פרשת ראה – פגם מדת הקמצנות

התורה הקדושה מְצַוָּה שלא ינהג האדם במדת הקמצנות אלא יפתח ידו לצדקה שנאמר "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא: נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" (דברים טו, ז – יא). מדת הקמצנות היא רעה ('חומת אנך' להחיד"א על ישעיה פרק מז ד"ה שמעו אלי אבירי) וגרועה ביותר ('נועם אלימלך' פרשת צו דף קי ע"א טור ב ד"ה זאת תורת העולה), ואין לך אדם שנמלט ממנה לגמרי. ואף אם אין כולו שקוע בה הרי ודאי יש בו מקצתה ('נועם אלימלך' פרשת מקץ בסוף ביאור הפסוק 'ויהי מקץ שנתים ימים' ד"ה או יאמר ויהי מקץ).

ויש להתבונן, מהו הפגם והחיסרון הגדול שיכול לבוא לאדם ולכל האנשים שסביבו כאשר הוא מנהיג את עצמו במדת הקמצנות?

מדת הקמצנות שייכת ל'חיצונים' ונמצאת בתוך אומות העולם

כוחות 'החיצוֹנים' הם צרי עין ('ספר הליקוטים' להרמ"ד וואלי בביאור מאמרי חז"ל וזוהר ד"ה ענין אמרם ז"ל), ועמהם גם שלושים וחמש משרי האומות הרוחניים העומדים משמאל ל'כסא הכבוד' ומקמצים מהשפע הניתן להם, ונותנים אותו לתחתונים בעין רעה ('מעבר יבק' בחלק שפת אמת פרק יב ד"ה ואמר פתך אכלת) וכמותם יש גם גוים בעולם הזה (עפ"י 'שורש ישי' על מגילת רות לר' שלמה אלקבץ דף ח ע"ב ד"ה 'פירש אבא מארי' ושאר המקורות פה). כך היה עם קין שאחז במדת הקמצנות והביא "מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לה'" (בראשית ד, ג) שהמנחה היתה זרע פשתן מהגרוע שבאדמה (ראה רש"י בראשית ד, ג ד"ה מפרי האדמה) ולא מנחה משובחת כמו שהביא הבל "מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן" (בראשית ד, ד) ('נועם אלימלך' פרשת צו דף קי ע"א טור ב ד"ה זאת תורת העולה). וכן אשת לוט היתה קמצנית שהיו עיניה צרות באורחים ולא נתנה להם אפילו מלח, לכן נענשה להיות נציב מלח שנאמר "וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח" (בראשית יט, כו). ואחר כך היו באים לה כל יום כמה בעלי חיים 'אורחים' ('פדה את אברהם' לר' אברהם פאלאג'י מערכת הצדי אות ג צדקה ד"ה ומצאתי ברבני) שהם היו שְׁוָורִים ('פרקי דרבי אליעזר' סוף פרק כה) אשר אכלו מן המלח שבגופה ('פדה את אברהם' לר' אברהם פאלאג'י מערכת הצדי אות ג צדקה ד"ה ומצאתי ברבני).

גם פרעה שבימי אברהם אבינו היה קמצן גדול. לכן הוא לא נתן לאברהם מתנות מרצונו הטוב כדי להטיב עם אברהם בעבור לקיחת שרה 'אחוֹתוֹ', אלא נתן לאברהם מתנות כדי ששׂרה תתרצה לו בעבור המתנות שנאמר "וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלֲלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה: וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ" (בראשית יב, טו – טז) ('מדרש אליהו' למחבר 'שבט מוסר' פרשת לך לך דף יח ע"א ד"ה ויראו אותה). וכן עפרון החיתי היה צר עין ומה שהסכים לתת לאברהם את מערכת המכפלה במתנה היה רק למראית העין מפני רצון אנשי העיר שאמרו "בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ" (בראשית כג, ו) ובפרט שהוא היה שׂר נכבד שם. אך מחמת צרוּת עינוֹ ואהבת הממון, הוא ביקש למכור לאברהם את מערת המכפלה יחד עם השדה וכך להבליע את דמי המערה בדמים המופקעים שידרוש עבור השדה. לכן אף שאברהם ביקש רק "וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ" (בראשית כג, ט) עפרון הוסיף גם את השדה "לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ" (בראשית כג, יא) ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל בן עוזיאל על בראשית רבה פרק נח, ט ד"ה שהיו קנטורין).

