פרשת שופטים – מעשה עגלה ערופה

התורה מצווה כי אם ימצא גופת חלל בארץ ולא נודע מי הרגו, אז זקני העיר הקרובה ביותר לחלל ייקחו עֶגְלַה ויורידו אותה לנחל ויערפו שם את ראשה באמצעות סכין מאחורי צווארה כפי שנאמר "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ: וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל: וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל: וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל" (דברים כא, א - ד). אחר כך זקני העיר הקרובה צריכים לרחוץ את ידיהם במקום העריפה ולומר "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (דברים כא, ז). ואם יעשו כסדר הזה הרי שמתכפר להם דם החלל כפי שנאמר "וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם" (דברים כא, ט).

ויש להבין, מדוע זקני העיר הקרובה צריכים לנהוג באכזריות ולערוף את אותה העֶגְלַה? ומה מועילה עריפתה לכפר על דמו של הנרצח?

מעשה 'עגלה ערופה' הוא שוחד למלאך המוות שלא יקטרג על ישראל

אם אדם חלילה שופך דמים הוא לוקח בזה את 'אוּמנוּתוֹ' של מלאך המוות ('כתם פז' לר' שמעון לביא מחבר הפיוט 'בר יוחאי' על זוהר פרשת וירא דף קיג ע"ב ד"ה ת"ח דנשמת' דב"נ דא, 'בגדי אהרן' על התורה לר' אהרן דרשן פרשת כי תצא ד"ה כי תצא למלחמה), שהרי ניתן למלאך המוות הכוח לקחת את נשמות בני האדם בעולם הזה (זוהר פרשת וירא דף קיד ע"א ד"ה ותא חזי הא כתיב כי ימצא) לאחר קבלת רשות משמים (זוהר פרשת ויגש דף רי ע"ב ד"ה תא חזי כל בני נשא), למעט נשמותיהם של תלמידי החכמים העוסקים בתורה והעולם ניזון בזכותם שהם מסורים בידי ה' ('גבול בנימין' לר' בנימין הכהן בחלק ג' דרוש מג פרשת שופטים ד"ה הנה כי כן). אדם זה שרצח גוזל למעשה מהס"מ את תפקידו (זוהר פרשת וירא דף קיד ע"א ד"ה ותא חזי הא כתיב כי ימצא) ונכנס בתוך רשותו לעשות מלאכתו ולעבוד את עבודתו. לכן מלאך המוות מקטרג אז מאוד וצועק על העוֹשֵׁק שעשׁק אותו הגזלן הרוצח שנכנס לתוך אוּמנוּתוֹ, ודורש לקבל את נשמת הרוצח תמורת נשמת הנרצח ('כתם פז' לר' שמעון לביא מחבר פיוט 'בר יוחאי' על זוהר פרשת וירא דף קיג ע"ב ד"ה ת"ח דנשמת' דב"נ דא על ידא).

מלאך המוות יודע מי הוא זה האדם שרצח, אך כל זמן שהדבר לא נודע הוא תובע את אנשי אותו המקום ואומר "הרי ביניהם נהרג פלוני ואינו נוֹדע, והם שותקים ולא חוקרים!" וכיוצא בדברים אלו. וגם על הרוצח הוא תובע ואומר "הרי פלוני הרג אלמוני!" ('אור החמה' על זוהר פרשת ויגש דף רי ע"א מהרמ"ק). ויש אומרים כי אין מלאך המוות יודע מי האיש שרצח, כי אם היה יודע אז היה תובע דין ממנו וממית אותו ('אור החמה' על זוהר פרשת ויגש דף רי ע"א ד"ה 'ובג"כ אית' מר' אברהם גלאנטי, 'כתם פז' לר' שמעון לביא מחבר הפיוט 'בר יוחאי' על זוהר פרשת ויגש דף רי ע"א ד"ה ויבאר הסוד). וכל עוד שלא נודע לבני האדם מיהו הרוצח, אז מלאך המוות מקטרג על כל אנשי העיר הקרובה שממנה נראה כי הגיע הרוצח (עפ"י זוהר פרשת ויגש דף רי ע"ב ד"ה תא חזי כל בני נשא), ואי אפשר להינצל מקטרוגו כיון שלקחו ממנו נפש אדם להמיתו מבלי שהוא זה שימיתנו ('גבול בנימין' לר' בנימין הכהן בחלק ג' דרוש מג פרשת שופטים ד"ה הנה כי כן). ומכוח קטרוגו יש לו גם שליטה בארץ שנאמר "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ" (במדבר לה, לג) ('גבול בנימין' לר' בנימין הכהן בחלק ג' דרוש מג פרשת שופטים דף פב ע"ב ד"ה ובפסיקתא).

