צור קשרדלג על צור קשר
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
פרשת וישלח – מעלת קבר רחל אמנו
רחל אמנו נפטרה בעת הלידה בשעה שהיו יעקב ובני משפחתו בדרך מבית אל. יעקב אבינו קבר אותה בדרך לעיר בית לחם והציב על מקום קבורתה מצבה כפי שנאמר "וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ: וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן: וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין: וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם: וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם" (בראשית לה, טז – כ).
ויש להבין, מדוע יעקב אבינו קבר את אשתו רחל בדרך ולא בתוך תחומי העיר בית לחם? ומדוע טרח ועשה מצבה על קברה?
יעקב ראה ברוח הקודש שעתידים ישראל לגלות ובשבילם רחל לא תקבר עמו
יעקב אבינו ראה את רחל מתקרבת אל הבאר עם הצאן של אביה והוא עזר לה והשקה את הצאן שנאמר "עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ: וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (בראשית כט, ט – יא). מיד כשראה יעקב את רחל הוא הכיר שהיא בת זוגו ('שפתי כהן על התורה' פרשת ויצא ד"ה ויהי כאשר ראה יעקב) כפי שהיא היתה ממש בתולדת הנשמות וכפי שֶׁזִּוְּגָם הקב"ה ('מאמר חקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ד פרק יז). מטעם זה התיבה "וַיְהִ֡י" שבפסוק מוּטעמת בטעם מטעמי המקרא המאריך את התיבה, כדי לרמוז על כך שיעקב הבין שהיא בת זוגו (עפ"י 'שפתי כהן על התורה' פרשת ויצא ד"ה ויהי כאשר ראה יעקב) (להרחבה על עניין זיווג הנשמות ראה מאמרנו לפרשת חיי שרה – 'זיווגו של האדם').
באותה השעה שרתה על יעקב אבינו 'רוח הקודש' והוא ראה שרחל לא תיקבר עמו (רש"י בראשית כט, יא, 'רבינו בחיי' בראשית כט, יא מחז"ל), על מנת שהיא תהיה עזר לבניה ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת ויצא ד"ה ורחל בתו באה עם הצאן) ותבכה עליהם ('לב אריה' פרשת ויצא אות טו) כאשר הם ילכו בגלות ויעברו דרך קברה ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת ויצא ד"ה ורחל בתו באה עם הצאן). ומתוך כך גם יעקב אבינו התעורר לבכות על הגלות המרה של בניו ('לב אריה' פרשת ויצא אות טו) שעתידה להיות לאחר חורבן בית המקדש כפי שנאמר "וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךּ" (בראשית כט, יא) ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת ויצא ד"ה ורחל בתו באה עם הצאן). ומחמת הדאגה של יעקב אבינו על הגלות הוא השׁביע את אליהו הנביא שיבוא לגאול את בניו באלף השישי לבריאת העולם ולקח את האות ו' משמו כערבון. לכן נאמר "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא" (מלאכי ג, כג). והאות ו' שנלקחה משמו נוספה ליעקב אבינו כפי שנאמר על הגלות הרביעית "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב" (ויקרא כו, מב) ('צרור המור' לר' אברהם סבע פרשת ויצא ד"ה ואז יתחזק יעקב).
רחל היתה מוכרחה למות כדי שהשכינה תשרה על שנים עשר השבטים
מיטתו העיקרית של יעקב היתה אצל רחל שהיא היתה נקראת 'עקרת הבית' כנגד השכינה, ואילו אצל לאה אחותה היה יעקב אבינו רק שבע פעמים בלבד ובהן הביא ממנה ששה בנים ובת אחת. לכן כאשר מתה רחל אמנו אז יעקב לקח את מיטתו והניח אותה באהל בלהה שפחת רחל ולא אצל לאה אחותה של רחל ('אור החמה' על זוהר פרשת ויצא דף קסה ע"א בחלק 'סתרי תורה' ד"ה 'ענין מיתת רחל' ממהרח"ו), כי דווקא בבלהה היה ניצוץ מנשמת אשתו רחל ('באר מים חיים' לר' חיים מטשרנובי'ץ פרשת קרח ד"ה ועוד נראה השתוות). ובזה טעה ראובן בנו של יעקב כשחשב שכוונת אביו בהעברת המיטה לאהל בלהה הוא להוליד עוד בנים, ולא הבין שכל רצונו רק לקבוע את המיטה שם לשכינה הקדושה, והלך ראובן ובלבל את מיטת השכינה ('אור החמה' לר' אברהם אזולאי על זוהר פרשת ויצא דף קסה ע"א בחלק 'סתרי תורה' ד"ה 'ענין מיתת רחל' מר' חיים ויטאל ז"ל) (להרחבה בעניין מעשה ראובן וכוונתו ראה מאמרינו לפרשת ויגש – 'נשמות אפרים ומנשה').
