פרשת צו – כוחות החיצונים שבצפון העולם

ה' יתברך ציוה על שריפת אברי הקרבנות במשך הלילה על גבי המזבח שנאמר "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ויקרא ו, ב) (ראה רש"י ויקרא ו, ב). וכן הוא ציוה על הדלקת אש התמיד על המזבח שנאמר "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים: אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו, ה – ו).

ויש להבין, מדוּע ה' יתברך ציוה את עם ישראל לשרוף במשך כל הלילה את אברי הקרבנות שעל גבי המזבח, ולקיים לעולם את 'אש התמיד'?

מצד צפון מגיעים כל המזיקים והחיצונים וכוחות הרע שבעולם

כאשר הקב"ה בנה את עולמו, הוא סגר אותו משלושה צדדים ממזרח ממערב ומדרום, ואת צד צפון השאיר פתוח שנאמר "נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה" (איוב כו, ז) (זוהר פרשת קרח דף קעח ע"ב ד"ה ובגין כך כתיב, גמ' בבא בתרא דף כה ע"ב, 'פרקי רבי אליעזר' פרק ג' ד"ה ארבע רוחות בעולם, 'ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת בראשית ד"ה אי נמי). ונרמז הדבר באות הראשונה שנכתבה בתורה – אות 'ב', שכיון שהיא אות גדולה ובראש הספר, הרי זה מעיד כי כל הספר נעשה בסוד שלה והיא רומזת בתוכה את כל סודות הספר. ובכלל זה הרמז כי האות בנויה משלושה צדדים ובצד הרביעי פתוחה – כפי שנבנה העולם ('זוהר חדש' שיר השירים דף עד ע"ב ד"ה ועל דא אתוון וד"ה ב' איהי) כי צורת האות כצורת העולם ('מעשה רוקח' על המשניות לר' אלעזר רוקח דף קכ ע"ב מסכת עוקצין טור א). ועוד נרמז הצד הפתוח של העולם בתנועת השמש, לפי שהשמש נעה ממזרח למערב דרך הדרום ואיננה עוברת דרך הצפון – ללמד שצד זה נשאר פתוח בבריאה ('מדרש האיתמרי' למחבר 'שבט מוסר' דרוש כו ד"ה והנה האי"י בשם הרמ"א, 'צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד פרשת ואתחנן ד"ה וידעת היום).

מטעם זה היו מכים את החוטא רק בשלושים ותשע מלקות ולא ארבעים כפי שדייקו רבותינו מהפסוק "אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף" (דברים כה, ג) (ראה גמ' מכות דף כב סוף ע"א), כי המלקוֹת מכוּונוֹת כנגד ארבע רוחות העולם כלומר עשר מלקות לכל רוח (ראה זוהר פרשת נח דף סא ע"ב ד"ה כי לימים עוד), וכיון שברוּח צד צפון יש מקום שהוא פרוּץ, לכן גם המלקות חסרות באותו הצד והם רק תשעה – כך שסך הכל יוצא שלשים ותשע מלקות ('עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' פרשת כי תצא דף מז ע"א ד"ה ארבעים יכנו לא יוסיף). אמנם הקב"ה כן שׂם רקיע אחד הנקרא 'וילון' (ראה גמ' חגיגה דף יב ע"ב), שהוא יהיה מעין מחיצה לצד צפון הפרוּץ – אבל רק במשך היום, כי בלילה רקיע 'וילון' מתפשט כמו אוהל תחת הרקיע העליון כך שנמצא צד צפון פתוח. ומשם באה 'הרעה' וכן המזיקים השולטים בלילה שנאמר "תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר" (תהלים קד, כ) ('מעשה רוקח' על התורה פרשת בראשית דף ד ע"א ד"ה 'עוד בגמרא דחגיגה' בשם 'טור ברקת' בביאור דברי רש"י גמ' חגיגה). מטעם זה זמן שחרית ומנחה יותר מוכן לקבלת התפילות מאשר זמן ערבית, כי ביום יש רק ששה רקיעים לעומת הלילה שיש בו עוד רקיע הנקרא 'וילון' שנעשה כמו אהל מלמעלה, ואז צריך כוונה יתרה בתפילות הלילה כדי לבקוע את כל שבעת הרקיעים ('מעשה רוקח' על התורה פרשת בראשית דף ד ע"א ד"ה 'עוד בגמרא דחגיגה').

