פרשת נצבים – ראש השנה יום הדין

התורה ציותה על ראש השנה "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כג, כד) וכן "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, א). ראש השנה נמשך יומיים, ואמרו רבותינו כי בימים אלו הקב"ה שופט את כל העולם ו"שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה" (גמ' ראש השנה דף טז ע"ב).

ויש להבין, מדוע נבחרו דווקא שני הימים הראשונים של השנה להיות ימי הדין אשר בהם הקב"ה דן ושופט את כל בני האדם?

אדם הראשון חטא ונידון ביום שישי לבריאת העולם

אחרי שנגמרה יצירת העולם ('זכר דוד' על התורה לר' דוד זכות ממודינא בפרשת ראה ד"ה ולבוא אל הביאור נקדים) ביום השישי לבריאה ('מעשה רוקח' על המשניות מסכת סנהדרין דף פד ע"ב ד"ה ונחזור לענייננו) שהוא יום 'ראש השנה' (זוהר פרשת בראשית דף לז ע"א ד"ה ואמר רבי יהודה), יצר הקב"ה את האדם כפי שנאמר "וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז) (זוהר פרשת אמור דף ק ע"ב ד"ה אמר רבי אבא). יצירתו החלה מהשעה השלישית ועד השעה השישית ביום השישי לבריאה, ובשעה השביעית הוטלה בו נשמה. ואחר כך הכניס אותו הקב"ה לגן עדן וציווה אותו "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, טז - יז) ('זכר דוד' על התורה לר' דוד זכות ממודינא פרשת ראה ד"ה ולבוא אל הביאור נקדים). ובשעה עשירית של יום השישי, אדם הראשון חטא ואכל מעץ הדעת. בשעה אחת עשרה ביום סמוך לשקיעת החמה הוא עמד לדין ('מעשה רוקח' על המשניות מסכת סנהדרין דף פד ע"ב ד"ה ונחזור לענייננו) לפני הקב"ה (זוהר פרשת אמור דף ק ע"ב ד"ה אמר רבי אבא) שקיבץ את בית הדין על מנת לדון ('אור החמה' על זוהר פרשת אמור דף ק ע"ב ד"ה 'א"ר אבא בראש השנה' מהרמ"ק).

וכשבא הקב"ה לדון את האדם הראשון על חטאו, עמדו לפניו אדם וחוה והנחש הקדמון והוא גזר על כל אחד את עונשו. אז אדם הראשון שב בתשובה והצדיק עליו את הדין ונתחרט על עוונו, וקיבל עליו עונש השיעור הקצוב עליו לעוונו, עד לעת שיתקן הקב"ה את עולמו ויחזיר אותו אל מה שהיה קודם חטאו ('אור החמה' על זוהר פרשת אמור דף ק ע"ב ד"ה 'א"ר אבא בראש השנה' מהרמ"ק). והקב"ה מצדו הוציא את אדם הראשון ב'דימוס' כלומר 'פטר' אותו מהעונש של "בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, יז), וזה על ידי שהאריך לו את היום ההוא לאלף שנה ('זיקוקין דנורא ובעורין דאושא' על תנא דבי אליהו זוטא פרק י אות ו ד"ה ומ"ש עלה בדעתו) כיומו של הקב"ה ('בראשית רבה' כב, א) שנאמר בו "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר" (תהלים צ, ד) ('זיקוקין דנורא ובעורין דאושא' על תנא דבי אליהו זוטא פרק י אות ו ד"ה ומ"ש עלה בדעתו) ועל ידי כן אדם הראשון היה יכול להעמיד תולדות ('בראשית רבה' כב, א) ותולדי תולדות קודם שבא אל מותו, ובכך להמשיך את קיום העולם ('זיקוקין דנורא ובעורין דאושא' על תנא דבי אליהו זוטא פרק י אות ו ד"ה ומ"ש עלה בדעתו).