הקב"ה ציוה לעשות את מעשה 'העגלה הערופה' על מנת למנוע את קטרוגו של מלאך המוות על ידי שהוא יקבל את חלקו. כי בעריפת העגלה ב'נחל איתן' נעשית הבהמה ל'נבילה' שהוא מאכלו של השטן, שהרי כל 'הנבלות' ו'הטריפות' הם חלקו ('כתם פז' על זוהר פרשת וירא דף קיג ע"ב ד"ה אמר ר"א האי למאי). מטעם זה הורגים את הָעֶגְלָה בסכין של ברזל ובדרך 'עריפה' ולא שוחטים אותה בסכין כשרה בלי פגימה – לפי שכך ראוי למאכלו של השטן ('כתם פז' על זוהר וירא דף קיג ע"ב ד"ה רבי שמעון הוה יתיב). ושוחטים את העגלה ב'נחל איתן' שהיא שדה שלא נעבדה ('תרגום יונתן' דברים כא, ד), ושדה קשה (רש"י דברים כא, ד) המזכירה על ידי כן 'דין'. ואז נאסר לעבד עוד את המקום בו נשחטה העגלה וגם לא לזרוע שם דבר, משום שהמקום הזה דומה למדבר השוֹמם שהוא מקום ('רקנאטי' על התורה פרשת שופטים ד"ה והורידו) חלקו ('גבול בנימין' לר' בנימין הכהן בחלק ג' דרוש מג פרשת שופטים ד"ה הנה כי כן) של הסטרא אחרא ('רקנאטי' על התורה פרשת שופטים ד"ה והורידו) (להרחבה בעניין הנבילות והטריפות ראה מאמרינו לפרשת שמיני – 'איסור נבלות וטריפות').

אז מלאך המוות מקבל את 'חלקו' ולא מקטרג עוד (זוהר פרשת וירא דף קיד ע"א סוף ד"ה ותא חזי הא כתיב) על הרבים ('אור החמה' על זוהר פרשת וירא דף קיד ע"א מהרמ"ק), וגם 'הדין' מתמתק ('אור החמה' על זוהר פרשת וירא דף קיד ע"א מר' אברהם גלנאטי) והעגלה הערופה נעשית כדוגמת 'השׂעיר לעזאזל' ('טעמי המצוות' לר' מנחם רקנאטי מצוות עשה ד"ה מצוה לערוף את העגלה, 'בגדי אהרן' על התורה לר' אהרן דרשן פרשת כי תצא ד"ה כי תצא למלחמה) שבו נותנים שוחד לשטן שלא יקטרג על ישראל ביום הכפורים ('בגדי אהרן' על התורה לר' אהרן דרשן פרשת כי תצא ד"ה כי תצא למלחמה). הָעֶגְלָה היא מעין 'פדיון' שניתן לס"מ על הִלָּקַח ממנו נפש החלל ('גבול בנימין' לר' בנימין הכהן בחלק ג' דרוש מג פרשת שופטים דף פב ע"ב ד"ה ובפסיקתא), כי כאשר הורגים עגלת בקר קודם זמנה, מתכפר על מי שנהרג קודם זמנו על ידי שמקבל מלאך המוות 'נפש תחת נפש' ('אור החמה' על זוהר ויגש דף רי ע"א 'ובג"כ אית' מר' אברהם גלאנטי) ומתפייס בכך שקיבל תמורה לאותו אדם שנהרג שלא מדעתו ('כתם פז' על זוהר וירא דף קיד ע"א ד"ה אמר ר"א האי למאי). ויש לו לסטרא אחרא הנאה באותה העגלה שנפגמה על ידי ישראל, יותר מכל הזבחים שיקריבו עבורו ('גליא רזיא' לתלמידו של האר"י ז"ל דף ל ע"א טור א).

מטעם זה פרשת עגלה ערופה (ראה דברים כא, א - ט) נסמכה לפרשת אשת יפת תואר (ראה דברים כא, י - יד), כדי ללמד שכשם שלא התירה התורה את 'אשת יפת תואר' אלא בשביל 'יצר הרע' של היוצא אז למלחמה, שהרי אם לא יתנו לו את אותה הגויה בהיתר הוא ישׂאנה באיסור (ראה רש"י דברים כא, יא), כך גם במעשה עגלה ערופה, לא דיברה התורה אלא כנגד 'היצר הרע' שהוא השטן והוא הסטרא אחרא – על מנת לתת לו את חלקו ובזה יניח לעם ישראל ('מגלה צפונות' למחבר 'שבט מוסר' חלק ג' פרשת שופטים ד"ה העולה מזה). וכך יוצא ש'עגלה ערופה' היא למעשה עצה טובה שנתן הקב"ה לישראל כנגד המקטרג (עפ"י זוהר פרשת וירא דף קיד ע"א ד"ה ורזא עלאה, 'כתם פז' על זוהר וירא דף קיד ע"א ד"ה אמר ר"א האי למאי), שעל ידי עריפת העגלה נותנים 'דורון' לתוך פיו של השטן ('בגדי אהרן' על התורה לר' אהרן דרשן פרשת כי תצא ד"ה כי תצא למלחמה).

