פרשת תצוה – פגם מדת הגאוה

אחד מבגדיו של אהרן הכהן היתה המצנפת שהניחו על ראשו, ובלבישתה היה מתכפר לישראל על גסי הרוּח שבהם כפי שאמרו רבותינו "יבֹא דבר שבגוֹבה ויכפר על מעשה גוֹבה" (גמ' זבחים דף פח ע"ב, גמ' ערכין דף טז ע"א). והמצנפת היתה כנגד מוחו של האדם כפי שֶׁפְּגַם הגאוה הוא במוח (עפ"י 'קהלת יעקב' ערך 'מצ' תיבה 'מצה' ד"ה מצנפת). ועוד התורה רמזה על איסור הגאוה לישראל בְּצִוּוּי המלך "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" (דברים יז, כ), שאם המלך הראוי להתרומם ולהתגדל מְצֻוֶּה להימנע מגאוּת ורוֹממוּת הלב ולהיות לבבו שפל ככל אחיו הקטנים ממנו, אזי כל שכן האחרים שאינם ראויים לכך (הרמב"ן דברים יז, כ).

ויש להבין, מדוע בני ישראל הקדושים צריכים להתרחק לגמרי ממידת הגאוה אפילו בשעה שיש להם מעמד חשוב או חכמה יתירה?

כל המתגאה עוקר את נשמתו מהקדוּשה ומקריב מנחה לסטרא אחרא

הגאוה היא שורש הנחש הקדמוני ('מגלה צפונות' חלק א' למחבר 'שבט מוסר' פרשת בראשית ד"ה והלוחות ידוע מאמר). לכן כאשר הנחש הלך ונגע באילן על מנת להראות לחוה שהנגיעה בעץ לא ממיתה ('פרקי דרבי אליעזר' פרק יג ד"ה הלך הנחש) צווח האילן כנגד הנחש ('פרקי דרבי אליעזר' פרק יג ד"ה הלך הנחש) שהוא הס"מ ('תיקוני זוהר' תיקון סא דף צד ע"א ד"ה קול דהוה אזיל), ואמר לו "רשע אל תיגע בי!" ('פרקי דרבי אליעזר' פרק יג ד"ה הלך הנחש, 'תיקוני זוהר' תיקון סא דף צד ע"א ד"ה קול דהוה). ויש אומרים שאמר זאת בשעה שהנחש דחף את חוה על האילן על מנת שהיא תיגע בו. ואז הוסיף האילן ואמר כנגדו "אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה וְיַד רְשָׁעִים אַל תְּנִדֵנִי" (תהלים לו, יב) ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל תהלים לו, יב סימן לג ד"ה אל תבואני) לפי ששורשו ודרכו של הנחש הרשע היא הגאוה (עפ"י 'מגלה צפונות' חלק א' למחבר 'שבט מוסר' פרשת בראשית ד"ה והלוחות ידוע מאמר) וגם אכילת עץ הדעת על ידי אדם וחוה באה מהגאוה, כפי שאמר הנחש לחוה "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִֽהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים" (בראשית ג, ה) ('ארץ החיים' לר' אברהם חיים הכהן על התהלים מזמור לו, יב, עפ"י הקדמה של 'סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ דף כח ע"ב טור ב).

הס"מ הנקרא 'אל זר' מתלבש בגאוּת ('מדרש תלפיות' ענף גאוה ד"ה א"ה כיון שיעקב ועשו) שצד הסטרא אחרא הוא גאוה ממש (הרמ"ד וואלי 'ספר הליקוטים' חלק ב פרק יחודים ד"ה ענין שם הוי"ה ב"ה). ומכיון שהגאוה היא 'אל זר' ('ברכת טוב' על התורה לר' משה נראל הכהן דף כה ע"ב טור ב ד"ה שם חלק ג סימן) אז המתגאה תופס את דרכי הס"מ אל זר, ואין עבודה זרה גדולה מזו ('מדרש תלפיות' ענף גאוה ד"ה א"ה כיון שיעקב ועשו). ועוד בשעה שהאדם מתגאה הוא מקריב תקרובת ומנחה לסטרא אחרא וללילי' בת זוגו ('יסוד יוסף' רבו של בעל 'קב הישר' פרק נג ד"ה אמנם אי אפשר, 'יסוד יוסף' פרק נד ד"ה והנה לפי ענ"ד), ואוֹי לו ואוֹי לנפשוֹ ('יסוד יוסף' פרק נג ד"ה אמנם אי אפשר לו לאדם) שמביא תקרוֹבת לעבודה זרה בְּגַאֲוָתוֹ ('קב הישר' פרק סה והנה לפי). ואז הס"מ שאחיזתו הוא על ידי פגם 'הגאוה', מרים את ראשו. כי עיקר שליטת עשו הוא כשנמצאים גסי רוּח בישראל ('מדרש לפירושים' לר' אליעזר פישל מסטריזוב חלק שני דרוש הענוה דף קו ע"א ד"ה ומעתה נבוא לענין יעקב).

