פרשת בהעלותך – איסור לשון הרע

מרים סיפרה לאהרן בגנוּת משה אשר פרשׁ מאשתו צפורה עקב נבואתו כפי שנאמר "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח: וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה'" (במדבר יב, א - ב) (רש"י במדבר יב, א - ב). בעקבות הדברים מרים נעשתה מצורעת שנאמר "וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת" (במדבר יב, י). מרים יצאה מחוץ למחנה כדין מצורע שנאמר "וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם" (במדבר יב, טו). וציותה התורה לזכור את הלשון הרע שאמרה מרים על משה ואת עונש הצרעת שקיבלה שנאמר "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כד, ט). ומשום כך נסמך ציווי הזכירה לפסוק הקודם העוסק בצרעת "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת" (דברים כד, ח) ('רבינו בחיי' פרשת כי תצא פרק כד, ט. וראה 'שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי תפילת השחר סוף דרוש א ד"ה ובנו בחרת מכל עם).

ויש להבין, מה החשיבות בזכירת עונש הצרעת על הלשון הרע של מרים, אם כיום אנשים שמדברים לשון הרע לא חולים בצרעת?

הנחש הקדמוני היה הראשון בעולם שדיבר לשון הרע וקיבל צרעת

הנחש ניסה להחניף לחוה ('ספר הליקוטים' לר' יחיאל היילפרין מחבר 'סדר הדורות' ערך לשון הרע אות א) ואמר לה שבורא העולם אכל מעץ הדעת ועל ידי כן ברא את העולם, ואם היא ואדם הראשון יאכלו מן העץ הרי שגם הם יוכלו ליצור עולמות (רש"י בראשית ג, ה) ולהיות כאלקים ('ספר הליקוטים' למחבר 'סדר הדורות' ערך לשון הרע אות א), וזהו מה שאמר לה הנחש "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹקִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּֽאלֹקִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג, ה). והוסיף הנחש לומר על הבורא כי "כל אוּמן שׂוֹנא את בני אוּמנוּתוֹ" (רש"י בראשית ג, ה). ובכל הדברים הללו אמר הנחש 'לשון הרע' על בורא העולם ('שמות רבה' פרק ג, יב, 'ראשית חכמה' שער הקדושה פרק יג ד"ה עוד במדרש תנחומא בפרק).

אומנות 'הלשון הרע' היא 'אומנותו' של הנחש (זוהר פרשת שלח לך דף קסא ע"א ד"ה רבי שמעון אמר) ועל ידה נגרם שנגזר מיתה על אדם הראשון ועל חוה ועל כל שאר העולם (זוהר פרשת מצורע דף נב ע"ב ד"ה תא חזי, 'מאה שערים' המיוחס לרקנאטי על טעמי המצוות שער תשעה וששים ד"ה ועל דרך). ולכן כנגד חטא הלשון הרע הנחש קיבל עונש צרעת ('שמות רבה' ג, יג) שהוא כמו עונש מוות כי המצורע חשוב כמת (ראה גמ' נדרים דף סד ע"ב) ('סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ בהקדמה דף ס ע"ב טור ב ד"ה אחר אהלות). ובעונש זה ארר אותו ה' יותר מכל חית השדה שנאמר "כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית ג, יד), כמו שנאמר גם על הצרעת "צָרַעַת מַמְאֶרֶת הַנֶּגַע טָמֵא הוּא" (ויקרא יג, נא). וצרעתו של הנחש כיום הם 'הסלעים' שנמצאים על גופו ('שמות רבה' ג, יג).

מאז בריאת העולם כל 'לשון הרע' נמשך מפגם הלשון שהיה בזמן אדם הראשון ('שם משמואל' פרשת תזריע שנת תרע"ה ד"ה והנה ענין הצרעת), לכן כל המדבר לשון הרע גם מתלבש ב'נגע צרעת' שהוא סוד הנחש המצורע ('אור החמה' על זוהר תחילת פרשת מצורע דף נג ע"א ד"ה 'ר' חייא אמר וגומר' ממהרח"ו). ודבר זה הוא ברית כרותה לקב"ה בעולמו, שכל המספר לשון הרע לוקה בצרעת. וזה נרמז בפסוק "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע" (ויקרא יד, ב) ודרשו 'זאת תהיה תורת המוציא שם רע', שאין הנגעים באים אלא על לשון הרע שמוציא מפיו ('מדרש תנחומא' פרשת מצורע אות א). וכן נאמר "מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית" (תהלים קא, ה), "אַצְמִית" – הוא מלשון "לִצְמִתֻת" (ויקרא כה, כג) ובתרגום אונקלוס פירש "לַחֲלוּטִין" (אונקלוס ויקרא כה, כג) לרמוז על מצורע מוחלט ('שמות רבה' ג, יג). ועל זה רוח הקודש צווחה ואמרה "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כא, כג), ודרשו במקום התיבה "מִצָּרוֹת" את התיבה 'מצרעת', כלומר 'שומר פיו ולשונו שומר מצרעת נפשו' ('מדרש תנחומא' פרשת מצורע אות ב).