השטן עוזב את הקטרוג על עם ישראל ומקטרג על זקני הדור

עריפת העגלה היתה דומה לפעולת הרצח, כשם שהאדם נרצח על ידי כלי ברזל ודמו נמצא שפוך על הארץ, כך עריפת העגלה היתה בכלי ברזל ודמה היה שפוך על הארץ ('אלה המצות' לר' משה חאגיז דף מב ע"ב אות תקלא ד"ה שלא לעבור). וכשהשטן רואה את מעשיהם הוא חושב שזקני הדור חוטאים בעגלה הערופה, שהרי נוהגים איתה באכזריות ועורפים את ראשה היפך מדת הרחמים שנוהג בה הקב"ה. ועוד הם 'משקרים' בכך שאומרים "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה" (דברים כא, ז) שהרי הם עצמם ערפו את העגלה ושפכו את דמה לארץ! וזה נגד מדתו של הקב"ה אשר מרחיק מעליו שקרנים שנאמר "דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי" (ראה גמ' שבת דף קמט ע"ב). והשטן איננו מבין כי אין בזה שקר, ושכוונתם האמתית של הזקנים היא לדם הנרצח ולא לדם העגלה. לכן מיד הוא מוחל על קטרוגו ובקשתו לקחת את נשמת הרוצח ומתחיל לקטרג על זקני הדור שתפס אותם בשעת 'קלקלתם' ודורש עליהם כליה מחמת מעשיהם ('מגלה צפונות' חלק ג' פרשת שופטים ד"ה אמנם בהיות).

אך אז הקב"ה עונה לשטן שכל מה שזקני הדור עושים הרי הוא בצווּיוֹ ואין הם עושים מדעתם. לכן השטן חוזר בפחי נפש מקטרוגו החדש. אמנם אחרי שהשטן הניח דבר אחד מלקטרג עליו והלך לקטרג על דבר אחר, הוא כבר שוכח את הקטרוג הראשון. ואפילו אם יזכור וירצה לקטרג לא יוכל לפי שכבר מחל ('מגלה צפונות' למחבר 'שבט מוסר' חלק ג' פרשת שופטים ד"ה אמנם בהיות). וכך דווקא זקני הדור החשובים באים ועושים את מעשה העגלה הערופה כפי שצווּ, והכל הוא במטרה לבלבל את השטן במעשיהם כאילו הם עושים מעשים הנוטים אל החטא (עפ"י 'מגלה צפונות' חלק ג' פרשת שופטים ד"ה העולה מזה שצוה). ואז מיד אחרי המעשה של העגלה הערופה היו מבקשים הכהנים שיכפר ה' לעם ישראל כפי שנאמר "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה'" (דברים כא, ח). ('תרגום אונקלוס' דברים כא, ח, 'תרגום יונתן' דברים כא, ח), כי אחרי שסר מעליהם המקטרג יכול להתכפר להם.

מגוף העגלה הערופה יוצאת תולעת גדולה שהורגת את הרוצח

כאשר ישראל והזקנים היו זכאים, הם לא היו צריכים לערוף את העגלה שהביאו, כי היא היתה הולכת בְּחַיּוּתָהּ ומוצאת את הרוצח ומתקיים "וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם" (דברים כא, ט) ('בגדי אהרן' על התורה פרשת כי תצא ד"ה 'כי תצא למלחמה' בשם האר"י ז"ל, 'קרית ארבע' לר' רחמים חורי מתוניס בהשמטות דף פג ע"א סוף פרשת שופטים ד"ה 'אתה תבער' מספר זרע אברהם בשם רבינו בחיי) בגילוי הרוצח על ידה, אחרי שהיו ממיתים אותו ('קרית ארבע' לר' רחמים חורי מתוניס בהשמטות דף פג ע"א סוף פרשת שופטים ד"ה 'אתה תבער' מספר זרע אברהם בשם רבינו בחיי). וזה נרמז בפסוק "וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל" (דברים כא, ב) לומר שהם זקנים ושופטים צדיקים לכן כל מה שיש להם לעשות הוא רק "וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל" (דברים כא, ב) אבל לא הוצרכו לערוף את העגלה כי היא היתה מגלה את הרוצח ('בגדי אהרן' על התורה פרשת כי תצא ד"ה 'כי תצא למלחמה'). אך כשהזקנים לא היו זכאים, הם היו צריכים לערוף את העגלה ('בגדי אהרן' על התורה פרשת כי תצא ד"ה 'כי תצא למלחמה' בשם האר"י ז"ל). וזה נרמז בפסוקים "וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל: וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל" (דברים כא, א - ד), כלומר כשהם "זִקְנֵי הָעִיר" ולא המיוחדים שבעיר, היו צריכים לערוף אותה ('בגדי אהרן' על התורה פרשת כי תצא ד"ה 'כי תצא למלחמה').

