פרשת משפטים – חוּמרת עוון הלבנת פנים

התורה ציותה "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (שמות כב, כ – כא). עם ישראל הוזהרו בזה על אונאת הגרים כלומר על צערם, היות שבני ישראל הם שוֹרש הקדוּשה בני אברהם יצחק ויעקב חבל נחלתו יתברך ועלולים שלא להקפיד בזלזול אדם שאינו מהם ('אור החיים הקדוש' שמות כב, כ ד"ה ונראה לומר על פי). וכן הוזהרו על עִנּוּיָם וצערם של האלמנה והיתום לפי שהם תשושי כוח ודבר מצוי הוא (רש"י שמות כב, כא ד"ה כל אלמנה ויתום לא תענון) שהבריות מְקֵלִים להרע ולהצר להם ('רבינו בחיי' שמות כב, כ ד"ה וצרף אליו האלמנה והיתום), אך הוא הדין שהוזהרו בכל אדם (רש"י שמות כב, כא ד"ה כל אלמנה ויתום לא תענון).

ויש להתבונן, מהי חומרת עוון 'הלבנת פנים' אשר ישנם בני האדם שאינם נזהרים בה ומצערים את חבריהם ברבים?

אדם המלבין פני חברו ברבים פוגם בו בצלם אלקים שלו

חוֹמר איסור הלבנת פני חברו היא כפי גדוּלת הצלם והדמות שבה נברא האדם ('מאה קשיטה' להרמ"ע מפאנו סימן כט, ל), כי המבזה את חברו מבזה את "צֶלֶם אֱלֹקִים" שבו נעשה האדם כפי שנאמר "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו) ('ראש דוד' להחיד"א פרשת קדושים דף פב ד"ה 'או יראה במשז"ל' בשם 'ראשית חכמה', 'דברים אחדים' להחיד"א דרוש כח לשבת זכור דף קמז ע"א טור ב). וכאשר מלבין את פניו של חברו עובר גם על צווי "כִּי דְבַר ה' בָּזָה" (במדבר טו, לא) לפי שהאדם הוא "דְבַר" ה' כפי שנאמר בבריאת האדם "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כו – כז) ('זיקוקין דנורא ובעורין דאשא' על תנא דבי אליהו רבא פרק כח אות לא בביאור). לכן לא ינהג בזיון בחברו לפי שהוא בדמות יוצרו ומקפיד על בזיונו ('כלי יקר' שמות כא, א ד"ה ואלה המשפטים) ובוֹשתוֹ, ועוון בזיונו גדול ביותר ('לקוטי הלכות' לר' נתן חושן משפט ב' חובל בחברו ג אות ב).

בפניו של כל אחד מישראל יש 'צלם ודמות אלקים' ('זרע שמשון' על התורה לר' שמשון נחמני פרשת קרח דף קיח ע"א טור ב ד"ה פי"א דסנהדרין ויקם משה), לכן כאשר אדם מבזה את חברו הרי הוא מבזה גם את 'השכינה' העומדת עליו ('זרע שמשון' פרשת קרח דף קיח ע"א טור ב ד"ה פי"א דסנהדרין ויקם משה, 'פלא יועץ' ערך בזיון ד"ה אמרו רבותינו). וכן אם יחזור המבוּזה ויבזה את זה שביזה אותו הרי גם הוא מבזה את הצלם והדמות שיש לאדם כפי שעשה לו קודם לכן המבזה ('זרע שמשון' פרשת קרח דף קיח ע"א טור ב ד"ה פי"א דסנהדרין ויקם משה). ועוד שהקב"ה ישראל והתורה הם אחד, לכן כשפוגמים בכבוד ישראל פוגמים בכבודו של ה'. ומטעם זה ישראל נקראים כבודו של ה' יתברך כפי שנאמר "עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ" (תהלים סח, לה) כלומר גוֹדלו וגאוותו וכבוֹדוֹ של ה' יתברך הוא על ישראל ('ליקוטי הלכות' חושן משפט ב' חובל בחברו ג אות ב). לכן אין לבזות אף אדם בישראל כפי שנאמר "אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם" (פרקי אבות ד, ג) ('פלא יועץ' ערך בזיון ד"ה אמרו רבותינו).

