פרשת ויצא – גלגול נשמות ישראל בצאן לבן

יעקב אבינו עבד במשך ארבעה עשרה שנה בצאן לבן בעבור שתי בנות לבן, רחל ולאה. בתקופה זו עבד יעקב בנאמנות רבה כפי שאעיד על עצמו "וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן" (בראשית לא, ו) ('מדרש תנחומא' פרשת בלק אות יב). יעקב אבינו ביקש לקבל בשכר עבודתו צאן מצֹאנו של לבן הארמי, כפי שאמר ללבן "כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי: וַיֹּאמֶר מָה אֶתֶּן לָךְ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לֹא תִתֶּן לִי מְאוּמָה אִם תַּעֲשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר: אֶעֱבֹר בְּכָל צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל שֶׂה חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים וְהָיָה שְׂכָרִי : וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי" (בראשית ל, ל- לג).

יעקב אבינו עבד שש שנים עבור הצאן שקיבל מלבן הארמי בנוסף על ארבע עשרה השנים הראשונות, ופעל בדרכים מיוחדות ('רבינו בחיי' בראשית לז, לד) ובהם סודות גדולים ונפלאים ('מדרש לפירושים' דרוש הט"ז כלבא בישא דף פ ע"א ד"ה ובכן נא"ה וישלח) על מנת להגדיל את הצאן שיפול בחלקו שנאמר "וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעֶרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלוֹת: וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרֳהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת: וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים" (בראשית ל, לז – לט).

ויש להבין, מדוע יעקב אבינו התאמץ להגדיל את צאנו מתוך הצאן של לבן והשקיע עבור זה שש שנים של עבודה?

בצאן של לבן הארמי היו מוטמנות הנשמות של עם ישראל 

בעקבות חטא אדם הראשון וחטאיהם של שאר הדורות, נפלו כמה 'נצוצי קדושה' ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל בן עוזיאל על בראשית רבה עג, ח ד"ה חוטר, 'נזר הקודש' על בראשית רבה עג, ו ד"ה מעט שבעים נפש, 'מדרש לפירושים' לר' אליעזר פישל מסטריזוב דרוש הט"ז כלבא בישא דף פ ע"א ד"ה ובכן נא"ה וישלח) שהם ששים רבוא ('נזר הקודש' על בראשית רבה ע, יב ד"ה שאינה נכנסת עמו, עפ"י 'אמרי נועם' פרשת ויגש ד"ה ואם ידעת ויש בם אנשי חיל) נשמות ישראל ('מדבר קדמות' להחיד"א י' אות לג, 'דבש לפי' להחיד"א מערכת צ' אות טו בשם הרב 'נזר הקודש' פרשת ויצא, עפ"י 'אמרי נועם' פרשת ויגש ד"ה ואם ידעת ויש בם אנשי חיל) אל תחת רשוּתוֹ של לבן הארמי אשר היה שורש 'החיצונים'. נשמות אלו התגלגלו למדרגת בעלי חיים בתוך הצאן של לבן הארמי, והיו תחת רשותו ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל בן עוזיאל על בראשית רבה עג, ו ד"ה מעט שבעים נפש), מסורות בידו ('ערבי נחל' פרשת נצבים דרוש ד"ה וזה סוד האבות) ומוסתרות בתוך הצאן שלו ('מגיד מישרים' למלאך המגיד של ר' יוסף קארו סוף פרשת תולדות).

זה היה עיקר סיבת הליכת יעקב לביתו של לבן, על מנת להוציא את ששים רבוא נשמות ישראל שהיו בלועות בתוך צאן לבן ('אמרי נועם' פרשת ויצא ד"ה ויצא יעקב וכו'). כי יעקב עצמו היה נשמתו של אדם הראשון ובא לתקנו ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל בן עוזיאל על בראשית רבה עג, ו ד"ה מעט שבעים נפש, 'נזר הקודש' על בראשית רבה ע, יב ד"ה שאינה נכנסת עמו, 'מדרש לפירושים' דרוש הט"ז כלבא בישא דף פ ע"א ד"ה ובכן נא"ה וישלח) והיה רועה את צאנו של לבן הארמי הרשע ('ערבי נחל' פרשת נצבים דרוש ד"ה וזה סוד האבות) שהיה ראש לכל הקוסמים ובהנהגת 'החיצונים' ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על בראשית רבה עג, ח ד"ה חוטר), בכדי להוציא משם את אותם 'חיילות קדוּשה' ('מגיד מישרים' למלאך המגיד של ר' יוסף קארו סוף פרשת תולדות). לכן כאשר בא צאן לבן לראשונה בפני יעקב אבינו, הוא "רָאָה" שהיו שם נשמות קדושות (קונטרס 'עט רצון' להחיד"א פרשת ויצא אות ב) ונכמרו רחמיו עליהן להשקותן כמו שנאמר "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ" (בראשית כט, י) ('רשפי אש' על התהלים מזמור עח) (להרחבה על תיקון אדם הראשון על ידי יעקב אבינו ראה מאמרינו לפרשת מקץ – 'תיקונו של יעקב אבינו').