אדם הראשון חזר בתשובה והקב"ה קיבל את תשובתו (זוהר פרשת אמור דף קא תחילת ע"א ד"ה אמר רבי אבא) ומחל לו על ידי 'הרחמים' שברא בהם את העולם ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש טז דף פג ע"א ד"ה ולפ"ז נדקדק) ויום השבת שנכנס מיד הוא זה שהיה מגן עליו ('טור ברקת' לר' חיים הכהן תלמיד מהרח"ו על שו"ע הלכות ראש השנה סימן תקצח סימן א, 'תפארת שלמה' על המועדים לשבת תשובה ד"ה יצא אדם) ואדם הראשון אמר כנגדו "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת" (תהלים צב, א) ('תפארת שלמה' על המועדים לשבת תשובה ד"ה יצא אדם). ובשעה השתים עשרה מתחילת היום השישי בשעת המנחה לפנות ערב (עפ"י 'מאמר אם כל חי' להרמ"ע מפאנו חלק ג סימן ל ד"ה ויצא יצחק) יצא אדם הראשון מגן עדן ('מעשה רוקח' על המשניות מסכת סנהדרין דף פד ע"ב ד"ה ונחזור לענייננו) והיה טופח על ראשו ובוכה. אז הוא קיבל על עצמו יסורים כאשר נכנס לתוך מי הגיחון עד צווארו (זוהר פרשת בראשית דף נה ע"ב ד"ה כיון דחטא ועבר) ונשאר שם במשך שבעה שבועות ('סידור אהלי יעקב' לר' יעקב יצחקי שנת תרכח דף קמט בדיני התשליך) עד שהמים עשו את גופו נקבים נקבים (זוהר פרשת בראשית דף נה ע"ב ד"ה כיון דחטא ועבר) כמו 'כְּבָרָה' ('סידור אהלי יעקב' לר' יעקב יצחקי שנת תרכח דף קמט בדיני התשליך) והשתנה זיו פניו (זוהר פרשת בראשית דף נה ע"ב ד"ה כיון דחטא ועבר).

ראש השנה נקבע להיות ביום בו נידון אדם הראשון

הקב"ה אמר לאדם הראשון כי הוא יהיה סימן לבניו לדורי דורות, שכשם שהוא עמד לדין ביום זה גם הם יעמדו אז לדין, ואם ישובו הוא יקבל אותם ויקום מכיסא דין ויישב על כיסא רחמים וירחם עליהם (זוהר פרשת אמור דף קא תחילת ע"א ד"ה אמר רבי אבא). לכן נקבע שראש השנה יהיה ביום א' תשרי כי בו נברא האדם הראשון ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת אחרי מות ד"ה והיתה לכם לחוקת עולם, 'חיי אברהם' לר' אברהם כלפון על טעמי המצוות הלכות ימים נוראים אות רפט) ועמד בדין על חטאו ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש טז דף פג ע"א ד"ה ולפ"ז נדקדק). ורצה הקב"ה להשגיח ולדרוש מעשה כל בני האדם ולדון על פי מעשיהם את הדין של כל אותה השנה – ביום הבריאה של אדם הראשון ('חיי אברהם' לר' אברהם כלפון על טעמי המצוות הלכות ימים נוראים אות רפט). ועל זה נאמר "לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם: לְדֹר וָדֹר אֱמוּנָתֶךָ כּוֹנַנְתָּ אֶרֶץ וַתַּעֲמֹד: לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ" (תהלים קיט, פט – צא), שעל ידי ש"כּוֹנַנְתָּ אֶרֶץ" וקיבלת את אדם הראשון בתשובה ויצא בדימוס לפניך "וַתַּעֲמֹד" ארץ, כך גם עם ישראל "לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם" בראש השנה, להיות נדונים בכל "דֹר וָדֹר" ('אשל אברהם' על טעמי המצוות מצוה לא דף לג ע"א ד"ה ועפ"י זה יובנו הכתובים) ברחמים כמו שנידון אדם הראשון, ודבר זה "נִצָּב בַּשָּׁמָיִם" ('זכר דוד' מאמר שלישי פרק סו דף ריח ע"ב ד"ה ועם כי היום הנורא הזה).

וזה מה שאומרים בתפילת המוסף של ראש השנה "מֵרֵאשִׁית כָּזֹאת הוֹדַעְתָּ וּמִלְּפָנִים אוֹתָהּ גִּלִּיתָ, זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן", כלומר "מֵרֵאשִׁית כָּזֹאת הוֹדַעְתָּ וּמִלְּפָנִים אוֹתָהּ גִּלִּיתָ" שראש השנה יהיה בתשרי כיוון שבראת את האדם הראשון ביום זה.      וכן "זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ" – הוא על בריאת האדם ('אהבת דוד' דרוש ד לשבת תשובה ד"ה ובזה נבין סדר התפלה), ועל אף שתחילת בריאת העולם היתה בכ"ה באלול ואילו יום בריאת האדם היה ששה ימים אחר כך ביום א' תשרי ('אשל אברהם' על טעמי המצוות מצוה לא דף לג ע"א ד"ה ועפ"י זה יובנו הכתובים), בכל אופן הוא נקרא "תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ" ('אגרא דפרקא' למהרצ"א מדינוב רמז רכט) כי יצירת האדם הוא גמר הבריאה ('אשל אברהם' על טעמי המצוות מצוה לא דף לג ע"א ד"ה ועפ"י זה יובנו הכתובים) והוא זה שמכיר את עניין 'הבריאה' והוא המובחר שבבריאה ('אגרא דפרקא' למהרצ"א מדינוב רמז רכט). "זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן" – שמיום ראשון לבריאת האדם נקבע יום דין לעולם בכל שנה (הקדמה לספר 'סמיכת חכמים' לר' נפתלי כ"ץ דף טז ע"א טור ב ד"ה ונקראת מסכת זו ראש השנה).