לכן בפרשת תזריע נקרא האדם החוֹלה בצרעת בשם "צָּרוּעַ" כפי שנאמר "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע" (ויקרא יג, מה) וכן "אִישׁ צָרוּעַ הוּא" (ויקרא יג, מד). ואילו בתחילת פרשת מצורע הוא נקרא בשם "מְּצֹרָע" שנאמר "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ" (ויקרא יד, ב), ואחר כך כשנרפא מחוֹליוֹ הוא חוזר להיקרא בשם "צָּרוּעַ" שנאמר "וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ" (ויקרא יד, ג) והטעם בזה, כי שמו האמיתי של החולה הוא "צָּרוּעַ" אמנם קרא לו הכתוב בשם "מְּצֹרָע" לרמוז על החטא של הלשון הרע שתיבה זו היא נוטריקון 'מוציא שם רע'. לכן גם מקום מושבו אז הוא בדד מחוץ למחנה כשם שהטיל שנאה והפריד בין הבריות על ידי הלשון הרע. ואחרי שהוא נרפא מנגע הצרעת הוא כבר לא נקרא בשם "מְּצֹרָע" אלא חוזר להיקרא בשמו "צָּרוּעַ" ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת מצורע ד"ה או ירצה לאמר).

שלשת הרועים של ישראל נתפסו בעניין לשון הרע וקיבלו צרעת

מרים דיברה בפני אהרן אחיה על משה רבינו שפירש מאשתו עקב הנבואה השׁוֹרה עליו. מרים לא התכוונה לגנותו (רש"י במדבר יב, א) שהרי היא עצמה היתה נביאה וצדקת ('רבינו בחיי' פרשת כי תצא פרק כד פסוק ט, 'צרור המור' פרשת כי תצא ד"ה ולפי שלשון הרע) ומשה היה אחיה וגידלה אותו ומסרה נפשה עליו בעניין היאור ('רבינו בחיי' פרשת כי תצא פרק כד, ט), וגם היתה כוונתה לטובה שלא ימעט בפריה ורביה ('ראשית חכמה' שער הקדושה פרק יג ד"ה עוד במדרש תנחומא בפרק הנזכר), ואף על פי כן היא לקתה בצרעת. עמה לקה גם אהרן (גמ' שבת דף צז ע"א) כיון ששמע את מרים ולא מיחה בה (ביאור 'יד יהודה' על 'מאמר אם כל חי' להרמ"ע מפאנו חלק ג, סוף סימן יא). לכן נאמר שה' חרה בשניהם "וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ" (במדבר יב, ט) ('בית אלקים' להמבי"ט שער התפילה פרק יח ד"ה תפלה למשה על אחותו). וכפי שנלמד מהפסוק "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְמִרְיָם" (דברים כד, ט), "אֵת" – לרבות אהרן הכהן ('פירוש הרוקח' על התורה פרשת כי תצא פרק כד, ט).

מיד אחרי שהתפשטה הצרעת בגופו של אהרן הכהן הוא התרפא ממנה (ראה גמ' שבת דף צז ע"א) ('בית אלקים' שער התפילה פרק יח ד"ה תפלה למשה על אחותו), ולא ידע שום אדם נוסף מצרעתו ('אור החיים' הקדוש במדבר יב, י ד"ה והנה מצרעת). אך מרים שהתחילה בדיבור ('בית אלקים' שער התפילה פרק יח ד"ה תפלה למשה על אחותו) וחטאה והחטיאה את אהרן ('שפתי כהן על התורה' פרשת בהעלותך ד"ה ויפן אהרן אל מרים), המשיכה לעמוד בחולי צרעתה (ראה גמ' שבת דף צז ע"א) ('בית אלקים' שער התפילה פרק יח ד"ה תפלה למשה על אחותו) ולא הועילו לה כל זכויותיה ('רבינו בחיי' פרשת כי תצא פרק כד פסוק ט) וגם לא חשש ה' על כבודה. וכל זאת על אף שהיתה חשובה לפניו יתברך שהרי הבאר של ישראל במדבר היתה בזכותה (הרמ"ד וואלי פרשת כי תצא פרק כד ד"ה זכור את אשר עשה).