אברהם לא רצה לקחת בחינם לכן הציע דמים על השדה שנוספה למכירה, ועפרון מיד התרצה וביקש דמים רבים עבורה שנאמר "וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה: וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר" (בראשית כג, יג – טו) ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל בן עוזיאל על בראשית רבה פרק נח, ט ד"ה שהיו קנטורין). זה הטעם שנלקחה מ"עֶפְרוֹן" האות ו' בפסוק "וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר" (בראשית כג, טז), כי האות ו' היא אות הרומזת ל'חיים' והיא האות שביקשה רחב לקבל כסימן שֶׁיְּחַיּוּ את בני משפחתה כשאמרה למרגלים "וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת" (יהושע ב, יב) (ראה זוהר פרשת ויחי דף רמא ע"ב ד"ה יתבו ולעו). וירדה אות זו משמו של 'עפרון' כי נחסרו חייו, ונשאר שמו "עֶפְרֹן" שהוא גמטריא "רַע עָיִן" ושעליו נאמר "נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ" (משלי כח, כב) כלומר עפרון הנבל שהיה איש רע עין, לא ידע שחסרו לו מחייו ('פני דוד' להחיד"א פרשת חיי שרה אות כד ד"ה נבהל להון).

וכן צרוּת העין היא מדה טבעית לאומות מואב ('השל"ה הקדוש' חלק ראשון מסכת שבועות דף מ ע"ב) ועמון, לכן הם לא קידמו את ישראל בלחם ומים שנאמר "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם: עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כג, ד – ה) ('שורש ישי' על מגילת רות לר' שלמה אלקבץ דף ח ע"ב ד"ה פירש אבא מארי). ובלק מלך מואב בעצמו היה צר עין מאוד ומרוב הקמצנות שהיתה בו הוא שלח לשׂרים שלו ולבלעם ('אמרי נועם' פרשת בלק ד"ה ויזבח בלק בקר) לאכול רק דבר מועט (רש"י במדבר כב, מ) "בָּקָר" אחד "וָצֹאן" אחד שנאמר "וַיִּזְבַּח בָּלָק בָּקָר וָצֹאן וַיְשַׁלַּח לְבִלְעָם וְלַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ" (במדבר כב, מ) ('אמרי נועם' פרשת בלק ד"ה ויזבח בלק בקר). וגם אז לא שלח אותם חיים אלא רק אחרי שזבח אותם ולקח מהם חלקים מבשרם לְצָרְכּוֹ, ואת הנותר שלח להם. ובלק הקדים לשלוח את המאכל הגס של ה"בָּקָר" לפני המאכל הקל של ה"צֹאן", כדי שהם יתמלאו מהר באכילתם ולא יאכלו הרבה ('שפתי כהן על התורה' פרשת בלק על הפסוק 'ויזבח בלק בקר'). 

הקמצן בממונו נקרא נבל ולא נחשב מזרע האבות הקדושים

הקמצן נקרא 'כִּילַי' על שאומר "כי לי לעצמי יהיה הכל ואין לזולתי חלק בשלי" ('ספר החיים' לר' חיים בן בצלאל אחיו של המהר"ל מפראג בחלק הפרנסה וכלכלה פרק ה ד"ה קמצנות) הנהגה זו שהאדם ממלא את אוצרותיו ולא מוציא כספו וזהבו לעניים ומתאכזר עליהם ועינו רעה לתת מנה יפה לתלמידי חכמים עניים ואביונים, היא היפך מדתו של ה' יתברך ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש ד' לשבת הגדול סוף דף טז ע"א ד"ה וממוצא דבר ישכיל) אשר גילה דעתו כי אין רצונו ב'צרי העין' כפי שנאמר בתרומת המשכן "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, ב) ('שפתי כהן על התורה' פרשת תרומה ד"ה וכתב רבינו בחיי). וכל זמן שהאדם מקמץ ידו ואינו נותן כפי השגת ידו הוא ארוּר מפי השכינה ועליו נאמר "וְאָרוּר נוֹכֵל" (מלאכי א, יד), כי השכינה אֵרְרָהּ את הכִּילַי הקמצן. וכל זמן שהאדם ארוּר מפי השכינה אין הוא יכול לאכול ולשתות ושתהיה עֲרֵבָה לו אכילתו ושתייתו ושאר מעשיו וענייניו ('מזמור לאסף' לר' מרדכי בן ששון שנדוך בחלק דיני הצדקה דף מה ע"ב ד"ה יתן האדם).

אדם שהוא קמצן בממונו נקרא בשם 'נבל'. ועליו נאמר "וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם" (משלי ל, כב) (תיקוני הזוהר הקדמה דף ב ע"א ד"ה הדא הוא דכתיב) על שהוא מרגיז את השכינה כאשר הוא משׂביע עצמו מלֶחֶם ומחזיק במדת הקמצנות. לכן צריך האדם לסלק ממנו את מדת הקמצנות לפני שהוא יושב וסועד לחם ('אגרא דפרקא' למחבר 'בני יששכר' אות מה ד"ה ע"ש דמאן דלית). ועוד הקמצן לא נחשב מזרע האבות הקדושים שעליהם נאמר "נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹקֵי אַבְרָהָם" (תהלים מז, י) (תיקוני הזוהר הקדמה דף ב ע"א ד"ה הדא הוא דכתיב), ולא נחשב מחלקם אפילו אם הוא לומד תורה ומקיים מצוות, כל זמן שהוא מחזיק במדת הקמצנות ('סגולות ישראל' בחלק השמטות והוספות לאות ו סעיף ב) לפי שנוהג היפך מעשיהם. וכפי שנאמר אצל אברהם אבינו על מה שציוה את כל זרעו "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט) (עפ"י 'אגרא דפרקא' למחבר 'בני יששכר' אות כ). 