עניין 'יום הדין' ביום ראש השנה בו ה' יתברך דן את כל בריותיו בפלס ומאזני משפט לא הוזכר בתורה הקדוֹשה, ורק נאמר בסתם "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כג, כד). ודבר זה שונה מכל מועדי ה' שטעמן בצדן ('זכר דוד' מאמר שלישי דף רו ע"ב ד"ה ומה שצריך לעיין), והטעם לכך, לפי שעניין זה לא התחדש במתן תורה שהרי מימות אדם הראשון כבר הוקבע יום זה ליום הדין ('זכר דוד' מאמר שלישי דף רו ע"ב ד"ה ועם כי מימיו מן המקדש). ועוד שכל ישראל כבר ידעו כי המשפט לאלקים ביום ראש השנה עוד מששת ימי בראשית, ובכל שנה ושנה חוזר זמן הווית העולם ויצוריו, והוא יתברך שופט כל הארץ על ברואיו. וכיון שהוא דבר מפורסם השמיטו ה' יתברך מן התורה הקדושה, כי כן דרכו בקודש. ועל ידי שנשאר דבר ידיעת יום הדין בתורה שבעל פה, אז גם לא נודע לאומות העולם וממילא הם לא מתעוררים בקנאה על ישראל ('זכר דוד' מאמר שלישי דף רז ע"א ד"ה ולבי אומר לי) (להרחבה בעניין השופר ראה מאמרינו לראש השנה – 'מעלת תקיעת השופר').

כיון שבאותו היום של ראש השנה חָטָא אדם הראשון על ידי השטן המסית ומדיח, לכן נקבע הדין ביום זה לדורות לראות אם יחיה. ועל כן כל התפילות של ראש השנה מורות על זה כגון "וּבְכֵן תֵּן פַּחְדְּךָ ה' אֱלֹקֶינוּ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ" וכן "וְתִמְלוֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה" וגם "וְעוֹלָתָה תִקְפֹּץ פִּיהָ". ולכן מלאך המוות עומד מלא פחד ואימה מאימת יום הדין. וזה סוד ערבוב השטן בראש השנה, כי כמו שחטא אדם הראשון בראש השנה של ראשית הבריאה ונגזר ביום זה שיהיה שליטה לשטן, כן ביום ראש השנה שלפני הגאולה יגזור ה' יתברך את מפלתו של הס"מ ויחרים ויכלה אותו בשופר בצירוף כל הגוים, ויקוים במהרה מה שנאמר "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה" (ישעיה כד, כא). וכן יתקיים "שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה" (ישעיה נא, ו), "שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ" – זה הס"מ, "וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה" – זו הלילי' אשת הס"מ ('זכר דוד' מאמר שלישי דף ריג ע"ב ד"ה הרי דאע"ג דאתא ס"מ לקטרגא).

ויש מנהג בישראל ללכת בשעת המנחה של יום ראש השנה אל הנהר לעשות מצות תשליך, ומעוררים אז את י"ג מידות הרחמים באמירת הפסוקים "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא: יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם" (מיכה ז, יח – כ), כי לוּלא י"ג מדות הרחמים העליונים שהגנו על אדם הראשון בעת הדין בשעת המנחה, היה חס וחלילה חרון אף עליו. ולכן מסיימים "אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם" היינו בזמן אדם הראשון שהיה בבחינת "קֶדֶם" כפי שנאמר עליו "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי" (תהלים קלט, ה) "אָחוֹר" זה חוה, "וָקֶדֶם" זה אדם (ראה 'מדרש תנחומא' פרשת תזריע אות א) ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק ב דרוש י לכ"ה באלול ד"ה ולכן מנהג ישראל). ועושים תשליך דווקא ליד הנהר כדי לזכור את תשובתו של אדם הראשון שנכנס במי נהר הגיחון עד שהגיעו המים לצוארו, ושהה שם שבעה שבועות עד שנעשה גופו ככברה ('סידור אהלי יעקב' לר' יעקב יצחקי שנת תרכח דף קמט דיני התשליך).