עונש המלבין פני חברו חמור מאוד, כי הוא שופך את דמו כאשר נהיה בשׂרו מצבע אדוֹם לצבע לבן. וזה כוונת הפסוק "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו), כלומר שהקב"ה עשה את האדם שוֹנה מכל הבהמות על ידי צלם אלקים אשר על פניו ולולא צלם זה היה נמשל כבהמה. לכן כאשר אדם מלבין את פני חברו ומסתלק מפניו צבעו האדום ובא צבע לבן מחמת בושתו, אז נמצא כי נפגם "צֶלֶם אֱלֹקִים" שבאדם ('קנה חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר דרוש התשובה ד"ה אמנם במ"ש בגמ') שהרי צבעו האדום בא מצד האלקים כפי שנאמר "דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם" ('שיר השירים' ה, י) ('ילקוט דוד' על התורה פרשת נח על התיבות 'שופך דם'), וכעת על ידי הדברים שאמר עליו חברו השתנה 'צלם אלקים' שבו הוא נוצר, והלבין ('מדרש אליהו' למחבר שבט מוסר דרוש ח פרק ח ד"ה ועתה אתה קורא). ומחמת סילוק צלם זה המלבין את חברו מתחייב מיתה משמים ('ילקוט דוד' פרשת נח על התיבות 'שופך דם' בשם האלשיך הקדוש).

אין לאדם להלבין את חברו אפילו בדבר אמת ואפילו כדי להציל נפשות. וזה מה שאמרו רבותינו 'נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים' (ראה גמ' ברכות דף מג ע"ב). וכך עשתה תמר שלא ביישה את חמיה יהודה לגלות שהיא היתה הרה לו אף שעמדה להישרף אלא רק "שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה" (בראשית לח, כה) כדי שיהודה יגלה את הדבר מעצמו ('של"ה הקדוש' פרשות וישב מקץ ויגש אות סה ד"ה לאיש אשר אלה). וזה הטעם שיוסף הצדיק לא הודיע ליעקב אביו שהוא חי אף שעלה לגדולה במצרים, כי חס על כבוד האחים והעדיף שיישאר אביו בצערו מאשר לביישם ('אור החיים הקדוש' בראשית מה, כו ד"ה ונראה כי טעמו). וגם כאשר התוודע יוסף לאֶחָיו הוא ציוה "הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו" (בראשית מה, א) אף שהוא היה בסכנה גדולה שמא יהרגוהו האחים, אך אמר "מוטב שאהרג, ולא אבייש את אַחַי בפני הַמִּצְרִים ('מדרש תנחומא' ויגש אות ה) אם הלבין את פניהם ברבים" ('כד הקמח' לרבינו בחיי אות ה ערך הלבנה).

אדם המלבין פני חברו ברבים נחשב כאילו הוא שופך דמים

כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים (גמ' בבא מציעא דף נח ע"ב בשם רב נחמן בר יצחק, זוהר פרשת קדושים דף פה ע"א רעיא מהימנא ד"ה תא חזי מאן) ונכון אמת ויציב הוא ('זיקוקין דנורא ובעורין דאשא' על תנא דבי אליהו רבא פרק יח אות דש בביאור), כי אף שדמו של החבר נשאר בתוכו הרי זה נחשב כאילו שופכו לחוץ (פירוש 'ארץ ישראל' על ספר 'ארץ החיים' תהלים מזמור סב אות ת ד"ה 'ואמר עד אנה תהותתהו' בשם 'שפתי קדושים' פרשת נח). כי פעולת הרוצח היא לבלבל ולהפך הדם שבתוך האיברים שבגופו ולשופכו מחוץ לגוף, ובדומה לכך היא פעולת המלבין את חברו, שמבלבל ומהפך את הדם שבגופו ומעורר אותו לצאת החוצה אלא שאינו נשפך ממש כי אין לו מהיכן לצאת. לכן אמרו 'כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים' ולא שופך ממש, והיא מיתה קטנה וכעין חצי רציחה ('כד הקמח' לרבינו בחיי אות ה ערך הלבנה). ובשעה שהאדם מלבין פני חברו יוצא קול למעלה שמעורר את היסוד של העולם על האדם הזה, וצוֹוֵח בקול ואומר "אוֹי לאדם הזה ששפך דמו!" (ספר 'זכירה' לר' זכריה סימנר דף יז ע"א ד"ה וכן המלבין חבירו ברבים).

