פרשת תרומה – מעלת ארון הברית

ארון הברית היה חשוב יותר מכל כלי המשכן ('במדבר רבה' ד, יג) ומקוּדש יותר מכולם. לכן הוא נעשה הראשון מבין כל הכלים ('רבינו בחיי' דברים י, א ד"ה וכבר כתבתי), ועל ידו חל השפע האלקי על כל הכלים ('כלי יקר' שמות כה, כב ד"ה ונועדתי). וכך המשכן כולו נעשה בשביל ארון הברית שבתוכו ('מדרש תנחומא' ויקהל אות ז, 'רבינו בחיי' שמות כה פסוק ט) שהיה קדוש אף יותר מהמשכן עצמו, עד שהמשכן ביחס לארון היה כמו קליפה ביחס לפרי ('אהבת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ הפטרת שבת חנוכה בפרשת מקץ ד"ה ואין לך דבר בעולם).

ויש להבין, מדוע ארון הברית היה חשוב ונעלה יותר מכל כלי הקודש שהיו במשכן, עד שהיה נחשב לעיקר ותכלית בניית המשכן?

השכינה שרתה בתוך ארון הברית שהיה נישׂא בקדוּשה על ידי שבט לוי

ה' יתברך צמצם את שכינתו בתוך ארון הברית שנאמר "הִנֵּה אֲרוֹן הַבְּרִית אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ עֹבֵר לִפְנֵיכֶם בַּיַּרְדֵּן" (יהושע ג, יא) כאשר "אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ" זה הקב"ה שהיה שרוי בתוכו ('מדרש תנחומא' פרשת ויקהל ד"ה ויעש בצלאל). ולכן ארון הברית נקרא גם 'ארון העדוּת' לפי שהוא היה עדוּת על אותה השראת השכינה ('רבינו בחיי' שמות כה, י, 'חומת אנ"ך' להחיד"א פרשת פקודי אות ה). וכך כאשר היה ה' יתברך מדבר עם משה רבנו היה יוצא קול ה' מעל שני בדי הארון ומבין שני הכרובים שעל ארון העדות כפי שנאמר "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז, פט) (עפ"י 'מגלה עמוקות' פרשת תרומה ד"ה במדרש משל לבת מלך), ומשם גם היתה יוצאת בת-קול הנשמעת לאוזניהם של שאר הנביאים ('פירושי רבינו אליעזר מגרמיזא על התורה' פרשת יתרו ד"ה וכל העם רואים את הקולות).

בשעה שהיה מחנה ישראל נוסע היו שׂמים על הארון "עוֹר תַּחַשׁ" ומעליו פורשׂים בגד "כְּלִיל תְּכֵלֶת" שנאמר "וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִסּוּ בָהּ אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת: וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וּפָרְשׂוּ בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה וְשָׂמוּ בַּדָּיו" (במדבר ד, ה – ו). כיסוי זה של הארון מלמעלה בבגד בצבע התכלת שהוא 'כעצם השמים לטוהר' (הרמב"ן במדבר ד, ו) היה לכבוד ולתפארת ('מאמר צבאות ה'' להרמ"ע מפאנו סימן טז ד"ה ודע כי גוון), שצבע התכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד (גמ' סוטה דף יז ע"א). צבע התכלת גם היה מרחיק את 'המזיקים' מלהזיק באותו מקום ('מאמר צבאות ה'' להרמ"ע מפאנו סימן טז ד"ה ודע כי גוון) והסתיר את האורות הרוחניים שיצאו מהארון ('תפארת שלמה' לר' שלמה מראמדסק על המועדים לשבת חוהמ"ס סוף ד"ה ושבת קדשך) בכדי להגן על השפע מפני 'החיצונים' ('תפארת שלמה' על המועדים לשבועות ד"ה והגבלת את העם) (להרחבה על עניין צבע התכלת ראה מאמרינו לפרשת שלח לך – 'מצות הציצית').

בני קהת שהיו משבט לוי המקודש קדוּשה יתירה ומובחר מכל שבטי ישראל ('אשל אברהם' על טעמי המצוות מצוה קסח ד"ה טעם המצוה הוא), הם אלו שנשׂאו את ארון הקודש במדבר (רש"י במדבר ז, ט). וּפְעָמִים שהיו שוגגים ולא נושאים אותו בקדושה וטהרה (עפ"י 'אשל אברהם' על טעמי המצוות מצוה קסח ד"ה טעם המצוה הוא) ואש היתה מכלה בהם, וכך ('במדבר רבה' פרשה ה, א בשם ר' יוסי בן זמרא) היו מתים מעוֹצם קדושת הארון (רש"י בראשית כט, לד ד"ה 'על כן' עפ"י שפתי חכמים). לכן ה' הזהירם כפי שנאמר "אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם: וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ: וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ" (במדבר ד, יח - כ). "אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי" – קרא לקהתי "שֵׁבֶט" אף על פי שהיה מדובר רק במשפחה אחת מתוך שבט לוי, וזה בכדי להבטיח להם שעל אף שמשפחתם נפגעת מחמת קדוּשת הארון ('מאה קשיטה' להרמ"ע מפאנו תחילת סימן עו) עד שהם היו המעט מכולם ('אהבת יהונתן' הפטרת כי תצא ד"ה וכמו שהי' שבט קהת) עם זאת הם לא יתכלו לגמרי כפי ששבט לא מתכלה מישראל ('מאה קשׂיטה' להרמ"ע מפאנו תחילת סימן עו).