כאשר החל יעקב אבינו לעבוד אצל לבן הרשע היה ללבן רק מעט צאן ('בראשית רבה' עג, ח) כי האריות היו אוכלים בכל יום מצֹאנוֹ. ובזכות בואו של יעקב זה נפסק ('בראשית רבה' עד, יא). וכן לפני שהגיע יעקב אל לבן היתה מגיפה בצאנו והתכלה כמעט כל הצאן ('ילקוט שמעוני' פרשת ויצא רמז קל). וזה מה שאמר יעקב על צאן לבן "כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ לְרַגְלִי" (בראשית ל, ל), "מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי" – הם שבעים צאן ('בראשית רבה' עג, ח) בלבד, שהיו ללבן הארמי בבוא יעקב אליו ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד פרשת וישלח דף צב ע"א ד"ה ויהי לי שור) והם היו כנגד שבעים נפש שירדו למצרים שנאמר "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב" (דברים כו, ה) "בִּמְתֵי מְעָט" – הם שבעים נפש שירדו למצרים ('בראשית רבה' עג, ח) שעולים בקנה אחד עם שבעים הצאן של לבן ('נזר הקודש' על בראשית רבה עג, ו ד"ה מעט).

יעקב אבינו הִרְבָּה את צאנו כדי למשוך את נשמות ישראל

יעקב אבינו היה מעוניין להרבות את צאנו בשביל להוציא את כל ('מגלה עמוקות' פרשת ויחי ד"ה ויהי בירושלמי) 'נצוצי הקודש' הכלולים בצאן של לבן ('נזר הקודש' על בראשית רבה עג, ח ד"ה חוטר) שהם היו נשמות ישראל ('נזר הקודש' על בראשית רבה עג, ח ד"ה חוטר, 'מגלה עמוקות' פרשת ויחי ד"ה ויהי בירושלמי) הנמצאות בשבי. וזו הייתה כוונתו ('מגלה עמוקות' פרשת ויחי ד"ה ויהי בירושלמי) מגמתו וחפצו ('נזר הקודש' על בראשית רבה עג, ח ד"ה חוטר) בכל אותן השנים, לברור את הניצוצות האלו מתוך החושך ('מגלה עמוקות' פרשת ויחי ד"ה ויהי בירושלמי) ולמשוך אותם אליו אל תחת רשוּת הקדוּשה ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על בראשית רבה עג, ח ד"ה חוטר). ולצורך כך יעקב שמר משך עשרים שנה על הצאן (עפ"י 'מאורי אור' לר' מאיר בייקיאם פרשת וישלח דף כז ע"א ד"ה ונלע"ד עם הקדמת הרב) והתאמץ במרעה צאנו ('נזר הקודש' על בראשית רבה עג, ח ד"ה בבירייא דלבן) על מנת להוציא את נשמות ישראל משם ('דבש לפי' מערכת ל אות יד), וכפי שגם רמזה לו רבקה אמו על עם ישראל הנקראים "צֹּאן" כאשר אמרה "לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם" (בראשית כז, ט) ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על בראשית רבה סה, י ד"ה אם מצאת). וכל מעשיו של יעקב היו ברשות ה' יתברך ('דבש לפי' להחיד"א מערכת ל אות יד).  