שני ימי ראש השנה הם כנגד יום שישי ושבת של ראשית הבריאה

אדם הראשון נברא ביום שישי לבריאה שהוא יום ראש השנה ('פני דוד' פרשת בראשית אות יט, 'מדבר קדמות' מערכת י אות מט) כפי שאומרים בתפילה "היום הרת עולם". ואחרי שחטא באה השבת והגינה עליו, לכן ('קרית ארבע' לר' רחמים חורי בחלק השמטות פרשת ראה דף פא ע"ב ד"ה אי נמי) אף שנכנס יום השבת היה לילו מאיר כמו יומו, ולא החשׁיך העולם עד מוצאי שבת בראשית ('פני דוד' להחיד"א פרשת בראשית אות יט, 'מדבר קדמות' להחיד"א מערכת י אות מט), ורק אז ידע האדם הראשון על קיוּם 'החוֹשך' בעולם. ובאותה העת הסתיימו שלושים ושש שעות של יום ('מדבר קדמות' מערכת י אות מט), שתים עשרה שעות של יום שישי ועוד עשרים וארבע שעות של ליל ויום השבת. ונמצא כי יום א' בתשרי בו נוצר האדם נמשך יומיים, יום שישי ויום שבת, ונעשה כמו יום אחד ארוך ('ברית שלום' על התורה לר' פנחס בן פילטא פרשת אמור דף עח ע"ב טור ב ד"ה וכדי להבין דברי חכמים). לכן יום ראש השנה נקרא "הַיּוֹם" מחמת שהוא יום בלי לילה ('זכר דוד' מאמר שלישי פרק סו דף ריח ע"א ד"ה והטעם שיום ר"ה, 'קרית ארבע' לר' רחמים חורי בחלק השמטות פרשת ראה דף פא ע"ב ד"ה אי נמי) ויש בו ה' הידיעה על שהתארך לשני ימים כפי שנאמר "וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹקִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה' וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם" (איוב א, ו), ('זרע שמשון' פרשת וילך דף קלח ע"ב טור ב ד"ה פסוק תקעו).

על היום הראשון לבריאה נאמר "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" (בראשית א, ה) וכן הוא בכל יום מששת ימי הבריאה, חוץ מיום שבת לפי שלא היה בו לילה ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת וילך דף קלח ע"ב טור ב ד"ה פסוק תקעו), שלא שקעה השמש בין יום השישי ליום השבת. וזה הטעם שאמרו רבותינו כי שני ימי ראש השנה נחשבים ליום אחד ארוך (ראה גמ' ביצה דף ה ע"א – ע"ב) ('פני דוד' להחיד"א פרשת בראשית אות יט, 'מדבר קדמות' מערכת י אות מט, 'זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת וילך דף קלח ע"ב טור ב ד"ה פסוק תקעו, 'קרית ארבע' לר' רחמים חורי בחלק השמטות פרשת ראה דף פא ע"ב ד"ה אי נמי), והראיה לכך כי על אף שיש בבריאה 'חוֹק' שיהיה ערב ובוקר לילה ויום, הרי 'יום השבת' הראשון בבריאה שינה מכך לְשֶׁבַח והיה הכל אוֹר ('פני דוד' על התורה להחיד"א פרשת בראשית אות יט). ונרמז בתיבות "זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן" (מתוך תפילת מוסף של ראש השנה), "זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ" – כנגד אדם הראשון שנברא בראש השנה, "זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן" – שעושים שני ימי ראש השנה שהם כמו יום אחד ארוך, זכרון ליום הראשון לבריאה ('ברית שלום' על התורה לר' פנחס בן פילטא פרשת אמור דף עח ע"ב טור ב ד"ה וכדי להבין דברי חכמים).

הלבנה לא שימשה בלילה שאחרי יום השישי הראשון לבריאה, והיא בעל כורחה 'כיסתה' את עצמה כי היה אור יום בלילה ואוֹרה של הלבנה לא ניכר מול אור השמש. מטעם זה נאמר על ראש השנה "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ: כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹקֵי יַעֲקֹב" (תהלים פא, ד – ה), "בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" – עם האות למ"ד, לפי שהתכסתה הלבנה בלילה שלאחר אותו היום, ואין הפירוש בפסוק שלא נִרְאֵיתָ הלבנה כלל. וממעשיו אלו של הקב"ה לומדים כי רצונו להתנהג עם בריותיו במדת החסד, שהרי האור רומז ל'חסד' והלילה רומז ל'דין', והוא יתברך האריך את האור שהוא 'החסד' וביטל את החושך שהוא 'דין' ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת וילך דף קלח ע"ב טור ב ד"ה פסוק תקעו). וזה גם מה שאמרו רבותינו "עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת" (פרקי אבות ה, ו) של ערב שבת בראשית, ולא אמרו 'בין היום והלילה', כי כוונתם לרמוז שהיה שמש ביום לפני כן וגם שמש בלילה אחרי כן, לכן אמרו "בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת" ('ברית שלום' על התורה לר' פנחס בן פילטא פרשת אמור דף עח ע"ב טור ב ד"ה ובזה תבין ותשכיל).