ואז אחרי עריפת העגלה בנחל איתן, היתה יוצאת תולעת אחת גדולה ('מאירת עינים' לרבינו יצחק דמן-עכו תלמיד הרמב"ן בסוף בפרשת שופטים) מתוך גוּפת נבלת העגלה שנערפה ('רבינו בחיי' פרשת שופטים כא, ח ד"ה ושמעתי, 'ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל סוף פרשת שופטים) והיה יוצא ממנה גם נחיל תולעים ארסיים שהיו הולכים אחרי ('אלה המצות' לר' משה חאגיז דף מג ע"א אות תקלא ד"ה שלא לעבור) התולעת הגדולה. והתולעת היתה הולכת עד לרוצח והורגת אותו ('רבינו בחיי' פרשת שופטים כא, ח ד"ה ושמעתי, 'ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל סוף פרשת שופטים, 'מצודת דוד' להרדב"ז מצוה תפג ד"ה שהנחל, 'נחלת בנימן' מצוה קו ד"ה ואז מנה אותן שאול בשם 'רבינו בחיי'). וכך על ידה היתה באה הנקמה ('גבול בנימין' בחלק ג' דרוש מג פרשת שופטים דף פב ע"ב ד"ה ובפסיקתא) מן השמים ('קרית ארבע' לר' רחמים חורי מתוניס בהשמטות דף פג ע"א סוף פרשת שופטים ד"ה 'אתה תבער' מספר זרע אברהם בשם רבינו בחיי) כפי שנרמז בפסוק "וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ" (דברים כא, ט) שהסופי תיבות הן צירוף תיבת 'רימה' כנגד התולעת שיוצאת מגופת הבהמה ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל סוף פרשת שופטים, 'מצודת דוד' להרדב"ז מצוה תפג ד"ה שהנחל). והן גם צירוף תיבת 'ימהר' ללמד שהתולעת ממהרת לעשות את מלאכתה ('נחל קדומים' להחיד"א פרשת שופטים ד"ה ואומנם).

התולעת הזאת היתה נוצרת מכוח 'הרוּח הרעה' השולטת במי הרחיצה ובטומאת נבלת הבהמה, ועל ידה היה מתהווה שֶׁרֶץ ממית כדמות תוֹלעת, שהיה הולך אחרי הרוצח בכל מקום שהוא נמצא וממית אותו ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה תפג ד"ה פרטי המצוה). אמנם יש אומרים שהתולעת רק היתה מגיעה לביתו של הרוצח, וכך מגלה אותו לכולם ואז היו עושים לו משפט ('תרגום יונתן' דברים כא ח, 'נחל קדומים' להחיד"א פרשת שופטים ד"ה ואומנם, 'רבינו אפרים על התורה' פרשת שופטים), ויש אומרים שכשהתולעת היתה מוצאת את הרוצח היא גם היתה עולה עליו ('תרגום יונתן' דברים כא ח) ונדבקת בבגדו, ולא היתה שום בריה יכולה לנתק אותה ממנו. וכל הרואים אותה היו תמהים, עד שהיה הדבר מתגלגל ובא לאזני החכמים יודעי הסוד הזה ומכירים בו שהוא הרוצח, והיו תופסים ומוסרים אותו לבית הדין ('מאירת עינים' בסוף פרשת שופטים בשם מקובל ירא שמים). וכל היווצרוּתה ורדיפתה של התולעת אחרי הרוצח היא מפלאי הטבע ('מצודת דוד' על טעמי המצוות מצוה תפג ד"ה פרטי המצוה, 'נחלת בנימן' מצוה קו ד"ה ואז מנה אותן שאול).

אין מנוחה לנשמת הנרצח ולא לגופו עד אשר ימות הרוצח

רוב האנשים שנרצחים מהרהרים בלבם או אומרים בפיהם דברים כלפי שמים בשעת ההריגה מחמת מרירות ליבם, ולכן אין נשמתם עולה למעלה במהרה ומדת הדין פוגעת בהם ('צרור המור' פרשת כי תבוא ד"ה 'וכן בכאן אם יראו הדיינים') ופתח השמים סגור בפניהם ('צרור המור' פרשת ויחי ד"ה ולכן אמר דוד אחר שהרגו). ואז אין לנשמת הנרצח מנוחה מעת הרצח אלא היא נעה ונדה, וצועקת חמס ליושבי הארץ שינקמו את דמה, וכן צועקת "א-ל נקמות ה'!" ('צרור המור' פרשת שופטים ד"ה והטעם וד"ה ואמר, 'מדרש תלפיות' ענף דם ד"ה 'צרור' בשם 'צרור המור') וכן "יראה ה' וישפוט!" ('מעבר יבק' מאמר שפת אמת פרק י' ד"ה ומנהג הרבה מקומות) וקוֹלה הולך מסוף העולם ועד סופו ('מגלה עמוקות' על התורה סוף פרשת מטות-מסעי). ורעה זו של נפש ההרוּג אשר נשפך דמו כמים והוא הולך נע ונד בארץ הוא סוד גדול מסתרי התורה ('צרור המור' פרשת כי תבוא ד"ה וכן בכאן אם יראו הדיינים).