יעקב אבינו התחכם וייחם את הצאן בתחבולות שונות באמצעות הצגת המקלות לעיני הצאן ('נזר הקודש' על בראשית רבה עג, ו ד"ה מעט שבעים נפש, 'ערבי נחל' פרשת נצבים דרוש ב ד"ה 'וזה סוד האבות') כאשר היה בהם שלושה גוונים "מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן" (בראשית ל, לז) שהם כנגד שלושת המדרגות של הנפשות בישראל, "מַקַּל לִבְנֶה לַח" שהוא לבן לגמרי – כנגד החסד, "לוּז" שהוא אדום – כנגד הגבורה והדין, "עַרְמוֹן" שהוא גוון ממוצע – כנגד הרחמים. ויעקב פיצל פצלות לבנות ב"לוּז" וְב"עַרְמוֹן" להטות נפשות אלו קצת כלפי החסד ולהמתיקן ('נזר הקודש' על 'בראשית רבה' עג, ח ד"ה חוטר). ועל ידי המקלות עשה פועל דמיוני לפעולה הרוחנית של הפרדת נשמות ישראל הקדושות מתוך צאן לבן ('מאמר אם כל חי' להרמ"ע מפאנו סימן ט) והפריד את הצאן שהיה בו  ('לב אריה' לר' יהודה אריה לייב האשקי פרשת שמות אות ט ד"ה והנה כאשר) נפשות קדושות ('נזר הקודש' על בראשית רבה עג, ח ד"ה בבירייא דלבן, 'מטה אהרן' לר' אהרן דרשן פרשת ויחי דף לז ע"ב טור ב ד"ה המדרש הזה) הראויות לצאת מתחת יד לבן, כדי שילכו עמו (בראשית ל, מ) ('לב אריה' פרשת שמות אות ט ד"ה והנה כאשר).

אמנם את הצאן עם הנפשות הפגומות שמצד 'החיצונים' הניח יעקב ביד לבן ('נזר הקודש' על בראשית רבה עג, ח ד"ה בבירייא דלבן) וכפי שנאמר "וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד וְכָל חוּם בְּצֹאן לָבָן וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ וְלֹא שָׁתָם עַל צֹאן לָבָן" (בראשית ל, מ) ('לב אריה' פרשת שמות אות ט ד"ה והנה כאשר), וכך הבדיל בין 'הקוֹדש' ל'חוֹל' ('נזר הקודש' על בראשית רבה עג, ח ד"ה בבירייא דלבן). וכל מה שעשה יעקב אבינו הצדיק להרבות צאנו לא היה עבור חמדת הממון חס ושלום, אלא כל מגמתו וחפצו היה למשוך את הצאן אל תחת רשותו שהיא רשות הקדוּשה ואחר כך שיעלו למדרגת אדם. לפי שהם היו שלוּמי אמוני בית ישראל הנקראים בשם 'אדם' (ראה גמ' בבא מציעא דף קיד ע"ב) על שהם משורש האדם הראשון ('נזר הקודש' על בראשית רבה עג, ו ד"ה מעט שבעים נפש) שהוא יעקב אבינו. ובזה צדקו דרכיו של יעקב עם לבן, והוא לא עשׁק אותו חלילה במרמה בעת הצגת המקלות, אלא רק בא להציל את שלו ולתקן את 'נצוצי הקודש' שהיו תלויים בו בעת גלגולו באדם הראשון ('נזר הקודש' על בראשית רבה עג, ח ד"ה חוטר).

בצאן היו נשמות בני אדם והיה בהם דעת להכיר שתיקונם הוא על ידי יעקב. לכן נאמר ליעקב "וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָֽעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים" (בראשית לא, יב), "הָעֹלִים עַל הַצֹּאן" – שהיו עולים מאליהם ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד פרשת וישלח דף צב ע"א ד"ה ויהי לי שור). וכיון שעוד כמה נפשות עדיין היו שקועות בתוך צאנו של לבן, לכן מלאכי השרת בעצמם ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על בראשית רבה עג, ח ד"ה חוטר) היו מסייעים לו ('לב אריה' פרשת שמות אות ט ד"ה 'והנה כאשר' מ'הילקוט' בשם ר' הונא דבית חורין) ומעבירים אותם מצֹאן לבן לצאנוֹ (ראה 'בראשית רבה' עג, י), וכפי שאמר יעקב "וַיַּצֵּל אֱלֹקִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי" (בראשית לא, ט) כלומר שהצילו המלאכים את המגולגלים מתחת יד לבן ('לב אריה' פרשת שמות אות ט ד"ה 'והנה כאשר' מ'ילקוט שמעוני' בשם ר' הונא דבית חורין). ויש אומרים שהצאן הובא אל יעקב באמצעות 'ענני כבוד' (ראה 'בראשית רבה' עג, י) בדומה למה שעתידים ענני הכבוד לשׂאת את ישראל בעת לכתם במדבר ('נזר הקודש' על בראשית רבה עג, ח ד"ה חוטר).