לכן כאשר היתה צריכה השכינה לשׁרות על השבטים ועל יעקב אבינו בשעה שהושלמו שנים עשר השבטים והיו בסוד השניים עשר בקר שעשה שלמה המלך במקדש אשר עליהם היתה מונחת בריכת מים שנקראה 'ים של שלמה' ורמזה אל השראת השכינה, אז היתה מוכרחת רחל אמנו להסתלק משם כדי שיעקב אבינו יפרושׁ ממנה לגמרי והשכינה תוכל לשרות על יעקב בדרך קבע. ובאמת שהיה יכול להיות די בכך שיעקב אבינו יפרושׁ מרחל כשם שפרשׁ משה רבינו מצפורה, אלא שהצטרף לזה גם מה שרחל ציערה את אביה כשגנבה ממנו את התרפים (ראה זוהר פרשת ויצא דף קסד ע"ב ד"ה תא חזי לבן) וכן הצטרף גם מה שקילל יעקב אבינו את מי שהתרפים אצלו "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה" (בראשית לא, לב) (ראה זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"א ד"ה רבי יוסי אמר, וכן רש"י בראשית לא, לב) וגם מה שרחל מכרה את משכבי יעקב תמורת דּוּדָאֵי לאה שנאמר "וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ" (בראשית ל, טו) (עפ"י 'בגדי אהרן' לר' אהרן דרשן בתחילת פרשת במדבר דף א ע"א טור ב' בשם רבותינו), ולכן נגזר על רחל למות ('אור החמה' על זוהר פרשת ויצא דף קסה ע"א בחלק סתרי תורה ד"ה 'ענין מיתת' מר' חיים ויטאל).
כשיעקב היה בבית לבן הוא כבר ידע שרחל עתידה למות עם השלמת שנים עשר השבטים (זוהר פרשת ויצא דף קנח ע"ב ד"ה דכיון דאתיליד). כפי שאכן היה, שמיד עם יציאת בנימין מרחם אמו שרתה השכינה ומתה רחל ('אור החמה' לר' אברהם אזולאי על זוהר פרשת ויצא דף קסה ע"א בחלק סתרי תורה ד"ה 'ענין מיתת' ממהרח"ו). לכן אחרי שילדה רחל את בנה יוסף, ביקש יעקב אבינו לעזוב את ביתו של לבן כדי שכשיושלמו שניים עשר השבטים אז השראת השכינה עליהם תהיה בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ וכפי שנאמר "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי" (בראשית ל, כה). וכשרחל התעברה גם בבנימין אז יעקב אבינו לא רצה להתעכב עוד כלל ומיד ברח מבית לבן אפילו בלי רשותו שנאמר "וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא" (בראשית לא, כ) וזה על מנת שהשכינה תשרה על השבטים בארץ ישראל הקדוֹשה (זוהר פרשת ויצא דף קנח ע"ב ד"ה אמר יעקב הא מטא).
והשכינה אכן ירשה את מקומה של רחל אמנו לגבי יעקב אבינו והשבטים (זוהר פרשת ויצא דף קנח ע"ב ד"ה תא חזי הכי, הרמ"ד וואלי בראשית פרק לה על הפסוק 'ויקרא יעקב את שם המקום') ונעשתה בעצמה 'עיקרה של בית' (זוהר פרשת ויצא דף קנח ע"ב ד"ה תא חזי הכי). וזה נרמז בפסוק "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה" (בראשית מח, ז), "מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ" – ראשי תיבות 'מערב', כי השכינה נמצאת במערב ('אמרי נועם' פרשת ויחי ד"ה 'ואני בבואי מפדן') וכך גם יוצא בצירוף התיבה "בַּדֶּרֶךְ" שבפסוק במקום התיבה "בְּאֶרֶץ" ('ניצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת וישלח דף קעד ע"א אות א, 'מגלה עמוקות' פרשת ויחי ד"ה הכי איתא בזוהר) וגם נרמזה התיבה 'מערב' בראשי תיבות הפסוק "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" (ירמיה לא, יד). ועוד שסופי התיבות "מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ" הן בגמטריא שם אדנ-י, כדי לרמוז על השכינה ('ניצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת וישלח דף קעד ע"א אות א) שעל ידי מיתת רחל נתקנה כיאוֹת (זוהר פרשת וישלח דף קעד ע"א ד"ה א"ל למהוי שכינתא) והתיישבה בשלימות (זוהר פרשת ויצא דף קנח ע"א ד"ה תא חזי דהכי).