הקמצן הוא כנגד הסטרא אחרא, כפי שנרמז בשם קמצן ('כסא דוד' להחיד"א דרוש יח לשבת הגדול דף עח ע"א ד"ה ועמד השואל ושאל) שבארמית הוא 'קמצא' (ספר 'החיים' לאחיו של המהר"ל מפראג בחלק פרנסה וכלכלה פרק ה ד"ה הקמצנות). לפי שהאות ק' בתיבה 'קמצא' רומזת לסטרא אחרא ('כסא דוד' להחיד"א דרוש יח לשבת הגדול דף עח ע"א ד"ה ועמד השואל ושאל) שיש לו 'מאה' כוחות ('מגלה עמוקות' פרשת לך לך ד"ה 'ולפי הזהר לך לך', 'קהלת יעקב' ערך 'מא' ד"ה מאה סוד של מאה) כפי שנאמר "תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה" (משלי יז, י) ('בארות עמוקות' על 'מגלה עמוקות' למהרצ"א מדינוב פרשת לך לך אות קעג, 'חידושי תורה' להגר"א הנקרא 'ליקוטי תורה' בחלק ליקוטי תנ"ך על הפסוק 'הוקם על') והיא גם גימטריא 'ס"מ' ('חידושי תורה' להגר"א הנקרא 'ליקוטי תורה' בחלק ליקוטי תנ"ך על הפסוק 'הוקם על', 'שם משמואל' פרשת עקב שנת תר"ע ד"ה ונראה כי). וכן האותיות 'מצא' שנותרו מהתיבה 'קמצא' גם יוצאות גמטריא ס"מ אך בשמו המלא 'סמא"ל'. וסימן לדבר הוא מה שאמרו רבותינו על סיבת חורבן בית המקדש "אקמצא ובר קמצא חרוּב ירושלים" (ראה גמ' גיטין דף נה ע"ב) ורמזו בזה על הס"מ וכל סיעתו ('כסא דוד' להחיד"א דרוש יח לשבת הגדול דף עח ע"א ד"ה ועמד השואל ושאל).

דוד המלך שלח נערים לבקש אוכל מנבל הכרמלי באומרו "תְּנָה נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד" (שמואל א' כה, ח) אך נבל לא רצה לֵיהָנוֹת את דוד כלום מהוֹנוֹ ורכוּשוֹ כי היה ממונו חביב עליו יותר מגופו, ותמה על בקשתם ואמר "וְלָקַחְתִּי אֶת לַחְמִי וְאֶת מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה"?! (שמואל א' כה, יא). כי נבל היה איש בְּלִיַּעַל ו"כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ" (שמואל א' כה, כה) ('לב אריה' לר' יהודה אריה לייב האשקי פרשת תזריע אות כז) שהיה נבל בממונו, קמצן (פירוש הרב מנחם מנדל בודק על תיקוני הזוהר דף ב ע"א ד"ה ונבל שמי') וכִּילַי כמו הכלב שלא נותן כלום לחברו. לכן נאמר עליו "וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כָלִבִּי" (שמואל א' כה, ג) ('זיקוקין דנורא ובעורין דאשא' על תנא דבי אליהו זוטא פרק טז אות קט ד"ה ומ"ש ופני הדור). וכשם שנבל גרם רעה לעצמו למוּת במגפה בעוון זה ('ספר זכירה' לר' זכריה סימנר דף כז ע"א ד"ה גם יזהר שלא יהנה מצרי) כן הוא כל אדם קמצן ש"עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט" (ירמיה יז, יא) להיות בעל צדקה וגמילות חסדים, אז "בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל" (ירמיה יז, יא) כלומר שילקה בגופו כמו נבל הכרמלי ('לב אריה' לר' יהודה אריה לייב האשקי פרשת תזריע אות כח).