יעקב הבין שצריך לברר את 'הנשמות הקדושות' מבית לבן כשם שאמו התבררה משם (קונטרס 'עט רצון' על התורה להחיד"א פרשת ויצא אות ב). לכן הוא חשב לקחת את ארבע בנות לבן ועל ידי כן יזכה שהנשמות הקדושות האלו יבואו בבניו, היות שאצל הגויים גם בנות יורשות והן יירשו את נשמות הצאן של לבן אביהן. לכן כאשר יעקב שוחח עם רחל ולאה הוא פנה אליהן בלשון זכר שנאמר "וַיַּצֵּל אֱלֹקִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי" (בראשית לא, ט) לפי שכל מקום שבו בת יורשת קורא לה הכתוב בלשון זכר, וכאן הן צריכות לרשת את נשמות עם ישראל. וכן מצינו אצל בנות צלופחד שירשו נחלה ונאמר להן בלשון זכר "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן" (במדבר כז, ו - ז) שכאשר הבנות יורשות הרי הן עומדות במקום הזכרים ונקראות בלשון זכר ('כלי יקר' במדבר כז, ז).

לבן הארמי ניסה למנוע מיעקב אבינו לקחת את נשמות ישראל

לבן הארמי הציע ליעקב אבינו שׂכר על עבודתו שנאמר "וַיֹּאמַר נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה" (בראשית ל, כח). אך יעקב אבינו ענה שכל העבודה שלו היא עבור המקנה להוציא אותו מתחת ידו שנאמר "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי: כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי: וַיֹּאמֶר מָה אֶתֶּן לָךְ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לֹא תִתֶּן לִי מְאוּמָה אִם תַּעֲשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר: אֶעֱבֹר בְּכָל צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל שֶׂה חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים וְהָיָה שְׂכָרִי: וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי: וַיֹּאמֶר לָבָן הֵן לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ" (בראשית ל, כח - לד). ועל פי זה מובן גם מה שאמר יעקב ללבן כאשר הוא רדף אחריו "לוּלֵי אֱלֹקֵי אָבִי אֱלֹקֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי" (בראשית לא, מב), "רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי" – ריקם מהנשמות המגולגלות. ואין כוונתו למעוֹת ונכסים שהרי טוּב העולם הזה לא היה נחשב בעיני יעקב ('לב אריה' פרשת שמות אות ט ד"ה 'והנה כאשר').

יעקב אבינו השקיע שש שנים בכדי לאסוף את כל נשמות ישראל שהיו בצאן ולהחזיק בהם ('כסא רחמים' להחיד"א על מסכת סופרים פרק כא הלכה ט בפירוש ד"ה הא למדת), עד שהם הגיעו לסך של שש מאות אלף צאן ('רבינו בחיי' בראשית ל, ל ד"ה כי מעט), והיה זה בדומה לישראל שירדו בשבעים נפש למצרים ויצאו כשהם ששים רבוא ('נזר הקודש' על בראשית רבה עג, ו ד"ה מעט שבעים נפש, 'ערבי נחל' פרשת נצבים דרוש ב ד"ה ולכן איתא במדרש) נשמות זכרים ('ערבי נחל' פרשת נצבים דרוש ב ד"ה ולכן איתא במדרש). לכן נאמר על יעקב אבינו "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת" (בראשית ל, מג) ('בראשית רבה' עג, ח) וגם נאמר על עם ישראל במצרים "וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד" (שמות א, כ) ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד פרשת וישלח דף צב ע"א ד"ה ויהי לי שור). ולזה רמזו בניו של לבן ואמרו "לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה" (בראשית לא, א), שהתיבה "מֵאֲשֶׁר" הוא ראשי תיבות 'שש מאות אלף רגלי', שהם נשמות ישראל שהתגלגלו אחר כך בבני אדם ועלו במצרים ('אמרי נועם' לר' מאיר מדז'יקוב פרשת ויגש ד"ה ואם ידעת ויש בם אנשי חיל).