היום הראשון של ראש השנה הוא דין קשה והיום השני הוא דין רפה

מימות עולם היו שני ימים לראש השנה ('טור ברקת' לר' חיים הכהן בסימן תר אות א ד"ה 'ביצה שנולדה' עפ"י הזוהר), היום הראשון בסוד "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי" (שיר השירים ח, ג) ('זכר דוד' מאמר שלישי תחילת פרק סה ד"ה ישכילו המבינים) והוא דין עליון וקשה (זוהר פרשת פנחס דף רלא ד"ה אלא הני תרי) והיום השני של ראש השנה הוא בסוד "וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (שיר השירים ח, ג) ('זכר דוד' מאמר שלישי תחילת פרק סה ד"ה ישכילו המבינים) שהוא דין תחתון וְרָפֶה (זוהר פרשת פנחס דף רלא ד"ה אלא הני תרי). ועל כך נאמר "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ: כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹקֵי יַעֲקֹב" (תהלים פא, ד), "כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל" – הוא הדין הרפה, "מִשְׁפָּט לֵאלֹקֵי יַעֲקֹב" – הוא הדין הקשה (זוהר פרשת פנחס דף רלא ע"ב ד"ה פתח ואמר תקעו בחדש). וכיון ששני הימים של ראש השנה הם אחד מאז ומעולם, לכן נפסק כי ביצה שנולדה לתרנגולת ביום טוב ראשון של ראש השנה אסורה ביום טוב שני כי הם נחשבים יום אחד וקדוּשה אחת להם (ראה פירוש הרמב"ם על המשניות ביצה א, א). וכן מטעם זה לכתחילה מניחים פרי חדש על השולחן בליל יום טוב שני של ראש השנה כדי לברך על היום שהחיינו, היות ששני הימים נחשבים לאחד וכבר בירך שהחיינו ביום הראשון (ראה שו"ע סימן תר אות ב) ('טור ברקת' לר' חיים הכהן בסימן תר אות א ד"ה 'ביצה שנולדה').

ויסוד הדבר היה בראשית הבריאה, שהיום השישי לבריאת העולם היה 'דין קשה' ואילו יום השבת שלמחרת היה 'דין רפה'. ואדם הראשון טעה בזה, כי אכילת עץ הדעת טוב ורע גרם לו להזדרז ולהיות עם חוה ביום שישי עת שהיה 'דין קשה' וזה הביא לתוקף הדינים הקשים. אך אם היה ממתין עד יום שבת עת שה'דין רפה' אז היה הדבר כתיקונו והיו כל העולמות נעשים כתיקונן ('זכר דוד' מאמר שלישי תחילת פרק סה ד"ה ישכילו המבינים). ומשום כך נוהגים ביום ראשון של ראש השנה לקרוא בתורה בפרשת לידת יצחק "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה" (בראשית כא, א) כי בחינת לידתו זה 'דין קשה' כמו שהיום הראשון הוא דין קשה, ורומז ללידת 'הדינים' ('מאור ושמש' לר' קלונימוס קלמן אפשטיין על התורה רמזי ראש השנה ד"ה ויראה לרמוז, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי פרק סד דף ריב ע"א ד"ה ומה שקורים ביום). ואילו ביום השני של ראש השנה קוראים בתורה את פרשת עקידת יצחק "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (בראשית כב, א) שאז אברהם איש 'החסד' עקד את יצחק שהוא מדת 'הגבורה', ונמצאו 'הדינים' כלולים בתוך 'החסדים' ('מאור ושמש' על התורה רמזי ראש השנה ד"ה ויראה לרמוז) ונעקדו 'הדינים' ונמתקו ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי פרק סד דף ריב ע"א ד"ה ומה שקורים ביום).

