צור קשרדלג על צור קשר
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
פרשת כי תצא – מצות מחיית זכר עמלק
כאשר יצאו ישראל ממצרים בא עמלק ונלחם עִם ישראל. לאחר המלחמה ה' ציוה על מחיית עמלק שנאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי: וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" (שמות יז, יד – טז). התורה חזרה וציותה את ישראל לזכור את מעשה עמלק הרשע ולמחות אותו מתחת השמים שנאמר "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים: וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים כה, יז – יט).
ויש להתבונן, מדוע עם ישראל הצטווּ למחות את זכרם של בני עמלק מתחת השמים, מה שלא הצטווּ על אף אומה אחרת בעולם?
מלאך הס"מ הוא השׂר הרוחני של בני עמלק
שׂרוֹ של עמלק הוא הס"מ (זוהר פרשת כי תצא דף רפא ע"ב ד"ה 'כגוונא דאית' רעיא מהימנא, 'השל"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת כי תצא ד"ה זכור את אשר עשה, 'דברים אחדים' להחיד"א דרוש ג פרשת זכור ד"ה וזהו אפשר, 'שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק 'זקן אהרן' פרשת כי תצא ד"ה ויאמר כי יד) ראש הקליפות ('ילקוט חדש' ערך כשפים אות עד) והשׂר של כל הטומאה ('אור החמה' פרשת ויקהל דף קצד ע"ב ד"ה 'ר' חייא פתח' מהרמ"ק). לכן עמלק היה ראש הצרים וכוחו היה חזק, והתגאה וקם כנגד כוחם של ישראל להילחם בהם ('טעמי המצוות' להרדב"ז מצוה תקצא ד"ה שלא לשכוח) כשכל מטרתו לבטל את הקדוּשה מישראל, ולהכניעה אותה ואת ישראל תחת 'הקליפות' ('סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ בהקדמה דף יא ע"א – ע"ב ד"ה או יש לתת טעם אחר וד"ה ואחר דתני ביכורים) וכוח הס"מ ('בית מועד' לר' מנחם רבא סוף דרוש שבעה עשרה לשבת זכור דף קיב ע"ב). וכשישראל יצאו ממצרים וה' קרע להם את הים, נפל פחד על כל אומות העולם שנאמר "אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן" (שמות טו, טו) ואף על פי כן בא עמלק הרשע ונלחם בישראל שנאמר "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם" (שמות יז, ח) וגרם על ידי כן לקרר את פחדם של אומות העולם ('מדרש תנחומא' פרשת כי תצא סוף אות ט).
עמלק הלך לאותם אלו מעַם ישראל שענני הכבוד היו פולטים אותם מחמת העוונות ('רבינו בחיי' דברים כה, יח), וביניהם היו עובדי עבודה זרה משבט דן שעליהם נאמר "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים" (דברים כה, יח) ('מדרש תנחומא' פרשת כי תצא סוף אות ט) והיה מכה בהם מכת 'זנב', כלומר חותך להם את המילה ('רבינו בחיי' דברים כה, יח) שהוא 'בשר קוֹדש' הנקרא 'ברית המעוֹר' ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת כי תצא ד"ה זכור את אשר עשה לך עמלק) וכפי שנרמז בתיבות "וַיְזַנֵּב בְּךָ" (דברים כה, יח) שהן גמטריא התיבות 'זה מילה' ('בעל הטורים' דברים כה, יח). והכוונה בזה שחתך את חלק 'הערלה' של הברית (עפ"י זוהר פרשת בשלח דף סה ע"ב ד"ה אמר רבי שמעון), והיה זורק אותה כלפי מעלה ('מדרש תנחומא' פרשת כי תצא אות ט) כנגד הקב"ה (זוהר פרשת בשלח דף סה ע"ב ד"ה אמר רבי שמעון) ואומר "בזה בחרת, טוֹל מה שבחרת!" ('מדרש תנחומא' פרשת כי תצא אות ט) ועל ידי כן עמלק הֵרִים יד ב'כסאו' של מלך מלכי המלכים ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות עשה מצוה רמה) ובמטרה להדיח את ישראל מהאמונה האלוקית בו. וכנגד זה נסמכו הפסוקים "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן: וַיָּבֹא עֲמָלֵק" (שמות יז, ז - ח) ('בית מועד' לר' מנחם רבא סוף דרוש שבעה עשרה לשבת זכור דף קיב ע"ב).
כאשר ישראל חלילה חוטאים הם מוסיפים כוח וגבורה בס"מ, ועל כן אי אפשר להם למחות לגמרי את זכרו של אומת עמלק. כי הקב"ה נפרע מן האוּמה רק לאחר שנפרע תחילה מהשׂר שלה במרומים שנאמר "יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה" (ישעיה כד, כא) ואילו הס"מ מתחזק כל העת מהחטאים. אך לעתיד לבוא כאשר ישראל יחזרו בתשובה שלימה ולא יוסיפו בו כוח אז יוכל הקב"ה להפיל את הס"מ תחילה ואחר כך ימחה גם זכרו של עמלק. וזה נרמז בפסוק "אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד" (תהלים קל, ג), כלומר "אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר" ובזה יש כוח וגבורה לס"מ שהוא השר של עמלק – אז יהיה רק "יָהּ" משמך יתברך. ועל כן "אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד"? כלומר 'מתי כל שם הוי"ה יעמוד בשלמות?' ועל כך מבקשים "עשה למען שמך" שיהיה השם שלם. וכן "עשה עמנו למען שמך" ו"והושיענו למען שמך" שהכל סובב שיהיה שם ה' שלם ('כתונת פסים' על הגדה של פסח ('חלוקא דרבנן' על דרוש השל"ה דף ט ע"א בפירוש 'כתונת פסים' דף ט ע"א ד"ה והנה הטעם שאין).