בכלל האיסור "לֹא תִרְצַח" (שמות כ, יג) נכלל גם איסור הלבנת פני חברו ברבים ('עיר מקלט' על טעמי המצוות פרשת יתרו אות לד) ועל כך נאמר "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹקִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי" (תהלים סב, יב), "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹקִים" – שלא לשפוך דם ממש, "שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי" – שגם המלבין פני חברו כאילו שופך דמים ('ארץ החיים' לר' אברהם חיים הכהן על תהלים סב, יב אות ב). כי הבושה שמבייש את חברו ברבים או מצערו בפני מי שהוא בוֹש ממנו הרי זה חשוב כאילו שופך דמים אף שרציחה זו לא ניכרת לעין ('יעלזו חסידים' לר' אליעזר פאפו על ספר חסידים אות נד ד"ה יש רציחה). ולכן כאשר היו מביישים את דוד המלך ואומרים לו "הַבָּא על אשת איש, מיתתו במה?" כשכוונתם לבייש אותו על לקיחת בת שבע מאוריה החיתי, אף שהיתה ראויה לדוד מששת ימי בראשית ורק אכלה פגה כלומר קודם זמנה, אז היה עונה להם דוד המלך "עַד אָנָה תְּהוֹתְתוּ עַל אִישׁ תְּרָצְּחוּ" (תהלים סב, ד), כלומר עד מתי תדברו על איש צדיק ו"תְּרָצְּחוּ" אותו בדבריכם המביישים ('ארץ החיים' על התהלים מזמור סב אות ת ד"ה ואמר עד אנה תהותתהו).

המונע כבוד מחבירו ומלבינו כאילו רצחו. ולרמוז על כך נסמכו הַדִּבְּרוֹת של כיבוד אב ואם לאיסור רציחה שנאמר "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַֽאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ: לֹא תִרְצַח" (שמות כ, יב – יג) ('סמוכים לעד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת יתרו דף ל ע"ב ד"ה לא תרצח סמך לא תרצח). וכל שכן אם האדם מבייש את חברו על ידי הכאה ממש ולא רק בדיבור, שבזה נוטל וגוזל בידיו את כבודו של חברו ואת נפשו המלובשת בכבוד ההוא, והוא בחינת יציאת נפש מאותו האבר שהכה בו וגדול עוונו מנשוֹא ('ליקוטי הלכות' לר' נתן בחלק חושן משפט ב' חובל בחברו ג אות ב). ודוד המלך היה מתפלל על זה שלא תבוא תקלה על ידו להלבין את פניהם של אותם אלו שהיה מלמדם דרך תשובה כפי שאמר "אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ: הַצִּילֵנִי מִדָּמִים אֱלֹקִים" (תהלים נא, טו), "הַצִּילֵנִי מִדָּמִים" – שלא אהיה שופך דמים על ידי הלבנת פניהם ('מדרש האיתמרי' למחבר 'שבט מוסר' דרוש ה' לתשובה ד"ה ונחזור לענין הפסוק) שכל המבייש את חברו כאילו שופך את דמו. ובזה ביקש דוד המלך שלא יהיה נשפך דמו של אדם אחר בבושה על ידו ('דבר בעתו' לר' ששון בן מרדכי שנדוך מבגדד בחלק ליום ראשון ד"ה אמר הצילני).

עבירה זו של הלבנת פנים יותר קשה מההריגה עצמה. כי ההורג את האדם ממית אותו מיד, אבל המלבין פני חברו ממיתו מעט מעט, שאותו האדם עומד ומתבייש וחוזר דמו בכל גופו ואינו מוצא מוֹשָׁב, ועולה דמו לַפָּנִים ומבעיר אותו וחוזר ויורד בתוך גופו ומתלבן פניו כמת ומתקרר גופו. ונמצא שדן אותו באש ובמים. ובכל עת שרואה החבר את האדם שבייש אותו, הוא חוזר ומתבייש ושוב נשפך דמו. באופן שההורג איש הוא בפעם אחת אבל המלבין את פני חברו הורגו הרבה פעמים ('מדרש אליהו' למחבר 'שבט מוסר' דרוש ח פרק ח ד"ה אשר עם זה יובן). לכן אמרו רבותינו "כל המלבין פני חֲבֵרוֹ ברבים כאילו שופך דמים" (ראה גמ' בבא מציעא דף נח ע"ב בשם רב נחמן בר יצחק), שבתחילה אמרו 'חֲבֵרוֹ' בלשון יחיד, ואחר כך אמרו 'דמים' בלשון רבים – כי המבייש את חֲבֵרוֹ שופך את דמו כמה פעמים, בכל פעם שהחבר זוכר את בוֹשתוֹ או שרואה את האדם שביישו. ונמצא שבאותו ביוּש דברים של חֲבֵרוֹ שפך כמה דמים ('בן יהוידע' לר' יוסף חיים מבגדד על גמ' בבא מציעא דף נח ע"ב ד"ה כל המלבין פני חבירו).