יש בני אדם שנידונים ביום ראשון של ראש השנה שאז הוא דין קשה, ויש בני אדם שנידונים ביום שני של ראש השנה שהוא דין רפה ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי ראש השנה ד"ה בכל י' ימי תשובה). וה' עשה חסד גדול במה שנתן שני ימים טובים של ראש השנה, כי ביום הראשון מתגבר מדת הדין ומי שנידון אז מסוכן לו, אך ביום השני גובר מדת הרחמים ומי שנידון אז בטוח שיזכה בדין ('ערבי נחל' במאמרים לראש השנה דרוש ד ד"ה ולבאר זאת), וכך הקב"ה עושה כאשר הוא רוצה לרחם על ישראל שהוא דן אותם ביום השני ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי ראש השנה ד"ה בכל י' ימי תשובה). וזה נרמז בפסוק "בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם לְיוֹם יְשׁוּעָתוֹ" (תהלים צו, ב), "בַּשְּׂרוּ" – בשורה טובה, והיא ש"מִיּוֹם לְיוֹם" נדחה המשפט מיום ראשון של ראש השנה ליום שני של ראש השנה. וזה "יְשׁוּעָתוֹ" כלומר שישועה היא לישראל ('ערבי נחל' במאמרים לראש השנה דרוש ד ד"ה ולבאר זאת). וסימן לדבר מתי האדם נידון, שאם נופלת עליו בכיה רבה מאליה ביום ראשון או שני של ראש השנה בשעת התפילה, הרי היא הוראה שהוא נידון באותה שעה בבית דין של מעלה ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי ראש השנה ד"ה בכל י' ימי תשובה), ונפשו היא זו שמרגשת ובאה לידי בכיה ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש סימן לו אות ג).

בגוף אדם הראשון היו כלולות כל נשמות בני האדם שבעולם

כל הנשמות היו כלולות בתוך אדם הראשון ('ליקוטי נביאים' להאר"י ז"ל ספר ישעיה אות ס ד"ה מי אלה, 'שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה כג ד"ה האמנם דע, 'מובחר שבאבות' על פרקי אבות להאר"י ז"ל פרק ה ד"ה עשרה דורות מאדם, 'חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א מעין חמישי נהר ו ד"ה אמנם, 'אשל אברהם' לר' אברהם טוביאנה על טעמי המצוות מצוה קעג דף קא ע"ב ד"ה עוד אפשר לומר, 'מדרש תלפיות' ענף בגדי כהונה ד"ה ובהקדמה זאת יובן, 'זקוקין דנורא ובעורין דאשא' למקובל ר' שמואל הידא על תנא דבי אליהו זוטא פרק ב אות כג בפירוש) קודם החטא ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין חמישי נהר ו ד"ה אמנם) של עץ הדעת ('תולדות יצחק' לר' מנעשכיז פרשת שמות ד"ה ויש לבאר דיעקב). וכשחטא אדם הראשון באכילה חָטְאוּ עמו גם הנשמות ('אשל אברהם' לר' אברהם טוביאנה על טעמי המצוות מצוה קעג דף קא ע"ב ד"ה עוד אפשר לומר), לפי שהן היו תלויות בו ונהנו באכילתו מעץ הדעת טוב ורע ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת בראשית אות ד ד"ה וכשראתה), ואז נפגמו כולם ונאבדו ('מובחר שבאבות' על פרקי אבות להאר"י ז"ל פרק ה ד"ה עשרה דורות מאדם) ונפלו לעמקי 'הקליפות' (שער הגלגולים' הקדמה כג ד"ה האמנם דע).

יש מהנשמות שהיו תלויות בראשו כגון בשׂערותיו בחוטמו במצחו באזנו ובפיו ('זקוקין דנורא ובעורין דאשא' למקובל ר' שמואל הידא על תנא דבי אליהו רבא פרק ב אות כג) ויש מהם בצווארו בידיו ורגליו ('זקוקין דנורא ובעורין דאשא' על תנא דבי אליהו זוטא פרק יד אות כח) וכן בכל שאר אבריו ('זקוקין דנורא ובעורין דאשא' על תנא דבי אליהו זוטא פרק יד אות כח, 'זקוקין דנורא ובעורין דאשא' על תנא דבי אליהו רבא פרק ב אות כג). וזה מה ששאל הקב"ה את איוב "אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ"? (איוב לח, ד) ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת בראשית אות ד ד"ה וכשראתה) כלומר "האם תדע באיזה איבר של אדם הראשון היית תלוי?" ('זקוקין דנורא ובעורין דאשא' על תנא דבי אליהו רבא פרק ב אות כג) והוא ענה לו "וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב מִן שְׂעָרָה" (איוב מ, ו וראה שם 'שׂערה' עם ס') כלומר שהיה תלוי בשׂערוֹת ראשוֹ של אדם הראשון ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת בראשית אות ד ד"ה וכשראתה). וכל אדם שנשמתו היתה תלויה באבריו הגסים של אדם הראשון אין לו דעת גדול כמו מי שהיה תלוי במוח ובלב כי שׁם הדעת ומשכן הנשמה. וכך משתנה 'הדעת' 'הצוּרה' ו'הקוֹל' בין הנשמות לפי מקום האיבר בו הן היו תלויות אצל אדם הראשון ('זקוקין דנורא ובעורין דאשא' על תנא דבי אליהו רבא פרק ב אות כג).