אין מנוחה לנפש הנרצח והיא הולכת וסובבת עד שינקם דמה במיתת הרוצח ('גבול בנימין' על התורה לר' בנימין הכהן סוף פרשת שופטים חלק ג' דרוש מג ד"ה בפסיקתא אמרתי) לכן אחרי שקין הרג את הבל, ה' אמר לקין "וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ד, י) ('צרור המור' פרשת כי תבוא ד"ה וכן בכאן אם יראו הדיינים). והיה זה קולו של הבל שנהרג, אשר היה כל העת זועק על קין שהרגו ('מעבר יבק' מאמר קרבן תענית פרק ז ד"ה ראה כמה תולדות). ואמר ה' לקין שכל זמן שדמי אחיו זועקים מהאדמה ואינן עולים למעלה, הרי שעונשו על ההריגה הזאת הוא מרוּבה ותמידי שנאמר "וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר פּֽצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ" (בראשית ד, יא) ('צרור המור' פרשת בראשית ד"ה ועתה ארור אתה).

מאה ושלושים שנה לאחר מותו של הבל, נהרג קין על ידי "לֶמֶךְ" כאשר למך חשב בשוגג שקין הוא בעל¬-חי וירה עליו חץ והרגו, וזה כפי שסיפר למך "וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאֲזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי: כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה" (בראשית ד, כג – כד), "כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי" – הוא קין שהרגוֹ (ראה רש"י בראשית ד, כג). ובכל אותן מאה ושלושים שנה שבהם לא נח הבל מזעקתו, לא נולד לאדם הראשון בנים. ורק לאחר שבאה נקמת הבל מקין על ידי שנהרג, אז נולד לאדם הראשון בן נוסף הנקרא "שֵׁת" ועליו נאמר "וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת לִי אֱלֹקִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן" (בראשית ד, כה), "זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן" – כי אחרי מותו של הבל העולם הוּשתת על ידי "שֵׁת" ('מעבר יבק' מאמר קרבן תענית פרק ז ד"ה ראה כמה תולדות).

לכן יש בר מינן מנהג כשר בהרבה מקומות לקבור את הנהרגים לבדם, ובזה להרחיקם משאר המתים למען לא "לְעַוֵּת אָדָם בְּרִיבוֹ" (איכה ג, לו), היות כי הם תמיד תובעים דין עד שיישפך דם הרוצח ('מעבר יבק' מאמר שפת אמת פרק י' ד"ה ומנהג הרבה מקומות). ונהגו שלא לרחוץ את אותם הנהרגים לפני קבורתם, כי הם לא נהרגו ונטמאו על ידי מלאך המוות ('אור החמה' על זוהר פרשת וירא דף קיד ע"א מהרמ"ק). ואין מלבישים אותם 'תכריכין' אלא רק כורכים סדין על בגדיהם למען לא יתביישו בפני שאר המתים, ולא יִרְאוּ להם מבחוץ את 'בגדי הנקם' שנוח לאותו הרוח של הנהרג להתלבש בהם. ולא נוח לרוח להתלבש בריח מלבושים אחרים כשאר מתים, ולהתראות לפני המלך המשפט בעוד דמו תוסס עליהן ובתוכן ('מעבר יבק' מאמר שפת אמת פרק י' ד"ה ומנהג הרבה מקומות).

לאחר שייהרג הרוצח ינוח הנרצח מזעקתו ונשמתו תשוב אל מקומה

נוקם הדם של הנרצח נקרא בשם 'גואל', לפי שהוא נוקם את נשמתו של הנרצח ועל ידי זה 'נגאל' הנרצח מצרתו. שהנרצח מֵצֵר ומעוכב וזועק מן האדמה עד שתבוא הנקמה, ורק אחריה ישוב למקומו ('מעבר יבוק' קרבן תענית פ"ז ד"ה ומטעם). לכן יש מצוה ביד גואל הדם להרוג את הרוצח, לפי שבזה מניח את דעת קרובו שנרצח ('מעבר יבק' מאמר אמרי נועם פרק כח בהסבר דברי הרמב"ם בהלכות רוצח פרק א הלכה ב). ומטעם זה אסור לקחת דמי כּוֹפֵר וכדומה מהרוצח, ואפילו אם ימחל גואל הדם או בית הדין אין לדבר חשיבות כי צריך לפייס את הנרצח דווקא בדם הרוצח ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת מסעי ד"ה 'בפרשת מסעי מדבר'). לכן אחרי שהיו עושים את מעשה העגלה הערופה אפשר היה כבר לקבור את הנרצח, כי התולעת היתה הורגת את הרוצח ונשמתו של הנרצח שבה למקומה (עפ"י 'אלה המצות' על טעמי המצוות לר' משה חאגיז דף מג ע"א אות תקלא ד"ה שלא לעבור).