הרגיל להלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא

המלבין פני חברו ברבים יורד לגהינום ולא עולה (גמ' בבא מציעא דף נח ע"ב בשם רב נחמן בר יצחק, 'ראשית חכמה' לר' אליהו די וידאש שער הקדושה פרק יג ד"ה ובדברים שבין אדם), וזה מן הדין שתשלוט בו לגמרי אש הגהינום לפי חוֹמר עווֹנו (פירוש 'יד יהודה' על 'מאמר חקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ג' פרק ששה עשר ד"ה ואמנם). ואף שתפקיד הגהינום לשאוב את זוהמת החטאים והעוונות של האדם, הרי שלמלבין פני חברו ברבים זוהמת החטא היא כל כך גדולה עד שאין יכולת ביד הגהינום לשאוב אותה ממנו (עפ"י 'קנה חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר דרוש התשובה ד"ה ונחזור לעניינינו). ובניית בית המקדש השלישי תלויה בכך שֶׁיֵּלְכוּ עזי הפנים אל הגהינום כפי שאומרים בסמיכות "הוּא הָיָה אוֹמֵר עַז פָּנִים לַגֵּיהִנָּם וּבוֹש פָּנִים לְגַן עֵדֶן: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתִּבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתָךְ לַעֲשׂוֹת חֻקֵּי רְצוֹנָךְ וּלְעָבְדָךְ בְּלֵבָב שָׁלֵם" (בסוף סדר הקרבנות שבתפילת שחרית) כי בעבור מלביני הפנים שהם עזי הפנים במעשה קמצא ובר קמצא נחרב בית המקדש (ראה גמ' גיטין דף נה ע"ב –נו ע"א), לכן בנייתו מחדש תלויה בכך שיֹאבדו מלביני הפנים מתוך קהל ישראל ('מדרש אליהו' למחבר 'שבט מוסר' דרוש ח פרק ח ד"ה אשר עם זה יובן).

מי שמלבינים את פניו ברבים והוא שותק כי כוונתו לקבל את היסורים באהבה על אף שבידו להשיב ('שער החצר' סימן קץ ד"ה 'חמדת ישראל' בשם ספר חמדת ישראל), הרי הוא נוטל את חלק גן עדן של האדם שהלבין את פניו, ולא נשאר למלבין כלום לעצמו ('שער החצר' סימן קץ ד"ה 'חמדת ישראל' בשם ספר חמדת ישראל, 'רשפי אש' לר' אברהם שפירא אב"ד בגילב על התהלים מזמור סט ד"ה ולדעתי כשם שהעניו). ועל כך אמרו רבותינו "זכה צדיק נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן" (ראה גמ' חגיגה דף טו ע"א בשם ר' עקיבא). וכיון שירש שכר מצוותיו של אותו אדם שביזהו, לכן על אף שחסר לחבר שביזוהו איזה מצוות שלא עשה עדיין בעולם הזה הרי שהוא אינו צריך להתגלגל עוד בעבורן, כי נמצא שיש בידו את אותן המצוות אשר עברו אליו מהאדם שהלבין את פניו ('רשפי אש' על התהלים מזמור סט ד"ה 'והכתובים הבאים' בשם 'ערבי נחל'). וגם עוונותיו של החבר המתבייש עוברות אל האדם המבייש, ועל כך אמרו רבותינו "נתחייב רשע נטל חלקו וחלק חברו בגיהנם" (גמ' חגיגה דף טו ע"א בשם ר' עקיבא) ('רשפי אש' על התהלים מזמור סט ד"ה ולדעתי כשם שהעניו). ואילו המתבייש הציל את נפשו מדין גהינום שנגזר לו על עוונותיו ('שער החצר' סימן קץ ד"ה ושמעתי גם כן).