כאשר שלח הקב"ה את משה רבינו לגאול את ישראל, אמר משה רבינו שישראל "לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'" (שמות ד, א). על הלשון הרע הזה שנאמר על ישראל היה צריך משה רבינו להיענש ולהצטרע. לכן מיד ציוה אותו ה' "וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה: וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו" (שמות ד, ב – ג) ובזה רמז לו הקב"ה על כך שהוא אמר לשון הרע ('רבינו בחיי' שמות ד, ג) כפי שהנחש הקדמון הוציא שם רע ('צמח דוד' למחבר שו"ת 'בית דוד' חלק א פרשת שמות ד"ה ובענין הנ"ל יובן מ"ש במדרש) על הקב"ה. והראה לו נחש על שעשה באותה שעה את מעשה הנחש. ומטעם זה משה רבינו נס מפני הנחש על אף שעמד אז לפני ה', כי ידע שלא הנחש ממית אלא החטא, והוא חטא בלשונו. ואילו לא היה חוטא לא היה נס מפניו ('שמות רבה' ג, יב).

משה רבינו ידע שהנחש החטיא את אדם וחוה והוא מלאך המוות, לכן נַס משם כדי להטות עצמו לצד הקדוּשה במקום לצד הטומאה. אז ה' ציוה את משה רבינו "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ" (שמות ד, ד) ועשה כן ללמדו שנאסר עליו לומר לשון הרע ('שמן הטוב וזקן אהרן' על התורה בחלק שמן הטוב פרשת שמות על הפסוק 'ויאמר השליכהו ארצה'). ועוד לימדו שעל ידי הלשון הרע הוא התחייב צרעת כפי שנענש הנחש ('צמח דוד' למחבר שו"ת 'בית דוד' חלק א פרשת שמות ד"ה ובענין הנ"ל יובן מ"ש במדרש). לכן מיד אחרי האות של הנחש משה רבינו נענש ממש בצרעת שנאמר "וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג" (שמות ד, ו) ('שמות רבה' ג אות יג, 'רבינו בחיי' שמות ד פסוק ג). ואחרי מעשה זה חזר משה רבינו ועשה שוב את שתי האותות האלו לעיני ישראל במצרים והפעם למען יאמינו בו ('רבינו בחיי' שמות ד, ג).

הלשון הרע מושך על האדם טומאה שמביאה לו את חוֹלי הצרעת

כאשר הדיבור הרע של מספר הלשון הרע עולה למעלה הוא מעורר רוח טומאה שיורדת לעולם הזה (זוהר פרשת תזריע דף מו ע"ב ועל דא וד"ה וכד ההוא, זוהר מצורע דף נג ע"א ד"ה רבי חייא אמר) ונשאבת בגופו ומתגשמת בו ('אור החמה' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א על זוהר תחילת פרשת מצורע דף נג ע"א ד"ה 'ור' חייא פליג' מהרמ"ק) ומטמאה אותו (זוהר פרשת תזריע דף מו ע"ב ועל דא וד"ה וכד ההוא, זוהר פרשת מצורע דף נג ע"א ד"ה רבי חייא אמר) ואת כל האיברים שלו (זוהר פרשת מצורע דף נג ע"א ד"ה רבי חייא אמר) והוא נעשה מצורע. ואז בחינת הנשמה הקדוֹשה מסתלקת ממנו, ועולה בבוּשה ובצער למעלה (זוהר פרשת תזריע דף מו ע"ב ועל דא וד"ה וכד ההוא, זוהר פרשת מצורע דף נג ע"א ד"ה רבי חייא אמר).