יהושע נלחם עם עמלק בארץ ומשה רבינו עם שׂרוֹ הס"מ
בעת שנלחם עמלק בישראל, ירד מלאך הס"מ לסייע לו במלחמה (זוהר פרשת בשלח דף סו ע"א ד"ה בגין כך כד חמא), ונרמז הדבר בתיבות "וַיָּבֹא עֲמָלֵק" (שמות יז, ח) ('חומת אנך' להחיד"א סוף פרשת בשלח אות יט) שהן סוד שׂרוֹ של עשו ('ספר ציוני' פרשת בשלח ד"ה 'ויבא עמלק', 'ילקוט ראובני' פרשת בשלח יז, ח) לפי שהתיבה "וַיָּבֹא" הן אותן אותיות של התיבה 'אויב', הרומז לשׂר של עמלק ('חומת אנך' להחיד"א סוף פרשת בשלח אות יט). וכן נרמז בתיבה 'עמלק' שעִם הכולל יוצא גמטריא 'עם סמא"ל' ('שפתי כהן על התורה' פרשת בשלח ד"ה ויאמר משה). הס"מ הביא יחד עמו את מאה ושלושים המחנוֹת שלו, וזה נרמז בשם 'עמלק' שהוא מתחלק לתיבות 'עִם-קַל', כלומר יחד עם ק"ל מחנות של הס"מ ('ילקוט חדש' ערך אומות העולם ומלכיהם אות כט בשם 'המגלה עמוקות', 'ילקוט חדש' ערך כשפים אות עד בשם 'המגלה עמוקות'), והם כולם נרמזים בשם של הס"מ בעצמו, שהרי שמו המלא 'סמא"ל' עולה בגמטריא מאה שלושים ואחת, שזה מספר מחנותיו יחד עמו ('ילקוט חדש' ערך כשפים אות עד בשם 'המגלה עמוקות').
מלחמת עמלק לא היתה כמו שאר המלחמות שהיו עם פרעה סיסרא סנחריב ונבוכדנצר, כי עמלק בא בכוח גדול של הס"מ וסיעתו ('שפתי כהן על התורה' פרשת כי תצא ד"ה עוד במדרש זכור) כפי שנרמז בפסוק "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם" (שמות יז, ח) ('חומת אנך' להחיד"א בשלח יט ד"ה ויבא עמלק). ועוד שהס"מ הוא כנגד כל האומות ('שפתי כהן על התורה' פרשת כי תצא ד"ה עוד במדרש זכור). לכן כשראה משה רבינו שמלאך ס"מ בא לעזור לעמלק (זוהר פרשת בשלח דף סו ע"א ד"ה בגין כך כד חמא) בעודו יורד מלמעלה אל המלחמה למטה, אמר משה רבינו "הנה ודאי מלחמה גדולה הולכת להיות פה!" (זוהר פרשת בשלח דף סה ע"ב ד"ה ויאמר משה אל יהושע), לכן מיד הוא קרא ליהושע ('ילקוט חדש' ערך נסים ונפלאות אות כו) כי ידע שהוא בוודאי יוכל לעמוד כנגדו ולשלוט עליו ולנצח אותו. ואמר לו "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק" (שמות יז, ט) לפי שהמלחמה הזאת היא שלך. ומשה רבינו ביקש שיהושע יבחר אנשים צדיקים בני צדיקים שילכו עמו (זוהר פרשת בשלח דף סו ע"א ד"ה בגין כך כד חמא).
יהושע באותה העת היה רק נער והיו בישראל גיבורים וחזקים ממנו, אלא שמשה בחכמתו הסתכל וידע שהס"מ משתתף במלחמה (זוהר פרשת בשלח דף סה ע"ב ד"ה ויאמר משה אל יהושע) לכן החליט לשלוח את יהושע 'הנער' שיקוּם וישלוט עליו וינצח אותו (זוהר פרשת בשלח דף סו ע"א ד"ה בגין כך כד חמא) והפציר בו שילך ('ידו בכל' על התורה למחבר 'שבט מוסר' סימן תז), לפי שכוחו של יהושע באותה העת היה בדרגה גבוהה ביותר (זוהר פרשת בשלח דף סה ע"ב ד"ה יהושע בההוא זמנא). ועל ידי שמשה שלח למטה את יהושע 'הנער' שעליו נאמר "יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות לג, יא), אזי התעורר כנגדו למעלה מלאך מט"ט (זוהר פרשת בשלח דף סו ע"א ד"ה אמר רבי שמעון, 'ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' סימן תז) אשר שולט על כל מלאכי מעלה ('ילקוט חדש' ערך נסים ונפלאות אות כו) וגם כן נקרא בשם 'נער' ('ידו בכל' על התורה למחבר 'שבט מוסר' סימן תז), בכדי שֶׁיְּכַלֶּה את מלאך ס"מ ('ידו בכל' על התורה למחבר 'שבט מוסר' סימן תז) (להרחבה על מלאך מט"ט ראה מאמרינו לפרשת בראשית – 'ויתהלך חנוך את האלקים').
