פרשת ואתחנן – סגולת נשמות ישראל

ה' יתברך בחר בעם ישראל מכל האומות להיות לו "עַם סְגֻלָּה" כפי שנאמר לישראל "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לה' אֱלֹקֶיךָ בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים ז, ו). וכן נאמר עוד לישראל "וה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו" (דברים כו, יח).

ויש להבין, במה נבדלים עם ישראל מכל שאר אומות העולם שדווקא הם נקראים 'עם סגולה' ולא נקראו בשם זה אף אומה ולשון אחרת?

נשמות ישראל הקדושות והטהורות קדמו לבריאת העולם

נשמותיהם של עם ישראל קדמו לבריאת העולם ('סמוכים לעד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת זאת הברכה ד"ה עוד י"ל לעיני, 'בשורת אליהו' על מגילת רות לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' דף כט ע"ב ד"ה ואבוא אל מקדשי. ראה 'בראשית רבה' א, ד וכן 'תנא דבי אליהו רבא' פרק יד ד"ה אמר לי רבי), והקב"ה אף התייעץ עם הצדיקים שביניהם בעת הבריאה ('סמוכים לעד' פרשת זאת הברכה ד"ה 'עוד י"ל לעיני' בשם 'פרקי דרבי אליעזר'). והרמז לקדמותן הן התיבות בתחילת וסיום התורה המקוּשרוֹת זה בזה, שבסיום התורה נאמר "לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לד, יב) ומיד בתחילתה נאמר "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א), כלומר שכשברא ה' יתברך את העולם זה היה "לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" ממש, שהרי הם היו נמצאים שם בנשמותיהם שקדמו לבריאת העולם והם ראו כל מה שנברא אז בכל יום ויום מבריאת העולם, כמו גם את בריאת "הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" והיו יכולים להעיד עליהם ('סמוכים לעד' פרשת זאת הברכה ד"ה עוד י"ל לעיני).

נשמות ישראל קדוֹשוֹת (זוהר פרשת בראשית דף מז ע"א ד"ה אמר רבי אבא) ובאו ממקום קדוֹש (זוהר פרשת אחרי מות דף סז ע"ב ד"ה רבי אבא, 'כתם פז' על זוהר פרשת בראשית דף כ ד"ה אלין נהורין מציירין), והן עצמן שורש הקדוּשה והטהרה ('ערבי נחל' פרשת לך לך דרוש ג ד"ה ולהבין ענין) ונקראות 'בנים' לה' יתברך על שנוצרו ממנו (זוהר פרשת בראשית דף מז ע"א ד"ה אמר רבי אבא). וגם נקראות "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב) מחמת שהוא יתברך עשאן כפי שנאמר "הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ" (דברים לב, ו) ('מדרש תלפיות' ענף ישראל ד"ה 'בספר תורת חכם' בשם 'תורת חכם'). ומחמת טהרת נשמתם הוזהרו ישראל והצטווּ "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים" (ויקרא יא, מד) ('רקנאטי על התורה' פרשת שמיני ד"ה כל ציורא), וכן מפאת נפשם היקרה הם הוּפרשוּ מכל העמים שנאמר "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ה – ו) ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שני פרק שביעי ד"ה מרגלא בפומיא).

בריאת העולם היתה בשביל נשמותיהם של ישראל ונרמז בפסוק "כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל" (הושע ט, י), "בַּמִּדְבָּר" – הכוונה ל'זמן הנעלם' שקודם הבריאה שלא היה בו אפילו תפיסת מחשבה ורעיון, שאז הביט ה' לנשמותיהם של ישראל שנאמר "מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל" – ובשבילם ברא את העולם ('עבודת ישראל' לר' מקוז'ניץ פרשת בראשית ד"ה ונח מצא חן). וכאשר נאמר במעשה בראשית "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א, כו) הכוונה היתה ליצירת גופם של נשמות ישראל שנקראות גם בשם "אָדָם" ('של"ה הקדוש' חלק בית ישראל ד"ה הרי קישור אדם) כפי שאמר ה' על ישראל "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם" (יחזקאל לד, לא) (ראה גמ' יבמות דף סא ע"א, גמ' כריתות דף ו ע"ב, גמ' בבא מציעא דף קיד ע"ב). ושֵׁם זה של נשמות ישראל הוא על שהן באו מרוּח קוֹדשוֹ ('רקנאטי על התורה' פרשת בראשית ד"ה כל ציורא, 'של"ה הקדוש' חלק בית ישראל ד"ה הרי קישור) והן חלק אלוֹה ממעל, לכן נקראות בזה על שם בוֹראם שעליו נאמר בנבואה "וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה" (יחזקאל א, כו) ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' סימן רמב וסימן רמג).