הקב"ה ציוה את יעקב לקבור את רחל בדרך כדי שתהיה עזר לבניו
יעקב אבינו הצטווה על פי ה' לקבור את רחל אמנו בדרך (רש"י בראשית מח, ז). לכן על אף שהוא אהב אותה והיא היתה אשתו העיקרית, הוא לא הביא אותה לקבורה במערת המכפלה (הרמ"ד וואלי פרשת בראשית מח על הפסוק 'ואני בבואי מפדן') והוא גם לא הכניס אותה לעיר בית לחם הנקראת "אֶפְרָתָה", על אף היתה סמוכה מאוד ('אור החמה' על זוהר פרשת וארא דף כט ע"ב ממהרח"ו) שהרי לא היה בינה לבין מקום קבורת רחל אפילו מרחק מִיל אחד (רמב"ן בראשית לה, טז, 'רבינו בחיי' בראשית לה, יד ד"ה 'ויסעו מבית אל' כפי עדות ראיה של הרמב"ן). ומה שנאמר שמקום פטירת רחל היה "בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה" (בראשית מח, ז) אין הכוונה בזה למרחק רב אלא ש"כִּבְרַת" הוא שיעור מידה של מרחק מסוים שהיה ידוע בימים ההם (רמב"ן בראשית לה, טז ועיי"ש, 'רבינו בחיי' בראשית לה, יד ד"ה 'ויסעו מבית אל'. ראה רש"י בראשית לה, יד).
יעקב אבינו קבר את רחל בכוונה גמורה בדרך ('אור החמה' על זוהר פרשת וארא דף כט ע"ב ד"ה וגומר ממהרח"ו) במקום שבו היה ראוי לקוברה על פי 'רוּח הקוֹדש' (הרמ"ד וואלי פרשת בראשית פרק מח על הפסוק 'ואני בבאי מפדן'). ולזה אמר הפסוק "וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם" (בראשית לה, יט) ולא אמר בפסוק 'ואקברה' אלא "וַתִּקָּבֵר", כדי להורות שעל פי ה' הוא קבר אותה שם ולא בבחירתו ('אלשיך הקדוש' בראשית לה, יט ד"ה ותמת רחל). ועוד נרמז בדברים שאמר יעקב ליוסף "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם" (בראשית מח, ז), כי על אף שכבר אמר "בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה" חזר ואמר "וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת" ללמד שעל פי הדיבור של ה' נקברה שם ('שפתי כהן על התורה' פרשת ויחי ד"ה ואמר ואני מבואי מפדן').
והטעם שהקב"ה ציוה לקבור שם את רחל, הוא על מנת שתהיה עזרה לבניה בשעה שהם יהיו עתידים לצאת לגלות על ידי נבוזרדן שר צבא בבל, על מנת שיעברו שם (רש"י בראשית מח, ז) ויתפללו על קברה ('ברכת שמואל' לאביו של מחבר 'קב הישר' פרשת דברים ד"ה ועפ"ז נ"ל לפרש הכתוב רחל), ואז תצא רחל על קברה ותבכה ותבקש עליהם רחמים (רש"י בראשית מח, ז) ותועיל תפלתה שיהיה להם תקוה באחריתם ('ברכת שמואל' פרשת וישלח ד"ה ועפ"ז יובן מ"ר). ולזה רומז הפסוק ואומר "וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם" (בראשית מח, ז) כלומר שקבר אותה "בְּדֶרֶךְ" שעתידים לעבור הבנים ולטובתם ('שפתי כהן על התורה' פרשת ויחי ד"ה 'ואמר ואני מבואי מפדן'). לכן רחל שהיתה נביאה (עפ"י רש"י בראשית כט, לד) קראה לבנה השני שנולד לה "בֶּן אוֹנִי" שנאמר "וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי" (בראשית לה, יח) על שם האנינוּת שהיא עתידה להתאונן ולבכות על בניה ('אלשיך הקדוש' בראשית לה, יח ד"ה או יהיה שקרה לה).
ותפילותיה של רחל אמנו יכולים להועיל לכל ישראל, אף על פי שרק יוסף ובנימין היו ממש בניה. וזה משום שכל שניים עשר השבטים נקראים בניה של רחל ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת ויחי ד"ה ומולדתך וכו' אינו בידי), כי לולא שמסרה הסימנים לאחותה לא היו נולדים בעולם ('תורת חכם' לר' חיים הכהן מארם צובא מחבר 'טור ברקת' בדרוש לראש השנה דף מד ע"ב טור ב ד"ה והיינו מה שאמר קול ברמה). ועל מה שרחל היתה 'עקרה' עשה אותה הקב"ה 'עיקרה של בית'. וזה מה שנאמר על ידי דוד המלך "מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּיָהּ" (תהלים קיג, ט) כלומר שעל מה שהיתה רחל בתחילה "עֲקֶרֶת" שהיא עקרה בלי בנים, ה' הושיבה ועשה אותה "אֵם הַבָּנִים" על כל השניים עשר השבטים ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת ויחי ד"ה ומולדתך וכו' אינו בידי) שכולם נחשבים לבניה. ומעלתה זו של רחל ('זכירה לחיים' לר' חיים פלאג'י על זוהר בראשית דף קעה ע"ב ד"ה ובההיא שעתא) היא למעלה משאר האמהות (עפ"י 'כתם פז' לר' שמעון לביא מחבר הפיוט 'בר יוחאי' על זוהר בראשית דף קעה ע"א ד"ה ויהי בצאת נפשה).
יעקב אבינו הציב מצבה שתהיה קיימת עד לעת הגאולה ותחיית המתים
יעקב אבינו שראה כי דבר קבורתה של רחל היה מאת ה' על מנת שתהיה עזר לבניה, הלך והציב על גבי קברה מצבה ('צרור המור' פרשת וישלח ד"ה וכל העתידות) העשויה מאחת עשרה אבנים, ועליהן הוסיף אבן רחבה כך שיהיה הכל שתים עשרה אבנים. ואז כולן נעשו לאבן אחת ('סדר הדורות' לר' יחיאל היילפרין האלף השלישי ב"א ר"ח ד"ה 'ויהי יעקב בן' בשם גא"י), כמו שהיא דרך המצבה להיות אבן אחת ('רבינו בחיי' בראשית לה, יד ד"ה ויצב יעקב מצבה), ואבן זו הניח יעקב אבינו בעצמו על גבי הקבר ('סדר הדורות' לר' יחיאל היילפרין האלף השלישי ב"א ר"ח ד"ה ויהי יעקב בן). וזה לעומת שאר הנביאות שלא הניחו להן מצבה, כגון שׂרה אמנו שעליה רק נאמר "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בראשית כג, ב) וכן אצל מרים שעליה רק נאמר "וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם" (במדבר כ, א) ('שפתי כהן על התורה' פרשת וישלח על הפסוק 'ויצב יעקב מצבה על קבורתה'). ומה שיעקב עשה מצבה אצל רחל אמנו היה על מנת שבאותו היום שעתידים ישראל לצאת מירושלים הם יידעו את מקום קבורתה, ואז ישתטחו על קברה להקל מעליהם את הגלוּת. ולכן יעקב אבינו לא קבר את רחל במערה אלא במקום מְגֻלֶּה כדי שתראה את הצער של ישראל ותרחם עליהם, ותהיה תמיד עיניה עליהם רואה ומביטה בהם בעין החמלה ('שפתי כהן על התורה' פרשת וישלח על הפסוק 'ויצב יעקב מצבה על קבורתה', 'מגלה צפונות' חלק א' למחבר 'שבט מוסר' על הפסוק 'ויצב יעקב מצבה על קבורתה').
המצבה שהציב יעקב היה בכדי להורות שעניין קבורתה פה הוא לעתיד לבוא ('צרור המור' פרשת וישלח ד"ה וכל העתידות), והוא גזר שרחל תהיה ניצבת לעולם בציון הזה וגם שמצבה זו תעמוד לעד ולא תהיה כמו שאר המצבות שבאריכות הימים הן נאבדות ואז חורשׁים וזורעים את אותו המקום או שהוא נעשה מעבר לעוברים ושבים ('מגלה צפונות' חלק א' למחבר 'שבט מוסר' על הפסוק 'ויצב יעקב מצבה על קבורתה'). וזה מה שנאמר "וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ" (בראשית לה, כ), ולא נאמר "וַיִּבֶן יַעֲקֹב מַצֵּבָה" לפי שהוא כעניין מה שנאמר "לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם" (תהלים קיט, פט) ('כתם פז' על זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"א ד"ה ויצב יעקב מצבה) שבא ללמד כי יעקב הציב את המצבה כך שתתקיים לעולם, באופן שכל הדורות הבאים יהיו מורים באצבע עליה שזאת היא מצבת קבורת רחל. וכך ימצאו אותה כל הגלויות ויבכו עליה כדי שהיא תתפלל עליהם ('מגלה צפונות' חלק א' למחבר 'שבט מוסר' על הפסוק 'ויצב יעקב מצבה על קבורתה'), ועל ידי תפילתה שוב ירחם ה' עליהם להשיב שבותם בראשונה ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על בראשית רבה ע, יב ד"ה שאינה נכנסת עמו).
יעקב אבינו בנה על קבורת רחל 'בִּנְיָן עוֹלָם', בִּנְיָן חזק שלא ימוט לעולם ('כתם פז' על זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"א ד"ה ויצב יעקב מצבה). ונאמר על בניינה "הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם" (בראשית לה, כ), ללמד שרחל תהיה עומדת ונצבת בציוּנה ממש "עַד הַיּוֹם" ההוא שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים ('כתם פז' על זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"א ד"ה ויצב יעקב מצבה). וגם המצבה שלה לא תתכסה "עַד הַיּוֹם" שיקומו בו המתים (זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"ב ד"ה ויצב יעקב מצבה), שאז כבר לא יהיה עוד קבורות ולא יהיה עוד מצבות שנאמר "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים" (ישעיה כה, ח) (הרמ"ד וואלי פרשת בראשית לה על הפסוק 'היא מצבת קברות רחל עד היום'). ויש אומרים שהתיבות "עַד הַיּוֹם" מכוונות כנגד היום שבו עתידה השכינה לחזור מהגלות של ישראל (זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"ב ד"ה ויצב יעקב מצבה) שהוא יום הגאולה ('צרור המור' פרשת וישלח ד"ה וכל העתידות) וקבוץ גלויות, כאשר ישובו ישראל בדרך ששם היא מצבת קבורתה של רחל ('אור החמה' על זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"א ד"ה 'בשעתא דסכנתא' מהרא"ג).
זכותה ובכייתה של רחל אמנו עומד לכל עם ישראל בכל הגלויות והצרות
רחל אמנו הקבורה בפרשת דרכים מבקשת ופועלת עבור בניה יותר מכל האבות, ובכל עת שהעולם צריך לה (זוהר פרשת ויחי דף רכה ע"ב ד"ה 'ורב המנונא' כפי שהראו לרב המנונא משמים). כי האבות הקדושים הם 'במערת המכפלה' ואין כוחם נגלה אלא על ידי מדתה של רחל העומדת 'בפרשת דרכים' ('כתם פז' על זוהר פרשת ויחי דף רכה ע"א ד"ה ורב המנונא הכי) ובוכה על כל הגלויות שעברו על קברה בדרך ('חזה ציון' על התהלים לר' עמנואל חי ריקי מזמור סו ד"ה ולהיות כי אז) ולכן היא עושה יותר מהאבות. מטעם זה התייחסה הבכייה דווקא אליה שנאמר "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" (ירמיה לא, יד) לפי ששערי דמעה לא ננעלו ('כתם פז' על זוהר פרשת ויחי דף רכה ע"א ד"ה ורב המנונא הכי). והיא האם שרחמיה על בניה בכל עת, אפילו אם בניה גלו בעבור סירחונם. כי יש לה חיבה יתירה עליהם על שטרחה הרבה בשבילם, וכמו אישה שיולדת בעצב ועל ידי כן נהיה לה חיבה יתירה לבניה. וכך גם רחל מבכה תמיד על בניה ('ספר הליקוטים' להרמ"ד וואלי בחלק 'נושאים שונים' בנושא 'הגלות והגאולה תלויים וכו'').
זכותה של רחל שלא התקנאה באחותה עמד לעם ישראל בגלות מצרים ('נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת וישלח דף קעד ע"ב אות א בשם המדרש) כי ישראל שהיו שם עבדו עבודה זרה ולכן לא הועיל להם זכות האבות והאמהות אלא רק הזכות של רחל שטענה לפני הקב"ה "מה לך להתקנא בעבודה זרה אם אני רק בשר ודם ולא התקנאתי באחותי!". וכששמע כך ה', גם הוא לא התקנא בעבודה זרה שעבדו ישראל במצרים וְגִלְגֵּל עליהם את רחמיו והוציא אותם משם. וזה מה שנאמר "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז" (תהלים קיד, א) כלומר כאשר היה העת של "צֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" זה היה בזכותה של "בֵּית יַעֲקֹב" שהיא רחל אמנו הנקראת 'עיקרה של בית', מחמת שלא קנאה באחותה ועל ידי כן גם ה' יתברך עזב את העבודה זרה שהיו המצריים הנקראים "עַם לֹעֵז" עובדים אותה ומעבידים את ישראל, והוציאם ממצרים בזכות רחל אשת "יַעֲקֹב" ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש כב שבת הגדול ד"ה ובאופן אחר אפשר).
ובשעה שבלעם הרשע ביקש לאבד את ישראל על ידי עין הרע (זוהר פרשת בלק דף רב ע"ב ד"ה 'רחל הות תמן' לפי פשט לשון הזוהר) כפי שנאמר "וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו: וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו" (במדבר כד, א – ב) (רש"י במדבר כד, ב), אז באה נשמת רחל אמנו וסוככה בכנפיה עליהם ולא היה יכול בלעם להטיל בהם עין הרע והוא שב לאחוריו (זוהר פרשת בלק דף רב ע"ב ד"ה 'רחל הות תמן' לפי פשט לשון הזוהר). וכן בזמן שהיה בית המקדש קיים, היו מאירים שני אורות משני עולמות עליונים שעליהם נאמר ברמז "יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" (בראשית א, ג), אשר משורש העולמות האלו הן נשמות האמהות רחל ולאה שבנו שתיהן את בית ישראל. ואורות אלו היו מכניעים את הס"מ ובת זוגתו הלילי', שלא יהיה להם שום שליטה לעשות רעה על ישראל. ובשעה שנחרב בית המקדש גרמו העוונות והסתלקו האורות של מעלה, ואז בעוונות הרבים גברו כנגדם שתי הקליפות הללו שהאמהות היו מכניעות ('קב הישר' פרק צג ד"ה 'ובהיות בית המקדש קים').
ובשעה שנחרב ונשרף בית המקדש, באו אבות העולם ומשה רבינו והיו עושים הספד ובוכים על ישראל ועל החורבן, ושואלים את ה' יתברך "מדוע כך עלה לבנים?" והקב"ה היה משיב כנגדם שישראל עזבו ברית קודש ועבדו עבודה זרה לכן חרה בהם אפו אחרי שהאריך להם כמה פעמים בזכות האבות, אך הם לא שבו בתשובה לפניו. אז האבות ומשה רבינו ענו "שירצו ישראל את עוונם בין אומות העולם עד אשר יהיה רצון מלפניך להשיבם", והלכו להם. ונשארה שם רק רחל, והיא הרימה את קולה בבכיה ובמרירות של תמרורים. וה' שאל "רחל, למה את בוכה?" והיא ענתה "היכן בָּנַי? מה חטאו לפניך?" ענה לה ה' "הכניסו את 'צרתי' שהיא העבודה זרה לתוך ביתם". אמרה לו רחל "וכי אני לא עשיתי יותר כשהכנסתי את 'צרתי' לביתי על ידי שמסרתי לאחותי את הסימנים שקיבלתי מיעקב (עפ"י 'זוהר חדש' מדרש איכה דף קיא ע"ב ד"ה 'איכה רבי פנחס פתח' והלאה) כדי שהיא שלא תבוא לידי חרפה ובושה?! (פסיקתא שבתחילת 'איכה רבה' אות כד) הרי שגם אתה שנאמר בך "רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם" (שמות לד, ו) היה עליך להעביר על עוונותיהם ('זוהר חדש' מדרש איכה דף קיא ע"ב ד"ה 'איכה רבי פנחס פתח' והלאה) ולא לקנא בעבודה זרה שאין בה ממש" (פסיקתא שבתחילת 'איכה רבה' אות כד).
וכל מה שהיה אומר ה' לרחל אמנו כדי לנחמה היא לא קיבלה שנאמר "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" (ירמיה לא, יד), "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע" הוא קולה של רחל ש"מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ" משום שהשכינה "אֵינֶנּוּ" ביניהם כפי שהיה בארץ. אז נשבע לה הקב"ה "כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיה לא, טו – טז) ('זוהר חדש' מדרש איכה דף קיא ע"ב ד"ה 'איכה רבי פנחס פתח' והלאה) כלומר ענה לה ה' "יפה לימדת עליהם סנגוריא ו"יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ" ולצדקתך שמסרת הסימנים לאחותך (רש"י ירמיה לא, יד עיי"ש) ובשבילך רחל אני אחזיר את ישראל למקומם (פסיקתא שבתחילת 'איכה רבה' אות כד) והם ישובו "מֵאֶרֶץ אוֹיֵב" (רש"י בראשית מח, ז) (וראה המעשה בהרחבה בפסיקתא שבתחילת 'איכה רבה' אות כד).