משה רבינו סילק את עצמו ממלחמת עמלק בארץ משום שידע את הדבר בשוֹרשוֹ, והבין שהוא צריך להזמין את עצמו להילחם למעלה בשעה שיהושע יילחם למטה (זוהר פרשת בשלח דף סה ע"ב ד"ה ויאמר משה אל יהושע) כלומר שהוא יילחם בשַׂר שלמעלה ויהושע בשַׂר שלמטה ('ילקוט ראובני' פרשת בשלח פרק יז, ט ד"ה משה, 'בגדי אהרן' לר' אהרן דרשן תחילת פרשת יתרו ד"ה 'וישמע יתרו' בשם המגלה עמוקות). לכן אמר משה רבינו ליהושע "מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה" (שמות יז, ט), וכוונתו היתה ל"רֹאשׁ" הקליפות של עמלק שהם מאה ושלושים המחנות של הס"מ, הרמוזים בשמו 'עמלק' שמתחלק לתיבות 'עִם קַ"ל' ('מגלה עמוקות רנב אופנים' אופן מב, 'ילקוט ראובני' פרשת בשלח יז, ט ד"ה 'מחר אנכי נצב' בשם המגלה עמוקות). וכיון שמשה רבינו נלחם מלחמה קשה כנגד הקליפה הקשה והעזה של עמלק, לכן הוא לא לקח כסא לשבת עליו אלא ישב על "אֶבֶן" שנאמר "וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ" (שמות יז, יב) (הרמ"ד וואלי פרשת בשלח שמות יז ד"ה וידי משה כבדים), בנוסף לטעם שרצה להשתתף בזה בצערם של ישראל (עפ"י זוהר פרשת בשלח דף סו ע"א ד"ה וידי משה).
משה רבינו הרים את ידיו שעליהם נאמר "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים" (שמות יז, יב) מלשון כָּבוֹד, כלומר שהיו יקרים וקדוֹשים ולא נטמאו מעולם, והיו 'מכוּבדים' כך שראוי לעשות בהם מלחמה למעלה (זוהר פרשת בשלח דף סו ע"א ד"ה וידי משה). וכאשר הרים משה את שתי ידיו בתפילה ובתחינה ('אור החמה' פרשת בשלח דף סו ע"א ד"ה 'כאשר ירים' מהרא"ג) והגביה את יד ימין על יד שמאל, אז גברו ישראל בעליונים. לכן נאמר בלשון יחיד "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל" (שמות יז, יא) (זוהר פרשת בשלח דף סו ע"א ד"ה והיה כאשר ירים). והרמת יד ימין מעל יד שמאל גם הגבירה את מדת הרחמים על מדת הדין שהיתה מנסה לגבור על ישראל ('אור החמה' פרשת בשלח דף סה ע"ב ד"ה ויבא עמלק' מהרמ"ק). מטעם זה נאמר "וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק" (שמות יז, יג) ולא נאמר 'ויהרוג את עמלק' לפי שרומז כי החלישו את כוחו של עמלק למעלה וממילא גבר ישראל למטה ('מאה שערים' המיוחס לרקנאטי שער חמשים וחמש ד"ה ועל דרך האמת).
על ידי הרמת ידיו של משה רפוּ ידי כוחות המקטרגים ולא היה כוח לאף אחד מהם לקטרג, והיו ישראל מנצחים ומתגברים ('ילקוט ראובני' פרשת בשלח יז, יא ד"ה והיה כאשר ירים). אך למרות זאת משה רבינו לא היה יכול להשאיר את ידיו פרושׂוֹת לשמים בגלל היחלשות תפילתם של ישראל למטה (זוהר פרשת בשלח דף סו ע"א ד"ה והיה כאשר). וגם אסור לאדם להשהות את הידיים פרושׂוֹת יותר משלש שעות כדי לא להטריח יותר מדי כלפי מעלה ('רקנאטי' על התורה פרשת יתרו ד"ה ספר הבהיר והיה כאשר), כי שלוש שעות בכל יום הקב"ה דן את העולם ('ספר ציוני' פרשת יתרו ד"ה ויאמר משה) ואם משה רבינו היה מגביה יותר מכך אז היה גורם שיתבטלו כוחות המקטרגים לגמרי ולא יפעלו את פעולתם שנתמנו עליהם, ואין אדם רשאי לעשות כן כי צריך את הכוחות המקטרגים בעולם ('ילקוט ראובני' פרשת בשלח יז, יא ד"ה 'והיה כאשר'. ראה 'ספר ציוני' פרשת יתרו ד"ה ויאמר משה). אמנם עם הורדת ידיו מיד גבר עמלק שנאמר "וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק" (שמות יז, יא) (זוהר פרשת בשלח דף סו ע"א ד"ה והיה, 'מערכת אלוקות' שער שלשה עשר ד"ה כי אסור).