קליפה רעה מצד השֵׁדִים שולטת על ממונם של הקמצנים הגדולים

כאשר אדם הוא צר עין זה גורם להשרוֹת את המשחית הנקרא 'רעה' על ממונו ('דעת חכמה' לר' יהודה לייב פוחוביצ'ר שער העבודה פרק ארבעה עשרה דף נג ע"ב ד"ה 'ודע כי מי שהוא צר עין' עפ"י הזוהר) ועל כל אברי גופו שנאמר "וְכֵלַי כֵּלָיו רָעִים" (ישעיה לב, ז) כלומר ה"כֵלַי" שהוא הקמצן, נדבקת הרעה ב"כֵּלָיו" שהם אברי גופו. והקליפה הזאת שנדבקת בו יועצת לו לחבל עניים באמרי שקר, לומר כי הם אינם הגונים ואין ראוי לתת להם צדקה כי יש הרבה רמאים וכדומה ('כסא דוד' להחיד"א דרוש יב לשבת כלה דף נד בספר ישעיה סימן לב ד"ה וכל כליו רעים). הקליפה הזאת עושה את האדם קמצן בממונו, וכשבאים אליו גבאי צדקה היא מוחה בידו ומשכנעת אותו שלא יוציא כלום מכספו. וגם כשבאים עניים ממש לבקש צדקה היא מוחה בידו שלא יתן להם מאומה (זוהר פרשת בשלח דף סה ע"א ד"ה חולה אמאי היא חולה). וקליפה זו נדבקת באדם אשר בחר בה ונאחז בה בקמצנותו (זוהר פרשת בשלח דף סה ע"א ד"ה אלא אי כתיב) ועל ידה האדם נקרא 'רע עין' ('שורש ישי' על מגילת רות לר' שלמה אלקבץ דף כד ע"ב ד"ה ועל זה נאמר).

המשחית הזה יכול לגרום שהאדם שלא ייהנה אפילו בעצמו מממונו מרוב קמצנותו (זוהר פרשת בשלח דף סה ע"א ד"ה חולה אמאי היא חולה). ואז בכל דרכיו האדם אינו מתקרב לממונו ולא מוציא ממנו, אלא שומר אותו עד שנעשה חוֹלה מרוֹב צרוּת עינוֹ (זוהר פרשת בשלח דף סה ע"א ד"ה אלא אי כתיב, 'שורש ישי' על מגילת רות לר' שלמה אלקבץ דף כד ע"ב ד"ה 'ועל זה נאמר' מהזוהר) ועליה נאמר "יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ" (קהלת ה, יב), "רָעָה חוֹלָה" – היא הקליפה 'הרעה' שעושה את האדם חוֹלה מרוב קמצנות (זוהר פרשת בשלח דף סה ע"א ד"ה חולה אמאי היא חולה) עד שלבסוף ימות ואדם אחר ייקח את כל עושרו שעליו נאמר "עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו" (קהלת ה, יב) (זוהר פרשת בשלח דף סה ע"א ד"ה ושלמה מלכא, 'יסוד יוסף' לרבו של 'קב הישר' סוף פרק כג ד"ה 'בוא וראה' עפ"י הזוהר). לכן מברכים בברכת הכהנים "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ" (במדבר ו, כד), "יְבָרֶכְךָ" – בעושר ונכסים, "וְיִשְׁמְרֶךָ" – מן המזיקים (ראה 'במדבר רבה' יא, ה) השולטים על ממונך ולא מניחים לך לגעת בו ולהוציאו לצדקה או לצרכיך ('לב אריה' לר' יהודה אריה לייב האשקי פרשת נשא אות ד), כי ה' שומרך שלא יהיה מסור בידיהם אלא בידיך ('קב הישר' סוף פרק כה ד"ה ולפי זה נראה לי).

ועוד אמר על כך שלמה המלך "יֵשׁ רָעָה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְרַבָּה הִיא עַל הָאָדָם: אִישׁ אֲשֶׁר יִתֶּן לוֹ הָאֱלֹקִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְאֵינֶנּוּ חָסֵר לְנַפְשׁוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹקִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ כִּי אִישׁ נָכְרִי יֹאכֲלֶנּוּ זֶה הֶבֶל וָחֳלִי רָע הוּא" (קהלת ו, א – ב) כלומר שהקב"ה נתן לאדם עשיר הרבה "עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד" עד ש"אֵינֶנּוּ חָסֵר לְנַפְשׁוֹ" והם ברשותו להשתמש בהם (זוהר פרשת בשלח דף סה ע"א ד"ה ושלמה מלכא צווח), אך הוא מחמת קמצנותו השליט את 'הקליפה' על עצמו ולכן הקב"ה מצידו גם "לֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ" עליה, כלומר לא יעזור לו להתגבר עליה כי הוא בחר לאחוז בה על ידי מעשיו. ובזה העשיר ממשיך כל ימיו ולא מתקרב לממונו ולא מוציא ממנו עד שלבסוף "אִישׁ נָכְרִי יֹאכֲלֶנּוּ" את כל הוֹנוֹ וכספוֹ (זוהר פרשת בשלח דף סה ע"א ד"ה אלא אי כתיב). וכך אותה 'רוח הרעה' שמלבישה את העשיר הכִּילַי טורדת אותו מן העולם הזה, ויכול אף לבוא בסופו לעניוּת וימיו מכאובים מפני זלעפות רעב ('מעיל צדקה' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' בסוף סימן תרסו).