לא רק באותה שעה רחל אמנו בכתה, אלא גם כל זמן שישראל נמצאים בגלותם היא מבכה עליהם כי היא אמא שלהם וממאנת להתנחם (זוהר פרשת וארא דף כט ע"ב ד"ה תא חזי כנסת ישראל וד"ה ותא חזי לאו) ולזה רומז הפסוק "וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן" (בראשית כט, ו), כי עם ישראל נקראים בזמן גלותם בשם 'צאן' ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת ויצא ד"ה ורחל בתו באה). וכן זה נרמז בפסוק "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" (ירמיה לא, יד), לפי שהתיבה "בְּרָמָה" הוא אותיות התיבה 'במרה' – ללמד שרחל אמנו צועקת במרת נפשה על הגלויות שעברו על קברה בדרך אפרת ומזכירה את עלבונה אשר סבלה, שנרמז בנוטריקון התיבות "עַל בָּנֶיהָ" ('רמזי ההפטרות' למחבר ספר 'הרוקח' ר' אליעזר מגרמייזא בהפטרה על יום ב' לראש השנה על הפסוק 'קול ברמה'). ואכן בזכות בכייתה עתידים ישראל לבוא ולהתקבץ מהגלות (זוהר פרשת שמות דף יב ע"ב ד"ה אמר רבי יהודה) (להרחבה על כך שישראל נקראים בשם צאן ראה מאמרינו לפרשת ויצא – 'גלגול נשמות ישראל בצאן לבן').
וזה מה שנאמר "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" (ירמיה לא, יד), שקולה של רחל נשמע "בְּרָמָה" הכוונה ברמה העליונה הוא 'רומו של עולם', כי "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" וכאשר היא מבכה בוכים עמה גם השמים והארץ וכל צבאם, ואף הקב"ה בוכה עמה "עַל בָּנֶיהָ". ועל אף שעם ישראל תמיד בוכים ב"גָלֻת הַחֵל הַזֶּה" (עובדיה א, כ) כפי שנאמר "הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה" (תהלים מב, ד) אך מכל מקום עיקר הבכי שעושה רושם להביא את הגאולה הוא של רחל אמנו שעליו נאמר "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע". ועל ידי בכי זה יתקיים בהם "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיה לא, טז) שישובו כל השבטים לארץ ישראל שתתחלק מחדש לכל שלוש עשרה השבטים, ותחזור 'השכינה' הקדושה לשרות בבית המקדש בחלקו של בנימין ('תורת חכם' לר' חיים הכהן מארם צובא מחבר 'טור ברקת' ותלמידו של ר' חיים ויטאל שהיה תלמיד האר"י ז"ל בדרוש לראש השנה דף מד ע"ב טור ב ד"ה והיינו מה שאמר קול ברמה).
משיח בן דוד ומשיח בן יוסף עתידים לצאת מקבר רחל ולגאול את ישראל
וכשיגיע העת של הגאולה, משיח בן דוד ייכנס לתוך היכל רוחני הנקרא 'קן ציפור' ששם מצוירים צורותיהם של כל האומות שהתקבצו להרע לישראל במשך הגלויות, והוא יִרְאֶה את האבות שנכנסו בעת החורבן לבית ה' ויבחין ברחל אמנו שדמעתה על פניה והקב"ה מנסה לנחם אותה אך היא לא רוצה לקבל תנחומים. אז המשיח ירים את קולו ויבכה וכל גן עדן יזדעזע, וכל הצדיקים שם יצעקו ויבכו עמו, ומכאן יתחיל תהליך הגאולה השלימה (זוהר פרשת שמות דף ח ע"א ד"ה 'ובההוא אתר' עיי"ש המשך הדברים ואכמ"ל). וכשיגיע העת ('דמשק אליעזר' על זוהר פרשת וישלח דף קעה סוף ע"א ד"ה דתהדר) אז השכינה הקדושה תצא מהגלות עִם ישראל ('דמשק אליעזר' לר' אליעזר צבי מקומרנא על זוהר פרשת וישלח דף קעה סוף ע"א ד"ה דתהדר, פירוש 'כסא מלך' על תיקוני הזוהר תיקון ו דף כא ע"א) וראשית התגלוּתה תהיה במקום קבורתה של רחל ('דמשק אליעזר' על זוהר פרשת וישלח דף קעה סוף ע"א ד"ה דתהדר) (להרחבה על עניין היכל קן ציפור ראה מאמרינו לפרשת כי תצא – 'סוד מצות שילוח הקן') .