בדור הפלגה הופרדו נשמות ישראל ל'אוצר' נפרד מנשמות הגוים

הקב"ה רצה להפריד את נשמות ישראל הקדושות לבדן כי על מנת כן ברא את העולם (זוהר פרשת וירא דף קיח ע"ב ד"ה וקדשא אבריך הוא). לכן אף שבכל הדורות הראשונים הנשמות של בני האדם היו מעורבות, הרי כשהגיע 'דור הפלגה' בימיו של אברהם אבינו הופרדו כל הנשמות הטהורות ב'אוצר' בפני עצמו ('פה אחד' על הגדה של פסח להחיד"א דף צד ע"א ד"ה 'ובזה אפשר להבין' בשם ה'חסד לאברהם', 'שמחת הרגל' להחיד"א בחלק הקידוש דף י ע"ב במהדורת פיעטרקוב תרס"ט ד"ה 'אשר בחר בנו' בשם חסד לאברהם) כלומר נעשה להן 'מעוֹן' משלהן ('שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק 'זקן אהרן' דף יו ע"א פרשת ויצא ד"ה והנראה לע"ד שתיבת מקום). ומאותו הזמן נפשות הגוים הן באוצר נפרד לבדן ונשמות ישראל הקדוֹשוֹת הן באוצר נפרד לבדן ('נחל קדומים' להחיד"א פרשת האזינו אות ג, 'אהבת דוד' להחיד"א דרוש א' ד"ה 'גם את השני' בשם החסד לאברהם), כך שאין נשמות ישראל ואומות העולם מ'גוּף' אחד (תוס' עבודה זרה דף ה ע"א ד"ה 'אין' מרבינו אלחנן) כלומר מ'אוצר נשמות' אחד (עפ"י 'שמחת הרגל' להחיד"א בחלק הקידוש דף י ע"ב במהדורת פיעטרקוב תרס"ט ד"ה 'אשר בחר בנו' שהביא את דברי רבינו אלחנן).

ועל הפרדת נשמות ישראל מזכירים בקידוש של יום טוב 'אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצותיו' ('שמחת הרגל' להחיד"א בחלק הקידוש דף י ע"ב במהדורת פיעטרקוב תרס"ט ד"ה 'אמור מעתה' ועיי"ש עוד). וכן בהבדלה של יום טוב אומרים 'המבדיל בין קוֹדש לחוֹל בין אוֹר לחוֹשך בין ישראל לעמים' ('שמחת הרגל' להחיד"א בחלק הקידוש דף יא ע"א במהדורת פיעטרקוב תרס"ט ד"ה 'המבדיל'), והכוונה בשניהם כי מימי קדם בעת שדוֹר הפלגה בנו מגדל, נפלו נשמות ישראל הטהורות אל חלקו של ה' יתברך והיו נתונות ב'אוצר' בפני עצמו ('שמחת הרגל' להחיד"א בחלק הקידוש דף י ע"ב במהדורת פיעטרקוב תרס"ט ד"ה 'אמור מעתה' ועיי"ש עוד, 'שמחת הרגל' להחיד"א בחלק הקידוש דף יא ע"א במהדורת פיעטרקוב תרס"ט ד"ה 'המבדיל', 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי דף פב סוף ע"א ד"ה 'בין ישראל לעמים' בשם 'שמחת הרגל') וכל שאר שבעים אומות העולם ב'אוצר' אחר ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי דף פב סוף ע"א ד"ה 'בין ישראל לעמים' בשם 'שמחת הרגל').

מאז שהופרדו הנשמות הטהורות מהבלתי טהורות אל אוצר נפרד, אין 'בני נח' בכלל 'ישראל' ואין 'ישראל' בכלל 'בני נח'  ('שמחת הרגל' להחיד"א בחלק הקידוש דף י במהדורת פיעטרקוב תרס"ט ד"ה 'אשר בחר בנו' בשם חסד לאברהם). ולכן גם כנגד מה שישראל נקראו בשם 'אדם' מחמת נשמתם הטהורה, הרי שאומות העולם נקראו בשם 'האדם' (ראה תוס' על גמ' יבמות דף סא ע"א ד"ה ואין) על מנת לרמוז כי הם הופרדו מנשמות ישראל לאוצר נפרד בתקופת 'דור הפלגה' וכפי שנאמר "וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם" (בראשית יא, ה) ('דבש לפי' להחיד"א מערכת א אות יד). ובנוסף אומות העולם נקראו 'האדם' כי הם באים ונמשכים מחלקו של הס"מ הנקרא בשם "הָאָדָם" כפי שנאמר "עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ" (קהלת ח, ט) ('דעת חכמה' לר' יהודה לייב פוחוביצ'ר שער הידיעות פרק עשירי סוף ד"ה ובכתבי האר"י שער הגלגולים) (להרחבה על שורש טומאת הגוים ראה מאמרינו לפרשת מטות – 'טומאת העמים').

וזה מה שנאמר "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים לב, ח – ט), "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם" – הם שבעים השׂרים הרוחניים שהנחיל להם ה' יתברך שבעים אומות בדור הפלגה, "בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם" – בהפרידו דווקא, כי בתחילה היו כל הנשמות באוצר אחד ואחר כך הפרידם. "יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים" – אלו שׁבעים שׂרים, "לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" – הם ישראל שעלו גורל אחד לה' באוצר נפרד ('נחל קדומים' פרשת האזינו אות ג). וזה גם כוונת המגיד בהגדה של פסח כשאמר "מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו" – שכוונתו על הנשמות הטהורות של ישראל שנפרדו ל'אוצר' בפני עצמו בדור הפלגה. ורמז לכך כי התיבה 'ועכשיו' עם הכולל יוצאת גמטריא התיבות 'מדור פלג והלאה' עם עוד שלש כנגד שלשת התיבות ('שפה אחת' על הגדה של פסח להחיד"א דף פו ע"ב ד"ה 'ואפשר לומר ועכשיו' צורף בסוף ספר 'אהבת דוד' להחיד"א בדפוס ליוורנו).