בעל הלשון הרע תופס את אומנותו של הנחש שהביא מיתה לעולם ('שם משמואל' לר' שמואל בורשטיין מסוכטשוב פרשת מצורע שנת תרע"ב ד"ה והנה כבר פירשנו), וכמו שבשעת מיתתו של האדם הנשמה מסתלקת ממנו מחמת הטומאה שמטיל מלאך המוות בגופו, כך גם אצל בעל הלשון הרע נשאבת לגופו טומאה כעין זה ורוח הקדוּשה מסתלקת מפניה ('שם משמואל' פרשת תזריע שנת תרע"א ד"ה בש"ס ערכין). ואף שעדיין יש באדם 'נשמת חיים' שהרי הוא נשאר חי, עם זאת יש לכוחות הטומאה אחיזה בו במקום שהסתלק ממנו העניין האלקי, כמו שטומאת מת נאחזת במקום הרֵיק שבו היתה קודם לכן הנשמה הקדוֹשה. ואין כוח ל'נשמת החיים' שבבעל הלשון הרע לעכב בעד כוחות הטומאה ('שם משמואל' לר' שמואל בורשטיין מסוכטשוב פרשת תזריע שנת תרעה ד"ה והנה ענין הצרעת).

כך היא סגולת העבירה הזאת לעורר את הטומאה ולפעול באדם צרעת ('אור החמה' על זוהר תחילת פרשת מצורע דף נג ע"א ד"ה 'ור' חייא פליג' מהרמ"ק). כאשר אותה רוח הטומאה הנמשכת מפני עון הלשון הרע נקראת 'נֶגַע' והחולי עצמו נקרא 'צָרַעַת'. לכן נאמר בפסוקים שני השמות "נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן" (ויקרא יג, ט) וכן "וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע צָרַעַת הִוא" (ויקרא יג, כה) ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת מצורע ד"ה או ירצה לאמר). וכשנאמר על מרים "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף" (במדבר יב, יד), כוונת "יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ" הוא לכוח הטומאה החיצון שנדבק במרים לאחר שהסתלקה ממנה ההשראה הקדוֹשה, והכתוב לימד שכוח החיצון הזה אינו נחשב לפניו יתברך אלא רק כרוֹק תפל שאין בו ממש (הרמ"ד וואלי פרשת בהעלותך פרק יב על הפסוק 'ואביה ירוק').

חולִי הצרעת כיום דבוק בנשמה וגרוע יותר מאשר דבוק בגוף

בימים הראשונים שבהם היו האנשים שלמים וטובים, קדושתם היתה דוחה את כוח הטומאה שנכנס בתוך גופות בני האדם אל החוץ, וצרעתם היתה נראית על עור בשרם לעיני כל ('מזבח אליהו' למחבר 'שבט מוסר' פרשת מצורע ד"ה 'במדרש הנגעים באים בעון לשון הרע' בשם האלשיך הקדוש, 'דברים אחדים' להחיד"א דרוש לא שבת תשובה דף קנח ע"ב ד"ה וכבר כתבו). וכן גם בדורות מאוחרים יותר אם אדם היה מדבר לשון הרע ומצטרע בעוֹר בשרו הרי זה הראה כי ה' אוהבו מצד הקדוּשה שיש בו, ודוֹחה את טומאתו לחוץ ולא מניחה מוסגרת בפנימיוּת נפשו ('מזבח אליהו' פרשת מצורע ד"ה 'במדרש הנגעים באים בעון לשון הרע') ועל כך נאמר "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים" (ויקרא יג, ב) (ראה 'עיר מקלט' על טעמי המצוות פרשת מצורע בחלק מוסרי השל"ה ד"ה 'ענין מצורע מחמת לשון' בהגהה).

אך כיום התמעטה הקדוּשה "כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם" (תהלים יב, ב) ('מזבח אליהו' פרשת מצורע ד"ה 'במדרש הנגעים באים' בשם האלשיך הקדוש) וגדלה הטומאה ('מזבח אליהו' פרשת מצורע ד"ה 'במדרש הנגעים באים'), ולכן לא יכולה הנפש להוציא את כוח הטומאה שיראה החוצה בעוֹר הבשר ('מזבח אליהו' פרשת מצורע ד"ה 'במדרש הנגעים באים' בשם האלשיך הקדוש) ונשארת הצרעת בתוך האדם ('מזבח אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' פרשת מצורע ד"ה 'במדרש הנגעים') קבועה בנפשו ('ראשית חכמה' שער הקדושה פרק יג ד"ה והנה במה שאמר, 'קרית ארבע' לר' רחמים חורי פרשת מצורע דף נ ד"ה 'זאת תהיה תורת המצורע' בשם הרב תפוחי זהב). וזה הטעם שלא נראית היום הצרעת על גופם של מספרי לשון הרע ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב תזריע מצורע ד"ה ענין מצרע). וכך נאמר "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כא, כג), "מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" – אל תקרא 'מצרוֹת' אלא 'מצרעת', ו"נַפְשׁוֹ" היא זו שמצורעת עתה בר מינן ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת תזריע מצורע ד"ה ענין מצרע. וראה זוהר תזריע מו ע"ב ד"ה וההיא נשמתא).