כל הדורות שבאים לעולם במשך ששת אלפים שנות קיומו הם כולם גלגולים של אדם הראשון, מאותן נשמות אשר היו כלולות בו. הדורות הראשונים היו מחלק 'הראש' שלו, לכן היו יותר חשובים ומאריכים ימים ושנים. ואחר כך באו הדורות של הגוף שהיו יותר גרועים, ולבסוף של הרגליים והעקביים שהם בתכלית הגריעות ביחס לראשונות. והקב"ה מביא את הנשמות מאבריו של אדם הראשון על ידי גלגול נשמות בכל שנות העולם על מנת לתקנן מהחטא הקדמון, כך שכולן תיקון לאדם הראשון ('ספר הליקוטים' להרמ"ד וואלי חלק א בפרק 'חיי האדם ופטירתו' ד"ה בענין הדורות שבאו לעולם). לכן בדור האחרון שלפני ביאת משיח יהיו הרבה אנשים עזי פנים כפי שאמרו "בעקבות משיחא חוצפא יסגא" (ראה גמ' סוטה דף מט תחילת ע"ב), כי הנשמות אז יהיו מאותם אלו שתלויים בעקבים של אדם הראשון ולכן הם עזי פנים כפי המקום שבאו ממנו. וזה כוונתם "בעקבות משיחא" כלומר כשיהיו נשמות מן העקב של אדם הראשון שהוא עצמו עתיד להיות המשיח, אזי "חוצפא יסגא" – שהחוצפה תרבה בדור ('מדרש האיתמרי' דרוש טוב דף פז ע"ב ד"ה כבר קבלנו מרבותינו).

משום כך אין משיח בן דוד בא "עד שיכלו כל הנשמות שבגוף" (ראה גמ' נדה דף יג ע"ב בשם ר' יוסי) כי צריך שייצאו כל הנשמות שהיו כלולות בגופו של אדם הראשון, יש מהם בראשו ויש מהם בזרועותיו ושאר חלקי גופו, וכולם צריכים תיקון קודם ביאת הגואל ('מעבר יבק' לר' אהרן ברכיה ממודינא בחלק זבחי צדק סוף פרק כג). ומטעם זה אמרו רבותינו שגאולתן של ישראל לעתיד לבוא תלויה בפריה ורביה (ראה 'תנא דבי אליהו זוטא' פרק יד ד"ה וכמו שנגאלו), כי על ידי שייצאו לעולם כל הנשמות שהיו תלויות בגופו של אדם הראשון תוכל לבוא הגאולה. ועל זה נאמר "כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ" (ישעיה נד, ג) כלומר אם ישראל יפרו וירבו עד שיפרצו "יָמִין וּשְׂמֹאול" ויסתיימו כל הנשמות שבגוף וייצאו מן 'הקליפוֹת' וייכנסו לַקְּדֻשָּׁה, אזי תבוא הגאולה שנאמר "וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ". וזה כי "וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ" כלומר ש'הַנְּשָׁמוֹת' כבר יצאו לעולם ('זקוקין דנורא ובעורין דאשא' על תנא דאליהו זוטא פרק יד אות כח) (וראה 'לקוטי נביאים' להאר"י ז"ל ספר ישעיה אות ס ד"ה 'מי אלה' שכתב כי אם יזכו ישראל ה' יחיש גאולתם על ידי ריבוי נשמות בגופות הנולדים, וזה מה שנאמר "הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיה ס, כב), "בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" – שאני 'אחישנה' את הגאולה ואף על פי כן יקרא 'בעתה' כי יושלמו לבוא כל הנשמות שבגוף אדם הראשון עיי"ש).

