חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

פרשת ויחי – דין חיבוט הקבר


יעקב אבינו ציוה את בניו לקבור אותו במערת המכפלה שנאמר "וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי: בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר: שָׁמָּה קָּבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה" (בראשית מט, כט – לא). יוסף וְאֶחָיו קיימו את ציווי אביהם שנאמר "וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם: וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא" (בראשית נ, יב – יג). והנה כל אדם שנקבר באדמה עוברים עליו כמה 'דינים' ואחד מהם הוא 'דין הקבר' (זוהר פרשת נשא דף קכז ע"א ד"ה וכמה בי, זוהר פרשת ויקהל דף קצט ע"ב ד"ה והא אוקימנא) הנקרא גם דין 'חיבוט הקבר' (עפ"י 'אור החמה' על זוהר פרשת ויקהל דף קצט ע"ב ד"ה 'גזרת' מהרמ"ק).
ויש להבין, מהו דין 'חיבוט הקבר' שעובר האדם אחרי קבורתו באדמה? ומה האדם יכול לעשות עוד בחייו כדי להינצל מהדין הקשה הזה?
על ידי 'חיבוט הקבר' נפרדת מהאיש הזוהמא של חטא אדם הראשון
כל הנשמות היו כלולות בתוך אדם הראשון, וכאשר הוא חטא ואכל מעץ הדעת נהנו גם הן מאותה האכילה. אמנם חטאם לא היה שווה, כי נשמה שהיתה תלויה לאדם הראשון בפה ובחיך היתה לה הנאה גדולה מחמת הטעם שתלוי באיברים אלו, ואילו נשמה שהיתה תלויה ביד או ברגל וכדומה לא נהנתה כל כך ('סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ מסכת ברכות פרק שני דף מה ד"ה ועפ"י דרך זה יתורצו). ואז כפי ערך בחינת פגם הנשמה בחטא ההוא כך נפלו אותן הנשמות יותר אל 'הקליפות' ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל תחילת הקדמה כג, 'ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל בחלק ליקוטים דף מד ע"א ד"ה ענין חיבוט) ונעשו אותן 'הקליפות' לבוּשים לנשמות ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל תחילת הקדמה כג) הקדוֹשוֹת ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק סה דף קסט ע"ב ד"ה והרב עצמו שם), כך שלכל נשמה נעשה לבוש של 'קליפה' המיוחס לה כפי בחינת ומדרגת חטאה. ומאז אותה הקליפה מלפפת את הנשמה הקדוֹשה והרוחנית כל ימי חייה מסביב לה. וזה נרמז בדברי רבותינו כי "בא נחש על חוה" והוא "הטיל בה זוהמא" (ראה גמ' שבת דף קמו תחילת ע"א). וכן בכך שהוטלה זוהמא באדם הראשון ובזרעו הבאים אחריו עד ימות המשיח ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל תחילת הקדמה כג).
הזוהמא והקליפה שדבקה אז בכל הנשמות לא יכולה להיפרד מאותן הנשמות בחייהן ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל תחילת הקדמה כג), גם לא על ידי 'תשובה' שיש ביכולתה להסיר את כל שאר הזוהמות והקליפות שאדם משך על עצמו על ידי חטאיו ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק סה סוף דף קסט ע"ב ד"ה והנה כל הזוהמות), והטעם לזה כי החטא של הנשמות שהיו בתוך אדם הראשון היה גדול מאוד. לכן מוכרחים כל בני האדם בעולם למות כי רק אחר כך יכולה לסוּר ולהיפרד מהם אותה הזוהמא ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל תחילת הקדמה כג) על ידי 'חיבוט הקבר' ('סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ מסכת ברכות פרק שני דף מה ד"ה ועפ"י דרך זה יתורצו) שבו מתנער הבשר בעפר בעת הקבורה ('חסד לאברהם' מעין חמישי עין נהר ו ד"ה וזהו סוד הזוהמא) ונחבט האדם ב'מקלות' ('סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ מסכת ברכות פרק שני דף מה ד"ה ועפ"י דרך זה יתורצו) עד שנפרדת ממנו הזוהמא שדבקה בו ('חסד לאברהם' מעין חמישי עין נהר ו ד"ה וזהו סוד הזוהמא, 'סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ מסכת ברכות פרק שני דף מה ד"ה ועפ"י דרך זה יתורצו) מאותה האכילה של אדם הראשון. וכפי מה שֶׁנֶּהֱנָה אז, כך הוא עונשו בחיבוט ('סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ מסכת ברכות פרק שני דף מה ד"ה ועפ"י דרך זה יתורצו). ותערובת זוהמא זו באדם והפרדתה ממנו תימשך עד קץ הימים לעתיד לבוא שאז יבוּלע המוות לנצח ('נפש החיים' שער א פרק ו ד"ה 'ונמשך הענין כן' בהגה). 
וזה מה שנאמר לאדם הראשון עצמו לפני שחטא "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, יז), לא שהיה זה קללה ועונש, אלא שרק נאמר לו כי על ידי שיאכל מהעץ תתערב בו 'זוהמא' של הרע ולא יהיה תיקון אחר להפרידה ממנו אלא רק על ידי המיתה והעיכול בקבר. ומטעם זה אחרי החטא ה' גירש את אדם הראשון מגן עדן בכדי שלא יאכל מ'עץ החיים', כי אם היה טועם ממנו היה חי לעולם, וחס וחלילה לא היה לו יותר תיקון להפריד את הרע ממנו, ולא היה רואה מאורות וטובה כל ימיו. ונמצא כי לטובתו גרש אותו ה' יתברך מגן עדן על מנת שיוכל למוּת וייפרד ממנו הרע. וזה מה שנאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹקִים מִגַּן עֵדֶן" (בראשית ג, כב - כג) ('נפש החיים' לר' חיים מוולוזי'ן שער א פרק ו ד"ה ונמשך הענין כן). וכך כל אדם שמת ונקבר ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא פרק סה מאמר ראשון דף קסט ע"ב ד"ה והרב עצמו שם) עובר עליו דין חיבוט הקבר ('סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ מסכת ברכות פרק שני דף מה ד"ה ועפ"י דרך זה יתורצו) ומתעכל בשרו, ועל ידי כן נפרדת ממנו הזוהמא של הנחש ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא פרק סה מאמר ראשון דף קסט ע"ב ד"ה והרב עצמו שם).