בצד צפון שלא הושלם בעת הבריאה (זוהר פרשת קרח דף קעח ע"ב ד"ה ובגין כך כתיב, 'רזיאל המלאך' דף יב ע"א, טור א), נמצאים כל הרוחות והמזיקים והשדים ('רזיאל המלאך' דף יב ע"א, טור א) שהוא מוֹשב הקליפות והסטרא אחרא ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר א פרק סא דף קנו ד"ה 'והטעם דשחיטה בצפון' ממהרח"ו ז"ל) ושם שׁוּכְנוּ כל כוחות הרע ומקור 'החיצונים' שבעולמנו שעליהם נאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ" (ירמיה א, יד) ('זוהר חדש' שיר השירים דף עד ע"ב ד"ה ב' איהי ביתא). ובכללם מלאכי חבלה, מיני פורענויות ומיני שחת שעומדים וצופים מתי ייצאו מן 'הדין' אשר בצפון, להחריב ארצות ולעקור מלכויות ולהכות בני אדם בכל מיני מכה ובכל מיני משחית. וכשהם יוצאים הם משוטטים בעולם וגומרים את הדין שהתחייבו בני האדם בבית דין של מעלה ('שערי אורה' לרבי יוסף גי'קטילייא זצ"ל השער שישי-הספירה החמישית, 'ילקוט ראובני' ויקרא ד"ה ע"ש ודע). ומהצפון גם מושפע 'יצר הרע' לכן מניחים תפילין של יד קודם תפילין של ראש, כדי להתגבר על מקום יצר הרע והמזיקים שם, ואחרי שנקשרים אותם המזיקים שנאמר "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ" (דברים ו, ח) אז ניתן רשות להתקרב אל מקום קדוֹש שהוא הראש ('טעמי המצוות' לרקנאטי מצות התפילין דף ט ע"ב ד"ה בספר הזוהר המופלא). ומשום כך יצר הרע נקרא גם בשם 'צְּפוֹנִי' שנאמר "וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם" (יואל ב, כ) (ראה גמ' סוכה דף נב ע"א בשם ר' יהושע בן לוי) (יפ"י 'ברית שלום' לר' פינחס בן פילטא פרשת בראשית דף א ע"א טור ב ד"ה בזה תבין דברי חכמים).

ומשום שדווקא מצד צפון יוצאת הרעה לעולם ('פרקי דרבי אליעזר' פרק ג) שנאמר "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ" (ירמיה א, יד) לכן גם 'הקללות' שנאמרו לישראל אחרי כניסתם לארץ ישראל, היו דווקא על הר עיבל שהיה בצד צפון ולא על הר גרזים שהיה בצד דרום כפי שנאמר "וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִּים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל" (דברים יא, כט) ('ילקוט דוד' פרשת כי תבוא ד"ה 'הר גרזים' בשם הרמב"ן). ובשעת המסעות של ישראל במדבר היה שבט דן מהלך בצד צפון של המחנה וכביכול סוגר את 'הצפון' שממנו מגיעים המזיקים ומשם הרעה יוצאת לעולם. וכשנכנסו לארץ ישראל, שבט אָשֵׁר התיישב בצפון הארץ והיה 'סוגר' את 'הצפוֹן' כך שארצו היתה 'מַנְעוּלָה' של ארץ ישראל. לכן על שבט אָשֵׁר נאמר "אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן" (שופטים ה, יז) כלומר על 'פרץ צפון', לפי שהיה 'סוגר' את אותו הפרץ. ודווקא שבטו נבחר לכך כי הוא כנגד האומות וכפי שרמוז שמו בפסוק "וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם" (מלאכי ג, יב). ומשום כך נשיא שבטו גם הביא קרבנות דווקא ביום האחת עשרה לחנוכת המשכן כפי שנאמר "בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן" (במדבר ז, עב) ('גבול בנימין' לר' בנימין הכהן חלק א' דרוש ב למעלת הצדיקים דף ב' ע"ב ד"ה 'יאמרו המושלים וד"ה ועם זה נבין') שיום זה הוא כנגד אחד עשר סממני הקטורת המכוונים נגד אחד עשר כוחות הטומאה (עפ"י 'גבול בנימין' חלק א' דרוש ב למעלת הצדיקים דף ב' ע"ב וד"ה ועם זה נבין' ועיי"ש עוד) (להרחבה על אחד עשר סממני הקטורת ראה מאמרינו לפרשת קרח – 'מעשה הקטורת').