ועל כך אמר דוד המלך "אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי: נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר: חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי" (תהלים לט, ב – ד), "אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי" שלא להלבין את פני חברי בחטא הלשון. ואת זה אשמור שמירה יתירה משאר חטאי, כי על כל העבירות איני מאבד את חלקי בגן עדן אחרי קבלת העונש, אבל המלבין פני חברו אין בידו כלום מהתורה והמצוות שעשה כל ימיו כי הנעלב נוטלם. וכן להיפך "אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם" שכאשר אחד מלבין אותי לא אשיבנו דבר ואז אקח את חלקו בגן עדן. וגם "בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי" אשתוק לו "נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה" אף שאין לו הרבה מצוות כדי שעל ידם "הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב" בגן עדן, אך על כל פנים אני מרוויח כי "כְאֵבִי נֶעְכָּר" כלומר שיהיה הוא הרשע נעכר בחלקי בגהינום שלוקח אותו ממני. ואני שותק אף ש"חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי" ומקפיד הרבה על בזיוני ולא מחמת שהורגלתי בבזיונות. ויפה השתיקה כדי שאקח אני את חלקו של המלבין בגן עדן והוא ייקח את חלקי בגהינום ('שער החצר לר' דוד בן שמעון סימן קץ ד"ה ושמעתי גם כן).

והמחזיק במידה זו של הלבנת פנים ('כד הקמח' לרבינו בחיי אות ה ערך הלבנה) ברבים ('רשפי אש' על התהלים מזמור סט ד"ה ולפענ"ד זה הוא) אין לו חלק בעולם הבא ('כד הקמח' לרבינו בחיי אות ה ערך הלבנה) כי חושב שעוונו קל ואינו עושה תשובה ('מאמר חקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ג פרק ששה עשר ד"ה ואמנם) ואינו מפייס את חברו שפגע בכבודו ('לקוטי הלכות' לר' נתן חושן משפט ב' חובל בחברו ג אות ב), ועל כן הוא נטרד מן העולם הבא ('מאמר חקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ג פרק ששה עשר ד"ה ואמנם) שאין לו בו עוד חלק (גמ' סנהדרין דף צט ע"א בשם ר' אליעזר המודעי, 'תנא דבי אליהו' רבא פרק כח ד"ה אבל שנו חכמים במשנה, ספר 'זכירה' לר' זכריה סימנר דף יז ע"א ד"ה וכן המלבין חבירו ברבים) כי המתבייש כבר נטל ממנו את כל מצוותיו וחלקו שם, ולא נשאר למלבין עוד שום חלק בו ('רשפי אש' לר' אברהם שפירא על התהלים מזמור סט ד"ה ולפענ"ד זה הוא). לכן כאשר דואג האדומי ואחיתופל היו מביישים את דוד על עניין בת שבע ושואלים אותו ברבים "הבא על אשת איש האם יש לו חלק בעולם הבא?" הוא היה משיב להם שיש לו "אבל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק בעולם הבא!" ('תולדות יצחק' על התורה לר' יצחק מנעשכיז תהלים ט, טז ד"ה טבעו גוים. וראה משנה סנהדרין י, ב שדואג האדומי ואחיתופל הם מאלו שאמרו רבותינו כי אין להם חלק לעולם הבא).