נשמות ישראל התחילו לצאת מ'אוצר הנשמות' בימי אברהם אבינו

החל מאברהם אבינו התחילו להשתלשל הדורות ('שפה אחת' על ההגדה של פסח דף פו ע"ב ד"ה ואפשר לומר ועכשיו) וירדו נשמות ישראל לתוך גופות קדושות זרע אברהם ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק עג דף קצו ע"א ד"ה אמנם אשר נדרתי). ודבר זה נרמז ב'ברכת ישתבח' ('שמו אברהם' לר' אברהם פאלאג'י דף כו סוף ע"ב מערכת ב' אות ז ד"ה הנודר מזרע), כי ברכה זו נתחברה על ידי אברהם אבינו כפי שנרמז בראשי התיבות שבסוף הברכה "אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת, בּוֹרֵא כָל הַנְּשָׁמוֹת, רִבּון כָּל הַמַּעֲשִׂים, הַבּוֹחֵר בְּשִׁירֵי זִמְרָה, מֶלֶךְ אֶל חֵי הָעולָמִים" שהן בצירוף יוצאות שם 'אברהם' ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי עלינו לשבח ונוסח התפילה דרוש א סוף ד"ה 'אז ישיר' בשם חכם אחד). ודווקא בתוך תיבות אלו הרומזות על אברהם אבינו נאמר שנשמות ישראל הופרדו לאוצר בפני עצמו "בּוֹרֵא כָל הַנְּשָׁמוֹת", כי מעת היבחר אברהם נפרדו הנשמות לאוצר בפני עצמו והחלו לצאת דרך אברהם אל העולם הזה ('שמו אברהם' דף כו סוף ע"ב מערכת ב' אות ז ד"ה הנודר מזרע).

לכן ישראל לא קוראים 'אבות' לכל הדורות הראשונים כמו אדם הראשון, נח, מתוּשלח, שֵׁם, עֵבֶר וחנוֹך, לפי שבימיהם כל הנשמות היו מעורבות ('פה אחד' על הגדה של פסח להחיד"א דף צד ע"א ד"ה ובזה אפשר להבין) ורק קוראים 'אבינו' לשלשת האבות אברהם יצחק ויעקב (ראה גמ' ברכות דף טז ע"ב), כי החל מימי אברהם אבינו הופרדו הנשמות לאוצר בפני עצמו ('יוסף תהילות' להחיד"א מזמור נט, ו ד"ה ואתה ה', 'פה אחד' על הגדה של פסח להחיד"א דף צד ע"א ד"ה ובזה אפשר להבין) ומהאוצר הטוב הזה האירו הנשמות של ישראל ('פה אחד' על הגדה של פסח להחיד"א דף צד ע"א ד"ה ובזה אפשר להבין) ויצא העם הקדוֹש לעולם (זוהר פרשת וירא דף קיח ע"ב ד"ה וקדשא בריך הוא). ואין הכוונה בזה לאמירת תיבת 'אבותינו' שבה כן נקראו גם דורות מאוחרים כמו 'אבותינו' שבמצרים – אלא הכוונה לכינוי 'אבות' בלבד ('פה אחד' על הגדה של פסח להחיד"א דף צד ע"א ד"ה ולפום מאי דאמרן).

ומטעם זה מי שנודר לא ליהנות ממי שהוא מ'זרע אברהם', אזי נאסר עליו ליהנות משל ישראל ומותר לו ליהנות משל הגוים אפילו אם הם מבני עשו או ישמעאל שיצאו מזרעו הגשמי של אברהם אבינו (ראה גמ' נדרים דף לא ע"א), משום שאין שום יחס בין הנשמות הקדושות שהם זרע אברהם אבינו לשאר הנפשות של אומות העולם, ולא נגע זה אל זה, לכך אין האומות בכלל 'זרע אברהם' אפילו אם גשמית הם יצאו מתוך זרעו. ואילוּ עם ישראל נחשבים לזרעו ('אהבת דוד' להחיד"א דרוש א' ד"ה גם) כי הם הופרדו ל'אוצר' בפני עצמו ('יוסף תהילות' מזמור נט, ו ד"ה ואתה ה') אוצר הקדוּשה של נשמות ישראל ('כסא דוד' להחיד"א דרוש יג לשבת תשובה ד"ה ועפ"ז פירשנו). ועל כך נאמר לישראל "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים" (שמות יט, ה) ('יוסף תהילות' מזמור נט, ו ד"ה ואתה) "סְגֻלָּה" – על שהם ה'אוצר החביב' (ראה רש"י שמות יט, ה) של הנשמות הברוּרוֹת והנקיוֹת ('כסא דוד' דרוש יג לשבת תשובה ד"ה ועפ"ז פירשנו).