ובצד הצפוני של הר הבית היה שער אחד הנקרא טָדִי שלא היה לו משקוף עליון אלא שתי צידי פִתְחוֹ היו מוטות כך \/ בשונה מכל שאר השערים, וזה כדי להורות על צד צפון שנשאר פרוּץ. ומטעם זה גם שער טָדִי לא שימש לכלום (ראה משנה מדות א, ג) בַּקְּדֻשָּׁה, בשונה משאר שערי הר הבית שהיו משמשים לשם כניסה ויציאה. ואם אחד מפרחי הכהונה שישן בהר הבית היה נטמא בקֵרִי אז הוא היה יוצא דרך שער טָדִי (ראה משנה מדות א, ט), היות שנתן כוח לטומאה לבוא מצד 'הצפון' לכן היה גם יוצא מהשער הצפוני, שמשם בה ה'קרי' ומצא מין את מינו ('גבול בנימין' לר' בנימין הכהן חלק א' דרוש ב למעלת הצדיקים דף ב' ע"ב וד"ה ויאמרו המושלים). ובשעת חורבן בית המקדש, ה' הגדיל את 'הפתח' שבצפון העולם ואז האויבים פרצו את חומות ירושלים ונחרב המקדש. ואחרי שנחרב הבית הקב"ה החזיר את הפתח שבצפון לגודלו הראשון ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א מעין א נהר כד ד"ה והנה ענין זה). ויחזקאל הנביא כבר התנבא עליו "וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן" (יחזקאל א, ד) וכוונתו שכאשר יבוא נבוכדנצר הרשע לכבוש את העולם ואת ישראל, אזי הוא יבוא מארץ כשׂדים אשר בצפוֹן (רש"י ביחזקאל א, ד). וכן היה עם כל המלכים שעמדו על ישראל ורצו להחריב את העולם, שכולם באו מהצפון. וכך יהיה לעתיד לבוא כאשר יבוא גוג ומגוג מהצפון ('פדה את אברהם' לר' אברהם פלאג'י בנו של ר' חיים פאלג'י מערכת צדי אות יב).

כל האלילים והפסלים לא יכולים לסגור את צד הצפון של העולם

הסיבה שה' השאיר בבריאה צד אחד שלא נסגר, הוא כדי שאם יבוא אדם ויטען שהוא 'אלוהים', אז יגידו לו שיסגור את הצד הצפוני ובזה יוכיח את אלהותו. וכיוון שלא יוכל, הרי זו תהיה ההוכחה הגמורה למלכותו של ה' לבדו בעולם ('פרקי דרבי אליעזר' פרק ג ד"ה ארבע רוחות העולם, 'ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת בראשית ד"ה אי נמי) ועל כך נאמר "צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם" (תהלים פט, יג) כלומר אתה ה' הִנַּחְתָּ בעת הבריאה את צד צפון פתוח, כדי שמי שיאמר שהוא אלוֹה יבוא לסגור אותו ('ארץ החיים' לר' אברהם חיים כהן על מזמור פט, יג). וכן נאמר "הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב" (תהלים מח, ג) כלומר כאשר הושתת העולם מ"הַר צִיּוֹן", אז צד "צָפוֹן" נשאר פתוח כדי להורות על ידי כן שהוא יתברך "מֶלֶךְ רָב" שהרי אין מי שיכול לסגור אותו ('ארץ החיים' על תהלים מח, ג) כמו שהוא סגר את 'הדרום' 'המזרח' ו'המערב' על ידי שמו הגדול (עפ"י 'עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' בחלק על ספר דניאל דף קל ע"ב ד"ה 'אדנ-י בכל צדקתיך' בשם החזקוני).

ובזה טעו המצריים והעמידו פסל לעבודה זרה מתוך אמונה כי הוא כן יוכל לסגור את צד צפון ('מדרש האיתמרי' דרוש כו ד"ה ילקוט תהלים, 'עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' פרשת בשלח דף צח ע"א טור א ד"ה דבר אל בני ישראל). ואף שצורת הפסל היתה צורת אדם ומתחתיו היתה צורת כלב רע ('זכר דוד' מאמר ג פרק כז ד"ה 'ומשה רבינו עליו השלום' בשם מהרח"ו), הם קראו לו 'בעל צפוֹן' כי רצו לומר שהוא בעל על 'צד צפון' ('עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' פרשת ויחי דף צח ע"א ד"ה דבר אל בני ישראל). אך המצריים לא שׂמו ליבם כי כל האלילים הם הבל וריק כפי שהוזהרו בהם ישראל "לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם" (ויקרא כו , א), כך שוודאי אין ביכולתם לסגור את צד צפון. וכן הוא שמם "אֱלִילִם" ראשי תיבות 'אין להם יכולת לעשות מחיצה' בצפון ('מגלה עמוקות - רנב אופנים' אופן קסו, 'מעשה רוקח' על התורה פרשת בראשית דף ד ע"א ד"ה עוד בגמרא דחגיגה בשם 'מגלה עמוקות'). ועוד נאמר "כִּי כָּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים וה' שָׁמַיִם עָשָׂה" (תהלים צו, ה) כלומר שכל "אֱלֹהֵי הָעַמִּים" אין להם יכולת לעשות מחיצה כפי שנרמז בשם "אֱלִילִים", אך ה' לעומתם כן עשה מעין מחיצה לצפון והוא הרקיע 'וילון'. לכן לא נאמר בפסוק "וה' שמים וארץ עשה" אלא רק "וה' שָׁמַיִם עָשָׂה" כי מדבר על הרקיע הנקרא 'וילון' שמכוּנה גם 'שמים' (ראה גמ' חגיגה דף יב ע"ב) ('מעשה רוקח' על התורה פרשת בראשית דף ד ע"א ד"ה עוד בגמרא דחגיגה).