כל הנשמות שהיו בגוף אדם הראשון נידונות שוב בכל ראש השנה

בראש השנה הקב"ה דן את כל העולם כולו, גופות בני האדם והנשמות, ופוקד אותם על כל מה שעשו כל השנה ('זוהר חדש' פרשת בראשית דף יח ע"ב ד"ה בראש השנה). ודווקא ראש השנה נקבע להיות יום דין לגוף ולנשמה, מפני שביום זה נולד אדם הראשון כאשר נעשה לו גוף ונזרקה בו נשמה, ובו ביום הוא נידון. ובזה נקבע הדין לדורות ('זוהר חדש' פרשת בראשית דף יט ע"א ד"ה אמר רב יהודה אמר רב) כי כאשר אדם הראשון עמד לדין עמדו איתו כל הנשמות שעתידות לבוא בעולם אשר היו כלולות בו, לכן נשאר יום ראש השנה סימן לכל ישראל להיות נידונים בו, וייצא דינם לאוֹר. וזה מה שנאמר "לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ" (תהלים קיט, צא) כלומר שכבר "עָמְדוּ" בעבר ביום זה "עֲבָדֶיךָ", כי כל ישראל היו כלולים באדם הראשון בראשית הבריאה וכשהוא עמד לדין היו כולם עומדים עמו בדין, לכן "מִשְׁפָּטֶיךָ" חוזרים בכל שנה ביום ראש השנה להיות נידונים בו ('אשל אברהם' על טעמי המצוות מצוה לא דף לג ע"ב ד"ה ועפ"י זה יובנו הכתובים).

ביום ראש השנה דנים כל נשמה שנמצאת בעולם הזה יחד עם כל גלגוּליה מראשית כל הדורות. ועל כך אמרו רבותינו "וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו" (גמ' ראש השנה דף לב ע"ב). וזה מה שאומרים בתפילה "אַתָּה זוֹכֵר מַעֲשֵׂה עוֹלָם וּפוֹקֵד כָּל יְצוּרֵי קֶדֶם וכו' מִי לא נִפְקַד כְּהַיּוֹם הַזֶּה" (מתוך תפילת מוסף של ראש השנה בחלק 'זכרונות') "אַתָּה זוֹכֵר מַעֲשֵׂה עוֹלָם "– של בני האדם החיים בעולם הזה, "וּפוֹקֵד כָּל יְצוּרֵי קֶדֶם" – הם גלגוליהם הקודמים, כדי לצרף בשעת המשפט של ראש השנה את המעשים הרבים שקדמו עִם אלו של עכשיו ('זכר דוד' מאמר שלישי סוף פרק סב דף רו ע"א ד"ה 'וכ"כ מהר"ם אלשיך' בשם האלשיך הקדוש). ואז כפי ערך שלמותה ומראיה של הנשמה גוזרים עליה משמים ('באר מים חיים' פרשת נצבים ד"ה ונמצאת למד מזה). וגם נשמות שעוד לא חזרו בגלגול לעולם הזה נידונות בראש השנה, כפי שאומרים בתפילה "מִי כָמוֹךָ אָב הָרַחֲמָן זוֹכֵר יְצוּרָיו בְּרַחֲמִים לְחַיִּים" (מתוך ברכת 'מחיה המתים' בעשרת ימי תשובה) שהכוונה היא לנשמות שה' יתברך זוכר ברחמיו להחזירם לחיים ולהחיוֹתם בעולם הזה בסוד הגלגול ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי ראש השנה דרוש ו ד"ה והנה נוסח זה).

ה'  יתברך הנחיל לישראל את תורתו הקדוֹשה ובה רשום ענין נפילת האדם הראשון ודרך תיקונו על ידי קיום התורה. ורצה האל יתברך שישראל יחוגו מידי שנה בשנה יום אחד לזכרון הדבר הגדול הזה – הוא יום ראש השנה, ויתנו אז אל ליבם את ראשית גדולת האדם הראשון לעומת חולשתו אחרי החטא, ואת תיקונו והתנשׂאותו העתידית. וזה כדי שיזכרו שהאדם נברא שלם והחטא הפילו ממדרגתו, ואז יתקנו את דרכיהם במשפט ובאמונה, ויטרחו בכל כוחם כדי למהר את זמן הפדיון הכללי ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי פרק סג דף רח ע"א ד"ה והגם דברים פשוטים). וזה כל עבדוּתוֹ של עם ישראל בעולם הזה, היות שכל ששים רבוא נשמות ישראל היו תלויות באדם הראשון והכל חוזר לשורש תיקון חטא אדם הראשון ('תפארת שלמה' על המועדים לשבת תשובה ד"ה יצא אדם). ובכל שנה בראש השנה בעת הגיע היום בו הושׂם אדם עלי ארץ, משגיח הבורא יתברך השגחה כללית על כל מעשי בני האדם בשנה שעברה בקיום המצות ותיקון המדות, ועל פי זה מוציא גזר דין אם העולם כבר הגיע אל תיקונו ונעשה האדם הראשון מתוקן כבראשונה ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי פרק סג ד"ה והגם דברים פשוטים).