צער חיבוט הקבר הוא גדול ונורא ('מחברת הקודש' לר' חיים ויטאל דרוש שני מיציאת מצרים דף עא ע"א טור ב ד"ה הסוד הוא שרמז) ואין שום אדם שניצול מדין זה לגמרי ('מעבר יבק' שפתי רננות פרק מב ד"ה ואמנם לא כל האנשים), ואפילו צדיקים גמורים ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק פח דף רמה ע"ב ד"ה ונודע שאין) היו מתייראים ממנו ('מעבר יבק' שפת אמת פרק יג ד"ה ואמרו שאע"פ שהצדיקים. ראה 'ספר חסידים' סימן תתשלד). וכן יונקי שדים ('ראשית חכמה' שער היראה פרק יב ד"ה 'אר"מ משום ר"א קשה' ממסכת חיבוט הקבר) לא ניצולים ממנו ('מעבר יבק' שפת אמת פרק יג ד"ה ואמרו שאע"פ שהצדיקים) ואף לא נפלים מבטן אמם ('ראשית חכמה' שער היראה פרק יב ד"ה 'שאלו את ר"א' ממסכת חיבוט הקבר, 'דבר בעתו' לר' מרדכי ששון חלק סעודה רביעית עמ' סח ד"ה סעודה רביעית). וכל זה מפני 'הזוהמא' שדבוקה בכולם ('דבר בעתו' חלק 'עקדת יצחק' עמ' ל ד"ה ויקרא אברהם) מימי אדם הראשון ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק פח דף רמה ע"ב ד"ה ונודע שאין) שצריך לנערה ולהוציאה על ידי החבטה ('מעבר יבק' שפת אמת פרק יג ד"ה ואמרו שאע"פ שהצדיקים) וניעוּר הבשר בעפר ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק פח דף רמה ע"ב ד"ה ונודע שאין). ומכאן שדין זה חמור יותר מדין הגיהנום, שהרי בגיהנום נידונים רק מגיל עשרים שנה ומעלה ואילו בחיבוט הקבר בפחות ('ראשית חכמה' שער היראה פרק יב ד"ה אר"מ משום ר"א קשה, 'חסד לאברהם' מעין חמישי נהר ג ד"ה 'שנינו שם' ממסכת חיבוט הקבר).
וכך היה גם עם אותם ארבעה אנשים שלא חטאו בימיהם ('חסד לאברהם' מעין חמישי נהר ז ד"ה וזהו סוד הזוהמא) והיו צדיקים גמורים ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל בחלק הליקוטים דף מד ע"א ד"ה ענין חיבוט) ואף על פי כן היו חייבים למות מחמת 'עֵטְיוֹ שֶׁל נָחָשׁ' ('חסד לאברהם' מעין חמישי נהר ז ד"ה וזהו סוד הזוהמא), כלומר מזוהמת הנחש שהוטלה באדם וחוה והיתה דבוקה גם בהם (עפ"י 'שער הגלגולים' הקדמה כג ד"ה האמנם לא כולם שוים), והם בנימין בן יעקב, עמרם אביו של משה, ישי אביו של דוד וכלאב בן דוד (גמ' שבת דף נה ע"ב). ויש אומרים שלוי בן יעקב הוא במקום כלאב בן דוד ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל בחלק הליקוטים דף מד ע"א ד"ה ענין חיבוט) או במקום עמרם אביו של משה ('שער הגלגולים' הקדמה כג ד"ה האמנם לא כלם שוים. וראה נוסחה נוספת ב'שער מאמרי רז"ל' להאר"י ז"ל בליקוטי מהרח"ו ד"ה והנה כל הזוהמות). ונוסף להם היה גם כלב בן יפונה ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא פרק סה מאמר ראשון דף קע ע"א ד"ה והנה כל הזוהמות) ויהושע בן נון, שלא היה בעוון העגל ('שער מאמרי רז"ל' להאר"י ז"ל בליקוטי מהרח"ו ד"ה והנה כל הזוהמות, 'ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל בחלק הליקוטים דף מד ע"א ד"ה ענין חיבוט, 'שער הגלגולים' הקדמה כג ד"ה האמנם לא כלם שוים) אף אחד מהם, והם הוצרכו למות רק כדי להפריד את 'הקליפה' שדבקה בהם מחמת הנחש הקדמון ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא פרק סה מאמר ראשון דף קע ע"א ד"ה והנה כל הזוהמות).
כל אדם יכול חלילה להוסיף על עצמו עוד בעונש 'חיבוט הקבר' אם הוא לא מדקדק במאכלים בעולם הזה ולא מבחין בין איסור והיתר אפילו רק בדברים שאסרו חכמים ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש פרק יט ד"ה דע כי יש). ולא עוד, אלא אף אם אוכל אכילות של רשוּת ('דבר בעתו' חלק עקדת יצחק עמ' כט ד"ה וירא והנה איל) ומשתאוֹת ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש לא ד"ה ואיסור הגזל) וזולל בשר וסובא יין למלאוֹת תאוות גופו ('ספר התניא' ליקוטי אמרים פרק ז) יותר מהדרוּש לחַיוּת נפשוֹ – הרי זה מענג את הסטרא אחרא ('דבר בעתו' חלק עקדת יצחק עמ' כט ד"ה וירא והנה איל) ומשאיר רוֹשם בגופו ('ספר התניא' ליקוטי אמרים פרק ז) שמצריך בו את דיני 'חיבוט הקבר' ('ספר התניא' ליקוטי אמרים פרק ז, 'דבר בעתו' חלק עקדת יצחק עמ' כט ד"ה וירא והנה איל) והגדלת צערו בהם ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש לא ד"ה ואיסור הגזל). והוא נידון אז על כל איבר ואיבר שנהנה מהעולם הזה, למעט אם נהנה במקום מצוה (ביאור הגר"א למשלי פרק ו, לג) כמו 'סעודות מצוה' ('ראשית חכמה' שער היראה פרק יא ד"ה וכאשר יחשוב אדם). לכן טוב שאדם ימשוך את ידו מאכילת בשר ושתיית יין ושאר תענוגי והבלי העולם הזה ('פלא יועץ' ערך קבורה ד"ה ומהטוב חלקו. וב'אגרא דכלה' למחבר ספר 'בני יששכר' בפרשת בראשית על הפסוק 'עפר תאכל כל ימי חייך' כתב שאם יכוין בכל אכילתו להעלות 'ניצוצי הקדושה' שבמאכל ולא יאכל לשם תאוותו, אזי לא יצטרך חיבוט הקבר לאכילותיו עיי"ש).