ולכך נקראים האלילים גם בשם 'פסלים' שנאמר "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל" (שמות כ, ד) כי בשבילם העולם נחתך ו'נפסל' באופן שלא השלימוֹ הקב"ה ('גבול בנימין' לר' בנימין הכהן חלק א' דרוש ב למעלת הצדיקים דף ב' ע"ב ד"ה ועם זה נבין). ודוד המלך רמז על כך בפסוק "לְדֹר וָדֹר אֱמוּנָתֶךָ כּוֹנַנְתָּ אֶרֶץ וַתַּעֲמֹד" (תהילים קיט, צ) וכוונתו כי "לְדֹר וָדֹר" היא "אֱמוּנָתֶךָ" שאתה הוא יחיד בעולמך ואין שני. ודבר זה ייוודע במה ש"כּוֹנַנְתָּ אֶרֶץ" ובראת ארבע פינות בעולם אך לגבי פינת צפון "וַתַּעֲמֹד" מלגמור אותה, וזה כדי שיכירו "אֱמוּנָתֶךָ" ('הרי בשמים' לר' יצחק בדרשי פרשת תולדות דף כח ע"א טור א ד"ה או יאמר לדור ודור). ובזה נבוכדנצר מלך בבל ניסה להתגאות, כי הוא היה מחזיק עצמו כאלוֹה ואומר שהוא מסוגל לסגור את צד צפון הפתוּח כפי שנאמר עליו "וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן: אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיה יד, יג – יד). וכנגד דבריו השיבה לו בת קול משמים כי כאשר הוא יגיע לצד צפון אז כל המקטרגים והמשׂטינים והשׁדים שם כבר ידאגו להוריד אותו ישר אל 'בּוֹר השְׁאוֹל' שנאמר "אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר" (ישעיה יד, טו) (ראה גמ' חגיגה דף יא ע"א) ('מדרש האיתמרי' למחבר 'שבט מוסר' דרוש כו ד"ה ילקוט תהלים).

הקרבנות נשחטו בצפון העזרה כדי להוות כופר מפני פגיעת המזיקים

כנגד אותם מזיקים שבצפון, ציווה ה' להקריב לפניו קרבנות שיכפרו את העוונות ויסתמו את פיות כל המקטרגים ובעלי המשחיתים שם ('שערי אורה' לר' יוסף ג'יקטיליא השער שישי-הספירה החמישית). לכן כל קרבן שלא בא על חטא כמו קרבן תוֹדה שלמים ובכוֹר, היה נשחט בכל מקום בעזרה. אך קרבן שבא על חטא היה נשחט דווקא בצפון העזרה שבמקדש ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה שנ ד"ה ומהמאמרים אשר). כאשר מקום שחיטתם נלמד מקרבן העוֹלה, שבעוֹלה נאמר "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה'" (ויקרא א, יא), ובחטאת נאמר "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה' קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא" (ויקרא ו, יח) וכן באשם נאמר "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב" (ויקרא ז, ב), וכן הוא בפר ושעיר של יום הכיפורים, ובפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, ובחטאת הציבור והיחיד – שכולם נשחטים בצפון (ראה משנה זבחים פרק ה) ועל ידי כן נמנעת הרעה הבאה מן הצפון ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה שנ ד"ה ומהמאמרים אשר). ועל כך נאמר "זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה" (תהלים נא, יט) שעל ידי שחיטת הקרבנות בצפון לאלקים, אזי "רוּחַ" של הגבורה באותו הצד "נִשְׁבָּרָה" שלא יתגבר רוחה כוחה ותוקפה (זוהר פרשת ויקרא דף ה ע"א ד"ה אמר ליה).