נשמת ישראל מצד טִבְעָהּ ומקוֹרה אי אפשר כלל שיהיה בה גאוה וגאוֹן ('ערבי נחל' פרשת נצבים דרוש ז ד"ה 'ולסיבה זו אמרו') כי מקוֹרה מהקדוּשה, וככל שהיא גְּדֵלָה היא מתקרבת לקדוּשה וממנה נמשך לה בחינת 'הֶעְדֵּר'. ואילו בעובד עבודה זרה מקורו הרוחני בטומאה הרחק מהקדוּשה וככל שהוא גדל הוא מתקרב יותר למקורו ואז בטל ממנו בחינת ה'הֶעְדֵּר' ונקנה לו בחינת 'המציאות' והוא מתגאה ('ערבי נחל' פרשת נצבים דרוש ז וד"ה 'משא"כ חיות העובדי גילולים'). לכן אם רואים איש ישראל שהוא מתגאה, בזה נודע בבירור שכבר נפשו עקוּרה ממקורה על ידי מעשים רעים שקדמו לו והוא שואב חיוּתו ומושפע מהסטרא אחרא שהוא מקור חיוּתו של עובד האלילים. שאם לא כן, אין אפשרות כלל לנשמה ישראלית להתגאות. ומטעם זה אמרו רבותינו שהמתגאה הוא כמו עובד עבודה זרה (ראה גמ' סוטה דף ד ע"ב) כי חיוּתוֹ כבר נשפעת מהסטרא אחרא ('ערבי נחל' פרשת נצבים דרוש ז ד"ה ולסיבה זו אמרו) וגאותו היא סימן שנשמתו נכרתה ממקוֹרה ('ערבי נחל' פרשת ויצא דרוש א ד"ה ועם זה נראה לי).

הגאותן משעבד ומוסר נשמתו בידי 'חיצוֹנים' תקיפים אשר בקושי ניתן להיפרד מהם, והוא מסוּר תחת 'אלוהים אחרים' רחמנא ליצלן ('יסוד יוסף' תחילת פרק ז, 'קב הישר' פרק ז ד"ה נתתני) ומטמא את הארץ כמו העבודה זרה עצמה ('ילקוט שמעוני' ישעיה רמז תפח ד"ה בזעקך), ובסופו של דבר הוא גם יבוא לידי עבודה זרה בפועל על ידי שהסטרא אחרא תסית אותו בהדרגה מעט מעט ('ערבי נחל' פרשת נצבים דרוש ז ד"ה ולסיבה זו). כך היה עם ירבעם בן נבט מלך ישראל שהיה תלמיד חכם ולא היה בתורתו שום דופי והיה מכוין אל האמת ('מראית העין' על הש"ס להחיד"א סנהדרין דף קג ד"ה ויש לחקור לדעת), ועם זאת גסוּת הרוּח שהיתה בו על כך שרחבעם בן שלמה מלך יהודה יכול לשבת בעזרה שבמקדש ואילו הוא לא – היא זו שגרמה לו שהעמיד לישראל שני עגלי זהב לעבודה זרה וחטא והחטיא בהם, ואף הוא עצמו נטרד מן העולם הבא (גמ' סנהדרין דף קא ע"ב).

מדת הגאוה היא אבי אבות הטומאה וריחה הרע נודף למרחוק

מדת הגאוה היא 'אבי אבות הטומאה' ('סור מרע ועשה טוב' לר' מזידיטשוב דף נח ד"ה ורזא דמלתא) שורש החולאים והטומאות ('באר מים חיים' פרשת ראה ד"ה ואולם חס ושלום) וכל העוונות ('תורת חכם' לר' אברהם חיים הכהן פרשת פקודי דף ריז ע"ב ד"ה ברוך ה' כי הפליא חסדו). והיא הקשה שבכל המדות ('כד הקמח' לרבינו בחיי תחילת ערך גאוה) הרעות ('נועם אלימלך' פרשת תזריע ד"ה וזהו אדם כי יהיה) והיא גם שורש לשאר המדות המגונות והכיעורים ('בעלי ברית אברם' לרבי אברהם אזולאי פרשת אחרי מות ד"ה ולנקותם ג"כ מבפנים, 'דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר שער התשובה פרק כה דף לז ע"א טור ב), והמחזיק בה נקרא 'בעל מוּם' (ראה גמ' מגילה דף כט ע"א בשם רב אשי) שאין מוּם גדול יותר מהגאוה ('אור לשמים' לר' מאיר הלוי מאפטא פרשת אמור ד"ה וזה התהלך לפני) ואין אשפה הגדולה ממנה ('עירין קדישין' לאדמו"ר מרוזי'ן פרשת בהעלותך על הפסוק 'והאיש משה עניו' ד"ה ועתה כך הוא), לפי שמידה זו משוקצת לפניו יתברך ('מדרש אליהו' למחבר שבט מוסר דרוש ג משיבת נפש דף יז ע"א ד"ה החסד הא'), ואין עוד דבר מאוס ומתועב כמוה (ספר 'פרח שושן' הנסמך לספר קרניים לר' אהרן קרדינא דף כט ע"ב).

קצרה היריעה מלספר על חסרון מדת הגאוה ('קב הישר' פרק סו ד"ה גם עברה של גאוה), שהיא הממהרת את האדם לכל הדברים הרעים והחטאים לה' ('יסוד יוסף' פרק נג ד"ה אמנם אי אפשר לו), שכל העבירות כלולות בה ונמשכות ממנה – קטטה ומריבה וקנאה ושנאה וכעס ושקרים וליצנות. הפגם שלה גדול מאוד, ואוי לו לרגיל להיאחז בה ('יסוד יוסף' תחילת פרק ז ד"ה איתא בספ' גבעת המורה, 'קב הישר' פרק ז ד"ה ואיתא בספר) שנעשה מסוּר תחת ממשלת יצרוֹ ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני על התורה פרשת בהעלותך דף קיה ע"ב טור ב ד"ה והאיש משה ענו). ומשום שבמדת הגאוה כלולות כל העבירות שבתורה, על כן נאמר בתהלים "מְעוֹדֵד עֲנָוִים ה' מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי אָרֶץ" (תהלים קמז, ו) שלא נאמר "משפיל גאים" כפי שהיה נראה לנכון שהרי ההיפך מ"עֲנָוִים" זה גאים, אלא נאמר "מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים" וזה על מנת לרמוז שכל מין רֶשַׁע כלול בגאוה, כי המתגאה עובר על כל המצוות ('סמוכים לעד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת פקודי ד"ה 'עוד יש לפרש ידוע' בשם חז"ל), ובעצם גאוותו כבר נחשב שרובו עוונות (עפ"י 'תורת חכם' לר' אברהם חיים הכהן פרשת פקודי דף ריז ע"ב ד"ה ברוך ה' כי הפליא חסדו).