וכך נמצא שכפי שעשה הרוצח כן ייעשה לו, שהרוצח הפריד את הנשמה של הנרצח מן הגוף ועל כן תצטרך גם נשמתו של הרוצח לצאת מגופו, ורק אחר כך תבוא מנוחה ומרגוע לנרצח ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת מסעי ד"ה 'בפרשת מסעי מדבר'). לכן כל אדם החומל על הרוצח עושה רעה לנרצח ('צרור המור' פרשת כי תבוא ד"ה וכן בכאן אם יראו הדיינים). וזה מה שהיה אצל נבות היזרעאלי ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת מסעי ד"ה 'בפרשת מסעי מדבר') כאשר רוחו היתה צועקת ותובעת דין מלמטה על אחאב שהביא למותו, ועל ידי צעקתה עלה לפני ה' יתברך 'רוח השקר' החיצוני של השטן ('אור החמה' על הקדמת הזוהר דף קצב ע"ב ד"ה 'ודא חמא' מהרמ"ק) שהוא הס"מ בעצמו (עפ"י 'צרור המור' לר' אברהם סבע פרשת וישלח ד"ה וירא כי לא יכול לו) אשר יש לו כניסה ('אור החמה' על הקדמת הזוהר דף קצב ע"ב ד"ה 'ודא חמא' מהרמ"ק) לפני הדיין ('כתם פז' לר' שמעון לביא מחבר פיוט 'בר יוחאי' על זוהר פרשת וישב דף קצב ד"ה והנה ר' אלעזר חזק) שהוא ה' יתברך, כדי לנקום את נקמתו של נבות באמצעות 'שקר' ('אור החמה' על הקדמת הזוהר דף קצב ע"ב ד"ה 'ודא חמא' מהרמ"ק), וכל זה כיון שתביעת רוחו של נבות היתה דין אמת שהרי לא הותר לאחאב לשפוך את דמו של נבות היזרעאלי ('כתם פז' לר' שמעון לביא על זוהר פרשת וישב דף קצב ד"ה והנה ר' אלעזר חזק) (להרחבה בענין מותו של נבות היזרעאלי ונקמתו ראה מאמרינו לפרשת משפטים – 'איסור אמירת שקר').

'רוח השקר' התלבשה בכל נביאי השקר של אחאב, כדי להטעותו ולפתותו שישמע לדבריהם וייצא לקראת הרעה שנגזרה עליו מפי עליון, וכפי שתיאר לו הנביא "וַיֹּאמֶר לָכֵן שְׁמַע דְּבַר ה' רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ: וַיֹּאמֶר ה' מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה: וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו בַּמָּה: וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן" (מלכים א' כב, יט- כב). מטעם זה כל נביאי השקר שם התנבאו לאחאב בסגנון אחד שנאמר "וַיִּקְבֹּץ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַנְּבִיאִים כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הַאֵלֵךְ עַל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמְרוּ עֲלֵה וְיִתֵּן אֲדֹנָי בְּיַד הַמֶּלֶךְ" (מלכים א' כב, ו) (הרמ"ד וואלי מלכים א' כב על הפסוק 'אצא והייתי רוח שקר'). ומובן מדוע הסכים ה' עם בקשת רוחו של נבות היזרעאלי, לפי שאין מנוחה לנפשו עד שתבוא הנקמה ממי שהביא למותו.

מטעם זה ציוותה התורה לא לרחם על הרוצח במזיד אלא להוציאו להורג ביד גואל הדם שנאמר "וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל: וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת: לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ" (דברים יט, יא- יג) "דַם הַנָּקִי" – הוא דם ההרוג שנשפך על הארץ על לא חמס בכפיו, "וְטוֹב לָךְ" – שכפי שנעשה טוב לאותו ההרוג באותה נקמה, כך נעשה טוב בזה לכל ישראל ('צרור המור' לר' אברהם סבע חמיו של ר' יוסף קארו פרשת כי תבוא ד"ה ואז כששופכים). ולכן אם בבית הדין נגמר דינו של הרוצח למיתה, אז היו רודפים אחריו בכל דבר וביד כל אדם עד שהיו ממיתים אותו על מנת לעשות נחת לנרצח ('מעבר יבק' לר' אהרן ברכיה ממודינא מאמר אמרי נועם פרק כח. ראה גמ' סנהדרין דף עב ע"ב). והקב"ה ברחמיו עשה 'בְּרִית כְּרוּתָה' שאכן אותם אנשים שופכי דמים ימחו מן הארץ (עפ"י 'מעבר יבק' לר' אהרן ברכיה ממודינא מאמר שפת אמת פרק י' ד"ה ומנהג הרבה מקומות).

הרוצח חייב למות מיתה שאינה טבעית, על ידי רציחה בידי בני אדם או על ידי פגיעת עצמו בחרב וסכין, והדבר רק תלוי אם עשה תשובה על מעשיו. וזה הסוד שרואים כמה אנשים שנחתכים בסכין בכוונה או בשוגג ועל ידי זה בסוף מתים, שלא בא להם הדבר אלא בשביל רציחה שרצחו. ואם האדם עשה תשובה גדולה עד שמת מיתה טבעית, הרי מוכרח הוא שיבוא שוב בגלגול על מנת למות מיתת רציחה, ובזה יכופר עוונו ('מדרש תלפיות' ענף הריגה ד"ה ודע שאם הרוצח). וישנם פעמים שהרוצח לא מת מיד לאחר החטא ודינו מתעכב מפני שיש בו צורך לעולם עד שלבסוף מגיע לו המוות. וכך היה עם קין שהתעכב כדי להעמיד עוד צאצאים, ולאחר כשבעה דורות נהרג על ידי 'למך' (ראה רש"י בראשית ד, כג) ('מעבר יבוק' קרבן תענית בסוף פרק ז ד"ה ופעמים). ואם הרוצח ימות רק במיתה רגילה על מיטתו ולא עוד, הרי שכאשר יבואו כל בני האדם לעתיד לבוא ('במדבר רבה' פרשת ואתחנן ב, כה) בעת 'תחית המתים' (ביאור 'אשד הנחלים' על במדבר רבה ואתחנן ב, כה) יישפך דמו של הרוצח ('במדבר רבה' פרשת ואתחנן ב, כה).

