צור קשרדלג על צור קשר
חיפושדלג על חיפוש

תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
פרשת חֻקַּת – טהרת פרה אדומה
כל העוסקים בהכנת אפר פרה אדומה היו נטמאים עם בגדיהם שנאמר "וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב: וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא: וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם" (במדבר יט, ז – י). וכן הנוגע "בְּמֵי הַנִּדָּה" העשוי מאפר פרה אדומה היה נטמא שנאמר "וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב" (במדבר יט, כא) (ראה רמב"ם ספר טהרה הלכות פרה אדומה ה, א - ב).
אך לעומת כן כל אדם שנטמא ב'טומאת מת', היה נטהר על ידי שהזו עליו את 'מי נדה' הללו אשר היו עשויים מאפר הפרה ומים חיים שנאמר "וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים: וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי: וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ: וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בַקָּבֶר בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב" (במדבר יט, טז – יט).
ויש להתבונן, איך יתכן כי אפר פרה אדומה מטמא את העוסקים ונוגעים בו, אך כנגד מטהר את האדם הטמא שעליו מזים ממנו?
הסוד של פרה אדומה התגלה רק למשה רבינו עליו השלום
יש סוד אחד בפרה אדומה שהוא נעלם מאוד, ולא נגלה אלא למשה רבינו עליו השלום ('רקנאטי' על התורה תחילת פרשת חוקת ד"ה זאת חקת), כפי שנרמז לו בפסוקים "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה" (במדבר יט, א - ב) שהתיבה "לֵאמֹר" היא ראשי תיבות 'לך אני מגלה רזא' כלומר את הסוד ('פדה את אברהם' לר' אברהם פאלאג'י מערכת הפ'א אות יב ד"ה פרה אדומה). וכן נאמרה התיבה "אֵלֶיךָ" לומר כי למשה אני מגלה את הטעם של פרה, ואילו לאחרים היא תהיה 'חוּקה' בלא טעם ('במדבר רבה' יט, ו). ועוד נרמז בפסוק "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי" (במדבר יט, יז), שראשי תיבות "מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת" יוצא 'משה', לרמוז שהקב"ה יגלה לו את טעמי סוֹדה ('קהלת יעקב' מערכת 'פר' ערך פרה אדומה אות ב) אך לא יגלה זאת לאחרים ('עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' פרשת בשלח דף קא ע"ב ד"ה 'ובמדרש וירהו' מילקוט שמעוני). וכן נרמז בכל פרשת פרה אדומה (כל פרק במדבר יט) שיש בה שלוש מאות ארבעים ושש תיבות כנגד גמטריא 'משה' עם הכולל, ללמד שאליו נגלה הסוד והטעם של פרה אדומה (יין הרקח' לר' אפרים מראדוויל נכדו של מחבר 'מעשה רקח' על התורה בחלק ליקוטים ד"ה בפרשת פרה אדומה מצאתי).
הסוד שקיבל משה רבינו היה בעניין טהרת אפר הפרה, על כך שמי שמזים עליו מי נדה נטהר ואילו הנוגע במי הנדה נטמא (גמ' יומא דף יד ע"א, 'תיקוני הזוהר' תיקון כא דף מח ע"א ד"ה ושלמה, 'רקנאטי' תחילת פרשת חוקת דף קפב ע"ב, ראה 'במדבר רבה' יט אות ה), כי דבר זה הוא מנפלאות ה' יתברך, לעשות דבר והיפוכו ('דרשות על התורה' לר' יהושע אבן שועיב תלמיד הרמב"ן דף סח ע"ב טור ב). ונאסר על משה רבינו לגלות את הסוד כי הוא ניתן רק לו לבדו ('האלשיך הקדוש' פרשת חוקת יט, א – ב, ד"ה עוד יתכן). וזה הטעם שכל המבין דבר בפרשת פרה הרי שהוא אינו 'הסוד' הנסתר, ויש לו רשות לפרסמו ('סמוכים לעד' למחבר 'שבט מוסר' בהקדמה ד"ה אמנם יעקב אע"ה). וכך הם כל סודות הפרה הנוגעות באדמימותה, בתמימותה, בשריפתה בחוץ, בסוד המים שניתנים באפרה, ובטעם של טהרת הטמאים – שבכל אלו אכן התגלו טעמיהם ('רקנאטי' תחילת פרשת חוקת ד"ה זאת חקת) ואינם הטעם 'הסודי' (עפ"י 'סמוכים לעד' בהקדמה ד"ה אמנם יעקב אע"ה).