אם נקבעה מדת הגאוה בלבו של האדם, יהיה לו מר כמו מוות לשוברה ולהכניעה (שער התפלה' למחבר 'באר מים חיים' שער השמיני פרק ה ד"ה ובפרט לפעמים כאשר) שהרי אין תרופה לחוֹליה ('דבק מאח' לר' אברהם חמוי מערכת ג אות ה ערך גאוה) וסופה של הגאוּת והרוֹממוּת היא רק הרס וחורבן ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק ב דרוש ג ד"ה וכן הדבר באיש), ועד אבדוֹן תֹאכֶל ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש א' על התשובה דף ד ע"א ד"ה יסוד האש) שעתיד הוא למוּת בחצי ימיו כמו רוב המתגאים ('קב הישר' פרק ז ד"ה על כן צריך האדם). ואפילו אם לא נראית התנשׂאוּתו לעיני בני אדם אלא רק במחשבת לבו לבדה – הרי היא תועבה ממש לפני ה' יתברך כי "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב" (משלי טז, ה) ('נפש החיים' לר' חיים מוולוזי'ן בחלק 'פרקים' פרק א ד"ה אמנם השמר והזהר). וגם 'ריח הגאוה' עצמו הוא ריח רע ('אהבת דוד' להחיד"א דרוש ד' ד"ה וכבר אמרו בהגדה) העושה את האדם הגאה למסריח ('דברים נחמדים' למהרצ"א מדינוב בהערות על 'דבש לפי' מערכת ג סימן כו ד"ה ואני. וראה ב'מדרש אליהו' דרוש יא מסר כולל ד"ה עג ע"א ד"ה 'ולכל איש אשר המדות הללו בקרבו' שכל גאוות האדם על האחר היא בעולם הזה כאשר הוא חי אבל בקבר כולם שווים, ומשל לזה באצבעות שכאשר הן זזות הן נראות שונות באורכן, אבל כאשר מכופפים אותן נעשות כל האצבעות שוות. ודי למבין).

ומעשה היה עם אליהו הנביא ורבי יהושע בן לוי ('דברים נחמדים' למחבר 'בני יששכר' ר' צבי אלימלך מדינוב בהערות על 'דבש לפי' להחיד"א מערכת ג סימן כו) החסיד, שפגעו בדרכם בנבלת חיה אחת שהיתה מושלכת בדרך. והיתה הנבלה מסרחת סירחון גדול עד שהניח החסיד את היד על חוטמו מפני הסירחון, אך לעומתו אליהו הנביא שהלך קרוב לנבלה לא חש לריח כלל. ולאחר שהלכו עוד בדרכם, פגע בהם אדם אחד מרחוק שהלך לקראתם והליכתו היתה בדרך של גאוה כמתפאר ומתייהר, ואז אליהו הנביא שׂם את ידו על חוטמו. שאל החסיד את אליהו הנביא "מדוע לא שׂם אדוני את ידו על חוטמו אצל הנבלה?" ענה לו "זה הגאותן הסריח יותר מהנבלה! שהרי כאשר אדם נוגע בנבלה הוא טמא עד הערב, אבל הנוגע בזה האדם מקבל ממנו טומאות חמוּרוֹת" ('יסוד יוסף' תחילת פרק ז ד"ה איתא בספ' גבעת, 'קב הישר' פרק ז ד"ה 'ואיתא בספר' בשם ספר 'גבעת המורה', והובא בקיצור ב'אהבת דוד' להחיד"א דרוש ד' ד"ה וכבר אמרו בהגדה. וראה 'ארץ החיים' על התהלים מזמור מה, ט שהביא מעשה זה בשינוי).

האות ג' הושמטה בכמה מקומות חשובים כי היא מורה על גאוה

כל אדם המתגאה אומר עליו הקב"ה "אין אני והוא יכולין לדור בעולם" (גמ' סוטה דף ה ע"א) לפי שהקב"ה אינו יכול לסבול את גסי הרוח ('תנא דבי אליהו' רבא פרק לא אות טו ד"ה אחרי) ואפילו אם יש בהם רק מעט גסות הרוח שנאמר "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב" (משלי טז, ה) ('יסוד יוסף' פרק נד ד"ה והנה לפי ענ"ד). ויש שֵׁם קדוש הנקרא שֵׁם ע"ב שהוא סוד גדולתו של הקב"ה ומורכב משלושת הפסוקים "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹקִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם: וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" (שמות יד, יט – כא) ('מגלה עמוקות' רנב אופנים אופן קעט), כאשר בשם הזה היוצא מן הפסוקים הללו יש את כל כ"ב האותיות חוץ מהאות ג' כי היא מוֹרה על גאוה ('מגלה עמוקות' רנב אופנים אופן קעט, 'מגלה עמוקות' על התורה מהדורא בתרא פרשת תרומה אות כח ד"ה בפסוקי הארון).