וכל שכן אותם בני אדם המפורסמים בלשון הרע, אין בהם שום נגע בגופם כי כוח טומאתם שׁורה בתוכם והם נעשים חתיכה אחת של איסור עד שאין כוח הטומאה חוצצת בהם כי טמאים הם, ומצא מין את מינו ('מזבח אליהו' פרשת מצורע ד"ה 'במדרש הנגעים באים'). וכשהצרעת היא בנפש האדם זה הרבה יותר גרוע מאשר צרעת בגוף הגשמי ('של"ה הקדוש' מסכת פסחים דרוש ג' לשבת הגדול ד"ה 'וזה הענין של', 'של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת נשא ד"ה 'על כן אחר שהזכיר') אף שלא נרגשת צרעת הנפש לא לבעל הלשון הרע ולא לכל רואיו ('מזבח אליהו' למחבר 'שבט מוסר' פרשת מצורע ד"ה 'במדרש הנגעים באים בעון לשון הרע'). אמנם בכל לילה כאשר נפש בעל הלשון הרע עולה למעלה בעת השינה, כל הקדושים העליונים שׁם בדלים ממנה ומכריזים עליה שהיא טמאה "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא יג, מה). וכך הוא גם לאחר הפטירה אם האדם לא עשה תשובה הראויה ('ראשית חכמה' שער הקדושה פרק יג ד"ה והנה במה שאמר, 'קרית ארבע לר' רחמים חורי מתוניס פרשת מטות דף נ ד"ה 'זאת תהיה תורת המצורע').

ובשעה שרוח הטומאה הזאת שׁורה על האדם אין תפילתו עולה לפני הקב"ה (זוהר פרשת מצורע דף נג ע"א ד"ה ביום טהרתו) והיא כלל לא נשמעת. וגם כל תשובה שיעשה באותה העת לא תתקבל, והכל מחמת ששורה עליו הסטרא אחרא. וזה נרמז בפסוק "וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ" (ויקרא לב, מב) ('קרית ארבע' לר' רחמים חורי מתוניס פרשת מטות בחלק 'דור רביעי' דף נז ד"ה 'ויקרא לה נובח בשמו' בשם ספר 'חוזה דוד' לר' דוד חזן על התהלים מזמור יד), ש"שְׁמוֹ" של אדם הוא הנשמה שלו ('קרית ארבע' לר' רחמים חורי מתוניס פרשת מטות בחלק 'דור רביעי' דף נז ד"ה 'ויקרא לה נובח בשמו' בשם החיד"א בספר 'דבש לפי'. ראה מקור הדברים בספר 'דבש לפי' להחיד"א מערכת ש אות כ) ומורה על עיקר מציאותו ('מעבר יבוק' לר' אהרן ברכיה ממודינא בחלק שפתי רננות פרק כג ד"ה מנהג וד"ה וכתב), והתיבה "לָה" היא ראשי תיבות 'לשון הרע', כי בעל לשון הרע הרי הוא בתפילתו כמו כלב 'הנובח' וצועק 'הב! הב! הב!' שאין תפילתו נשמעת. והטעם לזה "בִּשְׁמוֹ" כלומר ב'נשמתו', לפי שהסטרא אחרא נדבקה בה מכוח הלשון הרע ('קרית ארבע לר' רחמים חורי מתוניס פרשת מטות בחלק 'דור רביעי' דף נז ד"ה 'ויקרא לה נובח בשמו' בשם הרב 'חוזה דוד' על התהלים מזמור יד).