דם הנרצח לא נבלע בארץ והוא מפעפע עד שיומת הרוצח

אין דמו של הנרצח נבלע בארץ ורישומו ניכר כל העת. ואם יבוא הרוצח אצל הנרצח אפילו אחרי ימים רבים ('משיבת נפש' לרבינו יוחנן לוריא מגדולי אשכנז פרשת שופטים על הפסוק 'ואתה תבער דם הנקי') קודם קבורתו באדמה וכיסויו בעפר ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שלישי פרק שלישי ד"ה 'מודעת זאת בכל הארץ'), אזי תיפתח המכה של הנרצח ויחזרו הדמים לזוּב מן הפצעים כאילו הרג אותו בו ביום ('ספר חסידים' סימן תתשמג, 'משיבת נפש' פרשת שופטים על הפסוק 'ואתה תבער דם הנקי'), כדי שינקמו מן הרוצח ('ספר חסידים' סימן תתשמג). ודבר זה קורה כי הנשמה של הנרצח המרחפת מעל הגוף יודעת מאוד מיהו הרוצח ומצביעה עליו כאשר הוא עובר ליד הגוף, ומיד רותח דמו של הנרצח בקצפו שהיה לו לקצוֹף בנוקמו את נקמתו ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שלישי פרק שלישי ד"ה 'מודעת זאת בכל הארץ').

כך היה גם עם דמו של נבות היזרעאלי שנרצח על ידי אחאב ואיזבל אשתו כאשר העמידו על נבות שני עדי שקר להעיד שקילל כלפי שמים וכלפי המלך, כדי שהוא ייהרג ואז אחאב יירש את שדהו שנאמר "וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל וַיֵּשְׁבוּ נֶגְדּוֹ וַיְעִדֻהוּ אַנְשֵׁי הַבְּלִיַּעַל אֶת נָבוֹת נֶגֶד הָעָם לֵאמֹר בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹקִים וָמֶלֶךְ וַיֹּצִאֻהוּ מִחוּץ לָעִיר וַיִּסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת" (מלכים א' כא, יג) ואחר כך נאמר "וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אַחְאָב כִּי מֵת נָבוֹת וַיָּקָם אַחְאָב לָרֶדֶת אֶל כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי לְרִשְׁתּוֹ" (מלכים א' כא, יג) (ראה המעשה בספר מלכים א' כא, טז), ולעולם היה נבות תובע דין על רוצחיו במקום בו נשפך דמו ('מעבר יבק' מאמר שפת אמת פרק י' ד"ה ומנהג הרבה מקומות). לכן עונשו של אחאב היה שדמו יישפך דווקא במקום בו נשפך דמו של נבות, כפי שהתנבא לו אליהו הנביא "כֹּה אָמַר ה' בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה" (מלכים א' כא, יט).

נשמתו של הנרצח גורמת רעה ליושבי הארץ כשאין הם עושים דין עם הרוצח. וכשנוקמים את נקמת דם ההרוג וממיתים את הרוצח, אזי מגיעה מנוחה לנרצח ומיד עולה נשמתו למעלה ('צרור המור' פרשת שופטים ד"ה והטעם וד"ה ואמר, 'צרור המור' פרשת כי תבוא ד"ה 'ואז כששופכים' וכן הביא דבריו ב'מדרש תלפיות' ענף דם ד"ה צרור) ומתבער דם ההרוּג מן הארץ שנאמר "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר לה, לג) ('צרור המור' פרשת שופטים ד"ה והטעם וד"ה ואמר הביא). "כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" – כלומר שמנוחת דם הנרצח והשקטתו תבוא רק לאחר שיישפך דם הרוצח ('לב אריה' פרשת בראשית ד"ה 'ועוד שמעתי תירוץ' בביאור 'תרגום יונתן' במדבר לה, לג). ועל דרך זה אמר ה' כי לעתיד לבוא על אף שהוא ינקה לגוים על עון החמס שבידיהם על ידי שייקחו ישראל מזהבם וכספם, אבל על עוון שפיכת הדמים של ישראל לא יתכפר להם אלא רק בשפיכת דמם שנאמר "וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי" (יואל ד, כא) ('מצודת דוד' יואל ד, כא ד"ה ונקיתי).

וזה מה שמבקשים הכהנים במעשה עגלה ערופה "וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ" (דברים כא, ט), "הַדָּם הַנָּקִי" – הוא דמו של הנרצח הצועק מהאדמה לנקמה, וכמו שאמר ה' לקין "וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ד, י) ('צרור המור' פרשת שופטים ד"ה והטעם וד"ה ואמר, 'מדרש תלפיות' ענף דם ד"ה 'צרור' בשם צרור המור). לכן אותם אלו שאומרים 'ה' ינקוֹם דמוֹ' בשעה שמזכירים את שמו של הנהרג, עושים לנהרג נחת רוח ('מעבר יבק' מאמר שפת אמת פרק י' ד"ה ומנהג הרבה מקומות). וזה הטעם שבבית שנהרגו בו על קידוש ה' נכון לא לכסות את הדם שעל גבי הקירות, כי כל זמן שאין הדם מכוסה הקב"ה נוקם וכשהוא מכוסה הוא אינו ממהר לנקום. וכפי שנאמר בנביא על הדם שנשפך בעיר ירושלים "לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' אוֹי עִיר הַדָּמִים סִיר אֲשֶׁר חֶלְאָתָה בָהּ וְחֶלְאָתָהּ לֹא יָצְאָה מִמֶּנָּה לִנְתָחֶיהָ לִנְתָחֶיהָ הוֹצִיאָהּ לֹא נָפַל עָלֶיהָ גּוֹרָל: כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר: לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ עַל צְחִיחַ סָלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת" (יחזקאל כד, ו – ח) ('ספר חסידים' סימן תמט. ראה רש"י ומצודת דוד על יחזקאל כד, ח).

ובזה מובן המעשה עם זכריה הנביא שנרצח על ידי שׂרי יהודה במצות יוֹאש באותה העת שעשו את יוֹאש לאלוֹהַ שנאמר "וְרוּחַ אֱלֹקִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹקִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה' וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה' וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם: וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית ה': וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ וּכְמוֹתוֹ אָמַר יֵרֶא ה' וְיִדְרֹשׁ" (מלכים ב' כד, כ – כב) (רש"י גמ' גיטין דף נז ע"ב ד"ה של זכריה). ואז ציוה ה' שדמו של זכריה לא ייבלע באדמה על מנת "לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם", כפי שאמר גם עליו הנביא "כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר: לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ עַל צְחִיחַ סָלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת" (יחזקאל כד, ז – ח) והיה דמו של זכריה שנשפך על הארץ רוֹתח ומפעפע (גמ' גיטין דף נז ע"ב).

וכאשר ראה נבוזראדן רב הטבחים את דמו של זכריה מפעפע, הוא שאל "מהו הדם הזה?" והם שִׁקְּרוּ לו ואמרו שזה דם הקרבנות שנשפך שם. נבוזראדן לא האמין להם ואיים שאם לא יגלו לו את האמת הוא יסרוק את בשרם במסרקות של ברזל, ואז הוֹדוּ לו שזהו דם זכריה הנביא שהוכיח את העם, וזה כבר כמה שנים מאז שנרצח שדמו מפעפע ולא נרגע. אמר להם נבוזראדן "אני אפייס את דמו!" מיד הביא סנהדרין גדולה וסנהדרין קטנה ושחט את כולם על מקום דמו, אך לא נרגע דמו. הביא בחורים ובתולות ושחט אותם שם, ולא נרגע דמו. הביא תינוקות של בית רבן ושחט אותם שם, ולא נרגע דמו. אז הוא אמר "זכריה זכריה טובים שבהם איבדתי נוח לך שאאבד את כולם?!" ומיד נרגע דמו של זכריה הנביא (גמ' גיטין דף נז ע"ב, 'מדרש רבה' פתיחתא דחכימי כג, 'מגלה עמוקות' סוף פרשת מטות מסעי) כי התמלא הקב"ה רחמים, ורמז לאותו הדם שייבלע שם בתוך האדמה ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שלישי פרק שלישי ד"ה 'אשר על כן').

ומעשה היה בשני אחים שהרג אחד מהם את אחיו. וְאִמָּם לקחה כוס אחת ומילאה אותה בדם האח שנרצח, והניחה אותה בארון. וכל יום ויום היתה נכנסת לראות את הדם, והיתה מוצאת שכל העת הדם היה תוסס. ופעם אחת נכנסה האם והביטה בכוס וראתה שהוא שתק מתסיסתו, ובאותה שעה ידעה שנהרג גם בנה השני אשר רצח את אחיו והתקיים "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" (בראשית ט, ו) ('במדבר רבה' ואתחנן ב, כה). ולעתיד לבוא כאשר יבוא מלך המשיח ויקומו לתחיה כל המתים, אז העולם ייצא מתחת עונש 'המיתה' כפי שנאמר "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים" (ישעיה כה, ח) (זוהר פרשת וירא דף קיד ע"א ד"ה רבי שמעון הוה יתיב), בקרוב בימינו, אמן.