יעקב אבינו הצליח להוציא את נשמות ישראל מצֹאן לבן (עפ"י 'תרגום יונתן' בראשית לא, ט, 'מגיד מישרים' סוף פרשת תולדות) ולהעבירם תחתיו ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת י' אות לג, 'דבש לפי' להחיד"א מערכת צ' אות טו) על ידי הצגת המקלות אל מול הצאן ('מדרש לפירושים' לר' אליעזר פישל מסטריזוב דרוש הט"ז כלבא בישא דף פ ע"א ד"ה ובכן נא"ה וישלח). ועל כך אמר יעקב אבינו לבנותיו של לבן "וַיַּצֵּל אֱלֹקִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי" (בראשית לא, ט) ובפירוש "וַיַּצֵּל" יש משמעות של "רוֹקֵן" – כלומר שהוא רוקן את לבן (עפ"י 'תרגום יונתן' המיוחס ליונתן בן עוזיאל בראשית לא, ט, 'מגיד מישרים' סוף פרשת תולדות). וכך היה גם בגשמיות, שאחרי שיצא יעקב מבית לבן מתו כל עדרי צאנו של לבן הנותרים והוא נעשה עני שנאמר "וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ" (בראשית לב, א), "וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ" – שחזר להיות עני כפי שהיה מצבו לפני שבא יעקב לביתו (ראה 'בראשית רבה' עד, טז). ולבן ניסה לפתות את יעקב אבינו בעושר רב ולהחזיר אותו ואת הצאן תחתיו, ואם יעקב היה חוזר בשביל הממון – היה נאבד העולם )'מדבר קדמות' להחיד"א מערכת י' אות לג, 'דבש לפי' להחיד"א מערכת צ' אות טו).

נגיעת לבן בצאנו של יעקב אבינו גרמה לקלקול בנשמות ישראל 

על ידי שאדם נוגע בחפץ הוא יכול להשפיע עליו רוחניות, לתקנו או לקלקלו. כך זה עם הצדיקים אשר במישוש ידיהם הם יכולים להמשיך קדוּשה ורפוּאה. לכן כאשר נעמן שר צבא מלך ארם בא אל אלישע הנביא על מנת שירפא אותו מצרעתו, כעס נעמן על אלישע הנביא שלא יצא לקראתו לגעת בו שנאמר "וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם ה' אֱלֹקָיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל הַמָּקוֹם וְאָסַף הַמְּצֹרָע" (מלכים ב' ה, יא) כלומר נעמן כעס לפי שאלישע היה יכול לצאת אליו להניח ידו במקום הצרעת ועל ידי כן להפסיק את הצרעת שאחזה בו ('חקל יצחק' מספינקא פרשת ויצא ד"ה ויחר ליעקב).  

ולעומת הצדיקים יש את הרשעים הטמאים שכאשר הם ממששים בידם חפץ גורמים לטומאה וקלקול. לכן כאשר לבן רדף אחרי יעקב בטענה כי גנבו לו את התרפים, אמר לו יעקב "הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ" (בראשית לא, לב) כלומר שציווה כי יכיר בעיניו בלבד מה שייך לו אבל יזהר לא לגעת בידיו הטמאות ברכוש. אולם לבן לא שמע בקולו שנאמר "וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא" (בראשית לא, לד), ועל ידי שלבן מישש בידיו גם את הצאן, הוא גרם להם לקלקול כזה שלא יוכלו להיתקן על ידי יעקב אבינו עד אחרי שיתגלגלו בגלות מצרים ('חקל יצחק' מספינקא פרשת ויצא ד"ה ויחר ליעקב). שכך היה לבן סבור שכל הנשמות החבויים בתוך הצאן היו ברשותו ויעקב לקח אותם ממנו כפי שאמר "וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא" (בראשית לא, מג) (ספר 'מתתיה' על התורה פרשת שמות דף כב ע"ב ד"ה ועדין צריכים).