נשמות ישראל יורדות לעולם הזה אך עדיין קשורות ל'אוצר הנשמות'

מקום 'מחצב הנשמות' נמצא אחרי וסמוך למקום האוֹרוֹת של ה' יתברך ('שערי קדושה' למהרח"ו חלק ג' שער ב ד"ה ועתה נבאר) שהם עשר ספירותיו הקדוֹשוֹת, כפי שנרמז במה שנאמר בישראל "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקִים" (תהלים ח, ו) ('יוסף תהלות' להחיד"א מזמור ח ד"ה 'ותחסרהו מעט' עפ"י 'שערי קדושה') ומקום הנשמות הזה נקרא גם 'תחת כסא הכבוד' (עפ"י 'עיר מקלט' פרשת שמיני אות קסא בהערה מהחיד"א, 'בשורת אליהו' על מגילת רות למחבר 'שבט מוסר' דף כט ע"א ד"ה עוד יש לפרש). משם הקב"ה מביא לעולם הזה נשמות כפי רצונו יתברך, ומכניסם בגוף על ידי איש ואשה. וזה מה שנאמר "אֱלוֹהַּ כָּל בְּרִיּוֹת אֲדוֹן כָּל תּוֹלָדוֹת" (מתוך 'נשמת כל חי'), "אֱלוֹהַּ כָּל בְּרִיּוֹת" – על שיצר נשמות והן באוצר הנשמות, "אֲדוֹן כָּל תּוֹלָדוֹת" – אדון של כל הילוּדים בעולם הזה לעשות כרצונו הן לטוב והן למוטב בכל מכל ('גאולת עולם' להחיד"א על הגדה של פסח דף לה ע"א ד"ה אלוה כל בריות).

בשעה שהנשמות יורדות לעולם הזה ומתלבשות בגופותיהן הן מניחות את שורשן דבוק במקור שמשם חוצבו, כך שענפי השורשים הם לבדם יורדים ומתלבשים בגופות בעולם הזה כדמיון ענפי האילן שדבוקים ומושרשים בגוף האילן וכופפים עצמם למטה לגעת בקרקע בעודם נאחזים בגוף האילן. וזה הטעם שנאמר על האדם "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ, יט). המקום הזה בו נמצא שורש נשמת האדם למעלה נקרא 'מזלו של האדם', כי ממנו יורד השפע אל הענף שירד והתלבש בגוף בעולם הזה. זה מה שהיה עם משה רבינו שראה למעלה את 'מזלו' של ר' עקיבא שהיה דורש דרשות על כל תג ותג של אותיות התורה (ראה 'מדרש אותיות דרבי עקיבא' אות צ', וכן גמ' מנחות דף כט ע"ב). ומשום כך גם נכפל שמם של הצדיקים כגון "אַבְרָהָם אַבְרָהָם" (בראשית כב, יא) "יַעֲקֹב יַעֲקֹב" (בראשית מו, ב) "מֹשֶׁה מֹשֶׁה" (שמות ג, ד) כי שֵׁם אחד הוא כנגד בחינת השֹורש שלהם שנשאר דבוק למעלה ב'אילן' והשֵׁם השני הוא כנגד בחינתם פה בארץ ('שערי קדושה' לר' חיים ויטאל חלק ג תחילת שער ה).

הקב"ה מטיל בהורים מחשבה ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק פ דף רכא ד"ה ומה שארז"ל) ומזמין בפיהם ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק פח דף רמה ע"ב ד"ה ודע כי כל קליפה) לקרוא לבנם הנולד כפי שהוא שׁמו במחצב נשמתוֹ שבקדוּשה למעלה לפני ה' יתברך ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק פ דף רכא ד"ה ומה שארז"ל) כך שאין הדבר במקרה ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק פח דף רמה ע"ב ד"ה ודע כי כל קליפה). לכן היו חכמים שבדקו בשמו של האדם לדעת מה הוא (ראה גמ' יומא דף פג ע"א מעשה בד"ה ר' מאיר הוה דייק) ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק פח דף רמה ע"ב ד"ה ודע כי כל קליפה, 'זכר דוד' מאמר ראשון פרק סה דף קע ע"א ד"ה והנה כל הזוהמות). ועוד פעמים שמתגלה 'עת רצון' לפני מקור נשמת האדם למעלה, וכנגדו יופיע לפניו למטה עת וזמן ראוי, ואם יפעל בו מוטב, אחרת יברח ממנו ולא ישוב אליו עוד ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא דף קס מאמר א סוף פרק סב סוף ד"ה ומזה יקיש). ואחרי פטירתו של האדם, נשמתו שהיתה למטה עולה בחזרה למקומה ומתחברת עם שורש נשמתה שנשאר למעלה ('זכר דוד' מאמר א' דף רכב סוף פרק פ ד"ה כתבו חכמי האמת).