משה רבינו הרים גם את "מַטֵּה הָאֱלֹקִים" בידוֹ כפי שאמר ליהושע "מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹקִים בְּיָדִי" (שמות יז, ט) ועל ידי זה היו יראים ממנו המלאכים הממוּנים בשמים והתערבב הרקיע כך שלא יכלו בני עמלק המכשפים לפעול בכישוף ('ספר הציוני' לר' מנחם ציוני פרשת בשלח ד"ה ויאמר משה ליהושע). ונמצא כי המלחמה היתה על ידי משה ויהושע יחד ('מגלה עמוקות רנב אופנים' אופן מב), כאשר משה עמד בפרץ בתפילתו ואילו יהושע עִם הלוחמים הגינו על עם ה' ('אור החמה' על זוהר פרשת ויקהל דף קצה ע"א ד"ה 'וענין קרך' מהרמ"ק), משה על ידי הרמת ידיו ויהושע עושה מלחמה – ובזה הכניעו את כוחו של עמלק למעלה ולמטה ('אור החמה' פרשת בשלח דף סה ע"ב ד"ה 'ויבא עמלק' מר' אברהם גלאנטי). ואלמלא שמשה רבינו התחזק למעלה ויהושע למטה, לא היו יכולים ישראל לעמוד מול עמלק (זוהר פרשת ויקהל דף קצה ע"א ד"ה כגוונא דא) (להרחבה בעניין המטה ראה מאמרינו לפרשת שמות – 'מטה האלוקים של משה רבינו').
מלחמת עמלק בימי משה רבינו היתה המלחמה הקשה ביותר בעולם
מיום שנברא העולם ועד שיבוא מלך המשיח לא היתה ולא תהיה מלחמה קשה כמו מלחמת עמלק, ואפילו לא בימי גוג ומגוג. ולא משום שהיו לעמלק חיילים רבים וחזקים, אלא משום שהיתה מלחמה נגד הקב"ה בכל הצדדים (זוהר פרשת בשלח דף סה ע"ב ד"ה אמר רבי שמעון) למעלה ולמטה (זוהר פרשת ויקהל דף קצד ע"ב ד"ה ויקהל) והיו משתתפים במלחמה הזו עליונים ותחתונים (זוהר פרשת בשלח דף סז ע"א ד"ה תאנא בקרבא, זוהר פרשת בשלח דף סה ע"ב ד"ה תא חזי). לכן המלחמה הזאת היתה קשה בעיני ה' יותר מכל המלחמות שעשוּ האומות עִם ישראל כפי שנאמר "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם" (שמואל א' טו, ב) (זוהר פרשת ויקהל דף קצד ע"ב ד"ה ויקהל וד"ה אלא ודאי). ועל כך גם נאמר במלחמת עמלק "מִלְחָמָה לַה'" (שמות יז, טז) ('אור החמה' על זוהר פרשת בשלח דף סה ע"ב ד"ה 'אר"ש וכי קלה היא בעיניך' מהרמ"ק).
משה רבינו טרח טוֹרח רב במלחמה הזאת ('שם משמואל' פרשת צו שנת תרע"ג דף סה ד"ה אך קליפת עמלק) כאשר היו ידיו פרושׂות לשמים ('זכותיה דאברהם' דרוש ו לשבת זכור ד"ה כג ע"ב ד"ה הלא מעתה) כפי שנאמר "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ" (שמות יז, יב) וביקש לחזק באמונה נגד עמלק שביקש להדיח מהאמונה האלוקית ('בית מועד' לר' מנחם רבא סוף דרוש שבעה עשרה לשבת זכור דף קיב ע"ב). ופרשׂ ידיו בזמן קריאת שמע שחרית, כי זמן זה מסוגל לביטול 'הקליפוֹת', והמשיך כך עד לזמן קריאת שמע של ערבית. ורמז לכך כי אחרי קריאת שמע של ערבית אומרים 'ואמונה כל זאת וקיים עלינו' ('זכותיה דאברהם' דרוש ו לשבת זכור ד"ה כג ע"ב ד"ה הלא מעתה). משה רבינו הבין שנעשה לישראל נס (הרמ"ד וואלי פרשת בשלח שמות יז ד"ה ויבן משה מזבח) גמור ('שם משמואל' פרשת צו שנת תרע"ג דף סה ד"ה אך קליפת עמלק) בכך שהצליחו להתגבר על עמלק. לכן הוא עשה לאחר מכן מזבח תּוֹדָה לה' יתברך שנאמר "וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי" (שמות יז, טז). ומה שקרא למזבח בדרך של הודאה בשם "ה' נִסִּי", היה משום שאלמלא הנס שנעשה על ידי ה' הרי שחלילה היה גובר עמלק על ישראל בהתגברוּת גמורה (הרמ"ד וואלי פרשת בשלח שמות יז ד"ה ויבן משה מזבח).