ארון הברית בארץ היה מכוון כנגד 'כסא הכבוד' שלמעלה

ארון הברית בארץ היה מכוון כנגד 'כסא הכבוד' שלמעלה ('סודי רזייא' לר' אליעזר מגרמייזא הלכות האמנה ד"ה דע כי הבורא, 'בעל הטורים' שמות לז, א ועיי"ש) וחביב כמותו שנאמר "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שמות טו, יז) "מָכוֹן" – מלשון 'מכוּון', משום שהארון במקדש היה 'מכוּון' כנגד כסא הכבוד ('מדרש תנחומא' פרשת ויקהל ז, 'במדבר רבה' ד אות יג. וראה קשר בין ארון הברית לכסא ה' שנאמר "וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם ה' לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית ה' וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד: בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא ה'" (ירמיה ג, פסוקים טז – יז) וב'מצודת דוד' שם). לכן כשם שב'כסא הכבוד' הצח והנורא למעלה יש מציאות רוחנית של 'חשמל' אשר ממנו שפע חיוֹת הקודש, כך מבין שני בדי הארון למטה היו יוצאים 'ניצוצות של אש'. וכשם שהחשמל והחיוֹת מקיפים את כסא הכבוד למעלה, כך הכהנים והלוים היו מקיפים את הארון למטה ('מצודת דוד' להרדב"ז על טעמי המצוות מצוה שיב).

בזמן שהיו ישראל במדבר, ארון הברית היה נמצא במרכז מחנה ישראל בין הדגלים של השבטים ('חזקוני' במדבר י, לג). ובעת המסע היו בני שבט לוי נושׂאים את הארון (סוטה דף לג ע"ב) על ידי מוטות על כתפיהם בדרך חיבה וכבוד, קדושה וטהרה ('אשל אברהם' על טעמי המצוות מצוה קסח ד"ה טעם המצוה הוא). ומשום שהשכינה שׁורה מתוך שמחה ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצווה קמז, 'עיר מקלט' על טעמי המצוות סעיף שעה) אז הלוים היו משוררים בקולם ('במדבר רבה' ו, י) ורוח הקודש היתה שׁורה עליהם ('שם משמואל' לר' שמואל בורשטיין מסוכטשוב פרשת קרח תרעג ד"ה 'ובמדרש רבה הקב"ה צווח'). ובשלשה מקומות החליפו הכהנים את הלוים שהיו נֹושְׂאִים את הארון – בעת חציית הירדן, בעת סיבוב חומת יריחו, ובעת החזרת הארון על ידי שלמה המלך לקודש הקודשים (גמ' סוטה דף לג ע"ב) (להרחבה על מעלת השמחה ראה מאמרינו לפרשת כי תבוא – 'עבודת ה' בשמחה').

כל הנסים שנעשו לעם ישראל על ידי ארון הברית היו בזכות 'השכינה' ששרתה בתוכו ('מדרש תנחומא' פרשת ויקהל אות ז), והיא זו שגרמה שלא היה לארון 'מידה' ו'מקום' בדרך הטבע בתוך קוֹדש הקוֹדשים (מהרש"א על גמ' בבא בתרא דף צט ע"א ד"ה מקום ארון אינו מן המדה, 'חומת אנ"ך' להחיד"א פרשת פקודי אות ה). שהרי כל אורכו של 'קוֹדש הקוֹדשים' בבית המקדש מקצה לקצה היה עשרים אמה (ראה משנה מסכת מדות פרק ד, ז), וארון הברית היה עומד באמצעו, בעוד שהמרווח משני צידי הארון עד לקיר היה עשר אמות לכל צד. ובזה נמצא שלא היה מקום לארון בקודש הקודשים והוא היה עומד שם בדרך נס (גמ' מגילה דף י ע"ב עפ"י רש"י שם).