משה רבינו עשה פרה אדומה אחת בכוונה לפי אותו הסוד שהתגלה רק לו ('כסא רחמים' להחיד"א על אבות דרבי נתן פרק א', 'פני דוד' להחיד"א פרשת חקת ד"ה ובזה אפשר לפרש), לכן אפר הפרה שלו נשאר קיים לעולם (רש"י גמ' פסחים דף עח ע"א ד"ה מעל חטאות 'פני דוד' להחיד"א פרשת חקת ד"ה ובזה אפשר לפרש) וממנו היו מערבבים קצת עם שאר אפר הפרות האדומות שנעשו בעם ישראל במשך השנים ('כסא רחמים' להחיד"א על אבות דרבי נתן פרק א', 'פני דוד' להחיד"א פרשת חקת ד"ה ובזה אפשר לפרש), ועל ידי כן פרתו של משה רבינו היתה מקדשת את כל הפרות האחרות ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת חוקת ד"ה ונקדים הקדמה). דבר זה נרמז למשה רבינו במה שנאמר לו "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה" (במדבר יט, ב) "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ" – תמיד, שבכל פרה שיעשו ייקחו מאפר הפרה שלך ('פני דוד' להחיד"א פרשת חקת ד"ה ובזה אפשר לפרש).
שלמה המלך ביקש לדעת את הסוד הזה של הפרה האדומה, אך ה' לא גילה לו. ועל זה אמר שלמה "כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (קהלת ז, כג) ('מדרש תנחומא' פרשת חוקת אות ו, 'תיקוני הזוהר' תיקון כא דף מח ע"א ד"ה ושלמה) ונרמז בתיבות "וְהִיא רְחוֹקָה" שהן גמטריא 'פרה אדומה' ('מגלה עמוקות' מהדורה תניינא פרשת חקת דרוש ב ד"ה טעם הדבר כמו, 'יין הרקח' לר' אפרים מראדוויל נכדו של מחבר 'מעשה רקח' על התורה בחלק ליקוטים ד"ה בפרשת פרה אדומה מצאתי). שלמה המלך ידע כי הסוד התגלה בעבר למשה רבינו וביקש להיות כמותו (ראה גמ' ראש השנה דף כא ע"ב), כיון שהיתה לו ידיעה שיש בתוכו ניצוץ ממשה רבינו ('פני דוד' להחיד"א פרשת חקת יב ד"ה 'ואני' בשם גורי האר"י ז"ל) ושהוא בחינתו, כפי שנרמז בפסוק האחרון בתורה "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לד, יב), כאשר התיבה "עָשָׂה" בגמטריא יוצא 'שלמה'. וכן נרמז בשם 'משה' שהוא ראשי וסופי התיבות 'משה שלמה'. ועוד שהשם 'שלמה' בעצמו הוא אותיות 'למשה'. לכן רצה גם שלמה המלך לדעת טעם פרה אדומה כמו משה רבינו ('מראית העין' להחיד"א על מסכת הוריות דף ו ד"ה ואם אל סודו תדרוש).
שלמה המלך מצא רמז לכך שהוא יכול להשיג את הסוד הזה של הפרה האדומה בפסוק "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת" (במדבר יט, יז), שראשי התיבות "לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת" הן אותיות 'שלמה'. וכיון שמצא רמז לשמו אז חשב לטרוח ולהבין את טעם פרה אדומה ('פני דוד' להחיד"א פרשת חקת יב ד"ה 'ולקחו') ולהידמות בזה למשה רבינו (יין הרקח' לר' אפרים מראדוויל נכדו של מחבר 'מעשה רקח' על התורה בחלק ליקוטים ד"ה בפרשת פרה אדומה מצאתי). אך אז יצאה בת קול ואמרה לשלמה המלך "וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת" (קהלת יב, י) (ראה גמ' ראש השנה דף כא סוף ע"ב) כלומר אמרה לו שהוא הטיב לראות שיש רמז בפסוק אך טעה, כיון שצריך לעשות את ראשי תיבות של הפסוק ישר כפי שנאמר בפסוק "לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת" שאז זה יוצא התיבה 'למשה' – לרמוז לו שדווקא משה רבינו עצמו ידע את הטעם של פרה אדומה אך לא הוא ('פני דוד' להחיד"א פרשת חוקת תחילת אות יב בשם רבני אשכנז). ואכן לא עלה בידו של שלמה המלך (יין הרקח' לר' אפרים מראדוויל נכדו של מחבר 'מעשה רקח' על התורה בחלק ליקוטים ד"ה בפרשת פרה אדומה מצאתי).
כל סימני הפרה האדומה העידו על התגברות מדת הדין בה
פרה אדומה היתה כולה 'דינים' ('באר מים חיים' פרשת חקת ד"ה והנה הרמז לדברים, 'שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק שמן הטוב פרשת חקת על הפסוק 'דבר אל בני ישראל ויקחו') וכן כל הסימנים שהיו בה העידו על בחינת הדינים (אור החיים הקדוש' במדבר יט, ב ד"ה פרה אדומה) והיא היתה שורש לכל הדינים התחתונים ('אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רלז ע"א ד"ה ת"ח 'במצרים' מהרמ"ק) שמשם נאחזים כוחות הטומאה ('שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק שמן הטוב פרשת חקת על הפסוק 'דבר אל בני ישראל ויקחו'). לכן היא היתה צריכה להיות ממין 'נקבה' הרומזת למדת הדין (ספר 'ציוני' תחילת פרשת חקת) וכן בצבע 'אדוֹם' שהוא ממדת הדין (רמב"ן במדבר יט, ב. ראה 'שער המצות' להאר"י ז"ל תחילת פרשת חקת, וכן 'רקנאטי' פרשת חקת ד"ה ספר הזוהר פרה אדומה) כי כל דבר 'אדוֹם' מורה על מדת הדין ('בראשית רבה' פרשת תולדות סג, ח), כמו בברית מילה שהמוהל מושך את 'הדינים' על ידי מציצת הדם של התינוק במקום שהוא מל ועושה זאת לאחר ששׂם יין אדוֹם בפיו, כי מצא מין את מינו ('כנפי יונה' להרמ"ע מפאנו חלק חמישי סוף סימן כח).