'חוט' רוחני משתלשל ממקום עולם הנשמות שתחת כסא הכבוד עד לארץ שנאמר "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים לב, ט) ('תורת חכם' פרשת וארא דף קכט ע"ב טור ב ד"ה או נאמר) וזה סוד מה שנאמר "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא" (במדבר טו, לא), כי אם חלילה אדם חוטא חטא הראוי לדין 'כרת' אזי נכרת הענף שלו המחברו לגוף 'האילן העליון', והוא נשאר נפרד ממנו ועומד בעולם הזה בדומה לרוּחן של הבהמוֹת ('שערי קדושה' חלק ג תחילת שער ה). ועל זה לימד התנא את האדם "דע מאין באת ולאן אתה הולך" (אבות ג, א), "דע מאין באת" – שתמיד יזכיר לעצמו את מחצב נשמתו שהיא תחת כסא הכבוד, "ולאן אתה הולך" – שעתידה הנשמה לחזור לאחר המוות אל אותו המחצב הראשון שהוא המקום אשר היה שם אָהֳלֹה בתחילה. וכך על ידי שיסתכל האדם בחשיבות מקום נשמתו הוא יימנע מלזלזל בה בטינופי עבירות ('יד יהודה' על 'מאמר חיקור דין' חלק ג פרק א אות י).

לכן אם חלילה ישראל חוטאים אזי חטאיהם עושים רושם בַּשָּׁמַיִם ונפגמים המדוֹת העליונות, כי נשמתם הוא מאוצר עליון וקדוש. אך לעומתם אם הגוים בני משפחות האדמה חוטאים אין הדבר כן לפי שהם מאוצר אחר, וגם אם הם חוטאים הם פוגמים רק בשָׂר הרוחני שלהם בשמים ('צוארי שלל' על ההפטרות להחיד"א פרשת וישב אות ב, 'כסא דוד' להחיד"א דרוש יד לשבת תשובה ד"ה ואפשר כי זה). כך היה עם אבימלך שלקח את שרה אשת אברהם, ובעקבות כך התגלה אליו השׂר הרוחני שלו ואמר לו "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי" (בראשית כ, ו) ('נחל קדומים' להחיד"א פרשת וירא אות י' מהזוהר), כלומר השֹר אמר לאבימלך שמנע אותו "מֵחֲטוֹ לִי" בכדי ללמדו שהחטא שלו לא פוגם אלא דווקא בו ('נחל קדומים' פרשת וירא אות י עיי"ש) (להרחבה על קריאת מלאכים בשם ה' ובשמות נוספים ראה מאמרינו לפרשת בלק – 'שליחויות המלאכים').

וזה מה שהיה בחורבן המקדש שאז נאמר "חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם" (איכה א, ח). ודווקא על "יְרוּשָׁלִַם" נאמר שחטאה ('צוארי שלל' על ההפטרות להחיד"א הפטרת וישב אות ב) ולא על אומות העולם אף שגם הם חוטאים, משום שהחטא שלהם אינו כלום ('צוארי שלל' הפטרת ואתחנן אות א ד"ה ועוד אמרו) ולא נקרא בשם חטא, שהם אינם פוגמים למעלה אלא רק בשָׂר הרוחני שלהם ('צוארי שלל' פרשת וישב אות ב, 'מדבר קדמות' מערכת פ אות ג עפ"י דברי זקנו ה'חסד לאברהם', 'כסא דוד' להחיד"א דרוש יד לשבת תשובה ד"ה ואפשר כי זה). וזה גם מה שאמר ה' לישראל "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם" (עמוס ג, ב), כלומר "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי" וחיבבתי "מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה" משום שאוצר הנשמות שלכם הוא בפני עצמו אצל 'האוֹרוֹת', ולכן חטאיכם עושה רוֹשם ופוגם למעלה מה שאין כן אומות העולם, ומטעם זה "אֶפְקֹד" דווקא עליכם "אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם" ('מראית העין' להחיד"א גמ' עבודה זרה דף ד ד"ה כדי שתשרה, 'צוארי שלל' פרשת וישב אות ב) (ראה גמ' סוטה דף כא תחילת ע"א ורש"י שם ד"ה דלא מפקיד).

'אוצר הנשמות' דבוּק באורו של ה' יתברך ונשמות ישראל יונקות ממנו

נשמות ישראל דבוּקוֹת עם אורו יתברך על ידי סמיכות 'מחצב הנשמות' ל'מחצב האורות' של ה'. ועל כך נאמר "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד) כי הם דבוּקים דיבוק גמור עמו מה שאין כן בכל שאר הנבראים. וכן הוא מה שנאמר "כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל מָתְנֵי אִישׁ כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" (ירמיה יג, יא) שהרי אין שום אור הדבוק עם אורו יתברך כמו 'מחצב הנשמות' ('שערי קדושה' למהרח"ו חלק ג' שער ב ד"ה ועתה נבאר, 'כסא דוד' להחיד"א דרוש כב לשבת הגדול ד"ה וטרם כל נבין). וכן נרמזה הַקִּרְבָה אליו יתברך בפסוק "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כה' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (דברים ד, ז), "קְרֹבִים אֵלָיו" דווקא, כי נשמות ישראל קודמות וקרובות לה' יותר מכל שאר הנבראים מחמת קרבת 'אוצר הנשמות' אל 'אוצר האורות' שלו שהם לפני כל שאר האוֹצרוֹת ('אהבת דוד' דרוש ז לשבת כלה ד"ה הדרן למאמר). והוא גם מה שנאמר "לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ הַלְלוּיָהּ" (תהלים קמח, יד) ('יוסף תהלות' על התהלים להחיד"א מזמור קמח, יד).