עונש המלבין פני תלמידי חכמים הוא קשה ונורא מאוד

מי שמבזה תלמיד חכם בדברים אין רפואה למכתו (גמ' שבת דף קיט ע"ב בשם רב), נקרא אפיקורוס (גמ' סנהדרין צט ע"ב בשם רב ור' חנינא, 'שערי קדושה' לר' חיים ויטאל חלק ב שער ו ד"ה או בניו, 'זרע שמשון' לר' שמשון נחמני דף קכו ע"ב ד"ה ילקוט ע"פ איכה) וחייב נידוי ('פלא יועץ' לר' אליעזר פאפו אות ד ד"ה החולק על רבו). ועוד שהוא אינו קם בתחיית המתים ('שערי קדושה' לר' חיים ויטאל חלק ב שער ו ד"ה או בניו) ואין לו חלק לעולם הבא ('שערי קדושה' לר' חיים ויטאל חלק ב שער ו ד"ה או בניו, 'נפש החיים' לר' חיים מוולוזי'ן בחלק פרקים פרק ג ד"ה 'וכן הרבינו יונה' בשם 'שערי תשובה', ספר 'הליקוטים' לר' יחיאל היילפרין בחלק תורה אות קיח ד"ה 'איתא בתשובת משפטי שמואל' בשם 'משפטי שמואל') אלא יורד לבאר שחת ואינו עולה, כמו קֹרח שביזה את משה רבינו ותורתו ובסוף נבלע בארץ ('לב אריה' לר' אריה לייב האשקי פרשת ראה אות יא ד"ה ולפ"ז נראה לי). ובזה צריך להיזהר שלא ישתוק מי ששומע בזיון תלמיד חכם אפילו שלא בפני המבוזה, כי אם שותק הרי הוא בכלל המבזה ('יסוד יוסף' פרק לה דף לב ד"ה בכלל המבזה) ונקרא 'מחלל שבת', לפי שהתלמיד חכם מקוּדש כמו השבת לעסוק בתורה לתיקון חטא אדם הראשון ('דרך פקודיך' למהרצ"א מדינוב מצוות לא תעשה לב, ח המחשבה ה. והביא שם מעשה מהבעש"ט שפעם הראו לו משמים ש'חילל שבת' וחיפוש בעצמו ולא מצא בידו חטא בזה, עד שנזכר כי פעם שמע בזיון תלמיד חכם ושתק).

כל המלבין אדם מישראל פנקסו למעלה פתוח באותו היום (ספר 'זכירה' בחלק תשובה ור"ה וי"כ ד"ה והמלבין) ואותו הדיבור נכתב ונרשם שם בפנקס, ונחקק ונשמר עד שצריך האדם לסבול על זה דין הקשה. ואם ביזה תלמידי חכמים ('קב הישר' פרק פג ד"ה ומכל זה ילמד האדם) אוי לו ואוי לנפשו על שציער אותם ('קב הישר' פרק נד סוף ד"ה מאהבת התורה), ועונשו כפול ומכופל ('קב הישר' פרק פג ד"ה ומכל זה ילמד האדם), שיש מלאכים הנקראים 'שְׂרָפִים' והם ממונים להעניש ולייסר את האדם בעולם הזה ובעולם הבא אם בייש את מי לימד אותו אפילו מלה אחת בתורה ולא נהג בו כבוד ויקר (זוהר פרשת פקודי דף רמז ע"ב היכלות דקדושה ד"ה ואלין אינון דמדקדקי, 'קב הישר' פרק פג ד"ה ומכל זה ילמד האדם) כי באמת אדם חייב לנהוג כבוד בחברו אם למד ממנו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דיבור אחד ואפילו רק אות אחת (פרקי אבות ו, ג). וגם אם האדם הלבין את האחר בהלכה רק כדי שלא ילמדו ממנו – עתיד הוא להיות נידון על כך במדור שני שבגהינום ('זוהר חדש' מדרש רות דף צז ע"א ד"ה המדור השני).

לכן צריך להיזהר לא לפלפל ולהקשות על הרב בשעה שהוא דורש, כי לפעמים אין לו תירוץ ומתבייש, ונמצא המקשה בכלל 'מלבין פני חברו ברבים' שאין לו חלק לעולם הבא ('סגולות ישראל' לר' שבתי ליפשיץ מערכת ב סוף אות ה'). וכן האדם לא ישאל את חברו קושיות אם יודע שלא יידע להשיב עליהן, כדי שלא יבייש אותו ('קב הישר' לר' צבי הירש קאידנוור פרק נג ד"ה אם יודע בחברו). והיה מעשה בילד אחד בן תורה שהיה רגיל להרבות קושיות לרבו עד שהיה מבייש אותו והיתה נחלשת דעתו כי לא היה יודע להשיבו. וכיון שלא חס על כבוד רבו, לכן כאשר נפטר הילד הוא עלה למעלה והיו דנים אותו בדין קשה ולא נתנו לו להיכנס לישיבה של מעלה, עד שצעק אותו הילד והזדעזעו מקולו כל בני הישיבה למעלה והכניסהו לפני ראש הישיבה. וסיפר הילד שהיה בישיבה אחרת והלך לישיבה זו ובדרך אחזו אותו 'בעלי דינים'. והילד נשאר שם בישיבה במשך שבעה ימים ובכל אותם הימים היתה צורתו חסרה וסבל יסורים על שהוא נטרד ממקומו, ורק אחר כך העלו אותו למקומו בישיבה עליונה ('קב הישר' לר' צבי הירש קאידנוור פרק נג ד"ה חד ינוקא וד"ה ואמרו שם).