לכן הנביא אמר כלפי ה' יתברך "מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ" (ישעיה סג, ב) כלומר "מדוע אתה מלובש בדין?" ('עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' סוף פרשת נצבים ד"ה הפטרה מדוע אדום) ואמר כך לפי שהוא עתיד אז לנקום בגוים (מלבי"ם ישעיה סג, ב. ראה ישעיה סג, ג- ד). וכן נאמר על ה' יתברך "דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם" (שיר השירים ה, י) "צַח" – הוא כנגד מדת הרחמים, "אָדוֹם" – הוא כנגד מדת הדין. ללמד שבשתי המדות הללו פועל ה' ('עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' שיר השירים ד"ה צח). ואצל עשו הרשע נאמר "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו" (בראשית כה, כה). וכן דוד המלך היה "אַדְמוֹנִי" שנאמר "וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי" (שמואל א' טז, יב). מטעם זה שמואל הנביא שבא למשוח את דוד למלך טעה בו וחשב שכיון שהוא 'אדוֹם' הוא יהיה שופך דמים כמו עשו הרשע, עד אשר אמר לו ה' יתברך שכל מה שדוד המלך עתיד לשפוך דמים זה ברשות הסנהדרין, לא כמו עשו הרשע ('בראשית רבה' פרשת תולדות סג, ח).
וזה הטעם שאמר עשו הרשע ליעקב על מאכל העדשים האדומים "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה" (בראשית כה, ל) כי עשו היה כולו בחינת 'אדוֹם' ('בראשית רבה' עה, ה, 'ילקוט ראובני' פרשת תולדות ד"ה דגל סמא"ל וכל שריו) בכל ענייניו וקנייניו ('נזר הקודש' על בראשית רבה סג, יז ד"ה מיני'). שדהו היתה אדוּמה וכליו היו אדוּמים ושמו היה "אֱדוֹם" וגם מאכלו היה "אָדֹם" ('ילקוט ראובני' פרשת תולדות ד"ה דגל סמא"ל וכל שריו). והוא כמו שָׂרוֹ הס"מ, שהוא גם 'אדמוֹני' ('ספר הליקוטים' למחבר 'סדר הדורות' ערך קרבנות אות מט) כולו אדוֹם ולבושו אדוֹם ('שתי ידות' על התורה פרשת תצוה דף סד ע"א ד"ה על כן כל יודעי דת ודין) ודגלו אדוֹם. וכל חייליו הם דמות 'אש אדוּמה' ('ילקוט ראובני' פרשת תולדות ד"ה דגל סמא"ל וכל שריו) כי מלבושם בגוון אדוֹם ('בראשית רבה' עה, ה, 'נזר הקודש' על בראשית רבה סג, יז ד"ה מיני'), ומהותם וכל מיני אצילותם הוא 'אדוֹם' ('ילקוט ראובני' פרשת תולדות ד"ה דגל סמא"ל וכל שריו). ומטעם זה 'העדשים האדוּמים' הם מאכל של אבלים, כי מחמת צבעם הם באים מכוח שׂרוֹ של עשו שהוא השטן והוא מלאך המוות, וכיון שהמיתה באה משורש העדשים הללו על כן הם נבחרו להיות מאכלו של האָבֵל המתאבל על המיתה ('נזר הקודש' על בראשית רבה סג, יז ד"ה מיני').
לכן התורה ציוותה להתרחק מהדם שצבעו אדום והוא כנגד מדת הדין. והזהירה על כך שבע פעמים בתורה כנגד שבע כוחות הסטרא אחרא שיש לקליפת עשו האדמוני ('וימהר אברהם' לר' אברהם פאלאג'י מערכת ד אות שכא). ומשום כך המקובלים הקפידו שגם מי שלא לובש בגדי לבן בשבת אלא גוונים אחרים, בכל אופן לא ילבש בגדים בגוון אדוֹם שרומז ל'קליפות' ('דעת חכמה' לר' יהודה לייב פוחוביצ'ר שער השבת פרק תשיעי ד"ה 'ועפ"ז נראה' ועיי"ש עוד לגבי השחור). וזה הטעם שגם הפרה שהזוּ ממנה על הטמאים היתה צריכה להיות 'אדוּמה', כי הוא סימן לתגבורת הדינים (אור החיים הקדוש' במדבר יט, ב ד"ה פרה אדמה) ולתוקף הדין ('פרדס רימונים' להרמ"ק שער ערכי הכינויים פרק ט' ד"ה טהרה כלל. ראה ספר 'ציוני' תחילת פרשת חקת). וכן גם שׂערה של הפרה היה צריך להיות אדוֹם, והיה אסור שיהיה בה שתי שׂערות שחורות. ואפילו קרניה ופרסותיה היו צריכות להיות אדוּמוֹת – להורות על הדינים שבה. ואם הן לא היו אדומות אז הפרה היתה פסולה ('אור החיים הקדוש' במדבר יט, ב ד"ה פרה אדמה). והיה אסור שיהיו בה שתי שׂערות לבנות, כיון שהן מורים על הרחמים ואילו הפרה היא כולה דין ('פרדס רימונים' להרמ"ק שער ערכי הכינויים פרק ט' ד"ה טהרה כלל אמר).