בארון הברית שהיה הכלי המקודש ביותר בבית המקדש וכלל עליו גם כפורת וכרובים ('רבינו בחיי' דברים י, א ד"ה וכבר כתבתי) הושמטה האות ג' הַמּוֹרָה על גאוה. והכוונה לכל פסוקי פרשת עשיית הארון (ראה שמות כה, י - טז) שמתחיל בפסוק "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" (שמות כה, י) וכן בפרשת הכפורת והכרובים (ראה שמות כה, יז – כב) שמתחיל בפסוקים "וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ: וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת" (שמות כה, יז – יח). ועוד שלמה המלך ביקש באחד עשר פסוקים (והם במלכים א' ח פסוקים ל, לד, לו, לט, נ וכן בדברי הימים ב' ו פסוקים כא, כה, כז, ל, לג, לט) שה' ישמע לתפילת ישראל ויסלח להם, ובאף אחד מהם הוא לא אמר את האות ג', כי היא מּוֹרָה על 'גאוה' שעל ידה לא נשמע הקול בעליונים. כגון מה שאמר "וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ" (מלכים א' ח, ל) וכן שאמר "וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַהֲשֵׁבֹתָם אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לַאֲבוֹתָם" (מלכים א' ח, לד) ('מגלה עמוקות' מהדורא בתרא פרשת תרומה אות כח ד"ה 'בפסוקי הארון' ועיי"ש עוד).

מטעם זה גם התיבה 'גג' המורכבת משתי אותיות ג', מּוֹרָה על גוֹבה וגיאוּת של בית ובניין. ועל פי זה יובן מה שהתנבא הנביא כי עתיד לקום מלך אחד בגאוה על ה' ועל משיחו שנאמר "בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל גּוֹג אֶרֶץ הַמָּגוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל וְהִנָּבֵא עָלָיו: וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנְנִי אֵלֶיךָ גּוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל" (יחזקאל לח, ב - ג), והוא עתיד לעלות על ישראל שנאמר "לָכֵן הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ לְגוֹג כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא בְּשֶׁבֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל לָבֶטַח תֵּדָע: וּבָאתָ מִמְּקוֹמְךָ מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן אַתָּה וְעַמִּים רַבִּים אִתָּךְ רֹכְבֵי סוּסִים כֻּלָּם קָהָל גָּדוֹל וְחַיִל רָב: וְעָלִיתָ עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּהְיֶה" (יחזקאל לח, יד - טז), כלומר מנהיג האומה יקרא "גּוֹג" והוא יהיה מ"אֶרֶץ הַמָּגוֹג", כאשר בשמו ובשם ארצו יש שתי אותיות ג' היוֹצרות יחד את התיבה 'גג' הַמּוֹרָה על גַּאֲוָתוֹ. ויש תוספת אות ו' בין שתי אותיות הג' להורות שהוא מתגאה יותר ממה שהוא ולכן הוא חפץ לקום על ה' ועל משיחו ('מחשבות חרוץ' לר' צדוק הכהן מלובלין דף לב ע"ב סוף ד"ה ושם האדנות).

בעל גאוה מאוס ומתועב לפני ה' יתברך ודוחק את רגלי השכינה מהארץ

ריחוקו של המתגאה מה' יתברך נרמז בפסוק "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם" (דברים ה, ה) כי כאשר אדם הוא בחינת "אָנֹכִי" אזי עניין זה "עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם" שהוא מסך מבדיל בינו ובין ה' יתברך ('ערבי נחל' פרשת בהר דרוש א ד"ה 'וכזה אמר המגיד' בשם המגיד, 'שם משמואל' פרשת במדבר שנת תר"ע דף ו ד"ה 'ולפי דרכנו יובנו' בשם הרבי ר' דוב בער), ואז אין האדם מקבל גם שום חַיּוּת מה'. וכמו שאם חלילה חותכים את ראשו של האדם אז אין הגוף שוֹאב ממנו יותר חַיּוּת, כך מי שהוא 'יש' בעיני עצמו כבר נפרד מה' יתברך ושוב אינו מקבל חַיּוּת ממקור החיים ('שם משמואל' פרשת במדבר שנת תר"ע דף ו ד"ה 'ולפי דרכנו יובנו'). לכן גם תפילת המתגאה מאוּסה ('ערבי נחל' פרשת שלח דרוש ג ד"ה עוד נקדים כי) אפילו אם היא מסוּדרת ('חוזה דוד' על התהלים סוף דף צט מזמור נה ד"ה ועל מ"ש תועבה והוא). והיא אינה יכולה לבוא במחיצתו של הקב"ה ברקיע למעלה, ונשארת בזה העולם ('ערבי נחל' פרשת שלח דרוש ג ד"ה עוד נקדים כי) ונחשבת ל'קיא צוֹאה' ('יערות דבש' חלק ב' דרוש ג סוף ד"ה והנה עסק).

בכל מקום יש גאוה מסתלקת משם השכינה ('חוט של חסד' למחבר 'שבט מוסר' תחילת פרשת טהרה היא פרשת מצורע, 'חוט של חסד' פרשת תצוה ד"ה ונחזור לענין המאמר, 'ארץ החיים' לר' אברהם חיים הכהן על התהלים מזמור י, ב). וכאשר מתרבים הגאים בעולם, אזי גם מסתלקת מרכבת השכינה מהתחתונים אל מעלה, ואז השגחתו של ה' יתברך בזה העולם היא רק מעט מן המעט כדי חיוּנוֹ של העולם, שהיא בחינת מדרגה תחתונה של מעין 'רַגְלַיִם'. לכן אמרו רבותינו "המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות כאילו דוחק רגלי שכינה" (ראה גמ' ברכות דף מג ע"ב), כי 'כסא השכינה' מסתלק למעלה על ידו ולא נשאר בזה העולם רק בחינת 'רגלים' מהקדוּשה. וגם בחינה זו קשה לה לסבול את גַּאֲוָתוֹ וגאוֹנו של זה, כי הקדוּשה והגאוה הן שתי הפכים והוא דוֹחק את רגלי הקדוּשה ('ערבי נחל' פרשת שלח דרוש ג ד"ה ונקדים). ומה שאמרו כי תלמיד חכם צריך שיהיה בו שמינית שבשמינית גאוה (גמ' סוטה דף ה ע"א בשם רב) כדי שלא יסתוללו בו קלי הדעת ויהיו דבריו מתקבלים עליהם בעל כורחם (רש"י גמ' סוטה דף ה ע"א), הרי כוונתם שיהיה בו חלק מועט של הס"ד שהוא בחשבון 'שמינית שבשמינית', וכך הוא לא יגיע עדיין אל החלק ה'גס רוּח' שבו שהוא החלק הס"ג הגדול יותר ('ספר החיים' לאחיו של המהר"ל מפראג בחלק גאולה וישועה פרק ב ד"ה ובכל התורה).