נשמות ישראל הם במדרגה עליונה מנשמות שאר עמי הארץ כפי שאמר הנביא ירמיה "חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי" (איכה ג, כד) ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שני פרק שביעי ד"ה ומה שאמר הכתוב), והן נשמות טהורות ('ראש דוד' להחיד"א פרשת במדבר ד"ה ועתה נבא למאמר) ורוּחניוֹת מעין מדרגת המלאכים ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שני פרק שביעי ד"ה ומה שאמר הכתוב). לכן הן יוצאות מאוצר אחד לבדן ואילו כל שאר הנשמות של אומות העולם יוצאות מאוצר אחר בפני עצמו ('ראש דוד' להחיד"א פרשת במדבר ד"ה ועתה נבא למאמר), כך שאין מחצב הנשמות של ישראל בכלל מחצב הנשמות של אומות העולם ('שם משמואל' פרשת וירא שנת תרע"א דף קמז ד"ה במדרש תנחומא הלך לקחת) ונשמותיהם אינן במקום אחד (תוס' עבודה זרה דף ה ע"ב ד"ה 'אין בן דוד' עפ"י ביאור 'ראש דוד' פרשת במדבר ד"ה ועתה נבא למאמר). וזה הטעם ש'ישראל' לא נחשבים בכלל 'בני נח', ו'בני נח' לא נחשבים בכלל 'ישראל' ('ראש דוד' להחיד"א פרשת במדבר ד"ה ועתה נבא למאמר. ראה משנה נדרים ג, יא).

נשמותיהם הקדושות של ישראל נחצבות מאת ה' יתברך שנאמר "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ, כז) (זוהר פרשת פנחס דף ריח ע"ב ד"ה אמר לי אדכרתן) והן מושכות את כוחן ממנו יתברך. וזה בשוֹנה מכל אומות העולם שמושכות את כוחן מהשׂרים הרוחניים שלהן (זוהר פרשת שמות דף יז ע"א ד"ה רבי יצחק אמר). וכמו שהאוֹר הנאחז בפתילה של הנר אינו שוקט לעולם אלא מתנועע לכאן ולכאן, כך גם ישראל כיון שהם אומרים דבר תורה נדלקוֹת נשמותיהם מאורו יתברך, ואז הם לא יכולים לשקוֹט ולנוּח והם מתנועעים גופנית לכאן ולכאן ולכל הצדדים ואינם עומדים על מקומם בלא שלמדו לנוּע כך מאיזה אדם, ממש כמו אור הנר הגשמי. והוא מה שנאמר "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם". אך אומות העולם אינם כן, שהם אינם נעים וזזים אפילו אם ילמדו את התורה הקדוֹשה לפי שאין להם שום אוֹר בנשמתם (זוהר פרשת פנחס דף ריח ע"ב – ריט ע"א ד"ה 'קמנא' עד ד"ה 'וכתיב כולל').

נשמות ישראל דומות וקשורות ביניהן בגלל קרבתן ב'אוצר הנשמות'

ישראל ואומות העולם נראים מצד הטבע האנושי שווים ('דרך ה'' לרמח"ל חלק ב פרק ד אות א ד"ה מן הענינים העמקים) כי כולם טבועים בחותמו של אדם הראשון (ראה גמ' סנהדרין דף לח ע"א ד"ה תנו רבנן) ('שם משמואל' פרשת בא שנת תרע"ה דף קלה ד"ה ולפי"ז יש לומר) ובאים ממנו ('שם משמואל' פרשת וירא שנת תרע"א דף קמז ד"ה במדרש תנחומא), אבל מצד הנפשוֹת אין שום דמיון בין ישראל לבין האומות ('שם משמואל' פרשת בא שנת תרע"ה דף קלה ד"ה ולפי"ז יש לומר) והם שונים שינוי גדול ונבדלים כמינים המתחלפים לגמרי ('דרך ה'' לרמח"ל חלק ב פרק ד אות א ד"ה מן הענינים העמקים). ומה שבכל אופן עשה הבורא את אומות העולם דומים חיצונית לישראל, זה על מנת שיוכלו לבוא מהם גרים אל תחת כנפיו יתברך. כי אם אומות העולם היו נראים שוֹנה מעם ישראל אזי הגרים שנראים כמו האומה שממנה באו היו נמנעים מלבוא אל ישראל מחמת הבושה והכלימה. ודבר זה הוא היפך רצונו של ה' שפיזר את ישראל בין האומות כדי שיתקבצו עמהם גרים (ראה גמ' פסחים דף פז ע"ב) ('מדרש תלפיות' ענף אברים ד"ה קבלתי שדוקא. ראה עוד 'מדרש תלפיות' ענף ישראל ד"ה 'א"ה וכי בשם תליא מלתא').