יזהר האדם שלא יהא קמצן גדול כי אז הוא ברשות הסטרא אחרא (ספר 'זכירה' דף נא ע"ב ד"ה סגולה גדולה שיזהר האדם) כלומר ביד המזיקים השׁוֹרים על הממון ('קב הישר' לר' צבי הירש קידנוור סוף פרק כה ד"ה ולפי זה נראה לי). ועל כך ציותה התורה "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים טו, ז – ח), "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ" – כי זה גורם שהשׁדים יגנבו את לבבך להיות קמצן גדול מאוד, "וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ" – שזה מביא לכך שהשׁדים קושרים את ידך היפך פשיטת היד של בעל הבית לעני, כי אז השׁדים קושרים את המפתחות המלאים כל טוב מנכסיך. ונמצא שהאדם בקמצנוּתוֹ נותן יד לשׁדים לסגור את דלתות נכסיו. אך אם "תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ" לתת לעניים בריוח ולא בצער אלא בטוב לבב כרצונך הטוב, אז את הפֶּתַח תמצא "פָתֹחַ", ולא תהיה סגירה בידי השׁדים לדלתותיך ('ואברהם זקן' לר' אברהם פאלאג'י דרוש ד להלבשה ד"ה אמור מעתה).

מעשה בקמצן גדול שהשֵׁד הממונה על הקמצנות שלט בכספו וזהבו

ומעשה היה באדם אחד שהיה לו עושר גדול ואוצרות זהב וכסף ואבנים טובות. והאיש היה קמצן גדול שאין כמוהו בכל העולם. ואף לבית הכנסת לא היה הולך בימי שני וחמישי שמא יצטרך ליתן פרוטה לכיס של צדקה. אך היה לו מצוה שהחזיק בה מאוד להיות מוהל, והיה טורח בה מאוד ולא לוקח שום שכר בעבורה מאף אדם, בין עשיר ובין עני. ופעם אחת בא לו שֵׁד בדמות איש ואמר שאשתו ילדה בן זכר והוא צריך מוהל. והלך עמו המוהל כי לא ידע שהוא מ'החיצוֹנים'. וכאשר הגיע לביתו של האיש פגש את היולדת, והיא סיפרה לו כי בעלה הוא למעשה שֵׁד ואילו היא מזרע אנשים ונלקחה על ידי השׁדים בקטנותה. והזהירה אותו שיציל את נפשו על ידי שלא ייקח מבעלה שום מאכל ושתיה ולא ייקח שום מתנה, לא ממנו ולא מאף אחד מיושבי המקום הזה. וכאשר שמע כן המוהל היה מתיירא מאוד וחרד ללבו ('קב הישר' לר' צבי הירש קידנוור פרק כה ד"ה או יש לומר).

וכשהגיע הערב באו הרבה אנשים ונשים מכפרים סמוכים על סוסים ועגלות לליל הברית וכולם היו שֵׁדִים בדמות של אנשים. וכאשר ישבו לסעוד הפצירו במוהל שיטול ידיו ויישב עמהם לסעודת מצוה, אך המוהל מיאן לאכול ולשתות ואמר כי "עיף אנכי מן הדרך". ולא אכל ולא שתה כל אותו הלילה. ולמחרת הביאו את התינוק והוא מל אותו כמנהג כל בית ישראל. ואחר כך הסנדק הזמין את כולם לסעודה והוכרח המוהל לבוא עמו, אך לא אכל ולא שתה באומרו שיש לו "תענית חלום" ונמנע מאכילתו. ואחר חצי היום אמר בעל הבית שֶׁכֵּיוָן והמוהל הטריח עצמו לילך יותר משתים עשרה פרסאות למצות המילה לכן הסעודה תחכה עבורו עד הלילה שאחר תעניתו. וכל כוונת השׁד שהוא היה בעל הבית, שייהנה המוהל מלחמו ומפרנסתו ואז יהיה לו שליטה עליו. אך השֵׁד לא ידע מאומה מכך שאשתו היולדת גילתה קודם לכן למוהל שהוא שֵׁד הַמְּחֻפָּשׂ בלבוש של איש ('קב הישר' לר' צבי הירש קידנוור פרק כה ד"ה ויהי לעת ערב באו הרבה).

ואכן לקראת ערב היתה סעודת ברית מילה והם היו אוכלים ושותים כל מעדני עולם, ואף על פי כן המוהל לא אכל ולא שתה איתם, ואמר שראשו ואיבריו כבדים עליו. ויהי כטוב ליבם ביין אמר בעל הבית למוהל "קום ולך עמדי לחדר!" והתיירא המוהל ואמר בדעתו שוודאי הגיע זמן קצו למות. והלך עמו לחדר אחד ושם הראה לו בעל הבית כלי כסף שונים. ואחר כך היה מוליך אותו לחדר שני והראהו כלי זהב ואמר לו "טול כלי אחד לזכרון!" אך ענה לו המוהל "יש לי כלים של זהב ושל כסף, וכל טוב שבעולם כלים טובים ומרגליות וטבעות ותכשיטי ענק". ואמר לו בעל הבית "טול אחת מן הטבעות או כלי חפץ שֶּיָּקָר הוא בעיניך!" אך מכולם לא רצה המוהל לקחת, והשיב שיש לו בביתו כבר לרוֹב. אחר כך הוליך אותו לחדר אחד שהיו בו הרבה מאוד מפתחות התלויות במסמרות סביבות החדר. ותמה האיש המוהל על הדבר הזה כי ראה שם מפתחות קשורות יחד שנראות ממש כמו המפתחות שיש לו בביתו לכל אוצרותיו! ('קב הישר' לר' צבי הירש קידנוור פרק כה ד"ה ויהי לעת ערב באו הרבה).