מטעם זה גם אי אפשר שהשכינה ('תיקוני הזוהר' תיקון כד דף סט ע"ב ד"ה ועוד לבא) ואוֹר הקדוּשה ('באר מים חיים' לר' חיים מצרנובי'ץ פרשת ראה ד"ה ואולם חס ושלום). יִשְׁרֶה על הגאותן ('תיקוני הזוהר' תיקון כד דף סט ע"ב ד"ה ועוד לבא), והוא נעשה פחוֹת מן הפַּחוּת שבפחוּתים, כי הוא בזוּי ומתוּעב לפניו יתברך והקב"ה שונאו ומדחה אותו חוץ למחיצתו כפי שנאמר "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב" (משלי טז, ה) ('שער התפלה' למחבר 'באר מים חיים' שער השמיני פרק כב ד"ה והנה האדם בכללו). לכן אין בכל התורה את האותיות ג' וס' סמוכות זו לזו כי הן יוצרות את התיבה 'גס', והגסוּת רוּח שׂנוּאה לפני הקב"ה ('ספר החיים' לאחיו של המהר"ל מפראג בחלק גאולה וישועה פרק ב ד"ה ובכל התורה). ומה שנקרא בעל גאוה בשם 'גס רוּח' הוא משום שגאותו מעידה כי רוחו ממקום נמוך רחוק מן המלך הקדוש והיא עבה גסה ושפלה שבכל המדרגות, וממילא גם ההשפעה עליו מה' יתברך היא מעטה. וזה הטעם שאמרו רבותינו כי "סימן לגסוּת הרוּח – עניוּת" (ראה גמ' שבת דף לג ע"א) (הרמ"ד וואלי 'ספר הליקוטים' חלק ב' ביאור מאמרי חז"ל וזוהר ד"ה 'הגס לבו בהוראה').

הקב"ה ושכינת עוזו נמצאים על ראשו של אדם צדיק והוא נעשה מרכבה אל רגלי השכינה. אך המרים ראשו בגסות הרוח ובגאוה ולא במקרה, הרי הוא דוחק רגלי השכינה מעל ראשו ומסירה מעליו לפי שרוצה להיות ראש בפני עצמו ולא להיות תחת רגלי השכינה, וכיון שעושה עצמו 'אלוֹה' הרי הוא נעשה בעצמו עבודה זרה וְאַשְּׁרָהּ. וזה סוד מה שאמרו במדבר למשה רבינו "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ד) כי ביקשו לעבוד עבודה זרה (ראה 'שמות רבה' כד, ב) הנקראת 'ראש' שהרי הס"מ הוא ראש לכל הקליפות הממיתות הנקראות "פְּתָנִים" בסוד הפסוק "וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר" (דברים לב, לג). ומזה נגזרת גם ה'אַשְּׁרָהּ' בעבודה זרה שהיא אותיות 'הראש'. וכיון שהאדם גרם בגאוותו לסלק את השכינה הנקראת ראשו של עולם כפי שאמר ה' "אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן" (ישעיה מד, ו) ועשה עצמו עבודה זרה הנקראת 'ראש' ו'אשׁרה', לכן אמרו עליו "כל מי שיש בו גסוּת הרוח ראוי לגוֹדעוֹ כאַשְּׁרָהּ" (ראה גמ' סוטה דף ה ע"א בשם ר' אלעזר) ('עץ הדעת טוב' כתב יד לר' חיים ויטאל דף  קא אות רלד ד"ה אמרו רז"ל).

תלמידי חכמים שמתגאים בתורתם מפסידים את שכרם לעתיד לבוא

אדם צריך להיות שפל בדברי תורה בעולם הזה (זוהר פרשת תרומה דף קכט ע"א ד"ה כדין כרוזא) ועל כך נאמר "אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ" (משלי ט, יב) כלומר שאם החכים האדם בתורה אז ישתוק ולא יתפאר בלימודו בינו לבין עצמו, וגם לא בינו לבין חכמים אחרים לומר שהוא חכם מהם ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת נשא ד"ה ובזה יובן לשון') שאין גאוּת בתורה אלא בעולם הבא (זוהר פרשת תרומה דף קכט ע"א ד"ה כדין כרוזא), ואדרבא יוסיף בעולם הזה ענוה ושפלוּת רוּח ככל שיוסיף חכמה בתורה. כמו משה רבינו שעל אף שהיה רבן של כל ישראל ('דברי סופרים' לר' צדוק הכהן מלובלין אות כט ד"ה כללות המדות הטובות) ומוּכתר בכל הכתרים הרוחניים והגופניים ('זרוע ימין' על פרקי אבות להחיד"א פרק רביעי אות ד ד"ה ודרך רמז), הוא היה ענו מכל אדם ('דברי סופרים' אות כט ד"ה כללות המדות הטובות). וכן אברהם אבינו ודוד המלך היו מוכתרים בכל הכתרים ועם זאת היו עֲנָוִים בתכלית ('זרוע ימין' על פרקי אבות להחיד"א פרק רביעי אות ד ד"ה ודרך רמז).