ועוד מעשה היה בחכם אחד שהיה מלא בדברי תורה ('זיקוקין דנורא ובעורין דאשא' לר' שמואל הידא על 'תנא דבי אליהו' בפתיחה על תנא דבי אליהו רבא ד"ה והשתא על פי הדברים). ופעם אחת, אחד מהחברים הלומדים היה מפרשׁ דברי תורה, וכשהגיע לאיזה דבר ידע החכם שהחבר ההוא ייכשל בזה כי לא יידע אותו. אז אמר החכם לשאר החברים לשתוק ולא לומר לו דבר, וכיון ששתקו החברים נכשל החבר בדבר ההוא והתבייש בו. וכאשר עלה החכם לשמים הענישו אותו בעונש קשה מחמת הבושה שגרם לחבר (זוהר פרשת שלח לך דף קסז ע"א ד"ה וכל דא), שהוא הגיע לפתח גן עדן ו'הכרובים' שעומדים שם תפסו בו ולא הניחו לו להיכנס. והיה לו שם צער, עד שצעק צעקות בפתח גן עדן ושמעו כל הצדיקים שם (זוהר פרשת שלח לך דף קסז ע"א ד"ה ולפום שעתא) והלכו להיכל המשיח כדי שיגזור עליו את דינו. ואכן משיח גזר את דינו שיהיה אותו החכם בחוץ במשך ארבעים יום, ולסוף ארבעים יום יצערו אותו בצער של גהינום במשך שעה וחצי (זוהר פרשת שלח לך דף קסז ע"א ד"ה רבי רבי). וכל זה כי אין הקב"ה רוצה לוותר על ביזוי תלמיד חכם ואפילו על מעט ביותר (זוהר פרשת שלח לך דף קסז ע"ב ד"ה וכל דא).

החכם שהלבין את פניו של החבר בעולם הזה נענש אחרי פטירתו להיות במשך ארבעים יום מחוץ לגן עדן משום שהוא שפך את דמו והרגו על ידי הבוּשה, ונמצא שעל ידי כן הוא הרג את הנפש של יצירת הולד שנוצר בארבעים יום – לכן עונשו היה במשך ארבעים יום. וכיון שהחכם חטא ב'שב ועל תעשה' כי שתק בעת שידע שהחבר יכשל אך לא הלבין פניו ב'קום ועשה' – לכן היה עונשו ב'שב ואל תעשה' בחוץ בלי צער של גהינום ובלי תענוג של גן עדן. אך כיון שגם חטא ב'קום ועשה' כאשר הורה לחבריו שישתקו – לכן נענש בסוף גם שעה וחצי בגהינום. כי בורא העולם היה יודע את האמת שמשך הצער והלבנת הפנים שהיה לאותו חבר שהתבייש בעולם הזה עד שהוסרה ממנו היה למשך שעה וחצי, לכן גזר על החכם מדה כנגד מדה שעה וחצי בגהינום ('אור החמה' על זוהר פרשת שלח לך דף קסז ע"א ד"ה 'שעתא ופלגא' ממהרח"ו). והוא היה בתוך המדור השני של הגהינום הנקרא 'שחת' ששם יש רק חושך ואין רחמים כלל ('זיקוקין דנורא ובעורין דאשא' בפתיחה על תנא דבי אליהו רבא ד"ה והשתא על פי הדברים).