מלחמת עמלק לא נגמרה באותה העת, ונשארה לאורך ימים רבים. והטעם לזה, לפי שבכל המלחמות הקב"ה מכלה קודם את השׂר של האוּמה ההיא מלמעלה ואחר כך משפיל את האוּמה למטה ('אור החמה' פרשת ויקהל דף קצד ע"ב ד"ה ר' חייא פתח מהרמ"ק), כי זו הדרך שקודם נופל השׂר בשׁמים ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש טו"ב שבת זכור ד"ה ובזה נבוא לרמוז). אמנם אצל עמלק זה לא היה אפשרי לפי שהשׂר שלו הוא הס"מ, שהוא השׂר של כל הטומאה כולה ולא של אומת עמלק בלבד ('אור החמה' על זוהר פרשת ויקהל דף קצד ע"ב ד"ה ר' חייא פתח מהרמ"ק) והוא גם השטן והיצר הרע – לכן יש צורך בו שיישאר עד ביאת המשיח ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש טו"ב שבת זכור ד"ה ובזה נבוא לרמוז). וזה טעם נוסף לכך שנאמר במלחמה רק "וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק" (שמות יז, יג) כי עוד לא הגיע הזמן להכרית את הקליפה הזאת מן העולם, שעדיין היה צריך לה (הרמ"ד וואלי פרשת בשלח שמות יז ד"ה ויחלוש יהושע).
כל עוד שעמלק קיים בעולם אז גם שַׂרוֹ שהוא השטן וגם יצר הרע שולט בעולם, וכאשר יעקר עמלק הוא סימן שנעקר גם שַׂרוֹ ('שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק זקן אהרן סוף פרשת כי תצא על הפסוק 'תמחה את זכר עמלק'). מטעם זה יהושע לא הרג במלחמה את כל העמלקים, כי עוד לא הגיע עת התיקון הכללי ועוד לא ניתן היה למחות את שמו לגמרי. וזה מה שאמרו רבותינו על הפסוק "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" (שמות יז, טז) שהכוונה מדורו של משה לדורו של שאול המלך ומשם לדור מרדכי היהודי ועד דורו של מלך המשיח ('חומת אנך' להחיד"א על ספר ישעיה תחילת פרק לד ד"ה 'מדור לדור' בשם רש"י), כלומר שיהיה לעמלק שארית בארץ עד ימות המשיח ('שם משמואל' פרשת תצוה וזכור שנת תרעב דף קטו ד"ה ונראה דהנה). ולכן מצות מחיית עמלק לא תושלם ולא יוכלו ישראל לעקור אותו מכל וכל אלא רק לעתיד לבוא בימות מלך המשיח, שאז ה' יפיל את שׂרו של עמלק כאשר עשה לאוּמוֹת החוי הכנעני החיתי והאחרות שהיו בארץ ('מדרש אליהו' למחבר 'שבט מוסר' פרשת משפטים ד"ה ילקוט).
נשבע ה' שאין שמו וכסאו שלמים עד שימחה זכר עמלק
עמלק הרים יד ב'כסא המלך' במה שכרת את מילותיהן של ישראל וזרק אותם כלפי מעלה ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות עשה מצוה רמה). ואחז דווקא ב'ערלה' משום שהיא חלקו ויניקתו, שהרי אין לו חלק בקדוּשה אלא בערלה שהיא שורש 'הקליפה'. ומטעם זה ישראל הצטוו להסיר את הערלה ונאסרו בלימוד תורה עד שיסירו אותה מעליהם, כמו שגוים נאסרו בעסק התורה מחמת קליפת 'הערלה' שעליהם (ראה 'מדרש תנחומא' פרשת משפטים אות ה) ('סמיכת חכמים' בהקדמה דף יא ע"א ד"ה או יש לתת טעם אחר). ומחמת כן האיבה והשִׂטְמָה כנגד עמלק היא כפולה ומכופלת יותר משאר האומות שהרעוּ לישראל. ועל כך ציוה ה' "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כה, יז) ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות עשה מצוה רמה) כלומר שלא נשכח את מעשה עמלק ולא יסוּר מלבנו ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה מצוה שנו) כי ה' קינא על זה 'קנאת ברית' שלא לשכוח שנאמר "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים כה, יט) (זוהר פרשת בלק דף קצ ע"א ד"ה 'לא הוה' מאמר הינוקא).
הקב"ה רצה להכרית ולהשמיד את כל זרעו של עמלק, לכן הוא פשט את 'יד ימינו' ('פרקי דרבי אליעזר' פרק מד ד"ה רבי שילא) כדרכם של הנשבעים שכל שבועה היא ביד ימין (פירוש מהרז"ו על פרקי דרבי אליעזר פרק מד ד"ה רבי שילא), ואחז בכסא כבודו ונשבע להכרית ולהשמיד את כל זרעו של עמלק מן העולם הזה ומן העולם הבא ('פרקי דרבי אליעזר' פרק מד ד"ה רבי שילא). ועוד נשבע ה' יתברך, שלא יישב על כסאו עד שייקח נקמה מעמלק (זוהר פרשת כי תצא דף רפא ע"ב ד"ה והיה בהניח רעיא מהימנא, 'תיקוני הזוהר' תיקון כב דף סח ע"א ד"ה דאומאה איהי) שנאמר "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" (שמות יז, טז) ('פרקי דרבי אליעזר' פרק מד ד"ה רבי שילא). וציוה את ישראל להכרית את זרעו של עמלק מכל וכל, כך שגם אם עמלק ירצה או ינסה הרי שלא יהיה לו שום חלק ויניקה בקדוּשה כלל (עפ"י 'סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ בהקדמה דף יא ע"א ד"ה או יש לתת טעם אחר) שהקליפה של העמלק היא הקשה והרעה מכל הקליפות (הרמ"ד וואלי פרשת בשלח שמות יז ד"ה ויאמר ה' כי יד).