לכן נכתבה התיבה "וְהָיָה" שהיא לשון שמחה (ראה 'בראשית רבה' מב, ג בשם ר' שמואל בר נחמן) בפסוק "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת" (ויקרא יג, ב), כי כשרואה אדם שהנגעים באים בעורו ובבשרו יש לו לשמוח שהגוף הוא זה שלקה ולא נעשה הנגע בנפש, והיא שמחה גדולה ל"אָדָם" שהוא חלק הנשמה. אבל אם הגוף נראה טוב והנפש היא מנוגעת הרי זו צרה, וגם לא מעורר אותו לשוב אל ה' ולתקן את מעשיו כי לא רואה את נגעו. ועל חוטא זה נאמר "מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה" (ישעיה א, ו) שהכוונה על אברי הנפש שלו שהם בעלי מומין מכף רגל ועד הראש, כי אין בהם שלימות רוחנית משם הוי"ה הקדוש אלא השפע הוא מהסטרא אחרא ומאשתו הפלונית שנקראת לילי"ת. ואז במקום 'מְתֹם' מהקדוּשה התמימה, באה הפלונית שהיא גמטריא "מְתֹם" וכל הנפש מוּכה ופצוּעה ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש ל"א שבת תשובה דף קנח ע"ב ד"ה וכאשר נשתרש).

מי שהוא בעל לשון הרע אין לו שום דבקוּת עם הקדוּשה אלא עם 'הקליפה' (הרמ"ד וואלי תהלים טו, ג ד"ה גם הרוצה). לכן צריך להישמר מלדבר עם איש המפורסם בלשון הרע כמו שנשמרים מנשיכת הנחש, כי רוחו היוצאת מפיו של בעל הלשון הרע הזה מטמאת כמו טומאת מת. וכשרוחו יוצאת מפיו היא מתלבשת עם הרוח של המדבר עמו, אף שאינו מרגיש באותה השעה. ואז הרוח הזאת פוגמת את הנפש של המדבר עמו ומעפשׁת אותה ומעלה בה חלוּדה, וגורמת לעשות ליצר הרע מושב קבוע בגוף אותו האדם. וכל זה כי אותה הרוח שהתלבשה בו מאותו בעל לשון הרע היא 'אב הטומאה' להמשיך עמה כל מיני רוחות הטומאה ולגרום עניוּת וכל מיני ייסורים. ודבר זה בדוק ומנוסה ונראה לעין כל ('מזבח אליהו' למחבר 'שבט מוסר' פרשת מצורע ד"ה 'ודע אהובי הקורא').

המספר לשון הרע על חברו מוסר לו את זכויותיו וקונה ממנו את עבירותיו

כל האומר לשון הרע על חברו מנכים לו מזכויותיו ומעבירים אותם לחבר שעליו נאמר הלשון הרע ('חובת הלבבות' לרבינו בחיי שער הכניעה פרק ז' ד"ה ואם מה שספרו עליו). וכן לוקחים עוונות מאותו חבר שעליו נאמר הלשון הרע ('טוב הלבנון' על 'חובת הלבבות' לרבינו בחיי שער הכניעה פרק ז' ד"ה מנחה מזכיותיך) ומעבירים לאדם שדיבר לשון הרע ('חובת הלבבות' לרבינו בחיי שער הכניעה פרק ז' ד"ה ואם מה שספרו עליו). ונמצא שאותו אדם הדובר לשון הרע על חברו קנה 'בחליפין' את חטאיו של אותו חבר תמורת הזכויות והצדקות שלו אשר נדדו והלכו לחברו ('ראש דוד' להחיד"א פרשת שלח לך ד"ה ולהבין סיפיה דקרא, 'צוארי שלל' להחיד"א הפטרת ראה אות ד' ד"ה כל כלי יוצר, 'מדבר קדמות' להחיד"א מערכת ל' אות ח ד"ה לשון הרע). ודבר זה הוא אמת ויציב, שכאשר מדברים רע על החבר הרי מועילים לו ולא מזיקים לו. ואילו היו יודעים בני אדם דבר זה, היו שמחים כאשר שומעים שאומרים עליהם דבר רע כאילו נתנו להם מתנת כסף או זהב ('מגיד מישרים' לר' יוסף קארו פרשת ויקהל אור י"ג לאדר השני ד"ה 'וגם בענין הקמות'. וראה כי רמז לכך בזוהר פרשת משפטים דף קכב ע"א תחילת ד"ה אמר רבי יוסי).