הרשעים שוכחים את שמם מיד אחרי מותם ולכן נחבטים בכוח רב
בתחילה כאשר אדם נקבר גופו הוא כמו אבן דומם שאינו מרגיש כלל ועיקר ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שני פרק ארבע ועשרים ד"ה אמנה הרשב"א בתשובה). אך עם סתימת הגולל על הקבר מתחיל לו 'דין חיבוט הקבר' ('אור החמה' זוהר פרשת ויקהל דף קצט ע"ב ד"ה 'גזרת' מהרמ"ק) עם מלאך המוות שבא אליו ויושב על קברו ('ראשית חכמה' שער היראה פרק יב ד"ה 'שאלו את ר"א' בשם מסכת חבוט הקבר) בכדי להאהיל מעליו ולעשות מחיצה בינו ובין שאר המתים ('חסד לאברהם' מעין חמישי נהר ב ד"ה ואומר ויושב על קברו) שלא יצטערו ('דעת חכמה' שער הידיעות פרק שביעי ד"ה וז"ל חס"ל עין משפט). ואז הוא מכה אותו בידו בדרך לעג ובזיון ('ראשית חכמה' שער היראה פרק יב ד"ה 'שאלו את ר"א' בשם מסכת חבוט הקבר) ועל ידי כן מכניס לתוכו את חלק 'הנפש' שנמצאת עמו בקבר. ואז ניתן למת כוח הדיבור ('חסד לאברהם' מעין חמישי נהר ב ד"ה ואומר ויושב על קברו) ומיד אומר לו המלאך "קום הגידה לי שמך!" ועונה לו המת "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאיני יודע מה שמי!", ומיד מכניס המלאך בגופו גם את חלקי 'הרוח' ו'הנשמה' ומחייבו בדין ('ראשית חכמה' שער היראה פרק יב ד"ה 'שאלו את ר"א' בשם מסכת חבוט הקבר).
המלאך שואל את שמו של המת לפי שפנקס עוונותיו בידו והם כתובים על שמו, והוא רוצה שיִרְאֶה החוטא את הפתקאות שבידו הכתובים על שמו ברשוּת עליון, ויצדיק עליו את הדין. אך המת שוכח את השם ('חסד לאברהם' מעין חמישי נהר ב ד"ה קום והגידה, 'זכר דוד' מאמר ראשון פרק פח דף רמו ע"א ד"ה ואז שואלים) כי בחטאיו פורחות האותיות הקדושות ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק פח דף רמו ע"א ד"ה ואז שואלים) משמו. שכך הוא דרך הרשעים, כמו שהיה עם עפרון שבתחילה הוא נקרא בשם "עֶפְרוֹן" (בראשית כג, י) עם האות ו', אך אחרי ששקל ממון מאברהם כבר נחסר שמו שנאמר "וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר" (בראשית כ, טז). וכן היה עם "יְהוֹנָדָב" (שמואל ב' יג, ה) שמשעה שהתחבר אל אמנון בנו של דוד המלך ונתן לו עצה רעה במעשה תמר, הוא איבד את האות ה' בשמו שנאמר "וּלְאַמְנוֹן רֵעַ וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וְיוֹנָדָב אִישׁ חָכָם מְאֹד: וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר הֲלוֹא תַּגִּיד לִי וַיֹּאמֶר לוֹ אַמְנוֹן אֶת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי אֲנִי אֹהֵב" (שמואל ב' יג, ג - ד) ('דעת חכמה' שער הידיעות פרק שביעי ד"ה 'ושמעתי מהמופלא' בשם ר' זעלקי מק"ק פוזנא עפ"י 'ילקוט חדש').
כך גם כל אדם שנפטר, המלאך מנסהו בזה ושואל לו שיגיד את שמו. אם המת הוא רשע אזי אינו יכול להגיד את שמו, כי כאשר נחסרה לו אות אחת משמו אז מה שנשאר הוא אינו שמו. ועוד שלפעמים מה שנשאר משמו לא יוצא אפילו תיבה אחת, כמו בשמות 'נח' 'דן' 'גד' שאם תחסיר מהם אות אחת מה שנשאר הוא חסר משמעות. ואז כאשר המת לא יודע את שמו, הרי הוא סימן למלאך המוות שאותו המת הוא רשע ומחייבו בדין ('דעת חכמה' שער הידיעות פרק שביעי ד"ה 'ושמעתי מהמופלא' בשם ר' זעלקי מק"ק פוזנא) וחובט אותו חיבוט קשה. וזה כי 'השכחה' היא סימן לריבוי הקליפה ואין שכחה יותר גדולה ממי שאינו זוכר את שמו, ומשום ריבוי הקליפה שבו חובטים אותו חיבוט קשה וכבד. אמנם מת שזוכר את שמו אינו כן, ונחבט רק חיבוט קל ורפה ('ספר הליקוטים' חלק א' להרמ"ד וואלי בפרק 'חיי האדם ופטירתו' בנושא 'בענין חיבוט הקבר'). והכל לפי דרגתם של הרשעים, וככל שהרשיעו והחטיאו יותר ולא עשו דבר להפריד את הקליפה מהם בחייהם, אזי יש להם טורח גדול יותר להפרידה וכנגד זה הם שוכחים את שמם ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק סה דף קע ע"א ד"ה וזהו סוד שאמרו).
והטעם לאיבוד אותיות השֵׁם אצל הרשעים ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק ב דרוש יב ד"ה כללו של דבר כל נשמה), הוא לפי ששֵׁם האדם הוא שֵׁם הנשמה שלו ('אור החיים' דברים לא, א ד"ה ואמרו עוד כי) כך שאותיות שמו הם עצם נשמתו ('יערות דבש' חלק ב דרוש יב ד"ה כללו של דבר כל נשמה) כמו שנאמר בתורה על מי שמשׂתרר בליבו "וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (דברים כט, יט) כשהכוונה היא לכריתת נשמתו משורשה ('אור החיים הקדוש' דברים כט, יט ד"ה וכבר ידעת). וכן נאמר אצל בועז "וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו" (רות ד, י), "שֵׁם הַמֵּת" – הכוונה לנפשו של המת ('זוהר חדש' מדרש רות דף קט ע"א ד"ה ותקראנה לו השכנות שם). והרשעים על ידי חטאיהם גורמים שנמחקות ונשברות האותיות שהן כנגד נשמותיהם, לכן ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק ב דרוש יב ד"ה כללו של דבר כל נשמה) הם אינם יודעים את שמם לאחר מותם ('זוהר חדש' מדרש רות דף קג ע"א ד"ה אדמיך וחמא בחלמא, 'יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק ב דרוש יב ד"ה כללו של דבר כל נשמה) ומתקיים בהם "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" (משלי י, ז) ('חסד לאברהם' מעין חמישי נהר ב ד"ה קום והגידה לי שמך, 'זכר דוד' מאמר ראשון פרק פח דף רמו ע"א ד"ה ואז שואלים את שמו. ראה 'אור החיים' דברים לא, א ד"ה ואמרו עוד כי. וראה 'שמו אברהם' לר' אברהם פאלאג'י חלק א' בפתיחה ד"ה 'אשר בזה יוטעם' שהביא דרך נוספת בשם המקובלים כי שוכח את שמו הכתוב תחת כסא הכבוד וכנגד זה גם את שמו הזהה לו ב'קליפה', וכתב ששתי הדרכים אמת ומשלימים).