ארון הברית נשׂא את נושאיו כפי שכסא הכבוד נשׂא את חיֹות הקוֹדש

כנגד ארבע חיות הקודש שנושׂאות את כסא הכבוד למעלה היו למטה ארבעה לוים שנשׂאו את הארון במדבר. וכשם שחיוֹת הקודש נראות כאילו הם נוֹשאות את כסא הכבוד אך למעשה הם נישׂאות, כך גם ארון הברית, היה נראה כאילו נושׂאים אותו אך למעשה היה נושׂא את נושׂאיו ('רבינו בחיי' שמות כה, י ד"ה ויש לך. ראה 'מאמר חקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ג פרק שני ד"ה כי אמנם). ומה שציווה ה' לשׂאת אותו בכתף (ראה במדבר ז, ט) היה רק לצורך מראית העין ('שפתי כהן על התורה' פרשת תרומה ד"ה ואמר לשאת). ה' אסר לפרק את בדי הארון ששימשו לנשׂיאת הארון, הן בעת נסיעה והן בעת חניית הארון באוהל מועד כפי שנאמר "וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם: בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ" (שמות כה, יד – טו). והסיבה לכך, משום שה' רצה להורות שכשם שבדי הארון מחוברים כשהארון בתוך אוהל מועד אף שוודאי אין צורך בכך, כך גם בדי הארון מחוברים כאשר 'נושׂאים' את הארון מחוץ לאוהל מועד, אף שאין צורך בכך כי הארון נושׂא את עצמו ('משך חכמה' על התורה פרשת תרומה ד"ה וע"ד).

ומטעם זה על הטבעות שבאמצעותן נשׂאו את הארון נאמר "וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית" (שמות כה, יב), שנקרא "פַּעֲמֹתָיו" ולא 'פאוֹת' כמו בשולחן וגם לא ארבע קצוות כמו במזבח, אלא ארבע פעמותיו כי הוא מלשון פסיעות (ראה גמ' חגיגה דף ג ע"א) כפי שנאמר "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב" (שיר השירים ז, ב) (ראה גמ' חגיגה דף ג ע"א) ללמד שהארון היה פוסע והולך ולא הנושׂאים הוליכוהו ('שפתי כהן על התורה' פרשת תרומה ד"ה ויצקת לו). וזה מה שנאמר "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י, לה – לו), כלומר "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן" ולא "וַיְהִי בִּנְסֹעַ נוֹשְׂאֵי הָאָרֹן" לפי שהארון היה מסיע את עצמו. ומה שנכתב בכמה מקומות כי יש 'נושׂאים' לארון, דבר זה היה רק למראית העין ('פירושי רבי אליעזר מגרמיזא' על התורה פרשת נשא הוספות ד"ה ויהי בנסע הארון).

טבעות הארון היו נמצאות בַּזָוִיֹּות התחתונות סמוך לתחתית הארון, בכדי שכאשר 'יישׂאו' אותו הוא יהיה רם ונישא וגבוה למעלה ('רבינו בחיי' על התורה שמות כה, יב). נשיאת הארון היתה באופן בו ראשי הנוֹשאים היה כלפי הארון ואחוריהם לחוץ ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה שיב, 'צרור המור' פרשת נשא ד"ה וכן היו הולכים), וכשם שהחיות הנושׂאות את כסא הכבוד מכסות את פניהם, כך בני האדם הנושאים את הארון היו מסיטים את פניהם לחוץ בכדי שלא להסתכל עליו ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה שיב) וזה על אף שהיו מכסים את הארון כדי שלא יכשלו בראייתו שנאמר "בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִסּוּ בָהּ אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת: וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וּפָרְשׂוּ בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה וְשָׂמוּ בַּדָּיו" (במדבר ד, ה – ו) ('ברית שלום' לר' פינחס בן פילטא פרשת במדבר דף פז ע"א טור א ד"ה וידבר ה' אל משה). ובשביל כבוד הארון היו בני קהת נושאי הארון הולכים יחפים, כעניין שנאמר במשה רבינו "וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַֽׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא" (שמות ג, ה) ('צרור המור' לר' אברהם סבע חמיו של ר' יוסף קארו פרשת נשא ד"ה ובני קהת).

כאשר הגיעו עם ישראל לנהר הירדן, הכהנים נושׂאי ארון הברית הורידו את רגליהם למים ואז נבקע הנהר ונעצר בצד העליון של ירידת הנהר, וכל עם ישראל חצו את הנהר ונכנסו לארץ ישראל. ולאחר שהרימו הכהנים את רגליהם חזרו המים והציפו את הנהר, והכהנים נושאי הארון נשארו בְּעֵבֶר הירדן המזרחי (גמ' סוטה דף לה ע"א). ואז כפי דרכו של הארון לפרוח באויר ('ברית שלום' פרשת נשא דף צא ע"א טור ב ד"ה 'ע"פ הדברים האלה' בהגה) היה נס ועברו הכהנים עם ארון ברית ה' מעל המים, והתפרסם לעיני כל סגולת הארון שהוא נושׂא את נושאיו ('בן יהוידע' על גמ' סוטה דף לה ע"א ד"ה נשא הארון את נושאיו). וזה מה שנאמר בפסוק "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּם כָּל הָעָם לַעֲבוֹר וַיַּעֲבֹר אֲרוֹן ה' וְהַכֹּהֲנִים לִפְנֵי הָעָם" (יהושע ד, יא), "וַיַּעֲבֹר" – לשון יחיד כנגד הארון, לפי שלא עברו הכהנים ברגלם את הירדן אלא הארון עבר והם היו נאחזים בו (ראה רש"י יהושע ד, יא וכן ראה מלבי"ם יהושע ד, יא). 

