פרשת דברים – קדושת ארץ ישראל

ארץ ישראל הובטחה לאברהם שנאמר "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (בראשית יב, ז) וכן הובטחה ליצחק שנאמר "כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ" (בראשית כו, ג) וכן הובטחה ליעקב שנאמר "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" (בראשית כח, יג). וכאשר עם ישראל הגיעו סמוך לכניסה לארץ, משה רבינו אמר להם שהם עומדים לממש את ההבטחה שנתן ה' יתברך לאבות הקדושים שנאמר "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם" (דברים א, ז - ח).

ויש להתבונן, מהי מעלתה וקדושתה של ארץ ישראל אשר הובטחה לאבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב, אל מול שאר הארצות בעולם?

ארץ ישראל מונהגת על ידי ה' יתברך ולא על ידי שׂרי אומות העולם

בתחילה ארץ ישראל היתה תחת רשות 'הסטרא אחרא' ('מעשה רוקח' על התורה לר' אלעזר רוקח פרשת כי תבוא ד"ה 'בפסוק והקמות') עד העת שֶׁעָם יִשְׂרָאֵל נכנסו אליה בימות יהושע בן נון ואז החלה להיות ארץ ישראל ('שער החצר' לר' דוד בן שמעון סימן שמט ד"ה 'אכן יבואר' מ'אהבת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ) מונהגת ונשלטת על ידי הקב"ה לבדו בצורה ישירה וללא שום גורם שחוצץ. זה הטעם שהאוויר של ארץ ישראל מַחְכִּים את האדם (ראה גמ' בבא בתרא דף קנח ע"ב), כי אין דבר החוצץ בין ארץ ישראל שהיא רשותו של הקב"ה לשמים. ואילו בחוץ לארץ שולטים השׂרים הרוחניים של מעלה והם מהווים חציצה בין בני האדם לשמים ('קול בוכים' לר' אברהם גלנטי דף י ע"ג, 'נחל קדומים' להחיד"א פרשת ויחי אות ג. וראה באריכות על השׂרים ברמב"ן פרשת אחרי מות פרק יח, כה). וזאת הסיבה שכל התפילות והמצוות בארץ ישראל עולות ישירות בלי שום תערובת של סטרא אחרא ('דבש לפי' להחיד"א מערכת א' אות כה) עד שאפילו כשיחיד מתפלל בארץ ישראל בלי כוונה שלימה – קרובה להיות תפילתו נשמעת ('בית אלקים' להמבי"ט פרק ה' ד"ה וענין קביעות המקום).

כיון שאין ארץ ישראל מקום שליטת השׂרים של מעלה אלא שליטת ה' לבדו, לכן השׂרים הללו נחשבים 'נֹכרים' בארץ ישראל כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵֽכַר הָאָרֶץ" (דברים לא, טז). משום כך כאשר הכּוּתִיים טעו בזה ועבדו בארץ ישראל 'אלהים אחרים' וה' שלח בהם אריות לכלותם, אז נאמר עליהם "לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹקֵי הָאָרֶץ וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹקֵי הָאָרֶץ" (מלכים ב' יז, כו). וזה גם מה שאמר משה רבינו "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָֽר" (דברים לב, יב), כלומר שלא יהיה רשות לשום שׂר משרי האומות לשלוט בארץ ישראל (ספר 'ציוני' למקובל ר' מנחם ציוני פרשת אחרי מות ד"ה ומזרעך לא תתן להעביר) כי הארץ היא רק של הקב"ה לבדו, ומזה גם נובעת קדושתה בשנה השביעית היא שנת השמיטה ('שתי ידות' על התורה לר' אברהם חזקוני פרשת בהר דף צ ע"ב ד"ה המאמר הזה הוא).

בין הרקיע של ארץ ישראל לרקיע של ארצות העמים יש שתי מחיצות רוחניות מבדילות הנקראות 'סגדון' ו'מגדון', והן נמשכות למעלה עד כיסא הכבוד. שבעים השׂרים הרוחניים של אומות העולם עומדים בריחוק אלפיים אמה מהמחיצות, ואין להם רשות להיכנס בתוך שתי המחיצות אל הרקיע של ארץ ישראל. אמנם כאשר נגזרה גזירת החורבן של בית המקדש ניתן רשות לשׂר של פרס לשׂר של יון ולשׂר של אדוֹם ולחבריהם להיכנס בתוך המחיצוֹת, ואז כנגדם נכנסו גם הגויים למטה לתוך ארץ ישראל ולתוך ירושלים. ועל זה אמר המקונן "כִּי רָאֲתָה גוֹיִם בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ אֲשֶׁר צִוִּיתָה לֹא יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ" (איכה א, י), "גוֹיִם" – הם אותם שבעים שׂרים רוחניים, שבאו בתוך "מִקְדָּשָׁהּ" – הוא התחום הקדוֹש שכנגד אויר ארץ ישראל, "אֲשֶׁר צִוִּיתָה לֹא יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ" – שלא יבואו באותו מקום שהוא מיוחד לך ('קול בוכים' לרבי אברהם גלאנטי בהקדמה ע"ג וכן בדף י ע"ג, 'ילקוט חדש' ערך 'ארץ ישראל וחוצה לארץ' אות נד ואות נז).

דוד המלך ראה וידע ברוח קודשו כי כך יהיה בעת חורבן בית המקדש, והיה אומר כמתאונן בקול מר וצועק "מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹקִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ" (תהלים עט, א), "בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ" – הם אותם שׂרים הרוחניים של האומות אשר מחמת עוונות התחתונים ניתן להם רשות לבוא בתוך תחום ארץ ישראל, כאשר לפני כן לא היה להם רשות להיכנס ('קול בוכים' לרבי אברהם גלאנטי בהקדמה לספרו ע"ג) (להרחבה על השׂרים של אומות העולם ראה מאמרינו לפרשת בהעלותך – 'שבעים הזקנים'). ואז כאשר ניתן לשׂר שלהם לשלוט על עם ישראל ועל ארץ ישראל, ממילא באו גם הגוים בארץ אל בית המקדש למטה. וכיון שהיה זה בציווּיוֹ של הקב"ה לכן זה נחשב כאילו הוא בעצמו עשה זאת שנאמר "עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם" (איכה ב, יז) ('כתם פז' על זוהר פרשת נח דף סא ד"ה אמר רבי אלעזר ואפילו בההיא שעתא).

האויר של ארץ ישראל קדוש והאויר של חוץ לארץ טמא

הקב"ה עשה סימן היכר להבדיל בין האויר הקדוש של ארץ ישראל לבין האויר הטמא של חוץ לארץ, בכך שבכל צד של ארץ ישראל יש מים: מצד מזרח – נהר הירדן, מצד מערב – הים הגדול, מצד דרום – נחל מצרים שהוא הנילוס, מצד צפון – נהר פרת. והכוונה בזה היא להראות שהנכנס לארץ ישראל צריך לטבול ולטהר עצמו תחילה ואחר כך להיכנס לארץ הקדוֹשה ('טוב הארץ' לר' נתן שפירא פרק 'מעלת ארץ ישראל וישיבתה' ד"ה 'היות התפילה של ארץ ישראל', 'מדרש תלפיות' סוף ענף ארץ ישראל). ולזה נאמר "לְדָוִד מִזְמוֹר לה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ: כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ: מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ" (תהלים כד, א – ג), "הָאָרֶץ" – היא ארץ ישראל (ראה זוהר פרשת וארא דף כב סוף ע"ב ד"ה רבי יוסי) ש"עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ" ('שער החצר' לר' דוד בן שמעון סימן סא ד"ה בכל גבולי א"י). וְעוד יַמִּים אלו שסביבות ארץ ישראל גם רומזים על כך שאי אפשר להיכנס ל'ארץ החיים' למעלה אלא אם עוברים קודם דרך 'נהר דינור' ('מגלה עמוקות' מהדורא בתראה פרשת תרומה סימן יח אות ט ד"ה לכן הוצרכו).

ההתקדשות בכניסה לארץ ישראל נצרכת ביותר, משום שבלילה הראשון שנכנס האדם מחוץ לארץ אל תוך גבול ארץ ישראל מתחלפת נפשו והוא מקבל נפש בדרגה גבוהה יותר ומעולה יותר. וכנגד זה אם האדם ייצא מארץ ישראל לחוץ לארץ, יפסיד את נפשו ויקבל נפש נמוכה וגרועה יותר ('חסד לאברהם' מעין שלישי נהר יד עיי"ש. וראה בספר 'טוב הארץ' לר' נתן שפירא פרק 'פגם היוצא מארץ ישראל לחו"ל'). לכן לאחר שעלה יצחק אבינו מארץ פלשתים, שהיא בדרגה פחוּתה במעלות ארץ ישראל, אל "בְּאֵר שָבַע" שהיא בתוך גבולות ארץ ישראל ובמעלה הגבוהה של ארץ ישראל כפי שנאמר "וַיַּעַל מִשָם בְּאֵר שָבַע" (בראשית כו, כג), מיד התגלה אליו ה' בלילה בדברי נבואה כפי שנאמר "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בַּלַּיְלָה הַהוּא" (בראשית כו, כד). ו'הנבואה' שבאה לו דווקא בעת כניסתו לגבולות הארץ היתה על מנת ללמדו על השינוי הרוחני שחל בו בעת שהתחלפה נפשו בנפש מעולה יותר – באותו הלילה הראשון לאחר כניסתו לתחומי ארץ ישראל ('אגרא דכלה' פרשת תולדות ד"ה ויעל משם).