הפרה היתה צריכה להיות תמימה ללא שום מוּם ושלא עלה עליה שום עוֹל שנאמר "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (במדבר יט, ב) משום שאם היה בה מום היא לא היתה בכל כוחה המושפע עליה, וכך הוא גם אם היה עוֹלה עליה עוֹל ('מאירת עיניים' פרשת חקת ד"ה הנה לך מה ששמעתי) לפי שהעוֹל ממתק את הדינים, כפי שייסורים של אדם ממתקים ממנו את הדינים (ראה גמ' ברכות דף ה ע"א) שהרי הייסורים בעצמם הם כבר בחינת 'דינים' ('אור החיים הקדוש' במדבר יט, ב ד"ה פרה אדמה). ועוד בזה שהפרה היא תמימה ולא מעלים עליה עוֹל חולקים כבוד ל'מדת הדין' ('רקנאטי' פרשת חוקת ד"ה ספר הזוהר פרה אדומה) (להרחבה על היסורים של האדם ראה מאמרינו לפרשת תולדות – 'מעלת היסורים').
ומטעם זה הצטוה משה רבינו למסור את עבודת הפרה לאלעזר שהיה סגן הכהן הגדול ולא לאהרן שהיה הכהן הגדול שנאמר "וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו" (במדבר יט, ג) והיה זה לפי שכל מעשיה של הפרה רומזים לדין גמור, ואילו הכהן הגדול הוא פנימי מאוד במדת 'החסד'. לכן העבודה ניתנה דווקא לסגן שלו שהוא אמנם מקבל ממדת 'החסד' כמו כל הכהנים אך פחוֹת מהכהן הגדול ('אבן יקרה' למחבר 'הלבוש' על רקנאטי פרשת חקת ד"ה ובגין כך התיהיב לסגן'. וראה פשט הזוהר בפרשת חקת קפ ע"ב ד"ה תא חזי, וכן בזוהר פקודי דף רלז ע"ב ד"ה ורזא דמלה). ודבר זה היה רק בזמן משה רבינו בגלל מעלתו הגדולה של אהרן הכהן. אבל שאר הכהנים הגדולים שהיו במשך הדורות מעלתם היתה פחוּתה מאהרן הכהן והיה להם גם אחיזה 'בגבוּרוֹת', לכן הם יכלו להתעסק במשך הדורות בפרה אדומה ('מקדש מלך' לר' שלום בוזאגלו על זוהר פרשת חקת דף קפ ע"א ד"ה לאטרדא).
על ידי שריפת הפרה הס"מ קיבל את חלקו ורוח הטומאה היתה סרה
לאחר שיצאו עם ישראל ממצרים, הם הלכו מרעה אל רעה. במעשה המתאוננים, בבשר התאוה, במרגלים ובמחלוקת קֹרח. כל זה היה בסיבת יצר הרע שהלך והתגבר בהם עד אשר התפשט בהם 'רוּח הטומאה' שהוא היצר הרע הערל והטמא. ורצה ה' יתברך להוציא מקרבם את הבליעל הזה ולטהר את רוחם ולהעביר את רוח הטומאה מן הארץ. לכן ציווה אותם לקחת פרה אדומה תמימה ולשׂרוף אותה באש, ועל ידי כן לטהר את ישראל מטוּמאתם ולבער את רוח הטומאה מן הארץ ('צרור המור' פרשת פקודי ד"ה 'זאת חוקת התורה'. וראה 'מדרש תנחומא' פרשת חקת אות ח שנרמז לכך).
העברת רוח הטומאה היתה על ידי שהוציאו את הפרה האדומה מחוץ למחנה, כפי שהיו משלחים את 'השׂעיר לעזאזל' אל מחוץ למחנה ('רקאנטי' פרשת חוקת ד"ה ספר הזוהר פרה אדומה, 'רקנאטי' פרשת כי תשא ד"ה ספר הזוהר וכך הוו. ראה תיקוני הזוהר תיקון כא דף מח ע"ב), משוּם שׁשׁם הוא מושב 'החיצוֹנים' ('שפתי כהן על התורה' פרשת חוקת ד"ה עוד נאמר למה מטמאה, ועפ"י ספר 'ציוני' פרשת חקת ד"ה ויקחו אליך פרה). והצטוה אלעזר הכהן לשחוט ולשרוף שם את הפרה לפני הס"מ ולנגד עיניו שנאמר "וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו" (במדבר יט, ג) "לְפָנָיו" – הכוונה לפני הס"מ. וכן שנאמר "וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו" (במדבר יט, ה), "לְעֵינָיו" – הכוונה לנגד עיניו של הס"מ (עפ"י 'גליא רזא' דף ל' ע"ב טור ב). ואז היתה הפרה הולכת לחלקו של הס"מ ('ספר הליקוטים' למחבר 'סדר הדורות' ר' יחיאל הייפלרין ערך קורבנות אות מט).
לכן היו שורפים את כל הפרה בשלמותה שנאמר "אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף" (במדבר יט, ה) לפי שכל הפרה היא חלקו של הס"מ ('גליא רזא' דף ל ע"ב טור ב). וזה הטעם שהוּתרה שֵׂעָרָהּ שחוֹרה אחת בפרה והיא לא פוסלת בזה את הפרה האדומה, לפי שהשׂערה האחת הזו היא כנגד יום אחד בשנה שבו הס"מ אין לו שלטון אז לקטרג, שהוא יום הכיפורים. ולפי זה מובן מדוע נטמא כל מי שנוגע באותם "מֵי הַנִּדָּה" המכילים את אפר הפרה האדומה כפי שנאמר "וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב" (במדבר יט, כא) משום שהוא נוגע ב'קרבן' של הס"מ ('ספר הליקוטים' למחבר 'סדר הדורות' לר' יחיאל היילפרין ערך קורבנות אות מט).
'החיצונים' היו רואים את שחיטת ושריפת הפרה בחוץ, ונהנים ממנה ('מצודת דוד'' להרדב"ז מצוה תלח דוף ד"ה ומפרישין אותו מאשתו), ששריפתה היתה להם כריח ניחוֹח (ספר 'ציוני' פרשת חקת ד"ה ויקחו אליך פרה אדומה). והיה בזה נתינת חלק 'לרוּח הטוּמאה' בתוך טהרתם של ישראל, ועל ידי כך היא לא קטרגה עליהם ('צרור המור' פרשת חקת ד"ה 'ובזוהר הוציאו' בשם הזוהר. ונראה שכוונתו מפשט דברי הזוהר בפרשת פקודי דף רלז ע"ב ד"ה אמר רבי שמעון), והיתה מסתלקת אז רוח הטומאה מן הארץ, כפי שהיה על ידי שילוח 'השעיר לעזאזל' ביום הכפורים ('רמב"ן' במדבר יט, ב ד"ה 'וכבר כתבתי', רמב"ן ויקרא טז, ח ד"ה ומפני זה אמרו רבותינו. אמנם ראה דעות נוספות על מעשה שריפת הפרה ב'פרדס רימונים' להרמ"ק שער ערכי הכינויים פרק ט ד"ה טהרה כלל אמר, 'מגיד מישרים' למלאך המגיד של ר' יוסף קארו פרשת חקת ד"ה ורזא דפרה אדומה, 'שער המצות' להאר"י ז"ל תחילת פרשת חוקת סוף ד"ה דין אפר הפרה, 'אור החמה' על זוהר פקודי דף רלז ע"א ד"ה ת"ח במצרים וכן שם בע"ב ד"ה אר"ש אע"ג, 'מקדש מלך' על זוהר פרשת חקת דף קפ ע"א ד"ה לאטרדא).
ומחמת שכוחות הטומאה היו 'מתפרנסים' משריפת הפרה, לכן הצטווּ לשים את 'אפר הפרה האדומה' מחוץ למחנה ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה תלו ד"ה עוד יש בזה סוד עמוק, ביאור 'אבן יקרה' למחבר 'הלבוש' על ספר 'רקנאטי' פרשת חקת ד"ה 'השורף אותה יכבס בגדיו') שנאמר "וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַֽעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא" (במדבר יט, ט), ובזה קיימו ישראל את הציווי "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" (דברים כג, טו) ('טעמי המצוות' לרקנאטי מצוות עשה מצוה לעשו' בענין פרה אדומה, ביאור 'אבן יקרה' למחבר 'הלבוש' על 'רקנאטי' על התורה פרשת חקת ד"ה 'השורף אותה יכבס בגדיו'). ולא היו מכניסים מאוּמה מהאפר של הפרה לתוך העזרה במקדש (רמב"ם ספר הטהרה הלכות פרה אדומה פרק ג, ד).
במעשה שריפת הפרה האדוּמה היו מעבירים את רוח הטומאה (ספר 'ציוני' פרשת חקת ד"ה ויקחו אליך פרה אדומה) ואז כוחות הטומאה שהיו שׁוֹרים קודם לכן על הפרה שָׁרוּ עתה על העוסקים בה ('מגלה צפונות' למחבר 'שבט מוסר' חלק ג' פרשת חקת ד"ה והנה בחיבור אחר). לכן כולם היו נטמאים (ספר 'ציוני' לר' מנחם ציוני פרשת חקת ד"ה ויקחו אליך פרה) משלב שריפת הפרה והלאה. כולל השורף, המשליך עץ ארז אזוב ושני תולעת לשריפה, האוסף את האפר, הנוגע והנוֹשא ('ספורנו' במדבר יט, ב ד"ה ראשונה. ראה רמב"ם הלכות פרה אדומה ה, ב). ומחמת כן שורף הפרה גם היה צריך לכבס את בגדיו ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה תלו ד"ה עוד יש בזה סוד עמוק) וכן עשו כל שאר העוסקים בה שנאמר "וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא: וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו" (במדבר יט, ז – י) (עפ"י במדבר יט, ז – י). ואחר כך העוסקים בה היו נטהרים מטומאתם ומעבירים מעליהם את 'רוח הטומאה' שדבקה בהם ('מאירת עיניים' לר' יצחק דמן עכו תלמיד הרמב"ן פרשת חוקת ד"ה טעם טומאת מת).
בתוך 'אפר הפרה' היה נמשך כוח טומאה ובו מדת הדין הקשה
כל העוסקים בשריפת הפרה היו מתכוונים להמשיך 'כח טומאה' שיהיה טמון בה בכוח אך לא בפוֹעל, כדי שתוכל לפעול את פעולת הרחקת הטומאה כאשר יזוּ מאפרה על הטמאים. לכן היה הכהן עומד על גבה בשעת שחיטתה ושריפתה, ובזה נמנע מהטומאה להידבק באפר הפרה בפוֹעל. וכן היו מוסיפים לשריפת הפרה חתיכת 'עץ ארז' שהוא גבוה מכל האילנות, בשביל שלא תגבה בה יותר מידי הטומאה. וגם היו מוסיפים 'אזוב' שהוא נמוך, בכדי שלא תתבטל בה הטומאה ('שפתי כהן על התורה' תלמיד תלמידו של האר"י ז"ל פרשת חוקת ד"ה עוד נאמר למה מטמאה).
ומטעם שהמשיכו לאפר הפרה רק טומאה 'בכוח' ולא 'בפועל', לכן גם העוסקים שנטמאו בה נטמאו רק טומאה קלה עד הערב ולא טומאה חמורה ('שפתי כהן על התורה' פרשת חוקת ד"ה עוד נאמר למה מטמאה). והיו אז מתקבצים 'דינים' באפר פרה אדומה ('אור החיים הקדוש' במדבר יט, ב ד"ה פרה אדמה) ונדבקים בה 'כוחות החיצונים' שהיו סובבים מחוץ לחומת ירושלים בסוד "יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ" (תהלים קכה, ב) ('שם משמואל' לר' שמואל בורשטיין האדמו"ר מסוכטשוב פרשת כי תשא שנת תרע"ב דף רכז), והיה נהיה האפר פרה אדומה ל'מדת הדין הקשה' ('גליא רזא' דף יא ע"א טור א), שהיא המידה הגורמת לכל הטומאות ('רבינו בחיי' במדבר יט, ב ד"ה ועל דרך הקבלה).
אחר כך ערבבו את האפר ביחד עם 'מים חיים', לפי שהטומאה שעל האדם היא 'בת מלך' ויוצאת דווקא על ידי 'מים חיים' שלא עשו בהם מלאכה ('שפתי כהן על התורה' פרשת חוקת ד"ה ומזין בשלישי). האפר היה ניתן על גבי המים החיים ולא המים החיים על גבי האפר, על מנת שיֵרָאֶה חלקם של 'החיצונים' כלפי חוץ. שכשם שהבשר של הפרה האדומה נשרף מחוץ למחנה והם נהנו ממנו ובזה הסתלקה רוח הטומאה, כך גם כאשר יזוּ על הטמא תסתלק מעליו רוח הטומאה ('מצודת דוד' מצוה תלח סוף ד"ה ומפרישין אותו מאשתו).
ולכן האפר עם המים החיים היו נקראים "מֵי נִדָּה" כפי שנאמר "וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא" (במדבר יט, ט) לפי שהם היו מנדים ומרחיקים את 'החיצונים' מן הקדוּשה (ראה זוהר פרשת חקת דף קפא ע"א ד"ה ועל דא). והמים עם האפר של הפרה האדומה היו נקראים גם "חַטָּאת" כפי שנאמר "לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא" (במדבר יט, ט) לפי שבשוֹרשם הם היו מ'החיצונים' עצמם שכל החטאים באים מצידם (הרמ"ד וואלי פרשת חוקת פרק יט ד"ה והיתה לעדת בני ישראל).
'כח הטומאה' שבאפר הפרה היה מטמא את הטהורים ומטהר את הטמאים
כל 'הקליפות' בבריאה התגדלו עם דבר טוב שהיה בתוכם כמו האוֹר שיצא מתוך החוֹשך בראשית הבריאה, וכן אברהם אבינו שיצא מאביו תרח. ואין לקליפות מעלה אלא בשביל הדבר שבתוכם הגדל עימם. וכשם שהעולם עושים כבוד לקליפה הגשמית החיצונית של הפרי בזכות חלק הפרי השוכן בתוכה, כך הוא גם הסטרא אחרא שעושים לו כבוד ו'חנופה' בשביל הטהרה שהיתה טמונה בו קודם שנברא העולם. זה הטעם שהקב"ה צִווה למשה ואהרן שידברו לפרעה בלשון של כבוד ('גליא רזא' לר' אברהם תלמיד האר"י ז"ל דף יא ע"א).
ומשום שיודע הסטרא אחרא שכל הכבוד שיש לו בעליונים הוא בשביל הטהרה שיצאה ממנו – על כן הוא רודף אחרי צד הטהרה. לכן אם יבוא אדם שהוא טהור ויתקרב אל אפר הפרה האדומה שהיא מדת הדין הקשה, אזי תכף צד הטומאה שבאפר ידלג על גבי אותו האדם הטהור משום שנוח לו להידבק עם צד הטהרה יותר מכל צדדי הטומאה שלו ('גליא רזא' דף יא ע"א). וזה הטעם שאדם טהור אשר רק נגע ב"מֵי הַנִּדָּה" מיד נטמא שנאמר "וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב" (במדבר יט, כא) (ראה משנה מסכת כלים א, א – ב) כי רוח הטומאה הקשה שבאפר הפרה מטמאה את המתעסקים בה. ואחר כך צריכים טהרה ממנה ('זרע ברך' לר' ברכיה ברך חלק ב פרשת מצורע דף קמא ד"ה ולפע"ד אפשר בזה לתת טעם לאפר).
וכאשר מזים מהאפר של הפרה האדומה על הטמא ועל ידי כך קרב 'אפר הפרה' לאדם, אזי מדלגת מדת הדין הקשה שבאפר הפרה על הטמא, ואז כנגדה מדלגת הטומאה שהיתה שורה על האדם הטמא ומתחברת עם 'האש התקיפה' שבאפר הפרה האדומה שהזוּ על האדם, לפי שכל מין הולך אחר מינו ('גליא רזא' דף י' ע"ב וכן דף יא ע"א) ובפרט שרוח הטומאה שבאפר הפרה קשה יותר מרוח הטומאה שעל האדם ('זרע ברך' חלק ב פרשת מצורע דף קמא ד"ה ולפע"ד אפשר בזה לתת טעם לאפר פרה). וכך למעשה 'טומאת המת' שהיתה חופפת על האדם מבחוץ נמשכת ויוצאת ממנו ונדבקת בטיפות המים שהזוּ עליו ('שם משמואל' פרשת כי תשא שנת תרע"ב דף רכז. וכן אפשר לפרש בפשט דברי הזוהר בפרשת פקודי רלז ע"ב ד"ה 'ודא הוא' ובזוהר חקת דף קפא ע"א סוף ד"ה כיון שעבדי), ונמצא כי הטומאה שהיתה באפר הפרה 'בכוח' שאבה את הטומאה שעל האדם ('שפתי כהן על התורה' פרשת חוקת ד"ה עוד נאמר למה מטמאה), ואילו האדם נטהר ונתלבן מטומאת המת ('גליא רזא' דף י' ע"ב וכן דף יא ע"א) ונשאר כולו טהור ('שם משמואל' פרשת כי תשא שנת תרע"ב דף רכז. וכן אפשר לפרש בפשט דברי הזוהר בפרשת פקודי רלז ע"ב ד"ה 'ודא הוא' ובזוהר חקת דף קפא ע"א סוף ד"ה כיון שעבדי).
ודבר זה הוא כמו מָשָׁל הכלב, שכאשר הכלב רואה את אדונו תכף הוא מניח לאותו אחד שלא הכירו כל כך אפילו שנתן לו פעם או פעמיים לאכול – והולך מיד אל אדונו שרגיל בו. וכך גם נוהגת הטומאה שעל גוף האדם כאשר היא עוזבת אותו ועוברת אל הטומאה שהזוּ על האדם ('גליא רזא' דף י' ע"ב וכן דף יא ע"א). ולפי זה אפשר להבין מדוע אם היזוּ 'מי נדה' על אדם טמא בטומאת מת ונגע בו אפילו כלשהו מהמים, בכל מקום בעוֹר בשרו ואפילו רק בראש אצבעו – עלתה לטמא ההזאה והוא נטהר (ראה רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק יב, א), כי כבר עברה הטומאה אל הטיפות שנגעו בגוף האדם, והוא אינו זקוק לעוד הזאה על מנת להיטהר (לדעות נוספות בדרכי טהרת מי נדה ראה 'טעמי המצוות' להרדב"ז מצוה תלח ד"ה והמילוי והקידוש, וכן 'כלי יקר' במדבר יט, כא, 'עץ החיים' על טעמי המצוות לר' יהודה בן חנין מצוה רלג ד"ה ועל דרך האמת).
הנטהר באפר פרה אדומה מתקדש מאוד ויכול לעסוק ב'קבלה מעשית'
תשע פרות אדומות נעשו משעה שהצטווה משה רבינו על מצות פרה אדומה – פרה ראשונה עשה משה רבינו, פרה שניה עשה עזרא הסופר, פרה שלישית ופרה רביעית עשה שמעון הצדיק, פרה חמישית ופרה שישית עשה יוחנן כהן גדול, פרה שביעית עשה אליהו עיני בן הקוף, פרה שמינית עשה חנמאל המצרי, פרה תשיעית עשה ישמעאל בן פאבי (משנה מסכת פרה פרק ג משנה ה, 'רבינו בחיי' תלמיד הרשב"א במדבר יט, ב ד"ה ומצינו שנעשו, 'קהלת יעקב' לר' יעקב צבי יאליש במערכת פר ד"ה 'פרה אדומה' בשם רבינו בחיי), כאשר הפרה התשיעית היתה בתקופה שחרב בית המקדש השני ('רבינו בחיי' במדבר יט, ב ד"ה ומצינו), וכשגלו ישראל לבבל הם הוליכו עמהם את אפר הפרה ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי שבת פרה דף שמח ע"א ד"ה 'וגם אחר שנחרב הבית' בשם הרא"ש). וכך היה בידי הקדמונים אפר פרה אדומה גם אחרי שנחרב המקדש ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי שבת פרה דף שמח ע"א ד"ה 'וגם אחר שנחרב הבית' בשם הרב 'משנה למלך' פרק ג הלכות אבלות).
התנאים והאמוראים היו נטהרים מטומאת מת על ידי אפר פרה אדומה שהיה בידיהם ('כסא רחמים' להחיד"א על 'אבות דרבי נתן' פרק לה ד"ה מעולם לא נפגע. וראה נידה דף ו' ע"ב, וחגיגה דף כה ע"א – שהיו נטהרים בגליל, וכן גמ' ירושלמי סוטה פרק ב' הלכה ב' - על ר' טרפון שטיהר שלושה מצורעים). ומחמת כן אף האמוראים היו קדושים מאוד ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת א אות כו, עיי"ש, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי שבת פרה דף שמח ע"א ד"ה 'וגם אחר שנחרב הבית' בשם 'מדבר קדמות' להחיד"א) וטהורים, ובכוח טהרתם אז באפר פרה אדומה הם יכלו לעלות לפרד"ס שהוא ב'עולם היצירה' הרוחני ('שערי קדושה' לרבינו חיים ויטאל חלק ג שער ו ד"ה ועניין השוערים. ראה גמ' חגיגה דף יד ע"ב), ויכלו לעסוק בקבלה מעשית על ידי שמות הקודש, וכפי שהשתמשו ר' ישמעאל ור' עקיבא בשמות נוראים לעניין הזכירה ופתיחת הלב ('שער רוח הקודש' להאר"י ז"ל דף מא טור א' ד"ה תקון ג').
אפר פרה אדומה שהיה בימי האמוראים ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי שבת פרה דף שמח ע"א ד"ה 'וגם אחר שנחרב הבית' בשם הר"ש הלכות חלה) אבד לגמרי עד ימיהם של חכמי הגמרא אביי ורבא, ואז הפסיקו להיטהר. לכן אחר כך החכמים גם לא היו משתמשים יותר בעליות אל הפרד"ס ('שערי קדושה' לר' חיים ויטאל חלק ג שער ו ד"ה ועניין השוערים). וכן מאז אין יותר רשות להשתמש 'בשמות הקדוֹשים' ('שער רוח הקודש' להאר"י ז"ל דף מא טור א' ד"ה תקון ג') או ב'השבעוֹת' כמו הקדמונים ('וימהר אברהם' לר' אברהם פאלג'י מערכת הפ"א סימן קפו בשם 'ילקוט ראובני') לפי שכל בני האדם הם טמאי מתים, והמשתמשים כיום בשמות אלו עונשם גדול ('שער רוח הקודש' להאר"י ז"ל דף מא טור א' ד"ה תקון ג'). ועוד ש'הקליפות' נדבקות באדם המתקרב להשיג 'קבלה מעשית', ושומר נפשו ירחק מהם ('שערי קדושה' לר' חיים ויטאל חלק ג שער ו ד"ה ועניין השוערים).
חוסר הטהרה שעל ידי 'אפר הפרה' מעכב את האדם מלהתקדש ולפרוֹשׁ מדרכי העולם, עד שאפילו אם יטרח טורח גדול לא יעלה בידו. ומה שהיה על האר"י ז"ל רוח הקודש מופלאה, היה זה משום שזכה להיטהר באפר פרה אדומה על ידי אליהו הנביא זכור לטוב, ומחמת ענוותנותו היה מעלים הדבר הֶעְלֵם נמרץ ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת א' אות כו). אמנם לעתיד לבוא תהיה עוד פרה אחת שהיא הפרה האדוּמה העשירית, וישרוף אותה מלך המשיח ('רבינו בחיי' במדבר יט, ב ד"ה ומצינו שנעשו, 'קהלת יעקב' מערכת פר ד"ה 'פרה אדומה' בשם רבינו בחיי) כדי לטהר את טמאים. ובעת תחיית המתים, יזו גם על אותם 'ישני אדמה' שקמו לתחייה, כדי לטהרם מטומאת מלאך המוות שקיבלו בשעת המיתה. לכן התיבות "פָרָה אֲדֻמָּה" נכתבו בתורה בכתיב חסר שנאמר "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם" (במדבר יט, ב) לרמוז על 'ישני אדמה' ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי דף שמז ע"ב ד"ה 'אשר על כן צריכין' בשם ה'ילקוט דוד'). וכן יהיה במהרה בימינו, אמן.