אז אמר אליו השֵׁד בעל הבית "כיון שגמלת חסד עמדי והלכת עמי שתים עשרה פרסאות על מנת למוּל את בני, וראיתי שה' איתך היות שלא אכלת ולא שתית ולא לקחת מאומה מרשותי – לכן אני מגלה לך כי "אני הוא ראש השדים שממונים על אנשים שמטבעם קמצנים, ומסורים בידנו כל המפתחות שלהן לכספם וזהבם ואוצרותיהם על מנת שלא יהא להם כוח ורשות לעשות בהם איזה צדקה וגמילות חסד, ואף לעצמם אין רשות בידם להתענג ולקנות איזה מאכל טוב או מיני מגדים. ובאשר אתה גמלתני חסד גדול במילת בני, לכן קח את צרור המפתחות הקשורות הללו של אוצרותיך ואל תירא, חי ה' שלא יארע לך שום רעה". והמוהל לקח את קשר המפתחות והלך בשמחה לביתו, ובבואו נהפך לבבו ונעשה לאיש אחר, ותכף בנה בנין של אבנים ועשה שם בית כנסת גדול ומפואר מאוד, ועשה צדקות ופרנס את העניים והיה מלביש ערומים, והפליא לעשות כן עד יום מותו ונפטר בשם טוב ('קב הישר' לר' צבי הירש קידנוור פרק כה ד"ה ויהי לעת ערב היה סעודת ברית מילה).

אכילה משולחנו של הקמצן מביאה לידי חולי וסכנת מוות

כאשר אדם נולד בעולם הזה הוא בא עם כִּכַּרוֹ (ראה גמ' נדה דף לא ע"ב בשם ר' יצחק) כלומר עם לחמוֹ ומזונו אשר נגזר עליו בשעה שהובאה טיפתו בפני בורא העולם שפותח את ידו "וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (תהלים קמה, טז) ('מעבר יבק' בחלק שפת אמת פרק יב ד"ה ואמר פתך אכלת). לכן צריך להיזהר לא לאכול מלחמו של אדם קמצן כפי שאמר שלמה המלך "אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תִּתְאָיו לְמַטְעַמֹּתָיו" (משלי כג, ו) כי אדם קמצן זה הוא מרשוּת 'הקליפוֹת' ('שורש ישי' לר' שלמה אלקבץ על מגילת רות דף כד ע"ב ד"ה ועל זה נאמר) ועל לחמו מוֹשל 'הרע עין' ('אור החמה' על זוהר פרשת שמות דף ג ע"א ד"ה א"ר 'יצחק מאן דאיהו' מהרמ"ק), ומי שאוכל על שולחנו גורם רעה לעצמו ('ספר זכירה' דף כז ע"א ד"ה גם יזהר שלא יהנה מצרי) כי שפע המזונות שנגזרו עליו יושפעו על ידי האדם הקמצן הרע עין הזה שהוא סועד אצלו, ולא יבוסם ולא יערב לו כי שולט בו צד הרע ('מעבר יבק' בחלק שפת אמת פרק יב ד"ה ואמר פתך אכלת).

כל מי שאוכל אצל הקמצן הרי זה מנבל את עצמו ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי מצוה שמונה ועשרים) ואותה האכילה היא בנפשו של האוכל כמו סם המוות. ולא יגיעו ימים מועטים עד שיבוא אליו איזה חוֹלי, ולפעמים אף יחלה חוֹלי שיש בו סכנה. ועל כך נאמר "אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תִּתְאָיו לְמַטְעַמֹּתָיו: כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ" (משלי כג, ו – ז), "כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ" – פירושו שהאוכל ('קב הישר' תחילת פרק כו ד"ה כתיב אל תלחם) ממרר את נפשו (רש"י גמ' סוטה דף לח ע"ב ד"ה כי כמו שער בנפשו) על ידי אכילתו אצל ה'רע עין', עד שלפעמים יכול האיש האוכל למות מכוח המאכל שאכל אצל צר העין ('קב הישר' תחילת פרק כו ד"ה כתיב אל תלחם ד"ה ולכן לא רצה). לכן ר' פנחס בן יאיר (עפ"י גמ' חולין דף ז ע"ב) לא היה אוכל אצל שום אדם, כי היה מתיירא לנפשו שלא ליהנות מאיזה צר עין (ראה גמ' חולין דף ז ע"ב) שאחר כך בהכרח יבוא עליו איזה חולי ('קב הישר' תחילת פרק כו ד"ה ולכן לא רצה רבנו הקדוש. וראה גמ' חולין דף ז ע"ב שהסכים לאכול אצל רבי שהיה עשיר גדול וידע עליו שהוא לא צר עין).