האויר הקדוש של ארץ ישראל יכול להגיע לחוץ לארץ כאשר כל עם ישראל מכונסים במקום אחד. לכן כשעם ישראל היו במצרים, האויר של ארץ ישראל היה עמהם. ויעקב ויוסף שנפטרו שם מתו 'באויר' של ארץ ישראל. משום כך הם לא רצו להישאר קבורים במצרים אחרי שעם ישראל ייצאו משם, כי ידעו שאוירה של ארץ ישראל תסתלק והארץ תישאר בטומאתה ('שער החצר' לר' דוד בן שמעון סימן תקו ד"ה 'הנה כתבתי' בשם השל"ה הקדוש. ועיי"ש שם שהביא כמה רמזים נחמדים בזה). וכן כאשר ישראל הלכו ארבעים שנה במדבר, היה האויר של ארץ ישראל עמהם. לכן הקימו שם משכן והקריבו קרבנות ולא היו נקראים 'שחוּטי חוּץ' כי היה עמהם מהאויר של ארץ ישראל. וישראל החכימו מאוד מהאויר והיו נקראים 'דור דעה' (ראה זוהר פרשת בשלח דף סב סוף ע"ב ד"ה וכדין מתברך). ולכן ה' הקיפם בענני כבוד ולא היו נצרכים להביט לשמים על מנת להחכים. וכן מחמת קדושת האויר שעמהם היו נענשים במדבר מיד כשחטאו ('שער החצר' סימן תקסב בשם 'מגלה צפונות' בפרשת זאת הברכה. ועיי"ש עוד בזה ואכמ"ל).

ארץ ישראל לא סובלת את מי שיש לו פגם בקדושה ומקיאה את החוטאים

בשל מעלתה של ארץ ישראל, מי שהיה לו אפילו מעט חיסרון 'בקדוּשת ישראל' בדורות ראשונים, לא זכה לקבורה רגילה בארץ ומי שהיה שמור 'בקדוּשת ישראל' זכה להיקבר בארץ. יעקב אבינו – לא התחתן עם תִמְנַע אחות לוֹטן על אף שבאה לפניו, לכן זכה שנקברו גם גופו וגם עצמותיו בארץ ישראל. יוסף הצדיק – לא היה עם אשת פוטיפר למרות התגרוּתה בו, אך מכל מקום יצאו ממנו עשרה טיפות מבין אצבעות ידיו לכן רק עצמותיו נקברו בארץ ישראל ולא כל גופו. משה רבינו – טרם היותו מנהיג של עם ישראל נשׂא 'אשה כּוּשית' שהיתה אלמנתו של מלך כּוּש, לכן לא גופו ולא עצמותיו נקברו בארץ ישראל, וזה על אף שרק קידשה ולא היה עמה. ועל כך דיברו מרים ואהרן במשה רבינו "אֹודֹות הָאִישָּה הַכֻּשִׁית אֲשֶר לָקָח" (במדבר יב, א) שאחרי ששמעו את נבואת אלדד ומידד שמשה עתיד למות ויהושע מכניס לארץ (ראה רש"י במדבר יא, כז) תלו זאת באישה הכּוּשית שלקח לו בקידושין ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת בהעלותך).

וכן מה ששניים וחצי השבטים לא קיבלו נחלה בארץ ישראל, היה בגלל חיסרון בתחילת יצירתם. שבט ראובן – משום שאבי השבט ראובן בא לעולם בזמן שיעקב אבינו חשב שרחל נמצאת עמו באותו הלילה, למרות שלמעשה היתה זו לאה. שבט גד – משום שזילפה אמו של גד נִיתנה ליעקב אבינו ללא התייעצות אתו לפני כן, מה שאין כן עם בלהה ששם התייעצה רחל אימנו עמו לפני שנתנה לו אותה. חצי שבט מנשה – משום שיוסף הצדיק היה אביו של מנשה, ונשׂא לאישה את אסנת שֶׁאִמָּהּ היתה דינה ואביה היה שׁכם בן חמור. לכן נמצא שברֶבַע מזרעם היה מעט פגם בגלל הסבא 'שכם בן חמור', ויצא החיסרון בחצי משבט מנשה שהוא רבע מאפרים ומנשה יחד ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת מטות, 'מדרש תלפיות' ענף ארץ ישראל ד"ה למה לא, 'אגרא דכלה' פרשת שלח ד"ה למטה יוסף) ורמז לכך בפסוק "כִּי מִגְרָעוֹת נָתַן לַבַּיִת סָבִיב חוּצָה" (מלכים א' ו, ו) "מִגְרָעוֹת" – ראשי תיבות 'מנשה גד ראובן' ונשארה התיבה 'עִווּת' בכתיב חסר – כלומר עִווּת שהיה בהם גרם שנשארו "חוּצָה" לארץ ישראל ('דבש לפי' להחיד"א מערכת פ' אות לג ד"ה וגורי האר"י ז"ל) (להרחבה על מעשה דינה ואסנת ראה מאמרינו לפרשת וישלח – 'מעשה דינה בת יעקב').