ועל כך חרה ליעקב מאוד והוא אמר ללבן "מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי: כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ" (בראשית לא, לו – לז), "כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי" – כלומר "מדוע מיששת את כל כֵּלַי בידיך הטמאות וגרמת קלקול לנשמות ישראל, שיצטרכו לרדת למצרים?!" ובזה מתבאר הפסוק "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב" (דברים כו, ה) שעל ידי מישוש הצאן רצה לבן לאבד את הנשמות שבצאן. ואכן הוא הזיק להם, ובשל כך היו צריכות נשמות ישראל להתגלגל במצרים ('חקל יצחק' מספינקא פרשת ויצא ד"ה ויחר ליעקב) על ידי יעקב אבינו שהוליך את כל צאנו למצרים, ושם הם פרו ורבו וזכו להתגלגל במין האנושי. וזה הטעם שדווקא במצרים היו ישראל פרים ורבים מאוד ('לב אריה' פרשת שמות אות ח ד"ה 'ובדרך' בשם ספר 'גליא רזיא').

יעקב אבינו דאג לנשמות ישראל שבצאן ושמר עליהן מכל פגע רע

כאשר עמד יעקב להיפגש עם אחיו עשו נאמר "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ" (בראשית לב, ז). לכן יעקב שלח לעשו הרשע מנחה מצֹאנו "עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים: גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה" (בראשית לב, טו – טז). יעקב אבינו לא רצה לקחת חלילה צאן שיש בו נשמות קדושות של ישראל, לכן הוא נתן לצאן לבוא לפניו בלי שהוא בחר אותם כפי שנאמר "וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו" (בראשית לב, יד) (עפ"י 'חוט של חסד' על התורה למחבר 'שבט מוסר' פרשת וישלח ד"ה ויקח מידו). ואכן כל הצאן שנשלחו אל עשו היו פסולים ובעלי מוּמים חיצוניים ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת י' אות כא ערך יעקב) מה שהעיד גם על פנימיותם שלא היה בהם נשמה קדוֹשה (להרחבה על משמעות המומים בבעלי החיים ובבני האדם ראה מאמרינו לפרשת אמור – 'מומי האדם והבהמה').

יעקב אבינו רמז על נשמות ישראל שבצאן בדברים שאמר לשליחים שנשלחו לעשו הרשע "וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה: וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ" (בראשית לב, ה – ו) ('נזר הקודש' בראשית רבה עה, ז). ולפי זה מובן מדוע יעקב אבינו כל כך דאג לצאן, שבשעה שהוא נפרד מעשו אחיו, עשו הציע שהם ילכו יחד בשווה אך יעקב ענה שהדבר קשה לו, לפי שיצטרך הצאן להתייגע במרוצת הדרך. לכן הוא הציע לעשו שיתקדם לבד ואילו הוא יעקב אבינו יתקדם לאיטו בשל מלאכת הצאן המוטלת עליו כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן: יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה" (בראשית לג, יג - יד) (ראה 'אבן עזרא' בראשית לג, יד).

גם בניו של יעקב אבינו היו רועי צאן ('אגרא דכלה' למחבר 'בני יששכר' פרשת וישב על הפסוק 'ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך') כפי שנאמר לאחי יוסף "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו מַה מַּֽעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ" (בראשית מז, ג) ('לב אריה' פרשת שמות אות ח ד"ה ובדרך), כי השבטים הקדושים המשיכו להנהיג את הנשמות של ישראל עד שירדו למצרים ושם נכנסו הנשמות לגופות של עבדים ושפחות ('אגרה דכלה' פרשת וישב על הפסוק 'ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך') ויצאו על ידם שש מאות אלף נשמות ישראל שהיו בלועות בצאן ('אמרי נועם' פרשת ויגש ד"ה ואם ידעת ויש בם). ויעקב אבינו רמז על הנשמות האלו לבנו יוסף הצדיק שנאמר "וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה" (בראשית לז, יד) "וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן" – יעקב ביקש מבנו יוסף שיבדוק מה שלום הצאן לפי שהיה דואג לנשמות בני ישראל שהיו נמצאות בתוך הצאן שרעוּ האחים ('אגרה דכלה' פרשת וישב על הפסוק 'ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך').