הולכי דרכים צריכים שמירה גדולה בזה שלא להכביד עצמם על איזה בעל בית מארח, כי לפעמים המארח צר עין וכל מה שמאכילם ומשקם זה רק מחמת הבושה ואין לו באמת רצון. ואז נמצא כי המאכלים והמשקים הללו פוגמים את נשמתם של הולכי הדרכים וגם מביאים להם חולאים אל הגוף שנאמר "אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן" (משלי כג, ו – ז). לכן שומר נפשו ירחק מה שאפשר, כי רע הדבר ומזיק גדול מאוד ('יסוד יוסף' לרבו של מחבר 'קב הישר' פרק סב ד"ה ובדרך צריך). ואם מוכרח להתארח אז יעשה כל שבכוחו שלא להכביד על בעל הבית, ועם זאת טוב פת חֲרֵבָה באיזה אכסניה מאשר ילך אצל בעל בית. ואפילו אם בעל הבית צדיק ועשיר, יתכן שהוא צר עין אך בוֹש לגרשו מביתו. ולהולכי דרכים אלו אמרו "וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה" (משלי טו, כז) ('יעלזו חסידים' על ספר חסידים לר' אליעזר פאפו דף נג ע"א ד"ה האורח שרואה). וגם בתוך ביתו של אדם, אם יש אב קמצן בממונו ישתדל הבן לאכול לחמו לבדו ולא יצפה לארוחותיו הצרים של אביו ('מעבר יבק' בחלק שפת אמת פרק יב ד"ה ואמר פתך אכלת).

המצריים בזמן האבות הקדושים היו צרי עין באכילת לחמם שנאמר "כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" (בראשית מג, לב) לכן לחמם היה לחם 'רע עין' (זוהר פרשת שמות דף ג ע"א ד"ה אמר רבי יצחק). אמנם השבטים הקדושים בני יעקב אבינו שירדו למצרים בשעה שיוסף היה מולך שם כן סעדו מלחמם של המצרים, וכפי שציוה יוסף את עבדיו עבור השבטים "וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם: וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם" (בראשית מג, לא - לב) והשבטים אכלו את לחמם לפי שהורידו למצרים את כסף שִׁבְרָם וכפי שאמרו "וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל" (בראשית מג, כב) לכן לחם המצריים לא היה נקרא לחם 'רע עין' כי היה תמורת הכסף. אך כשבני ישראל ירדו ממש למצרים הם החלו לאכול מלחמם של המצריים בלא לשלם כסף או מחיר ולכן הלחם שאכלו היה לחם 'רע עין'. וזה גרם לישראל לשקוע בגלות מצרים בתוך עוֹמק 'הקליפות' ('אור החמה' על זוהר פרשת שמות דף ג ע"א ד"ה 'ואלה שמות' מהרמ"ק). 

אם בני ישראל לא היו אוכלים את לחמם של המצריים בארץ מצרים, הם לא היו נשארים שם בגלות והמצריים לא היו מציקים להם כלל. ואז גזירת הגלות שנאמרה לאברהם אבינו "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו, יג) היתה מתקיימת בארץ אחרת (זוהר פרשת שמות דף ג ע"א ד"ה ואלה שמות בני ישראל וד"ה אמר ליה רבי יצחק) כמו בארץ כנען, כי הכנעני היה שולט אז בארץ ולא היתה נחשבת של בני ישראל. וזה היה אפשרי כי גזירת הגלות נאמרה בלשון סתומה "בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם" ולא דווקא על ארץ מצרים. ודומה הדבר לגזירת "וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" שהתחילה מלידת יצחק אבינו בארץ כנען, והתקיים "וְעִנּוּ אֹתָם" במה שלא היו שקטים בישיבתם כמה שנים בארץ כנען. ואז נתינת התורה היתה בארץ כנען ומשה רבינו היה מגיע אליה ולא היו יוצאים עוד לגלות. וכל זה נמנע מישראל מחמת אכילת 'לחם רע עין' של המצריים בהיותם גרים בארץ מצרים ('אור החמה' על זוהר פרשת שמות דף ג ע"א ד"ה 'ואלה שמות' מהרמ"ק).