ארון הברית נשבה על ידי פלשתים ושאול המלך השיב את הלוחות שהיו בו

ארון הברית היה מכלה באויבים כפי שנאמר עליו "יָקוּם אֱלֹקִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו" (תהלים סח, ב) ('ארץ החיים' לר' אברהם חיים הכהן על התהלים מזמור סח, ב). לכן כאשר נלחמו הפלשתים בעם ישראל והצליחו לנגוף בהם ולהפיל ארבעת אלפים איש, החליטו ישראל להביא את ארון ברית ה' מהעיר שׁילה לשדה המלחמה בכדי שיגן עליהם ויושיעם מכף אויביהם. ואכן כך הם עשו והביאו את חפני ופנחס הכהנים בניו של עלי הכהן ביחד עם הארון. אך ה' העניש את ישראל על הוצאת הארון לשדה המלחמה, לפי שלא היו ראויים מחמת חילול ה' באותה העת על ידי פסל מיכה ומעשיהם הלא טובים של חפני ופנחס – ועל כן ארון הברית נשבה בידי הפלשתים (ראה שמואל א' פרק ד).

כאשר הגיע ארון הברית לידי הפלשתים, גָּלְיָת הרשע פתח את הארון והוציא ממנו את הלוחות השלמים שהיו בו. שאול שראה זאת רץ לתוך המערכה וחטף מידי גָּלְיָת את הלוחות, ואז כיסה אותם בכסוּת נקיה וצנועה והביאם על שׁכמוֹ לשׁילה ('מאמר הנפש' להרמ"ע מפאנו חלק ו פרק ה). לכן לפני ירידת הארון למלחמה הוא היה נקרא "אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹקִים" כי היו בו את הלוחות הנקראות "בְּרִית הָאֱלֹקִים" כפי שנאמר "וַיִּשְׁלַח הָעָם שִׁלֹה וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי עִם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים חָפְנִי וּפִינְחָס" (שמואל א' ד, ד). אך לאחר המלחמה כאשר הארון היה בידי הפלשתים, הוא נקרא רק בשם "אֲרוֹן אֱלֹקִים" כי כבר לא היו בו את הלוחות וכפי שנאמר "וַאֲרוֹן אֱלֹקִים נִלְקָח וּשְׁנֵי בְנֵי עֵלִי מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס" (שמואל א' ד, יא) ('כלי יקר' שמואל א' ד, יא ד"ה וארון אלקים נלקח).

נשׂיאת הלוחות על ידי שׁאוּל לשׁילה היתה רק למראית עין, כי למעשה הכתב שבלוחות הציל את עצמו והוא אף נשׂא את שאוּל ('מאמר הנפש' להרמ"ע מפאנו חלק ו פרק ה) וזה מה שנאמר "וַיָּרָץ אִישׁ בִּנְיָמִן מֵהַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא וּמַדָּיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ" (שמואל א' ד, יב) "אִישׁ בִּנְיָמִן" – זהו שאוּל (רש"י שמואל א' ג פסוק יב, 'מאמר הנפש' להרמ"ע מפאנו חלק ו פרק ה) שאמר לעלי "אָנֹכִי הַבָּא מִן הַמַּעֲרָכָה וַאֲנִי מִן הַמַּעֲרָכָה נַסְתִּי הַיּוֹם וַיֹּאמֶר מֶה הָיָה הַדָּבָר בְּנִי: וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר וַיֹּאמֶר נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם וְגַם שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס וַאֲרוֹן הָאֱלֹקִים נִלְקָחָה" (שמואל א' ד, יב – יז), "אָנֹכִי הַבָּא מִן הַמַּעֲרָכָה" – כוונת שאוּל כי הכתב "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים ה, ו) אשר חרוּת על הלוחות, הוא "בָּא מִן הַמַּעֲרָכָה" לפי שהציל את עצמו ונשׂא את נושׂאיו. וגם "אֲנִי" שאוּל "מִן הַמַּעֲרָכָה נַסְתִּי הַיּוֹם" וזכיתי להינצל ('מאמר הנפש' להרמ"ע מפאנו חלק ו פרק ה).