על ידי מתן הקרבנות בצפון העזרה היו מקיימים "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם" (משלי כה, כא) (זכר דוד' מאמר מאמר א פרק סא דף קנז ד"ה והטעם דשחיטה בצפון) והיו המקטרגים נכנעים (הקדמה ל'סמיכת חכמים' דף נה ע"ב ד"ה והנה ידוע שדרום), כי ההקרבה מהווה כופר לאדם מפני פגיעת המזיקים ('שערי אורה' השער שישי-הספירה החמישית). ואחרי שאותם מקטרגים מהצפון לקחו את חלקם בשחיטה שבמקדש, היו מכסים את מקום השחיטה עם החֵלֶב של הקרבן שצבעו לבן, בכדי להגביר את מדת הרחמים ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה שנ ד"ה ומהמאמרים אשר). ועל כך גם נאמר "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב" (תהלים מח, ג) שהכוונה כי על ידי העבודה שעושים במקדש היה "נסגר" כביכול פרץ צפון ולא היו נכנסים 'החיצונים' למקום הקוֹדש ('גבול בנימין' חלק א' דרוש ב' למעלת הצדיקים ד"ה וז"ש במזמור מ"ח יפה נוף). לכן טוב לכל אדם לומר את הפסוק "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה' וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב" (ויקרא א, יא) כי על ידי שמזכירים פסוק זה בִּמְקוֹם עשיית קרבנות התמיד, הקב"ה קושר ועוקד כל מזיק וכל דבר הבא מהצפוֹן, ולא מניח להם להזיק ('זכר דוד' מאמר א' פרק סא דף קנז ד"ה 'ונ"ל דטוב לו' אז הפסוק' בשם 'המעבר יבק' בפירושו לתיקוני הזוהר).

אש התמיד שעל גבי המזבח המקדש היתה כמו 'שוחד' למקטרגים

על גבי המזבח היתה דולקת 'אש התמיד' והיו צריכים להיזהר שלא תכבה משום שמטרת האש הזאת היתה 'לשבור' את רוח הטומאה בעולם (זוהר פרשת צו דף כז ע"א ד"ה ולזמנין אשתמודען), כאשר על ידי האש היוקדת על המזבח בתמידות היו המקטרגים מקבלים את חלקם בכל שעה ושעה ('רקנאטי' פרשת צו ד"ה וביער עליה הכהן עצים) וזה היה נחשב כמו 'שוחד' לאותם מקטרגים ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי אות עב, 'של"ה הקדוש' תורה שבכתב תחילת פרשת צו). לכן האש שירדה על המזבח תחילה בימי משה רבינו לא פסקה עד ימי שלמה המלך שבנה את המקדש. אחר כך חזרה האש וירדה שוב בימי שלמה המלך ודלקה במקדש עד שבא מנשה המלך וביטל אותה ('ילקוט שמעוני' פרשת יתרו רמז שו). ומטעם זה טוב לאדם לומר הרבה פעמים את הפסוק "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶה" (ויקרא ו, ו) שזה סגולה לסילוק מחשבות זרות ואסורות ('של"ה הקדוש' שער האותיות אות ל' ד"ה 'ומצאתי כתב יד' מהרמ"ק בשם אליהו הנביא). ויש אומרים שנכון לומר את הפסוק הזה שבע פעמים ('מדרש תלפיות' ענף בית הכנסת ד"ה ויאמר שבעה).

בכל אותם השנים הרבות שעברו עד לביטול אש התמיד שעל גבי המזבח על ידי מנשה המלך, התקיימה הבטחת ה' שהאש שבאה מלמעלה לא תכבה כפי שנאמר "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶה" (ויקרא ו, ו) ('נחל קדומים' להחיד"א פרשת צו ד"ה והאש על המזבח), ועל ידי כן השלימו כל כוחות המקטרגים עִם ישראל כי הם מצאו את מנתם מאת המזבח בכל שעה ('עץ החיים' לר' יהודה בן חנין על טעמי המצוות מצוה פד דף קי ד"ה וע"ד הסוד). ואפילו נשיבת הרוחות החזקות והגשמים בחורף לא כיבו את האש, ועל ידי כן נודע עניין הנס וקיום הבטחת ה'. וזה מה שאמרו רבותינו כי במקדש היה נס בקיומה של אש התמיד "וְלֹא כִבּוּ גְשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה וְלֹא נָצְחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן" (אבות ה, ה) ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו פרשת צו ד"ה או ירצה במה שהקדמנו). ובדרך נס היתה ממשיכה בעירת האש אף אם כבר התכלו כל העצים שבמזבח ('האלשיך הקדוש' פרשת צו ד"ה והנה מהראוי).

כשלא עשו רצונו של ה' היה נראה על המזבח דמות 'כלב' הבא מן הצפון

כאשר עם ישראל היו עושים רצונו של מקום, אזי המלאך אוריאל היה נשלח מאת ה' לקבל את הקרבן שמקריבים והיה נדמה כאריה חזק בתוך האש, הרובץ על טרף הקרבנות שהוקרבו. כשהיו הכהנים והישראלים רואים אותו הם היו שמחים, כי על ידי זה היו יודעים שהתקבל קרבנם לרצון לפני ה'. וזה מה שנאמר ביום השמיני למילואים שבמשכן "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט, כד), ה"אֵשׁ" היה מלאך אוריאל שנדמה בתוך מראה האש ל'אריה' גדול (זוהר פרשת צו דף לב ע"ב ד"ה ואתחזי אוריאל וד"ה למלכא דשדרו) שפניו כפני אריה ('הקדמת הזוהר' דף ו ע"ב ד"ה ומה שמיה דההוא), והיה אוכל את הקרבן. ואחר כך היתה יורדת אש אחרת עליונה קדוֹשה ורוּחנית יותר מהאש שירדה בדמות אריה. וכשהאדם שהביא קרבן היה רואה אותה, היה נופל עליו פחד גדול ומתוך כך היה מזדעזע ושב בתשובה שלימה (זוהר פרשת צו דף לב ע"ב ד"ה ואתחזי אוריאל וד"ה למלכא דשדרו).