והמקובלים הביאו עצה מועילה לכל אדם לא ישכח את שמו לאחר מותו, על ידי שבכל יום ישלב אותיות שמו עם אותיות 'נשמה', כגון אם שׁמו 'יצחק' אז יצייר לפניו ציור כזה: נישצמחהק ('דעת חכמה' שער הידיעות פרק שביעי ד"ה 'ושמעתי בשם המקובלים' מפיו של ר' נפתלי כץ ועוד מקובלים). גם טוב שכל אחד ימצא איזה פסוק מהתורה או מהנביאים או מהכתובים שהאות הראשונה בו היא כפי האות הראשונה בשמו והאות האחרונה בו היא כפי האות האחרונה בשמו, כגון לשם 'יצחק' את הפסוק "יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק" (תהלים קז, יד). ותמיד יהיה פסוק זה שגור בפיו והוא תועלת עבורו להזכירו בעת צרה. ואמירת פסוק זה היא גם תועלת שלא ישכח את שמו להשיב למלאך השואל אותו בקבר "הגידה לי שמך!" ('דעת חכמה' שער הידיעות פרק שביעי ד"ה 'ושמעתי בשם המקובלים' ממקובלים. ראה רש"י מיכה ו, ט). וטוב לומר תמיד את הפסוק הזה לפני 'יהיו לרצון' ('אליה רבה' או"ח סימן קכב, ג) השני, שבסוף תפילת שמונה עשרה ('כף החיים' סופר או"ח סימן קכב, יא). ואם יש לו שני שמות יגיד שני פסוקים כנגדם, או יגיד פסוק אחד כאשר האות הראשונה בפסוק כמו האות הראשונה בשם האחד והאות האחרונה בפסוק כמו האות האחרונה בשם השני ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק פח דף רמו ע"א ד"ה ואז שואלים את שמו).
דין חיבוט הקבר נעשה לגוף ביחד עם הנשמה כדרך שהיה האדם בחייו
לפני שמתחיל דין חיבוט הקבר מחזירים את נשמתו של האדם בתוך גופו כדרך שהיה בחייו ('שער מאמרי רז"ל' להאר"י ז"ל בליקוטי מהרח"ו ד"ה והנה כל הזוהמות), לפי ש'הקליפה' מחוברת וקשורה עם הנפש ועם הגוף ('שער מאמרי רז"ל' להאר"י ז"ל בליקוטי מהרח"ו ד"ה והנה כל הזוהמות, 'שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה כג ד"ה ובזה תבין ענין חבוט הקבר), ואז כל הצער שייעשה לגוף בקבר הוא לא רק לגוף הנפסד וְהַכָּלֶה שאינו מרגיש דבר אלא לרוּח עם הגוף, בשעה שכל ההרגשות והכוחות החיוניים קיימות בו ('נשמת חיים' מאמר שני פרק ארבע ועשרים ד"ה אמנה הרשב"א בתשובה וד"ה אולם הרשב"א אשר לבבו) וזה מה שנאמר "אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל" (איוב יד, כב) ('זוהר חדש' מדרש רות דף קא ע"א ד"ה למה תקראנה). וכן על זה אמרו רבותינו "וְקָשָׁה רִמָּה לַמֵּת כְּמַחַט בִּבְשַׂר הַחַי" (אבות ב, ז),"לַמֵּת" דווקא שהוא נשמתו ולא רק ל'בשר המת' שהוא גופו. ועוד אמרו על זה "וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרְךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לְךָ" (אבות ד, כב), כלומר שלא יחשוב אדם שאין לו בקבר דין ועונש ('נשמת חיים' מאמר שני פרק ארבע ועשרים ד"ה אמנה הרשב"א בתשובה וד"ה אולם הרשב"א אשר לבבו).
תכף אחר כך באים ארבעה מלאכים, ומשפילים את קרקע הקבר ומעמיקים אותו בארץ כגובה קומת האדם ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה כג ד"ה ובזה תבין ענין חבוט הקבר, 'חסד לאברהם' מעין חמישי נהר ב ד"ה ואומר ויושב על קברו) כדי להעמיד אותו על רגליו ('ילקוט חדש' ערך מיתה אות פט ד"ה מאריך מאוד) ושיוכלו לעשות בו כל צרכי דינו ('חסד לאברהם' מעין חמישי נהר ב ד"ה ואומר ויושב על קברו) לחבוט בו ולנער אותו ('שער מאמרי רז"ל' להאר"י ז"ל בחלק לקוטי מהרח"ו ד"ה והנה כל הזוהמות), כי צריך מקום עבור זה ('חסד לאברהם' מעין חמישי נהר ב ד"ה ואומר ויושב על קברו). לכן נכון שלכתחילה הקברנים יעמיקו את הקבר מאוד מאוד, וככל שהוא עמוק יותר כך טוב יותר כדי שיהיה מקום מְרֻוָּח לחבוט בו. וזה גם הטעם שהדין נקרא 'חיבוט הקבר' כי הוא חיבוט הנעשה למת בתוך הקבר ('שער מאמרי רז"ל' להאר"י ז"ל בחלק לקוטי מהרח"ו ד"ה והנה כל הזוהמות, 'שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה כג ד"ה ובזה תבין ענין חבוט הקבר), שמטרתו לנער ולחבוט הנשמה מכל הפסולת והקליפות שנאחזות בה ('ברכת טוב' על התורה לר' משה נראל הכהן פרשת שמות דף טל ע"א טור ב ד"ה ואלה שמות).