ובעוונות הרבים היצר הרע גובר, וככל שהאדם גדול יותר בתורה כך הוא מתגאה יותר בחשבו כי אחרים הם מעטים ביחס לערכו ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א' דרוש א ד"ה אך אם על ידי תורה), ובפרט לאחר שהוא לומד קצת תורה ועושה מצוה לשמה, היצר הרע בוער בו בפתע פתאום כמו תנור בגסוּת הרוּח והוא בא לידי גאוה חלילה ומקלקל את כל דרך הטוב ('עבודת ישראל' למגיד מקוז'ניץ פרשת שופטים ד"ה שופטים ושוטרים) ומיד נדבקת בו גאוה חיצונית כי מחזיק טובה לעצמו בעולם הזה על מה שלמד ('זקן אהרן' על התורה לר' אהרן הכהן בפירוש על מסכת אבות דף קלז ע"ב על משנה 'רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי וכו'). וצריך להיזהר בזה מאוד, ובפרט מהגאוה בענין ההלכה שגדול כוחה והגאוה בה היא עון פלילי ('נגיד ומצוה' למהר"י צמח בחלק סדר הקריאה בכל יום ד"ה צריך להיזהר). ומכריזים בשמים על אותו גס רוח בתורה (זוהר פרשת תרומה דף קכט ע"א ד"ה 'כדין כרוזא' עיי"ש) בשעה שישראל אומרים קדוּשת 'ובא לציון גואל' שעליו העולם עומד (ראה גמ' סוטה דף מט ע"א בשם רבא), משום שאותו גס רוח מחריב את העולם ('יסוד יוסף' פרק ד ד"ה כתיב כי כאשר וד"ה וזה שאמר הכתוב).

וכל אותם אלו המתגאים בשביל חכמתם או לימודם, נעשים באותה העת מרכבה לסטרא אחרא אפילו אם הם עוסקים אז בתורה ('קב הישר' פרק פח ד"ה והנה לא בחנם). והסטרא אחרא שולט עליהם (עפ"י 'מראית העין' על הש"ס להחיד"א אבות פרק ד משנה יט) בעוד שכל כוחות הקדושה בורחים מהם ('יסוד יוסף' תחילת פרק ז ד"ה ואם יתגאה בתורתו), ואז הם עוקרים את חייהם מעולם הקדוּשה ושותלים אותם במקום טומאה ('ערבי נחל' פרשת ויקהל דרוש א ד"ה וזה גם כן). ונלמד הדבר מן השׁוֹר, לפי שמקור גאוותו הוא קרניו ודווקא שׁם במקום הגאוה השטן מוצא לעצמו חנייה (ראה גמ' ברכות דף לג ע"א בשם שמואל) ('יסוד יוסף' פרק פג ד"ה והנה לא בחנם, 'קב הישר' פרק פח ד"ה והנה לא בחנם). זה הטעם ששירת השׁור בפרק שירה היא הפסוק "אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו, א), "אָשִׁירָה לַּה' כִּי גָאֹה גָּאָה" – כלומר שהשׁור מודה ומשבח כי לה' יאוֹת הגאוה והגדוּלה ולא לבני האדם ('יסוד יוסף' רבו של 'קב הישר' פרק פג ד"ה ועל כן יש ליתן טעם).

כל מי שֶׁעָמֵל בתורה ויש בו גאוה הרי הוא כופר בעיקר ונחשב עובד עבודה זרה ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש א' על התשובה דף יז ע"א ד"ה ואל קוטב זה) שעושה עטרה לעבודת אלילים ('ערבי נחל' פרשת ויקהל דרוש א ד"ה וזה גם כן). ואין ספק שכל עמלו בתורה במצוות וּבַצְּדָקוֹת כולם נודדים והולכים להם לחלקו של הטורף 'הסטרא אחרא'. ונמצא שהוא מכניס קודש בחוֹל ומוריד את התורה והמצוות שלו לעמקי 'הקליפות' ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש א' על התשובה דף יב ע"ב ד"ה ואבא היום לדבר בכלל). כך שמי שיש בו גאוה אפילו אם יש בידו תורה וצדקה הרי הוא כלֹא עשה כלום, שהכל הולך 'שבי לפני צר' הוא הסטרא אחרא ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש א' על התשובה דף יז ע"א ד"ה ואל קוטב זה). ואף אם יעשה אדם זה סיגופים ותעניות הרי שהוא יורש גהינום פעמיים, אחד בעולם הזה שסיגף את עצמו והתענה ולא עשה בזה כלום, ושנית בעולם הבא ששׁם הוא נקרא תוֹעבה וכוֹפר בעיקר, ומצותיו ותורתו אינן רצויות ויורש גיהנום ('אהבת דוד' להחיד"א דרוש ד' ד"ה וזה אפשר רמז).