כאשר עם ישראל חלילה לא היו עושים רצונו של מקום או שזה שהקריב את הקרבן לא הקריב בכוונה הראויה אז היו רואים דמות של 'כלב' חצוף אחד שבא מנקב הצפון (זוהר פרשת צו דף לב ע"ב ד"ה וכד ישראל לא אשתכחו), והיה נקרא 'בלאדן', ופניו פני כלב (זוהר פרשת בראשית דף ו ע"ב ד"ה לתוך הבור וד"ה ומה שמיה) הרובץ על הקרבן. ואז היו יודעים כל ישראל שהקרבן לא התקבל ברצון, והוא כמו דורון שהמלך שולח לכלב כי אין כדאי להכניסו לפניו (זוהר פרשת צו דף לב ע"ב ד"ה וכד ישראל לא אשתכחו וד"ה למלכא דשדרו). וכך בִּמְקוֹם שיאירו ויזהירו פני אריאל שהוא פני האריה, היה נראה פני בלאדן שהוא שליח מאת 'אדם בליעל' שעליו נאמר "מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם" (ישעיה נב, יד). ועד היום בספרי ההשׁבעות שעושים הגוים בכישופיהם, הם משביעים שׁד אחד הנקרא 'בילאד' ואומרים שהוא שׂר גדול בין השדים. וכוונתם הוא על בלאדן הזה אלא שנשתנה להם שמו ('כתם פז' לר' שמעון לביא על הקדמת הזוהר דף ו ד"ה כיון דחמא הכי וד"ה וראיתי אני בספרי ההשבעות).

דבר זה הבדיל בין בית המקדש הראשון לבית המקדש השני. שבבית המקדש הראשון היה נראה דמות של אריה רובץ על המזבח כי היו קרבנותיהם מתקבלים ברצון, אך בבית המקדש השני גרם העוון והיו רואים דמות של כלב רובץ על המזבח (גמ' יומא דף כא ע"ב), והבינו שאין קרבנותיהם עולים לרצון ('מצודת דוד' להרדב"ז על טעמי המצוות מצוה שעד). וכך על מה שבבית המקדש הראשון היה נראה צורת אריה שבמרכבה כאש האוכלת את העולות בסוד "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי" (במדבר כח, ב), הרי שאחר כך בבית שני כבר גרמו העוונות והושלך הדוֹרוֹן לכלבים אל בֹור הסטרא אחרא, כאשר הס"מ היה שולח את שלוחו 'הכלב' ממקומם של 'החיצונים' ו'הקליפות' הנקראים 'כלבים' אשר נחבאים בצד הצפון ושוכנים שם בסוד "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה" (ירמיה א, יד). ואף שלא היו נראים אז 'הכלבים' בעולם וכל שכן על המזבח ששם היה צריך להיות רק צורת 'אריה', הרי העוונות גרמו ונשלח 'כלב' כדי לגבות את חובו מעל גבי מזבח ה' ('כתם פז' לר' שמעון לביא בעל פיוט 'בר יוחאי' על הקדמת הזוהר דף ו ד"ה והוא ירד והכה וד"ה וראיתי אני בספרי ההשבעות).

העשן שעלה מהמזבח ביום הוריד שפע ובלילה הזין את החיצונים שבצפון

במהלך שעות היום היו נשרפים הקרבנות על גבי המזבח, ובמשך כל הלילה היו שורפים את 'האיברים' – שהן שאריות של קרבן עולה, ואת 'הפדרים' – שהן שאריות של שאר הקרבנות (גמ' ברכות דף כו ע"ב ורש"י שם). בקרבנות שהיו מקריבים במהלך היום, היה עולה העשן ומיתמר מהמזבח ישר לשמים (זוהר פרשת תרומה דף קמא ע"א ד"ה תננא דיממא). למעט אם לא עשו רצונו של מקום או לא כיוונו בקרבן, שאז העשן לא היה עולה ישר (זוהר פרשת צו דף לב ע"ב ד"ה וכד ישראל לא אשתכחו, 'מאור ושמש' פרשת יתרו ד"ה ואיתא בזוהר). וגוונו של העשן העולה ישר מהמזבח היה לבן ('מאור ושמש' לר' קלונימוס קלמן אפשטיין פרשת יתרו ד"ה ואיתא בזוהר), ובכוחו היה נשפע לעם ישראל שפע מלמעלה למטה. וגם היו ניזונים ממנו (זוהר פרשת תרומה דף קמא ע"א ד"ה תננא דיממא) מלאכים קדושים ('אור החמה' על זוהר פרשת תרומה דף קמא ע"א ד"ה 'אברין ופדרין' ממהרח"ו) (להרחבה בעניין הכפרה על ידי הקרבנות ראה מאמרנו לפרשת ויקרא – 'הקרבנות בבית המקדש').

עשן המערכה שהיה עולה מהאיברים והפדרים הנשרפים בלילה (זוהר פרשת תרומה דף קמא ע"א ד"ה אברין ופדרין) היה נוטה לצד צפון ('גבול בנימין' חלק א' דרוש ב' למעלת הצדיקים ד"ה וז"ש במזמור מ"ח יפה נוף) להזין את 'הסטרא אחרא', ובזה היא לא היתה נמשכת לארץ. כך עשן זה היה עולה בדרך עקומה ומתגלגל לחוּץ, והולך בחיפזון עד שהיה נכנס לנקב בצפון (זוהר פרשת תרומה דף קמא ע"א ד"ה אברין ופדרין) אל מקום הפתח של גהינום העליון ('אור החמה' על זוהר תרומה דף קמא ע"א ד"ה 'אברין ופדרין' ממהרח"ו) ששם פתח מזוֹנם של 'החיצונים', ומשם היה נכנס אל המדורים של כל הסטרא אחרא אשר היו ניזונים ממנו כולם (זוהר פרשת תרומה דף קמא ע"א ד"ה אברין ופדרין) כמו מזון שנשלח מהמלך אל עבדיו אשר לא נכנסים בהיכלו ('אור החמה' על זוהר פרשת תרומה דף קמא ע"א ד"ה 'אברין ופדרין' ממהרח"ו). והוא בסוד הפסוק "בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל" (בראשית מט, כז) ('חסד לאברהם' מעין א נהר כד ד"ה והנה ענין זה). ועל ידי כן היו מתבטלים הכוחות החיצונים מרצונם להשמיד ולאבד את העולם הזה (זוהר פרשת צו דף לב ע"ב ד"ה וכד תננא דמדבחא).

וכאשר היה עולה העשן ב'צפון' אז היו נאספים החבורות של הסטרא אחרא לשם, וכן שִׁשִׁים ריבוא מחנות של 'קליפות' עמהם, ועומדות כנגד הפתח הנקרא "קֶרִי" שמשם יוצאים כל המקטרגים ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש תחילת פרק ח ד"ה טעם שנקרא, 'קב הישר' פרק ע), וכפי שנרמז בתורה "וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי: וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם" (ויקרא כו, כז- כח). ושם הם היו ניזונים מעשן הקרבנות ('אור צדיקים' תחילת פרק ח ד"ה טעם שנקרא) של האיברים והפדרים ('קב הישר' פרק ע) ומתקיימים על ידו בשפע הכרחי ומצומצם ('גבול בנימין' חלק א' דרוש ב' למעלת הצדיקים ד"ה וז"ש במזמור מ"ח יפה נוף) ולא היו יוצאים עוד לאויר של ארץ ישראל. ובשל כך הארץ היתה מקוּדשת מכל טומאה אפילו בלילה שהוא זמן שליטתם. ועתה שחרב בית המקדש ואין עשן של קרבנות לזוּן את אותם הקליפות ('אור צדיקים' למהר"מ פאפירש תחילת פרק ח ד"ה טעם שנקרא), הם עפים ושטים ומתחזים לבנות האדם וְשׂוֹחֲקִים עם בני אדם בלילה עד שהם חלילה נפגמים בקֶרִי ('אור צדיקים' תחילת פרק ח ד"ה טעם שנקרא, 'קב הישר' פרק ע. וראה ב'מעבר יבק' שפתי צדק פרק ג, וכן ב'קהלת יעקב' ערך עש ד"ה בעל צפון).

המזבח לא נבנה מאבני גזית כי הם רומזים ל'חיצונים' שהוא הרחיקם

בתיאור בניית המשכן הוזכרו רק הכסף הזהב והנחושת ולא הוזכר הברזל כפי שנאמר "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ג – ז) וזה לפי שהברזל מקצר ימים ('עיר מקלט' על טעמי המצוות פרשת יתרו אות מ). על כן לא היה במשכן בכלל ברזל, ואפילו שיתדות המשכן היו חזקות יותר אם היו עושים אותן מברזל, אף על פי כן עשו אותן מנחושת (רמב"ן שמות כ, כב ד"ה ומפני זה). וכן לא הוזכר ה'ברזל' בבניית בית המקדש ('שפתי כהן על התורה' פרשת פקודי ד"ה ויהי זהב התנופה) וגם לא היה שם שום כלי העשוי מברזל, למעט סכיני השחיטה משום שהשחיטה איננה עבוֹדה (רמב"ן שמות כ, כב ד"ה ומפני זה).