אי אפשר לקמצן להיות עובד ה' באמת גם אם הוא תלמיד חכם

מדת הקמצנות היא מדה מגוּנה ('מדרש תלפיות' ענף דאגה ד"ה בענין הקמצנות) ורעה ('כסא דוד' להחיד"א דרוש יב לשבת כלה דף נד בספר ישעיה סימן לב ד"ה וכל כליו רעים, 'פלא יועץ' ערך כיליות ד"ה כיליות היא מדה) עד מאוד ('מדרש תלפיות' ענף דאגה ד"ה בענין הקמצנות, 'כסא דוד' להחיד"א דרוש יב לשבת כלה דף נד בספר ישעיה סימן לב ד"ה וכל כליו רעים) והיא שוֹרש פּוֹרֶה ראש ולענה ('כסא דוד' להחיד"א דרוש יב לשבת כלה דף נד בספר ישעיה סימן לב ד"ה וכל כליו רעים) ואין ברוב המדות המגונות מדה שהיא מגונה ממנה. ולא עולה ממנה לקמצן אלא גנוּת ושם רע ('מדרש תלפיות' ענף דאגה ד"ה בענין הקמצנות) ואין לו כלל מנוחה בעולם הזה כי הקמצנות גורמת לו לכמה מריבות עם אשתו ובניו ('כסא דוד' להחיד"א דרוש יב לשבת כלה דף נד בספר ישעיה סימן לב ד"ה וכל כליו רעים) והוא רע לשמים ורע לבריות ('פלא יועץ' ערך כיליות ד"ה כיליות היא מדה). וכיון ששלימות האדם היא במדת הנדיבות, לכן לא יאוֹת לאדם להיות כִּילַי כל כך ולדקדק במשאוֹ ומתנוֹ על כל מַטְבֵּעַ וְמַטְבֵּעַ ('מדרש תלפיות' ענף היינו דאמרי אינשי שער אות ההא). 

אי אפשר לאדם קמצן להיות עובד ה' באמת ('נועם אלימלך' לר' אלימלך מליז'ענסק פרשת מקץ על הפסוק 'ויהי מקץ שנתיים' דף מה ע"א טור א על פי דברי ר"ת בספר הישר). כי כל ימיו של הקמצן הוא רץ אחרי הכסף וחביב עליו ממונו יותר מגופו וכל מגמתו כל היום לרכוש ולאסוף הוֹן ועוֹשר, והוא מבטל מצוות ומדקדק על הכסף בסיבת הקמצנוּת והכִּילוּת. ועל ידי זה נעשה אותו האדם הקמצן כאילו שהכניס צלם להיכל, כי כל העת נעשים לו דברים שמפריעים בינו לבין בורא עולם, כגון שלא עושה צדקה בממונו או שמתקמצן לקנות איזה דבר מצוה, ונעשה לו לחוצץ ואמצעי ביניהם. על קמצן זה נרמז בפסוק "עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם" (תהלים קטו, ד) כלומר שיש קמצנים שאצלם ה"כֶּסֶף וְזָהָב" שהם מעשי בני האדם נעשים כמו 'עצבים' כלומר עבודה זרה, הנמצא בינם לבין בורא העולם (פירוש 'באר מרים' על טעמי המצוות לר' מנחם הבבלי על אות קכז ד"ה הוא מקושי הבנה).

ובפרט תלמיד חכם עלול לחשוב שבהיותו למדן הרי הוא פטור ויכול לנהוג בצרוּת עין. אך אין זה כך, אלא גם הוא יקרא 'נבל' ('כסא למלך' לר' שלום בוזגאלו על תיקוני הזוהר הקדמה דף ב ע"א ד"ה אוף הכי) וקמצן ('ארץ החיים' על התהלים מה, א ד"ה למנצח על שושנים לבני קרח) אפילו אם שָׂבָע במלחמתה של תורה שנאמר "וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם" (משלי ל, כב). לכן חייב לעשות טובה לאחרים בעלי תורה ('כסא למלך' לר' שלום בוזגאלו על תיקוני הזוהר הקדמה דף ב ע"א ד"ה אוף הכי) ואינו פטוּר. ואם לא עושה כך אז רוגזת בגללו השכינה הקדוֹשה (פירוש הרב מנחם מנדל בודק על תיקוני הזוהר דף ב ע"א ד"ה ונבל שמי') והוא נעשה יותר גרוע מאדם שלא מניח תפילין בשעת קריאת שמע ('אגרא דפרקא' למחבר 'בני יששכר' אות כ, 'אגרא דפרקא' אות מה). ועדיף להתחבר עִם אדם פשוט שהוא וותרן בממונו ובמשאו ומתנו מלהתחבר עם תלמיד חכם קמצן ('מדרש תלפיות' ענף וותרנות ד"ה יותר טוב בשם 'ספר חסידים'). וכל אדם שעל פי בחירתו מתנהג בחיי צער לעצמו אך טבעו לְאַחֵר בנדיבות לב – אשריו בעולם הזה ובעולם הבא ('זיקוקין דנורא ובעורין דאשא' על תנא דבי אליהו זוטא פרק יז אות יט ד"ה לכן אמר אחר כך).