הקב"ה נשבע שלא יהיה כסאו שלם ולא שמו שלם עד אשר ינקום מעמלק (ספר 'ציוני' לרבינו מנחם ציוני סוף פרשת יתרו ד"ה כי יד על כס) וְיִמָּחֶה כל שמו (רש"י שמות יז, טז), שנאמר "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" (שמות יז, טז) (ספר 'ציוני' סוף פרשת יתרו ד"ה כי יד על כס), כאשר חסרון שמו וכסאו של ה' ניכר בתיבה "כֵּס" שהיא חסרה את האות א' וכן בתיבה "יָהּ" שחסרה את האותיות ו"ה ('פירוש הרוקח' סוף פרשת בשלח פרק יד, טז) שהן מחצית התיבה. ורק כאשר ימחה שמו של עמלק אז יחזור להיות שֵׁם ה' שלם וכסאו שלם (רש"י שמות יז, טז) כפי שנרמז בפסוק "כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ" (תהלים קלב, יג), "אִוָּהּ" – הן כל האותיות החסרות משם ה' ומהכסא ('פירוש הרוקח' סוף פרשת בשלח פרק יד, טז). כלומר שכאשר יבחר ה' בציון אז תשוּב האות א' לכסא והאותיות ו"ה לשם ה' (ביאור 'באר מרים' על טעמי המצוות לרבינו מנחם הבבלי במצוות לא תעשה מצוה שנו). וכן נרמזו אותיות ו"ה החסרות בתוך ראשי תיבות הפסוק "וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר" (במדבר יד, מה) ('סמוכים לעד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת שלח לך ד"ה 'עוד נראה לפרש' עיי"ש).
וצריך האדם לזכור את מה שעשה עמלק בכל יום בעת שהוא עונה על הקדיש "יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ" (ראה תוס' ברכות דף ג ע"א שהביא כן בשם 'מחזור ויטרי' אמנם עיי"ש את דעת התוס'), אשר מדבר על שמו יתברך. וכן הוא כאשר אומרים בברכות קריאת שמע "וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל" ('שערי קדושה' לרבינו חיים ויטאל חלק א שער ד ד"ה הא' לידע), כי בעבור עמלק אין שֵׁם ה' שלם ואין הכסא שלם, ועל כך מתפללים שימחה זכרו של עמלק ויהיה שמו של ה' גדול ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי תפלת השחר דרוש א' ד"ה ובנו בחרת מכל עם). מטעם זה גם אומרים בתחילת הקדיש "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא" כשהכוונה שיגדל שמו של ה' יתברך י"ה עם תוספת ו"ה ויהיה שמו הנכבד שלם ('זכר דוד' מאמר ג פרק קג דף שלג ד"ה ואל זה אנו מתפללים). לכן התיבה "שְׁמֵיהּ" מתחלקת לשניים 'שמ-יה' כלומר שהשם "יהּ" יהיה גדול ('שפתי כהן על התורה' סוף פרשת כי תצא ד"ה' עוד במדרש'. ויש נוסחים שמשמיטים את יו"ד) לאחר שינקום מעמלק הרשע ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א' דף קה סוף פרק מא ד"ה אמנם).
לאחר שימחה זכרו של עמלק מהעולם יבנה בית המקדש
מחיית עמלק בפועל תהיה בעת הגאולה העתידה כפי שנאמר "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים כה, יט), שכל הפסוק מדבר על התקופה העתידית שבו ישראל ישובו לאדמתם בימות המשיח ויהיה להם מלך אחד בלבד ממלכות בית דוד, ואז ינוחו ישראל מכל אויביהם מסביב מנוחה גמורה שבה נאמר "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב". מנוחה זו לא היתה בעת מלכות יהודה ומלכות ישראל לפי שהיו אז מלחמות ומחלוקות בין המלכויות. לכן מחייתו של עמלק לא היתה וגם לא תהיה אלא עד עת בֹא הגאולה העתידה (הרמ"ד וואלי דברים כה ד"ה והיה בהניח ה' אלקיך).