ויזהר האדם מן הגאוה בפרט בשעה שמפלפל בתורה ('יסוד יוסף' פרק מו ד"ה צריך ליזהר מהגאוה) ומחדש בה חידושים של אמת ('יסוד יוסף' פרק ד ד"ה כתיב כי כאשר וד"ה וזה שאמר הכתוב), שבדורות הללו אפילו במעט התבוננות בתורה הלב נהיה גס וגדול ומתגאה ('יסוד יוסף' פרק סד ד"ה הרי לך שתנאים גדולים). ואם נכשל בכך והתגאה ליבו בהלכה לפני העם שלא לשם שמים – אזי אחרי פטירתו ידונו אותו במדור שלישי של גהינם ('זוהר חדש' מדרש רות דף צז ע"א ד"ה המדור השלישי). ואין הוא יכול להיות עם שאר הצדיקים המשתעשעים עם ה' בגן עדן, כי אין הקב"ה יכול לדוּר עם הגאותן במחיצה אחת ועל כן מוכרח להיות מקומו בגהינום ('סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ על מסכת ברכות פרק תשיעי דף קכז ע"ב טור ב). כך נמצא שכל עמלו בעולם הזה היה לריק ('ילקוט מנחם' לרבי מרימנוב פרשת כי תצא על הפסוק כי תחבוט זיתך ד"ה והעבודה) ואין לו חלק בעולם הבא ('ספר זכירה' לר' זכריה סימנר דף ל ע"ב ד"ה גם מדה זו).

על כן נכון לפני שעושה האדם דבר שבקדושה, יתפלל תחילה שלא יבוא חלילה שום נדנוד של רמות רוּח בעסק הקדוּשה שלו ובפרט בעסקו בתורה ובשעה שמלמד תורה לרבים ('יסוד יוסף' פרק לה ד"ה ובכל דבר של קדושה). והרבה היו מתפללים קודם לכן תפילה קצרה שלא תזוּח דעתם ('קב הישר' פרק מג ד"ה בכלל המקלל הרבים) כגון "יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי שלא תזוח דעתי עלי חס ושלום" ('יסוד יוסף' לרבו של מחבר 'קב הישר' פרק לה ד"ה ובכל דבר של קדושה) ויכניס החכם בליבו שאין לו מה להתגאות בתורתו אף אם לבו שנוּן ומחוּדד וחכם בתורה בעומק ורוחב, שהרי הוא כקליפת השוּם ביחס לתנאים ואמוראים חכמי התלמוד, והם היו כולם ענוותנים גדולים ('יסוד יוסף' תחילת פרק ז ד"ה ואם יתגאה בתורתו, 'דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר שער התשובה פרק כה דף לז ע"א טור ב) שבעבור ענווה זו זכו לכתרה של תורה ('יסוד יוסף' תחילת פרק ז ד"ה ואם יתגאה בתורתו).

הקליפה נדבקת באדם הגאותן ואין הוא יכול לקום בתחיית המתים

מרוב דבקותו של הגאותן ב'קליפה' ('דרך חכמה' נתיב לב הענוה דף סב ע"ב ד"ה וכאשר יתן האדם), אף לעתיד לבוא בעת תחיית המתים אין עפרו ננער (גמ' סוטה דף ה ע"א) כלומר שהוא לא יקום בתחיית המתים ('דרך חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר נתיב לב הענוה דף סב ע"ב ד"ה וכאשר יתן האדם, 'דברים אחדים' להחיד"א דרוש א' על התשובה דף ד ע"א ד"ה יסוד האש). ויש אומרים שהוא כן יקום אבל לא כמו שאר המתים. שכל המתים שיקומו יקרמו תחילה עוֹר בשר וגידים ושאר איברים, וייעשו אדם שלם בכל איבריהם, ואחר כך תבוא הרוח ויעמדו על רגליהם כפי שהיה בזמן יחזקאל הנביא (ראה יחזקאל פרק לז). וידמה להם כאילו היו ישנים והתעוררו משנתם, ללא שיזכרו את צער המיתה וחיבוט הקבר וְהֲנָחָתָם בעפר כמה מאות שנים, ויהיו אז בריאים וחזקים בלי שום צער ומיחוש כלל מתוך הרבה נחת רוח. אך אותם בני אדם שהיה בהם גסות הרוח יקומו בתחיית המתים כמו אדם חוֹלה שהיה לו מכה גדולה בבשר גופו והוא קם מתרדמה שעשו לו על מנת שלא ירגיש בצער קריעת חִתוּך בשרו, שאף אחרי קימתו מהתרדמה הוא עודנו חולה ומרגיש בחלישות גופו. וזה כוונת רבותינו שאין עפרו של הגס רוח 'ננער' (ראה גמ' סוטה דף ה ע"א בשם ר' אלעזר) ('בן יהוידע' למחבר ה'בן איש חי' מסכת סוטה דף ה ע"א ד"ה אין עפרו ננער).

ונרמז על בעל הגאוה בפסוק "זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר" (שיר השירים ז, ח) שיש בשלוש תיבות שבפסוק את האותיות 'מת' "קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר" והן האותיות האמצעיות שבכל תיבה, ללמד שכל המתגאה והולך בקומה זקופה כ"תָמָר" הזה הגבוה, הרי שהוא מת. ושלושת התיבות 'מת' רומזות על שלש מיתות לגאותן – 'מת' אחד כנגד העולם הזה שהשׂררה שנוהג אדם זה על הציבור ('עיני העדה' לר' אליהו הכהן על שיר השירים ד"ה זאת קומתך דמתה לתמר) מביאה אותו שיתגאה לבו ('דרך חכמה' נתיב לב הענוה דף סב ע"ב ד"ה וכן שם ז"ל וכולהו) ובסוף מקברת אותו ש'הרבנות' מקברת בעליה (ראה רבינו עובדיה מברטנורא על פרקי אבות א, י ד"ה ושנא את הרבנות). 'מת' שני כנגד העולם הבא שאותו האדם נדון בגהינום ואינו 'חי' בעולם הבא. 'מת' שלישי הוא על זמן תחיית המתים לפי שאותו האדם הגאותן אין עפרו ננער כפי שנאמר "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר" (ישעיה כו, יט) שדווקא אדם שעשה עצמו שפל כ"עָפָר" יקום בתחיית המתים ('עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' בפירוש על שיר השירים ד"ה זאת קומתך דמתה לתמר).

חוֹלִי הגאוה היה הסיבה לגלוּת ישראל מארצו ותיקונו יביא לגאולה

חוֹלִי הגאוה היה סיבת גלוּת עם ישראל מארצו ('דבק מאח' לר' אברהם חמוי מערכת ג אות ה ערך גאוה), כי בזמן בית המקדש השני היו בני האדם מתגאים זה על זה, עד שהיו קונים את הכהונה הגדולה בממון והיו משמשים על גבי המזבח כהנים שאינם הגונים ('מגלה צפונות' למחבר 'שבט מוסר' חלק א' פרשת וישלח ד"ה במדרש וישלח יעקב מלאכים). וכן התגאו הנשים שנאמר "כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן" (ישעיה ג, טז) ('שער החצר' לר' דוד בן שמעון סימן תנט ד"ה 'ונמשך' בשם 'סמוכים לעד' פרשת קדושים). ושורש הגאוה אז המשיך אחריו את כל האיסורים החמורים של עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, ולשון הרע בראש כולם. ועל זה הוגלו ישראל מארצם ('מגלה צפונות' למחבר 'שבט מוסר' חלק א' פרשת וישלח ד"ה במדרש וישלח יעקב מלאכים). וגם כעת חוֹלִי הגאוה שנמצא בתוך ישראל הוא זה שמעכב את הגאולה ('דבק מאח' לר' אברהם חמוי מערכת ג אות ה ערך גאוה), ובכדי שייבנה בית המקדש מחדש צריך האדם לתקן מה שֶׁעֻוַּת אז בגאוה ('מגלה צפונות' חלק א' פרשת וישלח ד"ה במדרש וישלח יעקב מלאכים) ולקנות מדת הענוה ('שער החצר' לר' דוד בן שמעון סימן תנט ד"ה 'ונמשך' בשם 'סמוכים לעד' פרשת קדושים). וכשאדם ירחיק ממנו הגאוה מאוד מאוד בכל ההרחקות שאפשר אז יגיע לענוה ('ארבע חרשים' פרק י כסא דוד דף כ"ב ע"ב בהערה ד"ה יצא לנו שראוי).

ואל יחשוב אדם שטיפש הוא מי שמתגאה ואף יעלה צחוק על שפתיו אם ישמע שרוב בני האדם נכשלים בזה, כי הנסיון מראה שביד כל אדם לראות ברגע שהוא בעצמו מתגאה, שהרי אם בני ביתו או חבריו יעשו לו נגד רצונו והוא יקפיד עליהם ויראה להם פנים זועפות – הרי שהוא בעל גאוה. ומתוך כך גם ינקם מהם ויעבור על "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר" (ויקרא יט, יח) וגם על "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז) ועל "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח). ואם יאמר אותו האדם שהוא עושה כן לתיקון ענייניו ואנשי שלוֹמוֹ להנהיגם בדרך היושר – הלא אלקים יחקור זאת אם באמת שפל הוא בלבו ולא מקפיד כלל רק עושה מעשיו לשם שמים להנהיג את בני ביתו ואוהביו. וכל מי שעיני בשר לו ישׂים אל לבו וישקול דבריו וענייניו ומחשבותיו שלא ייכשל בזה, כי אפילו במעט גאוה הרי הוא בכלל "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב" (משלי טז, ה) ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש א' על התשובה דף יב ע"ב ד"ה ואבא היום לדבר בכלל. וראה 'יסוד יוסף' פרק סד בסוף ד"ה הרי לך שתנאים גדולים). ורבותינו כבר הרחיקו מזה את האדם עד הקצה האחרון ואמרו "מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ" (ראה פרקי אבות ד, א) ('עץ הדעת טוב' כתב יד לר' חיים ויטאל אות קלא דף נו טור א ד"ה רק לויטס).

לכן הכרח גדול שיתגבר האדם בתפילתו בתחנונים ובבכיה גדולה לפני ה' יתברך שיסיר ממנו את מדת הגאוה הדבוקה בו ('יסוד יוסף' תחילת פרק ז ד"ה ובאמת הכרח גדול, 'קב הישר' פרק ז ד"ה על כן צריך האדם) וטוב שיעשה כפי שיעץ דוד המלך לבנו שלמה, להזכיר לעצמו בלבו שהוא עתיד למוּת כדרך כל הארץ וכך ינצל מהגאוה והעבירה (עפ"י 'זכר דוד' מאמר שלישי דף לח ע"א ד"ה וזוהי כוונת מה שצוה). והנהגותיו של האדם רמוזות בשמו, שהוא יכול להיות בעל גאוה קשה כמו קושי גוף האדמה או ענו ושפל כמו האדמה שהכל דשים בה ('זרע שמשון' על התורה לר' שמשון נחמני פרשת בהעלותך דף קיה ע"ב טור ב ד"ה והאיש משה ענו). וכבר אמרו רבותינו "אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל" (גמ' סנהדרין דף צח ע"א) כי גסי הרוח מעכבים את הגאולה ('ראשית חכמה' שער הענווה פרק ב' ד"ה ומהדברים המעכבים). ועל זה גם אמרו שאין משיח בן דוד בא אלא כאשר "תכלה פרוּטה מן הכיס" (ראה גמ' סנהדרין דף צז ע"א) משום שעל ידי כן תשבר גַּאֲוָתָם של ישראל ויתוקן פגם הגאוה שעליה הם גלוּ, ואז משיח בן דוד יבוא לגאול את ישראל ('מגלה צפונות' חלק א' פרשת וישלח ד"ה במדרש וישלח יעקב מלאכים) במהרה בימינו, אמן.