המלאכים אוחזים באותו האדם המת כל אחד בקצה אחד ומנערים אותו וחובטים אותו במקלות של ברזל, כמו אדם המנער את לבושו וחובטו להסיר ממנו את העפר הדבוק בו. והם ממשיכים עד שנפרדת ממנו אותה הקליפה מעט מעט, ואחר כך נעקרת ממנו לגמרי ('שער מאמרי רז"ל' להאר"י ז"ל בחלק לקוטי מהרח"ו ד"ה והנה כל הזוהמות, 'ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל בחלק הליקוטים דף מד ע"א ד"ה ענין חיבוט, 'חסד לאברהם' מעין חמישי נהר ו ד"ה וענין חיבוט הקבר) והוא כבר מתחיל לרוּם תולעים ('אור החמה' על זוהר פרשת ויקהל דף קצט ע"ב ד"ה 'גזרת' מהרמ"ק). דין זה נמשך שלשה ימים ('טעמי המצוות' להרדב"ז מצוה תקעח ד"ה וכבר ידעת, עפ"י 'דבר בעתו' חלק עקדת יצחק עמ' ל' ד"ה בהר ה' יראה) לכן תיקנו שימים אלו הם ימי בכי של האבלים על המת, לפי שהדין שווה אז לגוף ולנפש ('טעמי המצוות' להרדב"ז מצוה תקעח ד"ה וכבר ידעת). אמנם אם חל בימים אלו יום השבת, אז הנשמה נחה בו ולא סובלת את 'דין חבוט הקבר' עד למוצאי שבת ('בעלי ברית אברם' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א פרשת בא ד"ה מסרה השביעי).
מדרגת הקליפה הדבוקה באדם שונה מאחד לאחד ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק פח ד"ה ונודע שעין כל הנשמות), וכפי ריבוי 'הקליפה' של האדם כך חובטים אותו ומנערים את 'הקליפות' מהנפש שלו ('דעת חכמה' שער הידיעות פרק שביעי ד"ה 'ושמעתי מהמופלא' בשם ר' זעלקי מק"ק פוזנא) עד אשר תותש לגמרי כל זוהמת הנחש של אדם הראשון בחטא עץ הדעת ומה שהטיל הנחש זוהמא בחוה ('דבר בעתו' חלק יום שבת קודש עמ' קמא ד"ה והמטה רמז לחיבוט) וכן כל הזוהמא שנדבקה באדם מחמת תאוות והנאות העולם הזה ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש לא ד"ה ואיסור הגזל, 'כסא דוד' להחיד"א דרוש יג לשבת תשובה ד"ה וזהו הטעם שבחבוט). לכן גם כריסו של המת מתבקעת באותם הימים ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש לא ד"ה ואיסור הגזל) על ידי המכות בבטנו ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש פרק יט ד"ה דע כי מי שלא היה) שנאמר "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם" (מלאכי ב, ג). ואז אומרים למת ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש לא ד"ה ואיסור הגזל) "הוצא מה שבלעת ('אור צדיקים' פרק יט ד"ה דע כי מי שלא היה) ותיטול אותו!" ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש לא ד"ה ואיסור הגזל).
רמת העונש בעת 'חיבוט הקבר' תלוי במדרגתו של כל אדם ואדם
כולם חייבים דין 'חיבוט הקבר' מחמת פגם עוונו של אדם הראשון ('זכר דוד' מאמר ראשון דף קסז ע"ב ד"ה פירוש מאנא), רק שכל אדם ואדם סובל עונש בחיבוט הקבר כפי מדרגת קליפתו וכפי עוצם דבקוּתה ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה כג ד"ה וכמו שביארנו). לכן הצדיקים אשר עשו מעשים טובים בחייהם, והיו כבר "חובטים" בעצמם על ידי היסורים והצער שסבלו בחייהם ועל ידי התורה שמתשת גופו של אדם (ראה סנהדרין דף כו ע"ב בשם רב חנן), הפרידו כבר מעצמם את 'הקליפה' אך לא לגמרי, לפי שאי אפשר להפרידה בחיים לגמרי. והם צריכים רק קצת חיבוט הקבר ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל בחלק ליקוטים דף מד ע"א ד"ה ענין חיבוט, 'מעבר יבק' שפתי רננות פרק מב ד"ה ואמנם לא, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א' פרק סה דף קע ד"ה), שעל ידו בנקל ייפרד מהם הזוהמא ('שער מאמרי רז"ל' ליקוטי מהרח"ו ד"ה והנה כל) בחבטה כל שהיא ('שער הגילגולים' הקדמה כג ד"ה ובזה תבין ענין). ואז מסתיים להם דין 'חיבוט הקבר' באותו היום שנקברו והם עולים למקומם הראוי להם ('דבר בעתו' חלק עקדת יצחק עמ' ל' ד"ה בהר ה' יראה).
וכן אנשים רגילים אף שאינם תלמידי חכמים ('מדרש תלפיות' ענף חבוט הקבר ד"ה 'כל מי שאוהב' מהמחבר בהערה) אך הם אוהבים את הצדקוֹת ואת התוכחות, אוהבים גמילות חסדים, מכניסי אורחים ומתפללים תפילתם בכוונה – אינם רואים דין חיבוט הקבר ('חסד לאברהם' מעין חמישי נהר ג ד"ה 'שנינו שם' ממסכת חבוט הקבר פרק ג, 'ראשית חכמה' שער היראה פרק יב ד"ה 'אר"מ משום ר"א קשה' ממסכת חבוט הקבר פרק ג, 'ספר חסידים' סימן לב, 'מדרש תלפיות' ענף חבוט הקבר ד"ה כל מי שאוהב). וכן השמחים במה שחנן אותם ה' יתברך ואינם מקנאים בשל אחרים, ולבם ופיהם שווים לברך את זרע ישראל בטובת עין ולב, אין להם חיבוט הקבר ('יסוד יוסף' לרבו של מחבר 'קב הישר' פרק סב ד"ה 'על כן כשמספר' וכתב שקבלה היא בידינו). ובכלל זה המעבירים על מדותם ('זרע ברך' מהדורא בתרא פרשת תזריע דף כב ע"א טור א' ד"ה ואז יכנע לבו). כי אותן מצוות סְגוּלִיוֹת מפרידות את 'הקליפות' מאותם אנשים בלי צער אחר מיתתם ('שער הגילגולים' להאר"י ז"ל הקדמה כג ד"ה וכמו שביארנו לעיל) על ידי שהן מהפכות על האדם את 'מדת הדין' ל'מדת הרחמים' והוא דבק בה' יתברך, ואז מרחמים עליו מן השמים ומפרידים ממנו את מה שדבק בו הסטרא אחרא על ידי תענוגי העולם הזה וגם מפרידים את 'הקליפה' האחוזה בנפשו מחטא אדם הראשון ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת ח אות יד, 'כסא דוד' להחיד"א דרוש יג לשבת תשובה ד" א"נ הדברים האלו).