אמנם כיון שמוֹצאן של נשמות ישראל הוא ממקור אחד, לכן יש קשר בין ישראל במדות ובטבע הנפש והם כולם רחמנים ביישנים וגומלי חסדים (ראה 'דברים רבה' פרשת עקב ג, ד) ('שם משמואל' פרשת ויקהל פקודי שנת תרע"א דף רסח ד"ה כ"ק אבי). זה גם הטעם שכל ישראל 'עֲרֵבִים זה לזה' (ראה גמ' שבועות דף לט סוף ע"א) משום שנשמותיהם של כל עם ישראל נלקחו ממקום אחד, מתחת כסא כבודו יתברך כך שהם 'חלק אלוֹה ממעל' (ראה 'אור החיים הקדוש' בראשית א, א ד"ה ובראותו, 'אור החיים הקדוש' שמות כ, כ), וטבע העולם שכל דבר שנלקח ממקום אחד יש לו התחברות אחת, כמו אברי הגוף שנלקחים ממקום אחד ולכן יש להם התחברות אחת. וזו גם הסיבה שיש מצות "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, יז), כי כל אחד יכול להיתפס בחטא חברו היות שכולם הם קוֹמה אחת שהולכים אל מתחת כסא כבודו יתברך ('עירין קדישין' לאדמו"ר מרוזי'ן פרשת קרח ד"ה וזהו שעמד משה בתפילתו).

קרבת הנשמות של ישראל ב'מחצב הנשמות' גורם לקשרי האהבה המצויים בין בני ישראל. שלפעמים רואים שני בני אדם שהם משני קצוֹת הארץ אך בבואם יחד הם דבוקים בקשרי האהבה – אין זה אלא מחמת שהם דבוקים וקשורים אחד לשני במקור מחצב נשמתם למעלה, ולכן גם למטה הם נקשרים ביניהם. כך היה עם דוד ויהונתן כפי שאמר דוד "צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים" (שמואל ב' א, כו), כאשר האהבה הגדולה הזאת ביניהם היתה בגלל שוֹרש קירבת הנשמות שלהם ב'מחצב הנשמות'. וכן להיפך, שלפעמים רואים שני אחים שהם ממשפחה אחת ואף על פי כן הם שונאים זה את זה – ואין זה אלא מחמת שנשמותיהם ב'מחצב הנשמות' נלקטו ממקומות מפוזרים ולא סמוכים זה לזה ('נחלת בנימן' על טעמי המצוות לר' יצחק בנימן וואלף מצוה מג ד"ה סיבה ראשונה להיות).

מעלת נשמתם של ישראל גדולה יותר ממעלת מלאכי השרת

מחצב נשמותיהם של ישראל הוא לפני 'מחצב המלאכים' שהוא המקום שממנו נחצבים כל המלאכים. כי בתחילה יש את 'מחצב האורות' של ה' יתברך שהוא הפנימי ביותר ואחר כך יש את 'מחצב הנשמות' של ישראל ורק אחר כך את 'מחצב המלאכים' שהוא החיצוני מבין שלשת המחצבים ('שערי קדושה' לר' חיים ויטאל חלק ג שער ב ד"ה ועתה נבאר. ראה 'מראית העין' גמ' סנהדרין דף סה ד"ה כדי שתשרה), כך שלמעשה נשמות ישראל הן אלו הקרובות אל 'האורות' ורק אחריהם המלאכים ('יוסף תהילות' על התהלים מזמור קמח, יד). לכן אם לא נמשך שפע רוחני לנשמות ישראל שהם פנימיים ועליונים מהמלאכים, אזי חסרה גם ההשפעה על המלאכים שהם חיצוניים להם ('שערי קדושה' לר' חיים ויטאל חלק ג שער ב ד"ה ומעתה נתבאר כל), וכן להיפך אם מושפע שפע על נשמות ישראל שהן פנימיים, יכולים להיות מושפעים גם המלאכים שנמצאים אחריהם (עפ"י 'שערי קדושה' לר' חיים ויטאל חלק ג שער ב ד"ה ומעתה). 

על עם ישראל נאמר "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד), כלומר "אַתֶּם" דבוקים ולא מלאכי השרת, כי 'מחצב הנשמות' הוא זה שדבוק ל'מחצב האוֹרוֹת' ('כסא דוד' דרוש כב לשבת הגדול ד"ה וטרם כל נבין). ומה שנשמותיהן של ישראל נמשכות ישירות מאוֹרו יתברך שלא על ידי אמצעי אחר כמו המלאכים, הוא הטעם שישראל נקראים בשם "בָּנִים" שנאמר "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד, א) (ראה גמ' קידושין דף לו ע"א בדברי רבי מאיר), כי הם בבחינת "בָּנִים" הנאחזים באביהם בתכלית ונמשכים ממנו ('שערי קדושה' לר' חיים ויטאל חלק ג שער ב ד"ה ומעתה נבאר כל). ועל עם ישראל נאמר "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן" (במדבר כג, ט) כלומר שאפילו בשמים הם זוכים להיות "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן" ביחס למלאכים, כי מחיצתם לפנים ממחיצת מלאכי השרת ('קרית ארבע' לר' רחמים חורי תוניס פרשת יתרו דף לה ע"ב ד"ה אי נמי במש"ה כסף) שנמצאים רק אחריהם (עפ"י 'אהבת דוד' להחיד"א דרוש א' ד"ה גם את השני).