יזהר האדם כל חייו לא להלבין פניו של אף אחד מעם ישראל

מן הראוי שהאדם יעשה משמרת למשמרת לבל ילבין לשום אחד בשום אופן ('שער החצר' לר' דוד בן שמעון סימן קץ ד"ה ושמעתי גם כן). לכן גם יזהר לא לדבר על מום מסוים בפני אדם שהוא בעל מום כזה, כדי שלא יתבייש בו ('ראשית חכמה' שער הקדושה פרק יא ד"ה ויזהר מאוד שלא לבייש), ובפרט בעת מריבה שנעשה היתר לרבים מעמי הארץ תכף לגלות את מומי חברו על פניו את אשר ישנו ואת אשר איננו, ומורה היתר לנפשו ('יעלזו חסידים' לר' אליעזר פאפו על ספר חסידים אות נד ד"ה יש רציחה). ועוד שומר נפשו ירחיק שלא לבייש שום אדם ('קב הישר' לר' צבי הירש קאידנוור סוף פרק נג ד"ה ואמרו שם עניני) ואפילו בדרך של שׂחוֹק אף על פי שיודע כי העומדים שם אינן מאמינים לדבריו מאחר שהוא מצחק, עם כל זה מאחר שמגיע מהן לחברו ליבון פנים אסור לאומרן ('מדרש אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר ספר 'שבט מוסר' דרוש ח' פרק ח ד"ה אשר עם זה יובן). וכל המלבין פני חברו מורה על רוע תכונתו ומזגו שבא לו מעזוּת פנים, שאינו חושש ומרגיש בשפיכות הדמים שמגיע לחברו ('מדרש אליהו' למחבר שבט מוסר דרוש ח' פרק ח ד"ה ועתה אתה קורא).

יזהר האדם לא לבייש ברבים אף נברא ('עיר מקלט' על טעמי המצוות פרשת קדושים סעיף רמא) וכאשר צריך להוכיח את חברו לא יעשה זאת בזעם ובהלבנת פנים אלא בנחת ובסתר ('יעלזו חסידים' לר' אליעזר פאפו על ספר חסידים סוף אות ה' ד"ה ומצוה שלא). ואם נכשל והלבין את פני חברו ברבים יבכה ויתחרט לפני ה', ויזדרז לפייס את החבר (עפ"י 'יסוד יוסף' פרק סא דף נא ד"ה דע לך כי הגיע, 'קב הישר' פרק נה ד"ה 'ויאמר ה' אל משה'), ולבקש ממנו מחילה ברבים ('עיר מקלט' על טעמי המצוות פרשת יתרו לד ד"ה ותיקון הלבנה) כשם שחטא לו ברבים, מדה כנגד מדה ממש ('ספר הליקוטים' להרמ"ד וואלי בחלק נושאים שונים בנושא 'ענין הבושה'. וראה 'ראשית חכמה' שער התשובה פרק ז ד"ה 'המלבין פני חברו' שכתב כי צריך ארבעים יום תענית וללקות כל יום. וב'עיר מקלט' פרשת יתרו אות לד ד"ה 'ותיקון הלבנה' כתב שצריך גם להתגלגל ערום בקוצים הנקראים 'חרולים'. והמשכיל יבין מזה כמה חמור הדבר). ויעמוד כל אדם על המשמר לשים לפיו מחסוֹם, כי לפעמים אדם מלבין את פני חברו שלא במתכוין ובלא דעת ו"שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כא, כג) ('אורות אלים' לר' אליעזר פאפו על מסכת כתובות דף סז ע"ב).

וכל אדם שמלבינים את פניו יידע שעיקר התשובה היא לידוֹם ולשתוֹק למחרף ולמבזה ('ליקוטי הלכות' יורה דעה שחיטה א, א), כי על ידי הבזיונות מתכפרים לאדם החטאים והעוונות ('ספר הליקוטים' להרמ"ד וואלי בחלק נושאים שונים בנושא 'ענין הבושה') בלי שיצטרך לסבול חולאים רעים המזיקים לו ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת עקב אות כח ד"ה והסיר ה' ממך כל חולי), שבאמת אין יסורים גדולים יותר מהבושה והביזוי ('באר מים חיים' פרשת ויצא אות כג ד"ה ותהר ותלד בן). ויהיה רגיל כל אחד לומר לעצמו "מה לי להתענות ולהסתגף בשׂקים ומלקוֹת המחלישים את כוחי בעבודת ה' או לקבל משמים יסורים של חולאים קשים ורעים על עוונותי? יותר טוב שאסתגף בבזיון בני אדם וחרפתם! ובזה לא יסור כוחי ולא אחלש, ולא יִמָּנַע ממני אכילתי ומלבושי ולא יִמָּנְעוּ חיי וחיי בניי במיתה!" ואז כשיבואו עליו העלבונות ישמח בהם, ואדרבא יחפוץ בהם ('תומר דבורה' להרמ"ק פרק שני ד"ה השלישי שיחשוב על עוונותיו תמיד). ויידע שכל מה שמקבלים בזיון ובושה בעולם הזה אזי נכבדים יותר בעולם העליון ('דבר בעתו' לר' ששון בן מרדכי שנדוך בחלק ליום השישי ד"ה ולא יחוש על כבודו).