אך לעומתם הרשעים צריכים טרחה יתירה ('מעבר יבק' שפתי רננות פרק מב ד"ה ואמנם לא כל האנשים, 'גולל אור' לר' מאיר ביקייאם אות שין דף מט ע"א ד"ה עניין חיבוט הקבר) וצער גדול מאוד מאוד, כדי שיוכלו להפריד את 'הקליפה' מהם ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל בחלק ליקוטים דף מד ע"א ד"ה ענין חיבוט, 'שער מאמרי רז"ל' ליקוטי מהרח"ו ד"ה והנה כל הזוהמות). כי הם לא עשו שום דבר בחייהם על מנת להפריד את אותה 'הקליפה' מעליהם ('גולל אור' לר' מאיר ביקייאם אות שין דף מט ע"א ד"ה עניין חיבוט הקבר) ועוד על ידי כל תענוגיהם בעולם הזה הם קשרו וחיזקו עוד יותר את 'הקליפה' בגופם ונפשם ('שער הגילגולים' להאר"י ז"ל הקדמה כג ד"ה וכמו שביארנו לעיל), וכפי חיזוקם ודבקותם וקישורם בה כך הם צריכים חיבוט וניעור חזק יותר ב'חיבוט הקבר' ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל בחלק ליקוטים דף מד ע"א ד"ה ענין חיבוט, 'שער מאמרי רז"ל' ליקוטי מהרח"ו ד"ה והנה כל הזוהמות). לכן הקברנים צריכים לכוון בשעה שהם קוברים את המתים שתתעכל בקרקע כל אותה הזוהמא שהתערבה בנפשם של המתים בחטא אדם הראשון, והם יישארו נקיים ממנה ('טעמי המצוות' למהרח"ו על ספר 'ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת ויחי מצות קבורת מת).
על ידי קבורת הערלה בעפר יכול הנימול להינצל מדין חיבוט הקבר
על ידי שעושים לתינוק ברית מילה בגיל שמונה ימים, מורידים ממנו הרבה מעונש 'חיבוט הקבר'. כי אחיזת זוהמת 'הקליפה' במקום הערלה היא חזקה, ובהסירו את הערלה בברית המילה הרי הוא נפטר מאותה 'הקליפה' שם. אך אם לא ימולו את התינוק, אזי 'הקליפה' תישאר בגופו במקום הערלה, וכאשר ימות יצטרך חיבוט גדול מאוד בקבר כדי להפריד גם את הזוהמא שכנגד הערלה ('בניהו' לר' יוסף חיים מבגדד על תיקוני הזוהר הקדמה דף יא ע"א ד"ה ודם). ואם התינוק הזה שנימול יגדל ויהיה לאיש וישמור את ברית הקודש כראוי, אזי כשיגיע שעת מותו לא יהיה עוד שום תביעה כנגדו לעשות לו חיבוט הקבר, כי אותה הערלה שהיא חלק 'הנחש' אשר הסיר בברית המילה כבר ניתנה כ'מזון' לנחש בקבורתה בעפר שנאמר "וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ" (ישעיה סה, כה) (זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א' פרק סה דף קסח ע"א – ע"ב ד"ה ופי' הרמ"ק וגם קיבל הנאתו בדם הברית (עפ"י 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א' פרק סה דף קסט ע"א ד"ה ופי' הרמ"ק). ואז כשיגיע העת שיירד גופתו של הנימול לעפר לא תאחז בו עוד 'הקליפה'. וגם הלילי' אשת השטן לא יהיה לה כוח לינוק מגופו שבעפר כי כבר התרחקה 'הקליפה' ממנו לגמרי ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א' פרק סה דף קסח ע"א – ע"ב ד"ה ופי' הרמ"ק).
קבורת הערלה בעפר רומזת שיש בה כוח להציל את הנימול מ'חיבוט הקבר'. ואף שיש נהגו לקבור את הערלה דווקא בתוך קבר של מת כדי שלא תישאר בחוץ ותהיה מושלכת לאשפה ויהיה זלזול ב'קליפות' דבר שעלול להביא קטרוג – הרי שאין צורך בזה ודי ששמים את הערלה בעפר ובזה ניתן לַנָּחָשׁ חלקו ולחמו "לאכול" ממנו כל אימת שירצה, אף שהערלה הולכת ומתעכלת בעפר ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק סה דף קע ע"ב ד"ה ואע"ג שמדברי התיקונים). וטוב למהר ולקבור את הערלה ככל האפשר, על מנת לבער את חלק הטומאה מהבית, שהערלה היא חלק הס"מ וחומרת טומאתה רב מאוד. ומטעם זה המנהג שלא להמתין לקבורת מת כדי לקבור את הערלה עמו, אלא תכף אחר המילה נותנים אותה באדמה. ויש מוהלים שנהגו להצניע העֹרלות אשר כרתו בידם מבני ישראל, וכשהמוהלים הולכים לעולמם קוברים את העֹרלות עם התכריכים שלהם, מתוך אמונה כי כל 'מזיק' ו'מחבל' יברח מפניהם על שהכניסו תינוקות בבריתו של אברהם אבינו. ומכל מקום גם מוהל זה יקדים לשים את הערלה בכלי עם עפר מיד אחרי המילה כדי לתת את החלק לס"מ, כך שיוכל הנימול להינצל מחיבוט הקבר ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק סה דף קע"א ע"ב ד"ה ולמנהג הנ"ל וד"ה ויש מוהלים).
שימת הערלה בעפר מועילה לכל נימול, ובלבד שהוא ישמור את בריתו במשך חייו ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק ס"ה דף קס"ט ע"א ד"ה וא"ת דכאן משמע). וכל זה איננו כולל ערלת 'ממזר' כי נשמתו מקולקלת, ואדרבא אין לשים את ערלתו בעפר שבזה נעשה תיקון ל'נחש' ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק ס"ה דף קס"ז ע"א ד"ה ונאמר עוד שם). ואם חלילה לאחר ברית המילה נאבדה 'הערלה' של נימול רגיל אשר איננו ממזר, ולא הספיקו לשים אותה קודם לכן בעפר – בוודאי יישאר הנימול הזה חסר מהתיקון ההוא שהיה יכול להציל אותו מדין 'חיבוט הקבר'. לכן יצטרך אותו הנימול לעסוק במשך חייו בסגולות המועילות להציל מדין חיבוט הקבר כמו צדקה, גמילות חסדים, הכנסת אורחים לביתו ותפילה בכוונה. ויש חובה גמורה על המוהל שאיבד את הערלה ולא נתנה בעפר, לשים זיכרון בפנקסו על שאבדה הערלה לנימול זה ולא שׂמו אותה בעפר כפי הראוי. וכשיגדל הנימול ידבר המוהל על לבו ויזהירנו לקיים את אותן הסגולות המועילות להינצל מהעונש המר של חיבוט הקבר ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק ס"ה דף קע"א ע"א ד"ה ועתה אם נאבדה הערלה) (להרחבה בעניין הערלה ראה מאמרינו לפרשת וירא –'ערלת הבשר של ברית המילה'. להרחבה בעניין הממזר ראה מאמרינו לפרשת  אחרי מות קדושים – 'איסור אשת איש וממזר').