והיה מעשה בחסיד שהזכירו אדם אחד לרעה. וכשנודע הדבר לחסיד הוא שלח לאותו אדם שדיבר עליו כלי מלא מזמרת הארץ, והוסיף וכתב "הגיעני המנחה מזכויותיך ועתה אני גומל לך בזה" ('חובת הלבבות' שער הכניעה פרק ז' ד"ה ואם מה שספרו עליו). וכן אמר המלאך המגיד לר' יוסף קארו שלא ידאג מכל אלו שקמו עליו לדבר נגדו רעה כי הם מועילים לו על ידי זכויותיהם שעברו אליו ('מגיד מישרים' לר' יוסף קארו פרשת ויקהל אור י"ג לאדר השני ד"ה 'וגם בענין הקמות'). שהרי כך הוא הדבר, שכאשר הרשעים מדברים על הצדיק אז הצדיק משתלם במצוות שהיו חסרות לו מתוך הזכויות של אותו רשע שדיבר עליו. ועל צדיק זה נאמר "וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה' וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם ה'" (ישעיה נד, יז), "וְכָל לָשׁוֹן" – כל המדבר עליך לשון הרע, "תַּרְשִׁיעִי" – כלומר תחייב, שהרי תיתן לו את עוונותיך ותיקח ממנו את זכויותיו, כי כך ייסד מלכו של עולם שנאמר "זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה' וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם ה'" ('צוארי שלל' על ההפטרות להחיד"א בהפטרת פרשת ראה אות ד ד"ה כל כלי יוצר).

וכאשר ילך אותו מספר לשון הרע לעולם הבא הוא יגלה כי חסרים לו זכויות בספר זכויותיו, ויאמרו לו כי איבד אותם בעת שדיבר על חברו. ובספר חובותיו הוא ימצא חובות שלא עשה אותם ויאמר "לא עשיתים!" ('חובת הלבבות' 'שער הכניעה' פרק ז' ד"ה ואם מה שספרו עליו) וכאשר יענישוהו על העוונות שנוספו לו, הוא שאוֹג ישאג כי לא מידו היתה זאת ('ראש דוד' להחיד"א פרשת שלח לך ד"ה ולהבין סיפיה דקרא) ויאמר "אני לא עשיתי!" ואז ישיבוהו שאמת שלא עשאם ('מדבר קדמות' מערכת ל' אות ח ד"ה לשון הרע). אלא שהן פעולות האיש אשר שסיפר עליו לשון הרע ('ראש דוד' פרשת שלח לך ד"ה ולהבין סיפיה דקרא) ונוספו לו על מה שדיבר עליו ('חובת הלבבות' שער הכניעה פרק ז' ד"ה ואם מה שספרו עליו). וכך היה מעשה בחסיד אחד שֶׁחֲבֵרוֹ אמר עליו לשון הרע, ובעולם הבא נתנו לו שכר מצוות של חברו. אמר החסיד "אני לא עשיתי את אלו המצוות!" וענו לו שלקחם מחברו אשר אמר עליו לשון הרע ('קרית ארבע' לר' רחמים חורי פרשת מצוררע בחלק בני שלשים דף נ ד"ה 'זאת תהיה תורת המצורע' בשם הרב 'כתנות אור'). ועל צדיק זה נאמר "תִּצְפְּנֵם בְּסֻכָּה מֵרִיב לְשֹׁנוֹת" (תהלים לא, כא) כלומר שעתידים הצדיקים להיות צפונים בסוכת חופה שבגן עדן מחמת "רִיב לְשֹׁנוֹת" על שדיברו עליהם לשון הרע ('חומת אנך' להחיד"א על תהלים לא ד"ה ואפשר לומר).

וכאשר הגיע חברו הרשע אשר דיבר לשון הרע לעולם הבא, הוא אמר שעשה מצוה פלונית אך אין הוא רואה אותה שם! וענו לו "לקחם אותו חסיד שנפטר לפניך" ואמרת עליו לשון הרע ('קרית ארבע' לר' רחמים חורי פרשת מצוררע בחלק בני שלשים דף נ ד"ה 'זאת תהיה תורת המצורע' בשם הרב 'כתנות אור'). גם 'החלוּק דרבנן' שנעשה לאדם אחרי פטירתו מכוח המצוות שלו בעולם הזה – נעשה קרעים למי שהוא בעל לשון הרע. הן מחמת המצוות שלקחו לו אותם אלו אשר דיבר עליהם לשון הרע, והן מחמת העבירות שנוספו שלו אשר הוא לא עשה ('נחל קדומים' להחיד"א פרשת תצוה אות ו' ועיי"ש). ומטעם זה שהמספר לשון הרע מאבד זכיותיו וקונה חובות חברו, הזהיר הכתוב לזכור את מעשה הלשון הרע שהיה עם מרים הנביאה שנאמר "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כד, ט) (עפ"י 'חובת הלבבות' שער הכניעה פרק ז' ד"ה ואם מה שספרו עליו) וממילא יזהר כל אדם לא לדבר בגנותו של אחר (ביאור 'פת לחם' על 'חובת הלבבות' שער הכניעה פרק ז' ד"ה ועל זה).