הגאולה האחרונה תלויה במחייתו של עמלק (זוהר פרשת בראשית דף כה ע"ב ד"ה ענקים מינא) כי רק אחרי שיגיע זמן פורענותו ('שערי אורה' השער השני הספירה התשיעית ד"ה ולפעמים נקראת המידה) והוא יימחה ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש טו"ב שבת זכור ד"ה והרב מעשה רוקח) אז יבנה בית המקדש ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש טו"ב שבת זכור ד"ה והרב מעשה רוקח) בהר ציון והמזבח בהר המוריה. וזה סוד כוונת הפסוק "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה" (עובדיה א, כא), "לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו" – הכוונה לעמלק בנוֹ של עשו הרשע אשר הוא מקטרג כנגד הר ציון, וכן לס"מ שׂרו של עשו הרשע ששלח יד בברית שלוֹמים. ואותם ישפוט ה' יתברך בשמותיו הקדושים ('שערי אורה' לר' יוסף ג'קטיליא השער השני הספירה התשיעית ד"ה 'ולפעמים נקראת המידה' עיי"ש), תחילה ייכנע שרו של עמלק שהוא היצר הרע והשטן ('חומת אנך' להחיד"א תהלים ט, ו ד"ה גערת) והס"מ בעצמו (עפ"י 'שערי אורה' לר' יוסף ג'קטיליא השער השני הספירה התשיעית ד"ה 'ולפעמים נקראת המידה') ואחר כך מן השמים יעזרו למחות את העמלקי בארץ ('חומת אנך' להחיד"א תהלים ט, ו ד"ה גערת).
הקב"ה הקפיד על מחיית עמלק לפי שהוא מרכבה לס"מ. מטעם זה העמלקי היה עוסק בכישופים שנאמר "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם" (שמואל א' טו, ב), "אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ" – הכוונה לכישופים שעמלק שׂם על מנת להביא 'רוח רעה' על ישראל 'רוּח טומאה' ורוּח של מְכַשֵּפוּת. לכן הצטווה שאול המלך למחוֹת את מלכות עמלק וכל אשר לו כי כולם מלאים בכישופים ויונקים מכוח הס"מ, ואם היה עושה כן היתה נספית עמהם גם מלכותו של הס"מ. אז היה יכול להתקיים "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (דברים כה, יז – יט), "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" הגשמי וימחה גם שוֹשבינו הס"מ שמתפשט בכל מה ש"מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" ('בית מועד' לר' מנחם רבא סוף דרוש שבעה עשרה לשבת זכור דף קיב ע"ב) אמנם דבר זה לא נעשה. וישראל הצטוו לקרוא כל שנה במשך הדורות את 'פרשת עמלק' כי על ידי כן יש קצת הכנעה לס"מ, עד לעתיד לבוא שימחה שמו של עמלק וייכנע לגמרי כוח הס"מ ('זכר דוד' מאמר ג פרק קד דף שלג ד"ה יעלה החיוב).
וכאשר יגיע העת וְעַם ישראל אכן יִמְחוּ את זכרונו של עמלק למטה כפי שהצטווּ "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" (דברים כה, יז – יט), אז הקב"ה ימחה את זכרו למעלה. לכן גם נאמר "מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" (שמות יז, יד), "מָחֹה" – שאתם תמחוּ למטה, ואני "אֶמְחֶה" למעלה (זוהר פרשת בשלח דף סו ע"א ד"ה אמר רבי יצחק) בצבא המרום שנאמר "יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם" (ישעיה כד, כא). ומכל מקום, רק כאשר ייפול לגמרי השר של עמלק שהוא הס"מ אזי ימחה גם זכר עמלק למטה ('פני דוד' להחיד"א פרשת בלק אות יג ד"ה ראשית גוים. ראה 'אלשיך הקדוש' פרשת כי תצא פרק כה, יט ד"ה לכן היה בהניח), כי צריך קודם להפיל את השׂר של האוּמה למעלה לפני שתיהרג האומה למטה. ואחרי שזה יקרה לא יישאר לעמלק שום זכר וזיכרון בעולם, לא מהשׂר בשמים ולא מאוּמתוֹ בארץ. לכן נאמר "מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" (שמות יז, יד) ולא נאמר 'אמחה את עמלק' ('אור החמה' על זוהר פרשת בשלח דף סו ע"א ד"ה 'ויאמר ה' אל משה' מר' חיים ויטאל).
מחיית עמלק תהיה ביום י"ד בניסן ואז יושלם שמו וכסאו של ה'
מחייתו בפועל של זרע העמלקי תהיה ביום י"ד בניסן (זוהר פרשת פנחס דף רמט ע"א ד"ה ובחדש הראשון, 'דברים אחדים' להחיד"א דרוש טו"ב שבת זכור ד"ה 'והרב מעשה רוקח' בשם תיקוני הזוהר, ביאור החיד"א על מסכת סופרים פרק כא הלכה ב ד"ה 'ולמה אין מתענין' בשם הזוהר ותיקוני הזוהר, 'כסא דוד' דרוש כב לשבת הגדול ד"ה ולכן מחיית עמלק), ובית המקדש יבנה לאחר מכן ביום ט"ו בניסן (ראה רש"י על גמ' ראש השנה דף ל ע"א סוף ד"ה מחצות היום). וכיון שאין מערבבים שמחה בשמחה, לכן חנוכת המקדש תהיה אחרי כל חג הפסח ותימשך עד כלוֹת חודש ניסן. מטעם זה לא מתענים עד שיעבור כל חודש ניסן, זכר למקדש שעתיד לבוא (ביאור החיד"א על מסכת סופרים פרק כא הלכה ב ד"ה 'ולמה אין מתענין' בשם 'מעשה רקח'). וזה דברי הנבואה שהוגד לשמואל לאחר ששאוּל והעם חמלוּ על הצאן של העמלקי שנאמר "וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר בָּא שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד" (שמואל א' טו, יב), וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד" – כלומר ששאוּל גרם שמחיית עמלק תהיה רק באחרית הימים ביום י"ד בניסן עת שיבוא המשיח ('צוארי שלל' להחיד"א הפטרת זכור אות ג ד"ה ויוגד לשמואל).
והטעם שמחיית עמלק תהיה רק ביום י"ד בניסן ולא קודם לכן, לפי שהגאולה האחרונה נמשכת מגאולת מצרים וכמו שבמצרים שלשים יום קודם הפסח טיהר הקב"ה את ישראל והוציא את נפשם מהסטרא אחרא, כך בכל שנה ושנה ('חומת אנ"ך' להחיד"א פרשת בא אות ב) שלושים יום קודם חג הפסח ה' ברוב חסדיו מוציא את נפשות ישראל שנטמעו בקליפה, חלק אחד בכל לילה, עד שבליל פסח כל נפשות ישראל כבר מחוץ לסטרא אחרא (ביאור החיד"א על מסכת סופרים פרק כא הלכה ב ד"ה 'ולמה אין מתענין' בשם זקנו ה'חסד לאברהם'). לכן חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כי באמת לכל אדם מישראל בכל שנה יש 'גאולת מצרים' בזה שיוצאת נפשו מהסטרא אחרא ('חומת אנ"ך' להחיד"א פרשת בא אות ב) ומתנקה ומתבררת ממנה ('מראית העין' על הש"ס להחיד"א מסכת תמורה פרק ג תמורה יא). על כך אמרו רבותינו כי בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל (ראה גמ' ראש השנה דף יא ע"א), כי הוֹצאת נשמות ישראל משערי הסטרא אחרא ודאי גורם את הגאולה העתידה ('חומת אנ"ך' להחיד"א פרשת בא אות ב).
ואז גם תהיה מחיית עמלק ('חומת אנ"ך' להחיד"א פרשת בא אות ב) על ידי מלך המשיח ('בית מועד' לר' מנחם רבא סוף דרוש שבעה עשרה לשבת זכור דף קיד ע"ב ד"ה וכן לעתיד) כי אין זמן מוכשר יותר למחוֹת את זכר עמלק כמו אור לי"ד בניסן, אחרי שכבר יצאו נפשות ישראל מהקליפה (ביאור החיד"א על מסכת סופרים פרק כא הלכה ב ד"ה 'ולמה אין מתענין') ומהיכלות הסטרא אחרא ('חומת אנ"ך' להחיד"א פרשת בא אות ב) והם מנוקים ומפורדים ממנה ('מראית העין' על הש"ס מסכת תמורה פרק ג תמורה יא). ותחול אז חובת 'ביעור' עמלק מן העולם ('כסא דוד' להחיד"א דרוש כב לשבת הגדול ד"ה ולכן מחיית עמלק) כשם שהוא זמן הנועד להשבית את החמץ ב'בל יראה' ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת נ אות כט ערך ניסן). והרמז לכך בפסוק "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" (שמות יז, יד – טז), שהתיבות "כִּי יָד עַל כֵּס" עם שני כוללים יוצא גמטריא 'זה יהיה י"ד ניסן' (ביאור החיד"א על מסכת סופרים פרק כא הלכה ב ד"ה 'ולמה אין מתענין'). ועוד מחיית עמלק תהיה בערב פסח כי אז ה' יתברך החליש את כוח הס"מ שׂרו של עמלק בעת יציאת מצרים ('זכר דוד' מאמר ג דף פג פרק כ ד"ה ובזה יצא לנו).
ולכן נאמר על ליל חג הפסח "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" (שמות יב, מב), "לֵיל שִׁמֻּרִים" – שהוא משומר לעתיד לבוא (ראה גמ' ראש השנה דף יא ע"ב) משום שאותיות "הוּא" שהן האותיות החסרות משמו וכסאו של ה' יושלמו אז עם מחיית זכר עמלק ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת נ אות כט ערך ניסן) בערב פסח. וזה "הוּא לה' " כלומר על מנת ששמו יושלם ('זכותיה דאברהם' דרוש ב לשבת זכור דף כא ע"א ד"ה 'ונראה לע"ד' מהרב חיד"א בשם 'מעשה רוקח' על המשניות). הלילה העתידי הזה של מחיית עמלק נמשך מאותו הלילה בו ה' הוציא את ישראל "מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". ולכן נאמר בהמשך הפסוק "הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לה' " – כלומר שלעתיד לבוא בלילה של ליל פסח כבר יהיה שֵׁם ה' שלם וכסאו שלם באותיות הו"א, לאחר שֶׁנִּמְחָה עמלק כבר קודם לכן בערב פסח ('נחל קדומים' להחיד"א פרשת בא אות טו. ראה 'מראית העין' להחיד"א על הש"ס מסכת תמורה פרק ג תמורה יא ד"ה וע"פ דרכנו). במהרה בימינו, אמן.