וכך ביקש דוד המלך מה' יתברך על שעת מותו "פַּלְּטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ: מִמְתִים יָדְךָ ה' מִמְתִים מֵחֶלֶד חֶלְקָם בַּחַיִּים וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם יִשְׂבְּעוּ בָנִים" (תהלים יז, יג – יד), "פַּלְּטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ" – היא חרבו של הס"מ הרשע מלאך המוות. וביקש שמותו יהיה "מִמְתִים יָדְךָ ה'" כלומר על ידי ה' יתברך. וכן ביקש "מִמְתִים מֵחֶלֶד חֶלְקָם בַּחַיִּים" – שלאחר מותו ינצל מדין חיבוט הקבר ויהיה חלקו "בַּחַיִּים" הנצחיים מיד. וכל זה יהיה על ידי נתינת ערלתו בעפר כפי שנרמז בתיבות "וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם יִשְׂבְּעוּ בָנִים" כי כאשר שׂבעים בבנים זכרים אז מלים אותם ונותנים את ערלתם לאותו הנחש שנאמר "וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ" (ישעיה סה, כה) ובכך זוכים להינצל משניהם, גם מהס"מ שהוא מלאך המוות וגם מדין 'חיבוט הקבר'. ועל זה אמר שלמה המלך "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה" (קהלת יא, ב), "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה" – הם הציפורנים וקצוות השערות שמסירה האשה אחרי שבעת ימי הנדה והם "חֵלֶק" הסטרא אחרא. "וְגַם לִשְׁמוֹנָה" – היא הערלה שניתנת בעפר ביום השמיני הוא יום המילה, וגם היא חלק הסטרא אחרא ('זרע ברך' לר' ברכיה ברך תלמידו של ה'מגלה עמוקות' מהדורא בתרא פרשת תזריע דף נו ע"ב טור א ד"ה עוד שנית ביקש).
הנקבר ביום שישי משעה חמישית והלאה לא נידון בחיבוט הקבר
אדם שנקבר בארץ ישראל ('חסד לאברהם' מעין חמישי נהר ג ד"ה הדר בארץ ישראל, עפ"י לשון 'ראשית חכמה' שער היראה פרק יב ד"ה 'אר"מ משום ר"א קשר יום הדין' ממסכת חיבוט הקבר) ביום שישי אחרי שעה חמישית של היום ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי סדר השבת דרוש א בענין 'ויהי נועם במוצ"ש' ד"ה ובתחילה נבאר) ושעה החמישית בכלל ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה כג ד"ה ושמעתי ממורי ז"ל, 'קהלת יעקב' ערך 'חב' ד"ה חבוט הקבר) אין לו דין 'חיבוט הקבר' ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי סדר השבת דרוש א בענין 'ויהי נועם במוצ"ש' ד"ה 'ובתחילה נבאר' כפי שקיבל מאדם גדול והסכים לו האר"י ז"ל) והוא נפטר לגמרי מהעונש הזה ('נשמת חיים' לר' מנשה בן ישראל מאמר שני פרק ארבע ועשרים ד"ה ידוע הוא שהגוף). והטעם לזה כי אז מתחילה תוספת קדושת השבת ויש לו דין כאילו הוא נקבר ביום שבת עצמו ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי סדר השבת דרוש א בענין 'ויהי נועם במוצ"ש' ד"ה 'ובתחילה נבאר' כפי שקיבל מאדם גדול בשם רבותיו, 'ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל בחלק ליקוטים דף מד ע"א ד"ה ענין חיבוט) וקדושת השבת ('שער מאמרי רז"ל' להאר"י ז"ל ליקוטי מהרח"ו ד"ה 'ושמעתי ממורי זלה"ה' בשם חכם אחד) יחד עם קדושת הארץ ('חסד לאברהם' מעין חמישי נהר ג ד"ה 'הדר בארץ ישראל' עיי"ש) מפרידה ממנו את 'הקליפה' בנקל בלי טורח ('שער מאמרי רז"ל' להאר"י ז"ל ליקוטי מהרח"ו ד"ה 'ושמעתי ממורי זלה"ה' בשם חכם אחד) ובלי צער ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל בחלק ליקוטים דף מד ע"א ד"ה ענין חיבוט) של חיבוט הקבר ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה כג ד"ה ושמעתי ממורי ז"ל).
וזה סוד אות ה' היתירה של התיבה "הַשִּׁשִּׁי" בפסוק "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (בראשית א, לא), שהרי באף אחד מהימים האחרים לא נזכרה אות ה'. כגון ביום ראשון לבריאה שנאמר "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" (בראשית א, ה) וכן ביום השני שנאמר "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי" (בראשית א, ח), וזה משום שאות ה' היא בגמטריא חמש, ובאה לרמוז כי ביום שישי החל מחמש שעות של היום ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי סדר השבת דרוש א בענין 'ויהי נועם במוצ"ש' ד"ה 'ובתחילה נבאר' כפי שקיבל מאדם גדול בשם רבותיו, 'ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל בחלק ליקוטים דף מד ע"א ד"ה ושמעתי ממורי, עפ"י 'שער מאמרי רז"ל' האר"י ז"ל ליקוטי מהרח"ו ד"ה 'ושמעתי ממורי זלה"ה' בשם חכם אחד) ומעלה ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל בחלק ליקוטים דף מד ע"א ד"ה ושמעתי ממורי) זה כבר ערב שבת ממש ('שער מאמרי רז"ל' להאר"י ז"ל ליקוטי מהרח"ו ד"ה 'ושמעתי ממורי' בשם חכם אחד), ותוֹספת ('שער מאמרי רז"ל' האר"י ז"ל ליקוטי מהרח"ו ד"ה 'ושמעתי ממורי' בשם חכם אחד) קדוּשת השבת כבר מאירה אז ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה כג ד"ה ושמעתי ממורי ז"ל, 'מגלה עמוקות' מהדורא בתרא פרשת כי תשא ב אות ח ד"ה ולפי שקדושת השבת). 