בעל נפש יחוס על נפשו ועל העולם הבא שלו וירחיק לגמרי מלשון הרע

כל אדם שרוצה לשמור על נפשו ירחיק מלשון הרע הרחק מאוד ('יעלזו חסידים' למחבר ספר 'פלא יועץ' אות מד) בתכלית ההרחקה ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת תזריע מצורע סוף ד"ה ענין מצרע), כי אין צד להימלט מהעונש של הצרעת למדבר לשון הרע כפי שנאמר "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע" (ויקרא יד, ב) (זוהר מצורע דף נג ע"א ד"ה תא חזי. וראה גמ' ערכין דף טו ע"ב), "זֹאת" – הצרעת, היא "תּוֹרַת" – כלומר עונש, "הַמְּצֹרָע" – שהוא 'המוציא שם רע', לפי שהוא מוכרח לקבלה על מנת לנקותו שהרי הקב"ה לא נושא את עוונו ('אור החמה' על זוהר פרשת מצורע דף נג ע"א ד"ה 'זאת תהיה וגומר' מהרמ"ק). וכפי שלמרים הנביאה לא הועילו כל הזכויות להינצל מעונש הצרעת ('רבינו בחיי' פרשת כי תצא פרק כד, ט) וכן אהרן הכהן ומשה רבינו שמיד קיבלו צרעת. ואם כך עלה לגדולי הדור קל וחומר לשאר בני האדם שמדברים לשון הרע ומיד הם מצטרעים, אם לא ב'צרעת הגוף' אזי גרוע מכך ב'צרעת הנפש' (ראה 'של"ה הקדוש' תורה שבכתב תזריע מצורע ד"ה ענין).

הַזָּהִיר באיסור לשון הרע מציל מצרות נפשו בעולם הזה (ספר 'מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי שער תשעה וששים ד"ה ועל דרך האמת) וגם בעולם הבא. כי הצרעת דבוקה בנפש המדבר לשון הרע, ואם חלילה עולה למעלה לאחר פטירתה בלי תשובה אזי כל הקדושים שם בדלים ממנה ואומרים לה 'טמאה!' (קרית ארבע' על התורה לר' רחמים חורי פרשת מצורע דף נ ד"ה 'זאת תהיה תורת המצורע' בשם ספר 'תפוחי זהב'). ועוד כל חלקו בעולם הבא תלוי בזה כפי שאמר דוד המלך "לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם: מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה" (תהלים לד, יב - יד), "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים" – מי האיש החפץ בחיים נצחיים בעולם הבא, "אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב" – שרוצה לראות וליהנות בעולם הבא מעמלו אשר עמל תחת השמש בכל אותם הימים שעשה ופעל בהם מצוות ומעשים טובים, ולא לאבדם ושאיש אחר ייקחם – זאת היא העצה "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה" (תהלים לד, יד) (ביאור 'מרפא לנפש' על 'חובת הלבבות' לרבינו בחיי 'שער הכניעה' פרק ז' ד"ה ואם מה שספרו).

לכן ראוי לו לאדם לשים עצמו בעולם הזה כמו אילם, כי המדבר עלול להיכשל ואיננו מרגיש ('כסא רחמים' להחיד"א על מסכת אבות פרק מ' בחלק 'פירוש' אות ז' ד"ה מוסר). וכל בעל נפש צריך להצטער מאוד כמה חמור הוא עון לשון הרע וכמה קשה העמידה והזהירות בו. ועל דבר זה אמר דוד המלך שהיתה אש בוערת בקרבו שנאמר "חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי" (תהלים לט, ד). לכן היה נמנע דוד המלך אפילו מלְּדַבֵּר טוב על אדם אחר שמא יבוא לידי אבק לשון הרע שנאמר "נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב" (תהלים לט, ג) ('יוסף תהילות' להחיד"א מזמור תהלים לט, א). והיה מרחיק מזה עד שאפילו על בעלי מחלוקת רשעים שמותר לדבר עליהם היה נזהר דוד המלך שלא לדבר שנאמר "אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי" (תהלים לט, ב) ('חוזה דוד' על התהלים מזמור לט ד"ה אמרתי אשמרה דרכי). וכן יעשה כל אדם וינצל מאיסורי לשון הרע בעזרת ה' יתברך, אמן.