ולפי זה מובן יותר הנס שאמרו רבותינו כי שאול הלך מאה ושמונים מִיל ביום אחד. שהרי הוא היה במערכת המלחמה ונס משם אל העיר שׁילה, וכששמע שֶׁנִּשְׁבּוּ הלוּחוֹת חזר אל המערכה חטף את הלוחות מידי גלית ושוב הלך אל שִׁילֹה. והמרחק לכל כיון היה 'ששים מִיל', כך שבסך הכל הלך מאה ושמונים מִיל ביום אחד (ראה 'כלי יקר' שמואל א' ד, יב ד"ה 'וירץ איש בנימן' בשיטת חכמים). ובשכר הצלת הלוחות זכה שאוּל למלוכה על כל ישראל, וכן זכה לכינוי "הַמְבַשֵּׂר" שנאמר "וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר" (שמואל א' ד, יז) ('מאמר הנפש' להרמ"ע מפאנו חלק ו פרק ה) על שבא לבשר בשורה טובה על הצלת הלוחות מידי הפלשתים ('כלי יקר' שמואל א' ד, יב ד"ה וירץ איש בנימן) (להרחבה על מעלת הכתב בלוחות שנשא את נושאיו ראה מאמריו לפרשת יתרו – 'מעשה עשיית לוחות הברית').

ארון הברית חזר לישראל על גבי פרות שהלכו בדרך ניסית 

הארון היה בידי הפלשתים במשך שבעה חודשים (שמואל א' ו, א) ולא כלל את לוחות הברית שנשארו אצל ישראל לאחר שחטפם שאול (עפ"י 'תורת חיים' לר' חיים הכהן מארם צובא תלמיד מהרח"ו פרשת שמיני דף רמה ע"ב טור א ד"ה אמנם הענין יובן). לאחר מכן הוחזר הארון על ידי הפלשתים על גבי עגלה המחוברת לשתי פרות. והיה שם נס, שאף על פי ששתי הפרות לא נשׂאו עוֹל מעולם כך שלא היו רגילות בנשיאת משׂאוֹת, וגם בניהן נשארו מאחוריהן, אף על פי כן הן הלכו ישירות אל בני ישראל שנאמר "וַיַּעֲשׂוּ הָאֲנָשִׁים כֵּן וַיִּקְחוּ שְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת וַיַּאַסְרוּם בָּעֲגָלָה וְאֶת בְּנֵיהֶם כָּלוּ בַבָּיִת" (שמואל א' ו, י) ('מצודת דוד' שמואל א' ו, יב, 'מצודת ציון' שמואל א' ו, יב) וכן שנאמר "וַיִשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ וְלֹא סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם עַד גְּבוּל בֵּית שָׁמֶשׁ" (שמואל א' ו, יב).

וכשם שהלוים אשר נשׂאו את הארון היו משוררים לה' יתברך וקיבלו רוח הקודש, כך גם הפרות על ידי שנשׂאו את ארון ה' התעורר ניצוץ הקדוּשה שבהן (עפ"י 'ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת כי תישא תחילת ד"ה דע כי הבהמות) וזה עורר בהן דעת לשיר כדוגמת האופנים וחיות הקוֹדש שאומרים שירה ('כתם פז' על זוהר חיי שרה דף קכג תחילת ע"א ד"ה ורזא עילאה). והיתה שירתן בלשון הקוֹדש (הריטב"א על מסכת עבודה זרה דף כד ע"ב) שאמרו את המזמור "שִׁירוּ לה' שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ" (תהלים צח, א), "כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה" – לפי שהיה זה נס ופלא שפרוֹת שלא הורגלו במלאכה נשׂאו את העגלה ולא שבו מאחריהן אל בניהן ('כתם פז' על זוהר פרשת חיי שרה דף קכג תחילת ע"א), ועוד היה פלא על כך שגם כעת הארון נשׂא את נושאיו ('ארץ החיים' לר' אברהם חיים הכהן על התהלים מזמור קלא, א ועיי"ש).

יש אומרים שהפרות אמרו גם את 'שירת הים' שנאמרה בזמן משה רבינו ובני ישראל, ועוד פסוקי הודאה ושבח לה' כפי שנרמז בפסוק "וַיִשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ וְלֹא סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול" (שמואל א' ו, יב), שנאמר לשון "וַיִשַּׁרְנָה" על שהיו שׁרוֹת שירה (גמ' עבודה זרה דף כד ע"ב). וברגע שישראל לקחו את ארון הברית מהפרות הן חזרו לטבען והיו גוֹעוֹת כשאר פרוֹת שבעולם ולא אמרו יותר שירה (זוהר פרשת חיי שרה דף קכג ע"ב ד"ה הכא אית). נסיעת הפרות היתה בעוד פניהן אל ארון הברית כשם שנהגו האנשים שהיו נושׂאים את הארון בישראל, ואף על פי כן היו מנהיגות הפרות את הארון בדרך ישרה לבית שמש ('מדרש תנחומא' פרשת ויקהל אות ז, גמ' עבודה זרה דף כד ע"ב).

שבעים האנשים שנפלו בבית שמש היו גלגול נשמתם של 'אצילי בני ישראל'

כאשר תושבי בית שמש ראו את הארון הם שמחו מאוד, אך נהגו בו קלות ראש ולא הסתכלו בו באימה ודרך כבוד כפי שהיה ראוי ונהוג (רש"י בשמואל א ו, יג). לכן ה' הכה בהם שבעים אנשים שהיו חשובים כמו חמישים אלף איש שנאמר "וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה' וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם כִּי הִכָּה ה' בָּעָם מַכָּה גְדוֹלָה" (שמואל א' ו, יט) (רש"י שמואל א' ו, יט). כאשר ראו אנשי בית שמש מה שקרה עם הארון הם ביקשו מאנשי קרית יערים שייקחו אותו מהם שנאמר "וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ מִי יוּכַל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' הָאֱלֹקִים הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה וְאֶל מִי יַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ: וַיִּשְׁלְחוּ מַלְאָכִים אֶל יוֹשְׁבֵי קִרְיַת יְעָרִים לֵאמֹר הֵשִׁבוּ פְלִשְׁתִּים אֶת אֲרוֹן ה' רְדוּ הַעֲלוּ אֹתוֹ אֲלֵיכֶם: וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה' וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל בֵּית אֲבִינָדָב בַּגִּבְעָה וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ קִדְּשׁוּ לִשְׁמֹר אֶת אֲרוֹן ה'" (שמואל א' פרק ו, כ – פרק ז, א).

אותם שבעים איש שנפלו בבית שמש הם אותם "אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" שחזו את האלוקים ואכלו ושתו בזמן משה רבינו, כפי שנאמר אז "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שמות כד, ט - יא). שבאותה העת הם לא נענשו כפי שנאמר "וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ" כדי לא לערבב את שמחת התורה, ואילו עכשיו ההסתכלות החדשה בארון הברית הזכירה את הישנה, ונתגלגל עליהם הכל ונענשו על זה ועל זה ('הרמ"ד וואלי' על שמואל א' פרק ו ד"ה ויך באנשי בית שמש). וכשם שראו שבעים הזקנים בזמן משה רבינו את "לִבְנַת הַסַּפִּיר" שהוא כסא הכבוד (ראה גמ' סוטה דף יז סוף ע"א), כן עתה שוב ראו אותם שבעים אנשים את הבחינה שהיא דוגמא של כסא הכבוד בעולם הזה – הוא 'ארון הברית' אשר בו היתה השראת שכינה, אך הפעם גם נענשו.

בשעה שדוד המלך הוליך את ארון האלוקים מבית אבינדב הרגישו ישראל ב"נִפְלָאוֹת" הארון שהיה נושא את נושאיו. ועל כך אמר דוד המלך "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד ה' לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי" (תהלים קלא, א( כלומר שלא התגאתי גם בשעה שהיו "נִפְלָאוֹת" עם ארון הברית ('ארץ החיים' על התהלים מזמור קלא, א). ובאותה העת שהוליכו את הארון, הבקר שמט את הארון מעליו ועוּזָא שהיה מבני אבינדב חשב כי הארון נופל ונגע בו על מנת להחזיקו, ומיד הכהו ה' שנאמר "וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹקִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר: וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹקִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹקִים" (שמואל ב' ו, ו - ז). עוזא שכח שהארון נושׂא את נושׂאיו כפי שהיה לאותם אלו ש"נשׂאוּ" אותו בכתף בזמן ההליכה במדבר ובעת חציית נהר הירדן. ואף כעת שלא נישׂא בכתף עם זאת הוא היה תלוי באוויר בזמן הליכת הפרות ('מדרש תנחומא' פרשת פנחס ד"ה ויקרב משה).

דוד המלך והזקנים העלו את ארון האלקים מבית אבינדב על גבי עגלה שנאמר "וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹקִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה" (שמואל ב' ו, ג) וזה על אף שישראל הצטווּ לשׂאת את הארון על הכתף שנאמר "וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" (במדבר ז, ט) (רש"י שמואל ב' ו, ג) ('תורת חכם' לר' חיים הכהן תלמיד מהרח"ו דף רמה ע"ב טור א ד"ה עי"ל כאשר), משום שדוד המלך חשב כי הציווי הוא רק כאשר הלוחות בתוך הארון, ואך לא כעת כשהארון היה בלי הלוחות שהרי כבר חטפם שאול ('תורת חכם' דף רמה ע"ב טור א ד"ה וירכיבהו). לכן בתחילה אכן הוליכו את הארון מבית אבינדב על הכתף שנאמר "וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה" (שמואל ב' ו, ג) כי רצו לנהוג בו כבוד כפי שהיה בשעה שהלוחות היו בתוכו, אך לאחר מכן הניחו אותו על עגלה חדשה ('תורת חכם' דף רמה ע"ב טור ב ד"ה וירכיבהו את). לכן כאשר עוזא נפל ומת נאמר "וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה" (שמואל ב' ו, ח) כי דוד חשב שהותר להם לשׂאת את הארון על עגלה ('תורת חכם' דף רמו ע"א טור א ד"ה ויחר לדוד). אך טעה כי ארון הברית היה צריך להינשא בכתף (רש"י שמואל ב' ו, ג).

ארון ברית ה' נכנס דרך דלתות בית המקדש בזכותו של דוד המלך

בשעה שהוכנס הארון אל האהל שהכין לו דוד המלך ראו כל ישראל שהוא בא מאליו ונושא את נושאיו שנאמר "וְהָיָה אֲרוֹן ה' בָּא עִיר דָּוִד" (שמואל ב' ו, טז) ('גבול בנימין' חלק א' דרוש כז הפטרת שמיני דף נב טור ב). ודוד ידע כי בימי שלמה יבנה בית המקדש ויכנס הארון למקומו הקבוע, לכן חיבר את מזמור כ"ד בתהלים כדי שיאמרוהו ביום הכנסת הארון לקודש הקודשים שנאמר "לְדָוִד מִזְמוֹר לה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ: כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ: מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ: נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה: יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה' וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ: זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד: מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד: מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ה' צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה" (תהלים כד, א - י) ('מלבי"ם' בביאור הענין תהלים כד, א) ומזמור זה חיבר דוד המלך על ידי רוח הקודש ששרתה עליו (עפ"י גמ' פסחים דף קיז ע"א).

ובעת שרצה שלמה המלך להכניס את ארון הברית לקודש הקודשים, נדבקו שערי בית המקדש זה לזה ולא היה יכול הארון להיכנס ('במדבר רבה' יד, ג), ושלמה המלך התבייש והחליט להביא לשם את הארון שנקבר בו דוד אביו. ואז אמר שלמה המלך "בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ" (תהלים קלב, י) ('מדרש תנחומא' פרשת וארא אות ז, 'שמות רבה' ח, א) ומיד קם דוד המלך לתחייה ('קהלת רבה' ד, א אות ג, 'שמות רבה' ח, א) והיה שלמה המלך אומר לה' שיעשה בזכות זה שקם שנאמר "ה' אֱלֹקִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶיךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ" (דברי הימים ב, ו, מב) ('שמות רבה' ח, א) כי דוד היה שם עם ארונו וחי שם ('חומת אנך' להחיד"א על דברי הימים ב' פרק ו, מב). ואז היה יכול ארון הברית להיכנס בשער ההיכל ('במדבר רבה' יד, ג). ומיד אחרי שסיים שלמה המלך להתפלל ירדה אש מן השמים ואכלה את העוֹלה והזבחים, לסימן שהתרצה הדבר בזכות דוד אביו ('במדבר רבה' יד, ג, 'שמות רבה' ח, א).

דוד המלך ביקש ברוח הקודש עוד בחייו כי ה' יזכור את כל הטרחה אשר טרח וכך יוכל הארון להיכנס להיכל שנאמר "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב: אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב" (תהלים קלב א – ה) ('חומת אנך' להחיד"א על הכתובים בתהלים קלב, א). ודוד המלך הוסיף להתפלל על כך ואמר "קוּמָה ה' לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ" (תהלים קלב, ח), "קוּמָה ה' לִמְנוּחָתֶךָ" – הוא בית המקדש הנקרא "מְּנוּחָה" שנאמר "כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה" (דברים יב, ט). "אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ" – שביקש כי יכנס הארון אל בית המקדש ('תפארת שלמה' על המועדים במבוא לשער ד"ה במס' שבת דף ל). ואכן דוד המלך נענה ובזכותו נכנס הארון בחיי בנו שלמה ('חומת אנך' להחיד"א על הכתובים בתהלים קלב, א).

דוד המלך ראה ברוח הקודש כי עתידים שערי המקדש להידבק זה בזה ורק אחרי שיזכיר שלמה את זכותו יפתחו השערים ויכנס הארון לקודש הקודשים. ומחמת כן אמר שירה כאילו הוא בעצמו בנה את המקדש שנאמר "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד: אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי" (תהלים ל, א – ב), "דִלִּיתָנִי" – הוא מלשון דלתות על שהן עתידות להיפתח ('ארץ החיים' על התהלים ל, א). ואחרי שהכניס שלמה המלך את הארון לתוך קודש הקודשים, היתה יכולה גם נשמת דוד המלך להיכנס במחיצתה העליונה ולהיות 'מרכבה לשכינה' עם האבות הקדושים ('מאה קשיטה' להרמ"ע מפאנו סימן ע' עמ' לז, הרמ"ד וואלי מלכים א' ח ד"ה על כל הטובה אשר עשה) ובזה הושלם עניינו של דוד המלך ונתגלה כבודו וחשיבותו לעיני כל (הרמ"ד וואלי מלכים א' ח ד"ה על כל הטובה).