מהטעם הזה נסמכו שתי התיבות "יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (בראשית א, לא) המסיימות את היום השישי לבריאה לעניין הפסוקים המדברים על היום השביעי של הבריאה, כפי שנאמר "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם: וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" (בראשית א, לא – בראשית ב, א - ג), וסמיכות זו מלמדת כי תיכף בשעה חמישית של יום שישי כבר נחשב ליום השבת ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי סדר השבת דרוש א בענין 'ויהי נועם במוצ"ש' ד"ה 'ובתחילה נבאר' כפי שקיבל מאדם גדול בשם רבותיו וכפי שהסכים האר"י ז"ל). וכן הוא נרמז בפסוק "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ" (שמות טז, ה) שנוספה אות ה' בתיבה "הַשִּׁשִּׁי" לומר כי בה' שעות של יום שישי כבר חלה קדושת השבת ('מגלה עמוקות' מהדורא בתרא פרשת כי תשא ב' אות ח ד"ה ולפי שקדושת השבת), ויש להכין צרכי שבת. ואחר חצות יקדש האדם את עצמו לתקן מלבושיו ולצאת לקראת שבת בשמחה וטוב לבב ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת כי תשא דף פו ע"ב ד"ה מדרש ילקוט ושמרו).
לכן נהגו בירושלים עיר הקודש שמי שמת ביום שישי בבוקר היו משהין את קבורתו עד חצות של יום השישי כיון שאז מתחילה כבר קדושת השבת ואין עונשין אותו בדין 'חיבוט הקבר' ('שלחן גבוה' לרבי יוסף מולכו חלק יורה דעה סימן שנז כפי שהעיד שראה בירושלים). ויש אומרים שלא מועיל להשהות את המת מבוקרו של יום שישי, אלא צריך שהוא ימות סמוך לשבת (עפ"י שו"ת הרדב"ז חלק ד תשובה אלף קעט). אך מי שמת החל משעה אחת קודם חצות יום של ערב שבת קודש הרי שבוודאי אינו סובל מחיבוט הקבר (עפ"י 'מגלה עמוקות' מהדורא בתרא פרשת כי תשא ב אות ח ד"ה ולפי שקדושת). ומכל מקום לא מועיל להלין את המת מיום אחר כגון יום רביעי או יום חמישי, על מנת לקוברו בערב שבת (עפ"י שו"ת הרדב"ז חלק ד תשובה אלף קעט). ומה טוב חלקו ומה נעים גורלו של אדם אשר זוכה שתהיה פטירתו וקבורתו בערב שבת אחר חצות ובארץ ישראל ('פלא יועץ' ערך קבורה ד"ה ומה טוב), שבזה הוא ניצול מדין חיבוט הקבר ('זרע שמשון' פרשת כי תשא דף פו ע"ב ד"ה מדרש ילקוט, 'פלא יועץ' ערך קבורה ד"ה ומה טוב).
על ידי סעודה רביעית במוצאי שבת ניצלים מדין חיבוט הקבר
יקפיד האדם לקיים בכל מוצאי שבת סעודה רביעית הנקראת סעודת 'מלווה מלכה' ('דבר בעתו' חלק סעודה רביעית עמ' סח ד"ה סעודה רביעית, 'סגולות ישראל' מערכת מ אות לג), והיא מצוה ('מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק א פרק כג ד"ה וכבר זכרנו בפרק. ראה שו"ע או"ח סימן ש) שמי שמקיימה ניצול מחיבוט הקבר ('מגלה עמוקות' מהדורא בתרא פרשת בחוקותי אופן כא ד"ה 'מה כתיב למעלה', 'דבר בעתו' חלק סעודה רביעית עמ' סח ד"ה סעודה רביעית, 'סגולות ישראל' מערכת מ אות לג), כי על ידי סעודה זו מתעוררת הזכות של דוד המלך שהוא רגל רביעי במרכבה העליונה, להינצל מחיבוט הקבר ('מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק א פרק כג ד"ה וכבר זכרנו בפרק, 'קהלת יעקב' ערך 'סע' ד"ה 'סעודת מלוה מלכה' בשם ספר כנפי יונה, 'ילקוט חדש' ערך שבת וראשי חדשים אות יג). לכן נכון להגיד בסעודה "דא היא סעוּדתא דדוד מלכא, ובזכותו ננצל מחיבוט הקבר", כלומר 'זו סעודת דוד המלך ובזכותו ננצל מחיבוט הקבר' ('פרי עץ חיים' לר' חיים ויטאל שער השבת פרק יז ד"ה ובכל אחד מג' סעודות, 'מחברת הקודש' לר' חיים ויטאל שער השבת דף לא ד"ה מצאתי כתוב סעודת ערבית). ויש משנים מעט מהנוסח ואומרים בלשון זו "דא היא סעוּדתא דדוד מלכא, ובזכותה ננצל מחיבוט הקבר" ('כנפי יונה' להרמ"ע מפאנו חלק ב סוף סימן ג).
והטעם שדווקא סעודה זו יכולה להציל מחיבוט הקבר, משום שיש איבר אחד באדם שלא נהנה מאף סעודה בכל ששת ימי השבוע למעט מאכילה של מוצאי שבת, והיא עצם ('דבר בעתו' חלק סעודה רביעית עמ' סח ד"ה סעודה רביעית) קטנה ('חסד לאברהם' מעין רביעי נהר נב) הנקראת בשם 'לוּז' ('דבר בעתו' חלק סעודה רביעית עמ' סח ד"ה סעודה רביעית) הנמצאת בסיום הגולגולת של האדם בחלק העורף, במקום בו מונח קשר התפילין של ראש ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל שופטים ד' ד"ה 'וזש"ה ויקרא למקום', 'עץ הדעת טוב' למהרח"ו זצ"ל פרשת ויצא ד"ה 'או יר' ואולם לוז', 'אור החמה' על זוהר נח סט ע"א בשם מהרח"ו עפ"י הזוהר, 'קהלת יעקב' ערך לו תיבת 'לוז' אות א) וכאשר אדם וחוה חטאו בערב שבת באכילת עץ הדעת אז אותו איבר לא נהנה כלל מהאכילה ('דבר בעתו' חלק סעודה רביעית עמ' סח ד"ה סעודה רביעית) כשאר עצמות גוף האדם שנהנו מהאכילה ('טור ברקת' לר' חיים הכהן תלמיד מהרח"ו הלכות שבת סימן ש אות א). לכן מדה כנגד מדה מי שמקיים סעודה רביעית בכל מוצאי שבת ומהנה ומענג את אותו האיבר שלא דבק בו זוהמא, הרי שבזכות זה לא יהיה לו במותו דין 'חיבוט הקבר' ('דבר בעתו' חלק סעודה רביעית עמ' סח ד"ה סעודה רביעית) (להרחבה על עצם הלוז ראה מאמרינו לפרשת האזינו – 'תחיית המתים'). אמן, כן יהי רצון.

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד