידת הרחמים היתה פועלת בה ('אור החמה' על זוהר פרשת נשא דף קכד ע"ב סוף ד"ה 'שאיל לה' מהרמ"ק).

המים המאררים היו הופכים ל'נחש' בבטן הסוטה שהיה נושך ומטיל בה ארס

בתחילה כאשר הסוטה היתה שותה את 'המים המאררים' הם היו מתוקים לה כשאר כל המים. אך אם היתה טמאה אז בבוא המים בתוכה היא היתה מרגישה מרירות בפיה ובקרבה (רמב"ן במדבר ה, יח ד"ה והנכון בעיני). וזה מה שנאמר "וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים" (במדבר ה, כז) כלומר בתחילה "וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם" לאישה, ואם נטמאה ומעלה בבעלה אזי "וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים" שנהיו בפיה "לְמָרִים". ונקראו המים הללו 'מי המרים' על שם סופם ('פירושי רבינו אפרים על התורה' פרשת נשא על הפסוק 'כי מנחת קנאות הוא'). ודבר זה היה פלא גמור כיצד מים שהם טובים לכל אדם ומתוקים מדבש ונוֹפת צופים – לא היתה יכולה הסוטה לסובלם כאשר היו באים לתוך גופה הטמא ('צרור המור' פרשת נשא ד"ה וסמך לכאן איש).

המים ששתתה הסוטה היו מגיעים לכל אחד מאבריה ואף לכל שׂערה ושׂערה שלה ('מדרש רבה' פרשה ט אות יט). ומיד כשהריחו המים את ריח זוהמת טומאתה הם היו מתהפכים עם העפר שבהם ל'נחש' במעיה (זוהר פרשת נשא דף קכה ע"ב ד"ה ואי לאו) והיו מתעוררים בה כאבים גדולים מנשׂוֹא ('צרור המור' פרשת נשא ד"ה וסמך לכאן איש). ואז בטנה שהתמלאה באיסור מזרעו של אדם אחר היתה מתמלאת מארס הנחש שנכנס בבטנה. ועל זה נאמר "וְצָבְתָה בִטְנָהּ" (במדבר ה, כז) כלומר שהתנפחה בטנה (ראה רש"י במדבר כ, כא) (הרמ"ד וואלי פרשת נשא פרק ה על הפסוק 'בתת ה' את ירכך'). והיה נעשה בה 'דין' מכוח ארס הנחש שבמים המאררים (זוהר פרשת נשא דף קכה ע"ב ד"ה ובכמה גוונין).

'הנחש' היה 'נושך' את הסוטה כמה נשיכות עד שטורד אותה מן העולם (הרמ"ד וואלי פרשת נשא פרק ה' על הפסוק 'בתת ה' את ירכך'), לפי שניתן לו הבטן שלה והוא שולט עליה והיה עושה בבטנה נקמות כרצונו – שהיא שלו והקב"ה נתן לו אותה בחלקו (זוהר סבא דמשפטים דף קיא ע"ב ד"ה וכל דא בגין). לכן נאמר "וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה" (במדבר ה, כא), "אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת" בידי הסטרא אחרא, שאין נפילה גדולה מזאת. והסטרא אחרא היה מקדים להיאחז בירך שלה תחילה, לפי שבה היא התחילה בעבירה (ראה גמ' סוטה דף ח ע"ב) (הרמ"ד וואלי פרשת נשא פרק ה' על הפסוק 'בתת ה' את ירכך').

הכהן היה משׁביע את הסוטה קודם המעשה ב'שבועת האלה' שנאמר "וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה" (במדבר ה, כא) והיא נקראת שבועת "הָאָלָה" לפי שכוללת בתוכה דין 'ארור' 'קללה' ו'חרם'. וכמו שכאשר עוברים על סתם 'חרם' אזי החטא הזה נכנס בכל רמ"ח אברי האדם, ושלכן 'חרם' הוא אותיות רמ"ח, הרי שכך הוא גם אצל הסוטה שכיון שהיתה מועלת בחרם וב'שבועת האלה' אזי היה נכנס בה כוח 'הארור' והצר הצורר שנקרא נחש ויצר הרע אשר עליו נאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית ג, יד) ('צרור המור' פרשת נשא ד"ה ומן).

המים המרים היו מוסיפים ועושים בסוטה כמה מיני פורענויות, שאם היתה האישה לבנה היו עושים אותה שחוֹרה, ואם היא היתה אדוּמה היו עושים אותה צהוּבה. פיה של הסוטה היה מיד סוֹרח וצווארה תופח, בְּשָׂרָהּ נופל, נעשית זבה והיא מתעטשת ומתפרקים איבריה ('במדבר רבה' פרשה ט אות כא) והיו פניה מוריקות ועיניה בולטות. וכיון שהיא היתה עומדת למות, אז מיד היו אומרים "מהרו והוציאוה שלא תטמא את העזרה!" (ראה 'במדבר רבה' פרשה ט אות לא), וכך היה נראה קלוֹנה וחרפתה לעיני כל (זוהר פרשת נשא דף קכה ע"ב ד"ה ואי לאו).

אם האשה היתה נקיה מעוון היא נפקדה בבן קדוש וטהור בלי שום מום

כאשר האשה היתה טהורה ונקיה בשעה ששתתה את המים, אזי היו מתגברים המים שלקח הכהן מהכיור שהם כנגד מידת החסד, על העפר שהיה בתוך המים שהוא כנגד מידת הדין (ספר 'ציוני' פרשת נשא ד"ה הג"ה אחרת, 'רקאנטי' פרשת נשא ד"ה ולקח הכהן). וכנגד מדות אלו מנחתה של הסוטה נקראה בשני שמות "מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן" ו"מִנְחַת קְנָאֹת", שנאמר "וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת" (במדבר ה, יח). נקראה המנחה בשם "מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן" לפי שהיתה המנחה לרחמים אם היא נקיה מעוון, ואז האשה היתה נזכרת לטובה לפני ה'. וכנגד מידת הרחמים הזאת נקראה המנחה בלשון נקבה שנאמר "מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִיא" (במדבר ה, יח לפי הקרי ולא הכתיב). ונקראה המנחה גם בשם "מִנְחַת קְנָאֹת" לפי שהיתה המנחה לדין לאשה אם היא לא היתה נקייה מעוון. וכנגד מידת הדין נקראה המנחה בלשון זכר שנאמר "כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן" (במדבר ה, טו) ('רקנאטי' פרשת נשא ד"ה ספר הזוהר במיין דיק).

כאשר האישה היתה טהורה היו המים שנכנסים בתוכה מתמתקים, ומנקים ומטהרים אותה מכל טומאה ועומדים בתוכה (זוהר פרשת נשא דף קכה ע"א – ע"ב ד"ה תא חזי אי אתתא), והיתה זוכה בכוחם להתעבר (זוהר פרשת נשא דף קכד ע"א ד"ה ואי תימא דאיהו) דווקא ('שפתי כהן על התורה' פרשת נשא ד"ה 'ואם לא נטמאת האשה') בבן זכר (זוהר פרשת נשא דף קכד ע"א ד"ה ואי תימא דאיהו) ולא בנקבה. וזה מה שנאמר "וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע" (במדבר ה, כח) כלומר בן זכר, לפי שדווקא הוא נקרא בשם "זָרַע" ('שפתי כהן על התורה' פרשת נשא ד"ה 'ואם לא נטמאת האשה'). ואף אם היתה האישה עקרה לפני שתיית 'מי המרים' היא היתה נפקדת ('במדבר רבה' פרשת נשא פרשה ט, מא).

אחרי שהתעברה האישה היו המים שהמתינו בתוכה מייפים את העובר שבמעיה, והוא היה יוצא בן יפה ונקי בלא שום מום שבעולם (זוהר פרשת נשא דף קכה ע"א – ע"ב ד"ה תא חזי אי אתתא), קדוֹש כמו נזיר הפרוּשׁ מן העריות. לכן נסמכה 'פרשת נזיר' ל'פרשת סוטה' בכדי לרמוז על כך ('סמוכים לעד' לבעל 'שבט מוסר' פרשת נשא ד"ה ולעד"ן דסמך). ולידתו של העוּבר היתה ברווח אף אם היתה אמו רגילה ללדת בצער ('במדבר רבה' פרשת נשא פרשה ט, מא), וחייו של הבן שנולד היו באושר והויה כמו אברהם אבינו ('שפתי כהן על התורה' פרשת נשא ד"ה 'או נאמר למה מים ועפר' בביאור דברי הגמ' בסוטה דף יז ע"א עיי"ש).

מעשה בשתי אחיות דומות שאחת מהן שתתה את מי המרים במקום אחותה

ומעשה היה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו, והיתה כל אחת נשואה בעיר אחרת. וביקש בעלה של אחת מהאחיות לקנאוֹת לאשתו ולהשקותה מים המרים בירושלים. אז הלכה אותה האישה אל אחותה שבעיר האחרת ואמרה לה כי בעלה מבקש להשקותה מים המרים, והיא יודעת כי נטמאה במעשיה. מיד אמרה אחותה שהיתה טהורה שהיא תלך במקומה ותשתה ('מדרש תנחומא' פרשת נשא אות ו, 'במדבר רבה' נשא ט אות ט, 'ילקוט שמעוני' פרשת נשא רמז תשה). וחשבה האחות שעל ידי שתשתה היא תעשה חסד עם אחותה שסטתה, ובנוסף גם היא תיפקד בכוח המים שיבואו בתוכה ('שפתי כהן על התורה' פרשת נשא חלק הגמטריאות).

ולבשה האחות הטהורה את בגדי האחות שקלקלה והלכה תחתיה לבית בעלה שלא זיהה שזו לא אשתו. ולקח הבעל את האחות והשקה אותה את מי המרים, ונמצאה טהורה. וכשחזרה לביתה יצאה אחותה שקלקלה לקראתה והיו מחבקות ומנשקות זו לזו, ומיד כשהריחה האחות שקלקלה את המים המרים שהיו בתוך אחותה הטהורה ('מדרש תנחומא' פרשת נשא אות ו, 'במדבר רבה' פרשת נשא ט אות ט, 'ילקוט שמעוני' פרשת נשא רמז תשה) צבתה בטנה ונפלה ירכה של האחות הסוטה ('שפתי כהן על התורה' פרשת נשא חלק הגמטריאות) ומתה ('מדרש תנחומא' פרשת נשא אות ו, 'במדבר רבה' ט אות ט, 'ילקוט שמעוני' פרשת נשא רמז תשה).

ולמעשה הזה רמזה התורה שנאמר "אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל" (במדבר ה, יב), "אִישׁ אִישׁ" – "אִישׁ" אחד כנגד בעל האישה שקלקלה, ו"אִישׁ" השני כנגד הבעל של האחות הטהורה. ואותה האישה שנטמאה תחת בעלה וסטתה הוסיפה עוד "מָעַל" ושלחה את אחותה במקומה לשתות את מי המרים ('ראש דוד' להחיד"א פרשת נשא ד"ה ולהבין איש איש). ואז "הֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן" (במדבר ה, טו) – נאמר "הָאִישׁ" ולא "הבעל", לפי שלא בעלה האמיתי הביא אותה אלא הבעל של האחות שקלקלה. אך בסוף פעלו המים באשתו האמיתית כפי המעשה שהיה, ולכן רמוזה התיבה 'אשתו' גם בסופי תיבות הפסוק שנאמר "וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן" (במדבר ה, טו) ('נחל קדומים' להחיד"א פרשת נשא אות טו, 'שפתי כהן על התורה' פרשת נשא חלק 'גמטראות' בקיצור דברים).

עניין בדיקת הסוטה הוא נס ופלא וכבוד גדול בישראל

אין בכל משפטי התורה דבר התלוי בנס זולת העניין הזה של הסוטה (רמב"ן במדבר ה, כ ד"ה והנה אין) שהוא פלא ונס קבוע שנעשה בישראל כאשר היו עם ישראל עושים את רצונו של הקב"ה (רמב"ן במדבר ה, כ ד"ה והנה אין, 'רבינו אפרים על התורה' פרשת נשא על פסוק 'אם לא שכב איש אותך'). ועניין זה היה כבוד גדול בישראל ('רבינו אפרים על התורה' פרשת נשא על פסוק 'אם לא שכב איש אותך') שנעשה לכבודם להיותם עם קדוֹש ('רבינו בחיי' במדבר ו, א ד" ודרשו רז"ל), על מנת לצרף ולברר אותם מהפסולת ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוה קמג).

על ידי מי המרים ה' יתברך היה חפץ לייסר את הנשים שלא תעשנה כמעשה זימת יתר העמים וכן היה חפץ לנקות את ישראל מהממזרים, כדי שהם יהיו ראויים להשרות את השכינה בתוכם (רמב"ן במדבר ה, כ ד"ה והנה אין, 'רבינו אפרים על התורה' פרשת נשא על פסוק 'אם לא שכב איש אותך'). על ידי כן גם נעשה שלום בין איש לאשתו ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוה קמג) כי הסתלק הספק שהיה לאדם על אשתו שמא קלקלה תחתיו (הרמ"ד וואלי פרשת נשא פרק ה' על הפסוק 'ועבר עליו רוח קנאה'). וזהו שבח גדול שקיימת תחבולה לדעת על האישה האם קלקלה תחת בעלה או לא, מה שאי אפשר לדעת אצל אף גוי וממלכה בין אומות העולם. ומתוך שעם ישראל התקדש בכל דבר של קדוּשה, לכן נתן להם ה' אות מופת לדעת ענין זה הנעלם משאר העמים ('ספר החינוך' פרשת נשא מצוה שסה ד"ה שרש מצוה). "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא) אמן.