לכן כאשר משה רבינו עלה לעליונים ומלאכי השרת קטרגו שלא לתת את התורה לישראל, אמר הקב"ה למשה 'אחוֹז בכסא כבודי' והשב להם תשובה (ראה גמ' שבת דף פח ע"ב), כי רצה לרמוז לו שנשמות ישראל קודמות וקרובות אצל 'מחצב האוֹרוֹת' ולכן יש להם דין קְדִימָה לקבל את התורה, והראיה לכך שהוא יכול לאחוז ב'כסא הכבוד' מה שאין כן מלאכי השרת כי 'מחצב הנשמות' של ישראל מפסיק ביניהם לבין 'כסא הכבוד' ('אהבת דוד' להחיד"א דרוש ז' לשבת כלה ד"ה 'הדרן למאמר' עיי"ש שזכות ישראל הוא מדין 'בן מצר'. ראה 'קרית ארבע' לר' רחמים חורי מתוניס פרשת יתרו דף לה ע"ב ד"ה אי נמי במש"ה כסף). מלאכי השרת היו מקטרגים אז על משה רבינו ואומרים "מה לילוּד אשה בינינו?" (ראה גמ' שבת דף פח ע"ב), וכוונתם לומר שאומנם יודעים הם שנשמות ישראל סמוכות אצל האורות, אבל שאדם ילוּד אשה בגוף יהיה בין 'האורות' לבין המלאכים זה כבר דבר תמוה! ועל זה אמרו לה' "מה לילוד אשה בגוף ונפש בינינו?!" ('נחל קדומים' להחיד"א פרשת בלק אות טז ד"ה כעת יאמר).

נשמות ישראל נבראו מהעליונים, והם עליונים שבעליונות כי הם גבוהים אף יותר מהמלאכים ('באר מים חיים' פרשת בראשית ד"ה 'ולזה ברא הקדוש ברוך הוא') ועדיפים עליהם ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת במדבר ד"ה נחזור לעניננו ובתוך דברינו) ולמעלה מהם ('נועם אלימלך' לר' אלימלך מליז'ענסק תחילת פרשת במדבר ד"ה וידבר ה' אל משה) וגדולים מהם ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' סוף סימן תסט. וראה 'של"ה הקדוש' חלק א מאמר השני דף לג ע"ב ד"ה הרי נתבאר לי) ומחמת כן נאמר עליהם גם ביחס למלאכים "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם" (במדבר כג, כד) לפי שהם עולים שׁם בעליונים ולא יראים מפני המלאכים ('קרית ארבע' לר' רחמים חורי בחלק השמטות פרשת וילך דף פז ע"ב ד"ה מאז"ל אמר משה). ומטעם זה המלאכים משרתים בעולם הזה את ישראל ('שערי קדושה' חלק ג שער ב ד"ה ומעתה נתבאר כל). ועוד מחמת מדרגתם הגבוהה של נשמות ישראל שהיא מעל מלאכי השרת, מלאכי השרת לא אומרים 'קדוּשה' למעלה עד אשר ישראל יאמרו קודם לכן 'קדוּשה' בתפילה למטה ('קדושת לוי' לראש השנה ד"ה עוד במכת הנ"ל שאלו מלאכי השרת. ראה 'נפש החיים' שער א פרק ו בהגהה ד"ה וגם שלפי זה).

'מחצב נשמוֹת' ישראל סמוך ל'מחצב האוֹרוֹת' של ה' יתברך ורק אחריהם נמצא 'מחצב המלאכים' ('נחל קדומים' להחיד"א פרשת בלק אות טז ד"ה כעת יאמר). לכן אוֹר מחצב מלאכי השרת נמצא "חֻצָה" מאוֹר מחצב נשמות ישראל אשר נמצא סמוך לאוֹרוֹת, וכפי שנאמר ('חומת אנך' להחיד"א על ספר ישעיה פרק לג, ז ד"ה הן אראלים) בשעת חורבן בית המקדש ('נחל קדומים' להחיד"א פרשת בלק אות טז ד"ה כעת יאמר) על המלאכים "הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה" (ישעיה לג, ז) ('חומת אנך' להחיד"א על ספר ישעיה פרק לג, ז ד"ה הן אראלים) כי השפעת האורות עליהם היתה מגיעה דרך מחצב נשמות ישראל ('נחל קדומים' להחיד"א פרשת בלק אות טז ד"ה כעת יאמר) והיא חסרה אז להם, לכן צעקו ('שערי קדושה' לר' חיים ויטאל חלק ג שער ב ד"ה ומעתה נתבאר כל). ולעתיד לבוא תיגלה חיבתן זו של ישראל לעיני כל, כאשר ישראל עתידים להיות יושבים לפני ה' יתברך ולומדים תורה מפיו, ומחיצתם תהיה לפני מחיצת מלאכי השרת עד אשר המלאכים ישאלו את ישראל "מַה פָּעַל אֵל" (במדבר כג, כג). ויתקיים אז בישראל מאמר הנביא "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ" (ישעיה ל, כ) (רש"י במדבר כג, כג), כן יהי רצון.