גם בצאן יתרו היו מוטמנות נשמות קדושות של עם ישראל

כמו שהיו נשמות ישראל חבויות בתוך צאן לבן, כך היו גם נשמות קדושות חבויות בצאן יתרו והיה צריך להוציא אותן משם ('מגיד מישרים' למלאך המגיד של ר' יוסף קארו סוף פרשת תולדות, 'לב אריה' פרשת שמות אות י ד"ה 'והנה נבא לעניני', 'ערבי נחל' נצבים דרוש ב ד"ה וזה סוד האבות). לכן משה רבינו ברח דווקא למדין, על מנת להוציא את הנשמות המגולגלות משם ('לב אריה' פרשת שמות אות י  ד"ה 'והנה נבא לעניני'). והוא היה רועה של צאן יתרו במשך ארבעים שנה כמו משך הזמן שהנהיג את עם ישראל במדבר, ובזמן הזה חית השדה לא טרפה את הצאן והם היו פרים ורבים ('ילקוט שמעוני' פרשת שמות רמז קעג, 'פרקי דרבי אליעזר' פרק מ). דבר זה היה בדומה ליעקב אבינו שכל צאנו של לבן היה נשמר בידו. וכשם שיעקב אבינו ראה בתחילה את הצאן ונכמרו רחמיו על הנשמות הקדושות שבתוכם והשקה אותם, כך גם אצל משה רבינו כשראה את צאן יתרו נכמרו רחמיו על נשמות ישראל שבתוכם והוא השקה אותם שנאמר "וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן: וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם" (שמות ב, טז – יז). (ראה 'לב אריה' פרשת שמות אות י  ד"ה 'והנה נבא').

וכמו שבזכות יעקב אבינו זכה לָבָן שייוולדו לו בנים לאחר שהיה לו רק בנות, כך גם אצל יתרו היו לו רק בנות וכאשר בא משה רבינו אליו נולדו לו בנים (זוהר פרשת יתרו דף סט ע"ב ד"ה דהא בתר דאתא). יעקב אבינו קרא לרחל ולאה אל השדה להגיד להם את ענין ליבוּן הצאן שנאמר "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ" (בראשית לא, ד) ('לב אריה' פרשת שמות אות ט ד"ה והנה כאשר), ואז הוא אמר להן "וַיַּצֵּל אֱלֹקִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי" (בראשית לא, ט), כלומר שהוא הציל את כל נשמות ישראל ('מגיד מישרים' למלאך המגיד של ר' יוסף קארו סוף פרשת תולדות) והם ניתנו דווקא "לִי", להיות תחת יד שליטתי ('לב אריה' פרשת שמות אות ט ד"ה והנה כאשר). אך לעומת זאת אצל יתרו לא נאמר על ידי משה רבינו לשון "וַיַּצֵּל", כי לאחר שהתגייר יתרו כל הנשמות הקדושות שהיו אצלו באו עִמוֹ לתוך עם ישראל ('מגיד מישרים' למלאך המגיד של ר' יוסף קארו סוף פרשת תולדות).

זה הטעם שעם ישראל נקראו בשם "צֹאן", בכדי לרמוז שהם היו בצאן לבן והצילם יעקב אבינו ('כסא רחמים' להחיד"א על מסכת סופרים פרק כא הלכה ט בפירוש ד"ה הא למדת) שנאמר "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם אֲנִי אֱלֹקֵיכֶם נְאֻם אֲדֹנָי ה'" (יחזקאל לד, לא) ('דבש לפי' להחיד"א מערכת צ' ערך צאן), כלומר שהיו בתחילה בתוך "צֹאן" אצל הרועה יעקב ואחר כך באו בגלגול "אָדָם" ('נזר הקודש' על בראשית רבה עג, ו ד"ה מעט שבעים נפש, 'לב אריה' פרשת שמות אות יג ד"ה ואפשר לומר וד"ה ובזה נראה). וכן נאמר "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם: כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" (יחזקאל לו, לז – לח), כלומר שמגלגול "צֹּאן" באו בגלגול "אָדָם" ('לב אריה' פרשת שמות אות יג ד"ה ואפשר לומר וד"ה ובזה נראה). ולכן כאשר רצה ה' לבחור מנהיגים לעם ישראל הוא בחן אותם כיצד הם נוהגים בצאן, כמו שעשה עם משה רבינו ודוד המלך ('מדרש תנחומא' פרשת שמות אות ז), וכשנהגו עמם בחמלה כראוי אזי ידע שכך ינהגו גם עִם ישראל. ומנהיגים אלו היו 'רועים' של ישראל ('תפארת יהונתן' פרשת וישב ד"ה וילכו אחיו) שנאמר "נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (תהלים עז, כא). ה' יראנו נפלאות מתורתו, אמן.