ועל זה אמרה השכינה הקדושה "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים" (ירמיה ט, א) כלומר "מי ייתן שיבוא אותו הזמן שאהיה מלון לשני אורחים שהם משיח בן דוד ומשיח בן יוסף" (פירוש 'כסא מלך' לר' שלום בוזאלו על תיקוני הזוהר תיקון ו דף כא ע"א) כי שני המשיחים שיבואו לגאול את ישראל עתידים לעבור דרך קבר רחל ('תיקוני הזוהר' תיקון ו דף כא ע"א ד"ה ועוד בדרך) הנמצאת במדבר בפרשת דרכים ('צרור המור' לר' אברהם סבע פרשת עקב ד"ה וזהו כי יקרא קן צפור, פירוש 'כסא מלך' על תיקוני הזוהר תיקון ו דף כא ע"א), והם יָלוּנוּ שם ('תיקוני הזוהר' תיקון ו דף כא ע"א ד"ה ועוד בדרך), ואחר כך יבואו משם שניהם לגאול את ישראל ('צרור המור' פרשת עקב ד"ה וזהו כי יקרא קן צפור). וזה נרמז בפסוק שאמר יעקב אבינו על רחל "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם" (בראשית מח, ז), "שָּׁם בְּדֶרֶךְ" – יוצא בגימטריא 'משיח בן יוסף', "הִוא בֵּית" – יוצא בגימטריא 'משיח בן דוד' ('אמרי נועם' פרשת ויחי ד"ה ואני בבואי מפדן וכו'). ורחל תשמח במשיח בן יוסף אשר יצא ממנה (זוהר פרשת שלח לך דף קסד ע"א ד"ה לא תחדי) (להרחבה על עניינו של משיח בן יוסף ראה מאמרינו לפרשת ויגש – 'משיח בן יוסף').
ובעת שיהיה קיבוץ גלויות לכל עם ישראל והם ישובו מן הגלות, אז יעמדו ישראל על קברה של רחל (זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"ב ד"ה ויצב יעקב מצבה), שנמצאת בכוונה תחילה במקום שבו ישראל יעברו בדרכם לשוב אל גבולם ('כתם פז' על זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"א ד"ה ויצב יעקב מצבה), והם יבכו שם בכי של שמחה כפי שנאמר "בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם" (ירמיה לא, ח), וזה יהיה כנגד מה שבגלותם רחל אמנו בכתה עליהם (עפ"י זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"ב ד"ה ויצב יעקב מצבה) תמיד ('כתם פז' על זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"א ד"ה ויצב יעקב מצבה) בכי של צער (זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"ב ד"ה ויצב יעקב מצבה) עד שהבטיח לה ה' יתברך שהוא יגאל אותם ('חזה ציון' על התהלים לר' עמנואל חי ריקי מזמור סו ד"ה ולהיות כי אז). ואז תשמח רחל אמנו (זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"ב ד"ה ויצב יעקב מצבה) בקברה ('זכירה לחיים' לר' חיים פלאג'י על זוהר בראשית דף קעה ע"ב ד"ה ובההיא שעתא) יחד עִם כל ישראל ועם השכינה הקדושה (זוהר פרשת וישלח דף קעה ע"ב ד"ה ויצב יעקב מצבה) במהרה בימינו, אמן.
עוד...
- פרשת בראשית – כ"ב אותיות לשון הקודש
- פרשת נח – אות ברית הקשת בענן
- פרשת לך לך – שינוי השם של אברהם ושרה
- פרשת וירא – החלפת הנשמות בעקידת יצחק
- פרשת חיי שרה – תיקונה של שרה אמנו
- פרשת תולדות – לקיחת הברכות מיצחק אבינו
- פרשת ויצא – גלגול נשמות ישראל בצאן לבן
- פרשת וישב – יוסף הצדיק ואשת פוטיפר
- פרשת מקץ חנוכה – ניסי מלחמות החשמונאים
- פרשת ויגש – גלגולי נשמת משיח בן יוסף