יאשיהו גנז את ארון הברית במחבוא שבנה שלמה המלך תחת המקדש

שלמה המלך ברוב חכמתו וקדושתו ידע כי עתיד בית המקדש להיחרב וישראל ייגלו, ובשביל שלא ייפול ארון הברית בידי זרים הוא חפר (עפ"י הרמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ד הלכה א) בדרך מפותלת (עפ"י 'זכותיא דאברהם' לר' אברהם פאלאג'י תחילת דרוש ז' להספד דף סא ע"א טור ב ד"ה יגדל המספד) מחבוא עמוק ונסתר בעת שבנה את בית המקדש, על מנת שיטמינו שם את הארון כשיגיע העת שייחרב בית המקדש (עפ"י הרמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ד הלכה א). ואכן כאשר יאשיהו מלך יהודה קיבל מהנביאים בימיו כי עתיד להיחרב הבית על ידי נבוכדנצר וממילא כל הכלים של המקדש ייגלו לבבל – הוא החליט לחוּס על כבוד הארון ולגנזוֹ, לפי שידע כי גדולה מעלת הארון יותר משאר כלי הקודש ושהוא מקוּדש ומעולה יותר מכל הכלים, שהוא דוגמא לכסא הכבוד ומעוֹן לשכינה ('רבינו בחיי' דברים י, א).

יאשיהו המלך הבין מתי הגיע העת הראוי לגנוז את הארון לפי בדי הארון. משום שבימי שלמה המלך בעת שהכניסו את ארון האלוקים לתוך קודש הקודשים התארכו 'הבדים' שהם המקלות בצדי ארון הברית, והיו נראים כמין שני דדים מבעד לפרוכת שהבדילה בין הקודש לקודש הקודשים שנאמר "וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה" (מלכים א' ח, ח), וכפי שכינה אותם שלמה המלך בשיר השירים "שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תָּאֳמֵי צְבִיָּה" (שיר השירים ז, ד), ועתה בזמן יאשיהו חזרו הבדים לגודלם המקורי כפי שהיו בזמן המסעות של משה רבינו. לכן יאשיהו הבין שהארון מתכונן שוב ל'מסע נוסף' כלומר לגלוּת, והחליט שהגיע העת לטמון את הארון במקום גניזתו המיועד לו ('רבינו בחיי' דברים י, א), על מנת שלא ישלטו בו האויבים ויוליכו אותו בשבי ('זכותיא דאברהם' לר' אברהם פאלאג'י תחילת דרוש ז' להספד דף סא ע"א טור ב ד"ה יגדל המספד).

סוד המקום בו צריך היה לטמון את הארון עבר מפֶּה לפֶּה בין חסידי כהונה ולויה דור אחר דור, עד ימיו של יאשיהו המלך ('תוספות הרא"ש' הוריות דף יב ע"א), שאז הוא ציוה את הלוים לגנוז את הארון באותו המקום (רש"י ומצודת דוד על מלכים ב' פרק לה, ג, 'תוספות הרא"ש' הוריות דף יב ע"א). וזה מה שאמר להם יאשיהו המלך "וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם הַמְּבִינִים לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לה' תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף עַתָּה עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים ב' לה, ג) כלומר שציוה את הלוים אשר ידעו את מקום הטמנתו של הארון, לטמון אותו שם ('תוספות הרא"ש' הוריות דף יב ע"א, רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ד הלכה א) וממילא לא לשׂאת אותו יותר בכתף כפי שאמר "אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף"  (דברי הימים ב' לה, ג). ושם נשאר הארון טמון כל ימי בית המקדש השני, ועתיד להתגלות בבית המקדש השלישי ('גבול בנימין' חלק ב דרוש לא דף קפז ע"ב ד"ה והכל).

יאשיהו המלך טמן את הארון באותן המערות שתחת בית המקדש אשר הכין שלמה המלך (ראה שמואל א' ו, ח – יא) ('תלמוד ירושלמי' שקלים דף טז ע"א). ומאז נחתמה הנבואה ולא היה עוד נביא בישראל, לפי שכוח הנבואה היה בא מכוח הימצאות הארון והכרובים שעליו ('האברבנאל' שמות פרק כה ד"ה ואשר אאמינהו, 'עבודת הקודש' לר' מאיר בן גבאי חלק ד פרק כד ד"ה ולזה כשחרב) (להרחבה על הנבואה שהיתה בכוח הכרובים ראה מאמרינו לפרשת ויקהל פקודי – 'הכרובים שבמקדש'). ואף שנבנה אחר כך בית המקדש השני, היה חסר בו את ארון הברית שנגנז, ועמו חסרה גם השראת השכינה (ראה גמ' יומא דף כא ע"ב) משום שהארון היה הדוגמא ל'כסא הכבוד' ומעוֹן לשכינה ('רבינו בחיי' דברים י, א ד"ה וכבר כתבתי). וכעבור כמה שנים היה מעשה בכהן אחד שראה כי מקום רצפת דיר העצים בבית המקדש היתה משוּנה ורצה לספר לחבריו על המקום שגילה, אך לפני שהספיק לספר על המקום הוא נפל ומת. ומזה ידעו חכמים בבירור ששם נגנז הארון (גמ' יומא דף נד ע"א לפי שיטת חכמים)."הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא), אמן.