וכן אם חלילה אדם חוטא בגופו אז קדושת ארץ ישראל לא סובלת אותו ויכולה להקיא אותו ממנה, בין אם הוא גוי ובין אם הוא יהודי, וזה כפי שנאמר "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָה כַּאֲשֶר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא יח, כח) ('רבינו אפרים על התורה' פרשת וירא, 'רבינו בחיי' וירא יט פסוק כט). והארץ מקיאה את החוטאים אל מחנות הגוים עובדי עבודה זרה, ששם הוא ממשלת השׂרים הרוחניים של מעלה (ספר 'ציוני' פרשת אחרי מות ד"ה ומזרעך לא תתן להעביר). וזה היה סיבת הפיכת סדום ועמורה, לפי שאזורים אלו היו חלק מנחלת ה' בארץ ישראל והארץ איננה סובלת את אנשי התועבות, לכן הפך אותם ה' והשמידם לגמרי מה שלא עשה לאוּמוֹת אחרות על אף שחטאו והרשיעו מאוד, משום שהן שלא שָׁכְנוּ בארץ ישראל כמו ששכנו סדום ועמורה ('רבינו אפרים על התורה' פרשת וירא, 'רבינו בחיי' וירא יט, כט). וזה גם הטעם שארץ ישראל נחרבה מאין יושב, יותר פְּעָמִים מכל הארצות (ספר 'ציוני' פרשת אחרי מות ד"ה ותטמא הארץ ואפקוד עונה).

ואם לא מסלקת הארץ את החוטא מעליה, הרי שהיא מקפלת ומזיזה את קדוּשתה מתחת רגליו בשביל שלא יטמא אותה. וכך היה בירושלים כאשר הישמעאלים בנו בית תורפה ועשו מעשה זימה וטומאה במקום המקודש ביותר לעם היהודי הוא 'קודש הקודשים' שבהר הבית – שבאותה השעה התקפלה 'קדוּשת ירושלים' וזזה מתחתם, וּבִמְקוֹם זה באה 'טומאת ארץ העמים' ושרתה תחתיהם. ואותם ישמעאלים חשבו שהם 'בירושלים' ולא ידעו שהם טועים ('שפתי כהן על התורה' בראשית ב, ז ד"ה ויהי האדם לנפש חיה). וכן הוא בכל מקום שבו עובדים עבודה זרה בערי ישראל כמו עצים ופסלים, שקדושת הארץ לא מאפשרת לאדמת ארץ ישראל להישאר שם ובאה לשם 'רצועה' הנמשכת מארצם של הגוים ('צמח ה' לצבי' פרשת ראה ד"ה 'אבד תאבדון את כל').

מעלת הנפטר והנקבר בארץ ישראל גדולה מאוד

כל האנשים בעולם מתים על ידי מלאך המוות. אך בארץ ישראל אין כוח למלאך המוות לפעול בה ואנשים מתים באמצעות מלאך של 'רחמים' (זוהר פרשת תרומה דף קנא ע"א ד"ה 'כל אינון מתין דעלמא' וכן שם בדף קנא ע"ב ד"ה 'ועל דא כל אינון') המתלבש ב'דין ואכזריות', ולא על ידי מלאך המוות הטמא ('פרדס רימונים' להרמ"'ק שער אבי"ע סוף פרק ראשון ד"ה וזה בחוצה לארץ). וזה מה שנאמר "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר" (ישעיה כו, יט) "יִחְיוּ מֵתֶיךָ" – אלו המתים הקבורים בארץ ישראל שהומתו על ידי מלאך ה' ולכן לא שייכים לצד 'האחר'. "נְבֵלָתִי יְקוּמוּן" – אלו המתים הקבורים בחוץ לארץ ונקראים 'נבלה' כמו שנקראת בהמה פסולה שנשחטה, כי הם מתו בשחיטת 'הסטרא אחרא' הנקרא 'מנוּול' ונקראים על שמו 'נבלה'. "הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר" – אלו האבות הקדושים שלא נקראים מתים אלא 'דָּרִים וִישֵׁנִים' וקיימים כולם בגופם בעיר חברון (זוהר פרשת תרומה דף קנא ע"ב ד"ה ועל דא כתיב וד"ה כל שחיטה וד"ה הקיצו ורננו).

כאשר נשמת ישראל יוצאת מאדם שמת בחוץ לארץ, היא צריכה לטרוח טרחה רבה מאוד ולעבור את כל הדרך מחוץ לארץ (זוהר פרשת תרומה דף קמא ע"א ד"ה ובגין כך כל אינון) עד שהיא מגיעה לארץ ישראל ומשם למערת המכפלה כדי להיכנס לגן עדן התחתון ('חסד לאברהם' מעין ג נהר י' ד"ה והנה אמרו). ולעומתן נשמותיהן של אומות העולם שמתו בארץ ישראל נִדחוֹת ומתרחקות עד שיוצאות מארץ ישראל הקדוֹשה ומגיעות לשׁוֹרשן הטמא (זוהר פרשת תרומה דף קמא ע"א ד"ה ובגין כך כל אינון). ודבר זה דומה למה שיהיה לעתיד לבוא כאשר תסולק הטומאה מן הארץ, שאז כל הגופות של ישראל הקבורים בחוץ לארץ יאספו על ידי מחילות מתחת לאדמה אל המקום שבו עומדת נפשם בארץ ישראל (ראה גמ' כתובות דף קיא ע"א). וכנגדם כל הגופות של הגוים הרשעים המתים יושלכו לחוץ לארץ על ידי שה' ינער את כנפוֹת הארץ שנאמר "לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּה" (איוב לח, יג) ('צמח דוד' למחבר שו"ת 'בית דוד' פרשת קרח ד"ה 'ותפתח הארץ את פיה' עפ"י 'פרקי דרבי אליעזר' ו'הילקוט שמעוני').

אדם שזכה כי גופו נטמן ונרקב בארץ ישראל מעלתו גדולה מאוד ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א מעין ג' נהר י' ד"ה אמנם מי). מטעם זה נכון שאף מי שלא זכה לכך ונקבר בחוץ לארץ, ישימו מתחתיו מעט עפר מארץ ישראל וכן על טבורו ועל ברית קודשו ועל עיניו וכפיו, והדבר יועיל לו בבחינת "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ" (תהלים קב, טו). והסיבה שיש בזה תועלת אף שהמת נמצא בחוץ לארץ, משום שעפר חוץ לארץ שנכנס לארץ הופך להיות דינו כעפר הארץ, ואילו עפר ארץ ישראל שיצא לחוץ לארץ נשאר דינו כעפר הארץ ('מעבר יבק' שפת אמת פרק כז ד"ה ואם יהיה לו, 'מדרש תלפיות' ענף ארץ ישראל בשם 'מעבר יבק'). לכן היו גוֹלִים שלקחו מעפר הארץ ואבניה לגלוּת בבל, וּבָנוּ על ידם את בית הכנסת 'דשף ויתיב' בעיר נהרדעא לקיים מה שנאמר "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ" (תהלים קב, טו) (ראה רש"י על גמ' ראש השנה דף כד ע"ב ד"ה דשף ויתיב בנהרדעא). וכל זמן שהיו הגוֹלִים הולכים שם בקרקע בית הכנסת היה נחשב שהם על אדמת ארץ ישראל ('שער החצר' לר' דוד בן שמעון סימן תרט ד"ה 'על מה שמקשים' ועיי"ש עוד).

מי שזכה למות בארץ ישראל הקדוֹשה ולהיקבר באותו היום – לא שולטת עליו רוח הטומאה כלל (זוהר פרשת תרומה דף קמא ע"א ד"ה זכאה חולקיה). ואין הכוונה לטומאת המת והליכוֹתיו ששווים למתים בארץ ישראל ובחוץ לארץ, אלא לטומאה חזקה יותר מטומאת המת שהיא אחיזת 'החיצוֹנים', עד שמחמתה המת בארץ ישראל נחשב טהור ביחס למת בחוץ לארץ שנוספה לו טומאה זו. וזה הסיבה לאיסור הלנת המת ('אור החמה' על זוהר פרשת תרומה דף קמא ע"א ד"ה 'ונשמתהון דישראל' מהרמ"ק) לפי שרק בלילה מותר לטומאה להיכנס בגוף אדם שמת בארץ ישראל, וכאשר לא הֵלִינוּ בלילה את הגופה אז לא ניתנת אפשרות לטומאה להיכנס באדם. וזה גם הטעם שאסור להלין את גופתו של אדם שנתלה על עץ למשך הלילה, כי זה מטמא את אדמת הארץ על ידי שמאפשר לרוח הטומאה המשוטטת בלילה להיכנס בגופת המת המהווה כלי קִיבּוּל עֲבוּרָהּ, על אף שבדרך כלל רוח הטומאה הזאת לא נכנסת לארץ ישראל הקדוֹשה (זוהר פרשת תרומה דף קמא ע"א ד"ה זכאה חולקיה מאן).

וכאשר מעלים גופת נפטר מחוץ לארץ אל ארץ ישראל אזי הקב"ה מיצר על כך, לפי שהוא לא נתן לרוח הטומאה שלטון בארץ ישראל ואילו עתה מביאים את 'רוח הטומאה' ששורה על גופת המת והיא מטמאה את אדמת הקוֹדש. ועל זה נאמר "וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה" (ירמיה ב, ז). אמנם ה' ברחמיו עשה רפואה לארץ שלא יישאר בה הטומאה גם אם הביאו מת מחוץ לארץ, כי לאחר שנרקב גופו בקבר שבארץ ישראל מסתלקת רוח הטומאה מאותו המת (זוהר פרשת תרומה דף קמא ע"ב ד"ה ואי ההוא גופא דאשתאיב), וגם מתכפר לנפטר בזכות אדמת ארץ הקודש שנאמר "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (דברים לב, מג) ('מדרש תנחומא' פרשת ויחי אות ג ד"ה ויקרא). לכן יוסף הצדיק ציוה להעלות את עצמותיו ולא את גופו, כי רוח הטומאה שורה על הבשר והדם ואחרי שזה מתעכל באדמה אין לרוח הטומאה יותר שלטון בו אפילו אם היה רשע וכל שכן בצדיק כמותו. וזה מה שאמר יוסף לפני מותו "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם וְהַֽעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" (בראשית נ, כה) ('אור החמה' על זוהר פרשת תרומה דף קמא ע"ב סוף ד"ה 'זכאה איהו מאן' ממהרח"ו).

ומה שיעקב ציוה להעלות את גופו השלם למערת המכפלה שבארץ ישראל, היה זה משום שהטומאה לא שלטה בגופו ('מדרש תלפיות' ענף יעקב ד"ה 'כלי יקר' בשם השל"ה הקדוש) שהרי הוא לא מת (ראה רש"י בראשית מט, לג, ראה גמ' תענית דף ה ע"ב). לכן אמר ליוסף "וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם" (בראשית מז, ל), והיה זה הסבר וטעם ליוסף מדוע ציוה להוליך את גופו ולא את עצמותיו, היות שלא תשלוט בו המיתה והוא רק יהיה כאדם 'השוכב' על מטתו ('אור החמה' על זוהר פרשת תרומה דף קמא ע"ב סוף ד"ה 'יעקב לא מית וגומר' ממהרח"ו), וממילא לא תהיה בו שום טומאה המטמאה את ארץ ישראל הקדוֹשה (עפ"י 'צמח דוד' לבעל שו"ת בית דוד בפרשת ויחי דף קכד ד"ה 'בפרק ב' דייני גזירות'). וזה מה שאמר ליוסף "וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם" – בגוף ממש ולא בעצמות. מטעם זה יעקב אבינו גם ציוה שאף איש אחר לא יגע במטתו, על מנת שלא יטמא אותה ('אור החמה' על זוהר פרשת תרומה דף קמא ע"ב סוף ד"ה 'יעקב לא מית וגומר' ממהרח"ו) (להרחבה על כך שיעקב אבינו לא מת ראה מאמרינו לפרשת ויחי – 'יעקב אבינו לא מת').

תחיית המתים לעתיד לבוא תהיה דווקא בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ

בעת תחיית המתים יקומו המתים הקבורים בארץ ישראל לפני המתים של חוץ לארץ ('תיקוני הזוהר' תיקון מ דף פא ע"א ד"ה אמר רבי יצחק, 'בראשית רבה' עד, א) ויש אומרים בהפרש של ארבעים שנה ('חסד לאברהם' מעין שלישי נהר כג כפי המקובל מרבותינו. ראה זוהר פרשת חיי שרה דף קכט ע"א מדרש הנעלם תחילת ד"ה תנן מתניתין אמר רבי שמעון) שנאמר "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן" (ישעיה כו, יט), בתחילה "יִחְיוּ מֵתֶיךָ" שאלו המתים הקבורים בארץ ישראל, ואז "נְבֵלָתִי יְקוּמוּן" אלו המתים הקבורים בחוץ לארץ ('תיקוני הזוהר' תיקון מ דף פא ע"א ד"ה אמר רבי יצחק). לכן הצדיקים היו מתאווים למות ולהיקבר בארץ ישראל, כי מְּתֵי ארץ ישראל חיים תחילה בימות המשיח ('רבינו בחיי' בראשית מז פסוק כט ד"ה אל נא תקברני במצרים. ראה 'מדרש תנחומא' פרשת ויחי אות ג). ואם יש אדם צדיק בן תורה שקבור בארץ ויש לו קרוב משפחה בקרבה ראשונה שקבור בחוץ לארץ, אזי בזכות הבן תורה גם קרובו שבחוץ לארץ עתיד לקום ביחד עם הקבורים בארץ ישראל ('חסד לאברהם' מעין שלישי נהר כג).

כאשר אדם מת נפשו עולה ויורדת אל הקבר כל שניים עשר חודש ראשונים. אם אדם נקבר בחוץ לארץ אז הנפש צריכה לעבור אוֹרחוֹת 'עקלקלות' ובמקום הטומאה, מה שאין כן אם נקבר בארץ ישראל שאז הוא תחת כסא הכבוד והנפש עולה ויורדת בנקל ('שער החצר' סימן קכ מהרב מהר"ש יפה). ומטעם זה גם תחיית גופות המתים לעתיד לבוא תהיה דווקא בארץ ישראל ולא בחוצה לארץ ('בית אלקים' להמבי"ט שער היסודות פרק נח, 'שער החצר' סימן קיט ד"ה 'וטעם שמתיה חיים' בשם עין יעקב), כי לא תצאנה הנשמות הקדושות ערוּמוֹת בלי גוף אל חוץ לארץ להחיוֹת שם מתים, על מנת שלא ייטמאו ושלא יידבק בהם שום סיג מטינוּף וטומאת חוץ לארץ ומהשׂרים הרוחניים החיצונים השולטים בה. ועוד שחזרת הנשמות לגופות בעת תחיית המתים היא כמו שעת הלידה, וצריך שהם 'ייוולדו' דווקא בארץ ישראל שאז יחשב שנולדו בקדוּשה ותיווסף בהם קדוּשה יתרה, ולא בחוץ לארץ שאז ייחשב כי לא נולדו בקדוּשה ('בית אלקים' להמבי"ט שער היסודות פרק נח).

וכך היה ביצירת האדם הראשון ונפיחת נשמתו שנאמר "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז) שהיא היתה כעין תחיית המתים לכן נעשתה דווקא בארץ ישראל במקום מזבח האדמה שבמקדש. כך גם מעשה עקידת יצחק והיה כעין תחיית המתים ונאמר בו "וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹקִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים" (בראשית כב, ט) שהיה במקום המזבח של המקדש בארץ ישראל (ראה 'פרקי דרבי אליעזר' פרק לא). וכן היה במעשה עם בן הצרפית שקם לתחייה על ידי אליהו הנביא (ראה מלכים א' יז, יז- כד), ובמעשה עם בן השונמית שקם לתחייה על ידי אלישע הנביא (ראה מלכים ב' ד, יג- לז) ('פרקי דרבי אליעזר' פרק לג), ובמעשה תחיית האיש שנגע בעצמותיו של אלישע הנביא (ראה מלכים ב' יג, כא) שכולם היו בארץ ישראל ('בית אלקים' להמבי"ט שער היסודות פרק נח) (להרחבה על מעשה תחית המתים בעקידת יצחק ראה מאמרינו לפרשת וירא – 'עקידת יצחק').

לעומתן תחיית העצמות היבשות על ידי יחזקאל הנביא (ראה יחזקאל לז, א- יד) נעשה בבקעת דורא שבחוץ לארץ – אך זה היה רק לצורך שעה ('בית אלקים' להמבי"ט שער היסודות פרק נח). לכן גם אותם יהודים שקמו לתחייה מתו מיד, כי לא היה להם חיוּת בחוץ לארץ. ויש אומרים שהם חיו ועלו מיד לארץ ישראל ולכן יכלו להתקיים, אחרת היו מתים ('בית אלקים' להמבי"ט שער היסודות פרק סב ד"ה ומה שכתוב). וגם אז תחיית אותן עצמות יבשות היה באמצעות רוחות של ארץ ישראל שהפיחו את הגופות בנשמותיהן, ועל ידי כן הנשמות היו ללא 'הפסק' מארץ ישראל. וזה מה שנאמר "וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ: וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד" (יחזקאל לז, ט – י), "מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ" – אלו ארבע רוחות של ארץ ישראל שהגיעו על מנת להחיות את המתים ('בית אלקים' להמבי"ט שער היסודות פרק נח ועיי"ש בהרחבה על ענין הרוחות ואכמ"ל).

גופות המתים יתגלגלו במחילות עד לארץ ישראל ושם יקומו לתחיה

אחרי שהקב"ה יְחַיֶּה את המתים הקבורים בארץ ישראל, הוא יקים את המתים שבחוץ לארץ בגוף וללא חֵלֶק ('תיקוני הזוהר' תיקון מ' דף פא ע"א ד"ה אמר רבי יצחק) הנשמה, אלא בחלק 'הנפש' בלבד ('כתם פז' על זוהר פרשת חיי שרה דף קכט ד"ה רבי יצחק פתח, 'נזר הקדש' על 'בראשית רבה' פרשה ד סימן ה ד"ה 'וקרוב לזה' וקרא לה 'חלק הרוח החיוני'). ועל זה נאמר "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן" (ישעיה כו, יט), כלומר נאמר על המתים בחוץ לארץ לשון 'קימה' בלבד, בשונה מהמתים בארץ ישראל שעליהם נאמר ש"יִחְיוּ" ממש. ואחר כך יתגלגלו אותן הגופות של מתי חוץ לארץ במחילות ('תיקוני הזוהר' תיקון מ' דף פא ע"א ד"ה אמר רבי יצחק) שיעשה הקב"ה תחת הארץ (זוהר פרשת חיי שרה דף קכח ע"ב מדרש הנעלם ד"ה אחר כל זה, 'מדרש תנחומא' פרשת ויחי אות ג) והעפר ('תיקוני הזוהר' תיקון מ' דף פא ע"א ד"ה אמר רבי יצחק), ולא על גבי הקרקע על מנת שלא יְטַמְּאוּ מאויר העמים ששם שולטות 'הקליפוֹת' ('מדרש תלפיות' ענף יעקב ד"ה רד"ק ז"ל) (להרחבה על תחיית המתים ראה מאמרינו לפרשת האזינו – 'תחיית המתים').

גבריאל המלאך יהיה אחראי להוליך את הקְבוּרִים בחוץ לארץ דרך אותן מחילות (זוהר פרשת חיי שרה דף קכח ע"ב מדרש הנעלם ד"ה אחר כל זה מה כתיב) והם יסבלו אז 'צער גלגול מחילות' ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על 'בראשית רבה' פרשה ד סימן ה דף עו ע"א ד"ה 'וקרוב לזה') עד לארץ ישראל, ושם הם יקבלו נשמות ('תיקוני הזוהר' תיקון מ' דף פא ע"א ד"ה דהא רוחא דחיי, זוהר פרשת חיי שרה דף קכח ע"ב מדרש הנעלם ד"ה אחר כל זה מה כתיב, 'מדרש תנחומא' פרשת ויחי אות ג) ויעמדו ('מדרש תנחומא' פרשת ויחי אות ג) ויתקיימו בעולם ('תיקוני הזוהר' תיקון מ' דף פא ע"א ד"ה דהא רוחא דחיי, זוהר פרשת חיי שרה דף קכח ע"ב מדרש הנעלם ד"ה אחר כל זה מה כתיב). וזה מה שנאמר על מְתֵי חוּץ לארץ "הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל לז, יב) ('מדרש תנחומא' פרשת ויחי אות ג) "וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם" – דרך מחילות אל ארץ ישראל שהיא גבוהה מכל הארצות ('אברהם שנית' לר' אברהם פאלאג'י מערכת מ'ם דף טז ע"א אות צד) ואז יתקיים "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל לז, יב) ('מדרש תנחומא' פרשת ויחי אות ג).

וכשיגיעו הגופות לארץ ישראל הן יהיו מבצבצות ועולות כעשב השדה שנאמר "וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ" (תהלים עב, טז) ו"עִיר" היא ירושלים שנאמר "הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ" (מלכים א' יא, לב) ('שער החצר' סימן תקצא ד"ה 'ונקראת צבי' מהתשב"ץ) אז ה' יתברך יקיים "וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם" (יחזקאל לז, יד), וכן "נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ" (ישעיה מב, ה) ('מדרש תנחומא' פרשת ויחי אות ג).לפי זה מובן מדוע העצמות היבשות שהחייה יחזקאל הנביא לא התגלגלו לארץ ישראל ואז קמו לתחייה, לפי שהן לא היו קבורות מתחת האדמה אלא היו פזורות על פני השדה שנאמר "הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת: וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד" (יחזקאל לז, א – ב) ולא היו יכולות העצמות להתגלגל משם לארץ ישראל דרך הרים וגבעות לעין כל ('בית אלקים' שער היסודות פרק סב ד"ה ומה שכתוב) ולהיטמא בטומאת אויר העמים ששם שולטות 'הקליפוֹת' (עפ"י 'מדרש תלפיות' ענף יעקב ד"ה רד"ק ז"ל).

חלק 'הנפש' ('כתם פז' על זוהר פרשת חיי שרה דף קכט ד"ה רבי יצחק פתח) שיינתן בגופות בני האדם בחוץ לארץ יאפשר להן להתגלגל לארץ ישראל, אך גם יגרום שירגישו את צער גלגול המחילות עד לארץ ישראל ('נזר הקדש' על 'בראשית רבה' פרשה ד סימן ה דף עו ע"א ד"ה 'וקרוב לזה'). לכן הצדיקים התאווּ למות ולהיקבר דווקא בארץ ישראל מפני החשש לצער הזה ('רבינו בחיי' בראשית מז, כט ד"ה אל נא תקברני במצרים). וזה הטעם שיעקב אבינו ביקש מיוסף לקבור אותו בארץ ישראל על מנת שלא יסבול לעתיד לבוא את צער גלגול המחילוֹת שנאמר "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם" (בראשית מז, כט) (רש"י בראשית מז, כט). ומשום שדווקא המתים שיהיו בארץ ישראל הם אלו שעתידים לחיות לימות המשיח לכן ארץ ישראל נקראת בשם "אֶרֶץ חַיִּים" שנאמר "וְנָתַתִּי צְבִי בְּאֶרֶץ חַיִּים" (יחזקאל כו, כ) ('ילקוט שמעוני' תהלים רמז תתעד, 'ילקוט שמעוני' יחזקאל רמז שסו, 'מצודת דוד' יחזקאל כו פסוק כ). במהרה בימינו, אמן.