בבניית בית המקדש הראשון נאמר "וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ" (מלכים א' ו, ז), לפי ששלמה המלך החמיר ונמנע משימוש בכלי הברזל בתוך המקדש (רמב"ן שמות כ, כב) על מנת שלא יהיה למקטרגים יכולת אחיזה בבית המקדש ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה אות כו). והיו חוצבים ומסתתים מבחוץ את האבנים במקדש ואחר כך מכניסים אותם פנימה, חוץ מהמזבח שאותו לא סיתתו בחוץ לפי שהיה עשוי מחלוקי אבנים שלמים ולא אבני גזית מסותתות, כפי שציותה התורה "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ" (שמות כ, כב) (הרמב"ן שמות כ, כב), כלומר שאפילו הנפת ברזל על המזבח אסורה ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה אות כו). לכן אם נגע ברזל באחד מאבני 'הכבשׁ' שהוליך למזבח או במזבח עצמו – אז אותה האבן היתה נפגמת (מסכת מדות ג, ד). וכן כשהיו מסיידים את המזבח, לא היו מסיידים במברשת של ברזל אלא של בד או עץ שמא ייגע הברזל במזבח והוא יפסול את האבן שנגעה בו (רמב"ם הלכות בית הבחירה א, טז).

עניינו של המזבח היה להרחיק את המזיקים, השדים והפורענויות הבאים מהפתח שבצפון הצפוני (הקדמת בן המחבר בספר 'של"ה הקדוש' פרק שביעי ד"ה ואגב זה יתבאר). ולכן לא השתמשו ב'אבני גזית' למזבח, שהם אבנים המסותתות ומדויקות ומתוקנות באמצעות ברזל – כי הם רומזות לכוחות הטומאה, המקטרגים ומדקדקים לכל עוון ולכל חטאת ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה דש ד"ה ומעתה תוכל), ומטעם זה המקום בו הסנהדרין הגדולה אשר היתה דנה חוקרת ומדקדקת אחר הדין נקראה 'לשכת הגזית' שהיא כדמיון 'אבני הגזית' ('שערי צדק' לר' יוסף גי'קיטליא דף ח ע"ב, 'מצודת דוד' להרדב"ז מצוה דש ד"ה ומעתה תוכל). וּבִמְקוֹם אבנים מסותתות היו בונים את המזבח באבנים 'חלוּקי נחל' ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה דש ד"ה ומעתה תוכל). והצטווּ לעשות את המזבח בצורת ריבוע, שלו ארבעה צדדים – בכדי להורות על קיום ארבע צדדים לעולם, כלומר שגם העולם הוא מעין 'ריבוע'. ובזה לימדו שבכוח המזבח להרחיק את המזיקים הבאים מהצד הצפוני (הקדמת בן המחבר ב'של"ה הקדוש' פרק שביעי ד"ה ואגב זה יתבאר) ושה' אחד ושמו אחד ואין שני לו שיכול לעשות זאת ('ווי העמודים' לר' שבתי הורוביץ בנו של השל"ה הקדוש דף יב ע"ב ד"ה נמצא המזבח). לכן אם לא 'ריבעוּ' את המזבח זה היה מעכב (ראה גמ' זבחים דף סב ע"א) (הקדמת בן המחבר ב'של"ה הקדוש' פרק שביעי ד"ה ואגב זה יתבאר).

אמנם בית המקדש עצמו כן היה בנוי מאבני גזית העשויות בדקדוק רב, כפי שציווה שלמה המלך בעת בניית המקדש "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית: וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִבְנוֹת הַבָּיִת" (מלכים א' ה, לא – לב) ומטרת אבני גזית אלו, שאם ישראל אינם עושים רצונו של מקום ומקלקלים ב'שפע' שניתן להם אזי יכול המזבח להפוך עליהם להיות "חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית" (ויקרא כו, כה) ('שערי צדק' לר' יוסף ג'קטליא דף ח ע"ב, 'מצודת דוד' להרדב"ז מצוה דש ד"ה ומעתה תוכל) המדקדקת עם הבריות. לכן היו שוחטים בעלי חיים ואז שופכים את דמם על המזבח כדי "לרצות" את המזבח בדם שחיטת הקרבנות. וזה הסיבה שהמזבח במשכן היה נקרא 'מזבח אדמה' שנאמר "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי" (שמות כ, כא) כי הוא מלשון 'אדוּמה' לרמוז על מידת הדין ('מצודת דוד' מצוה דש ד"ה ומעתה תוכל).

עתיד הקב"ה לסגור את צד צפון בימות המשיח ויהיה שמו וכסאו שלם

וכיום שאין בית מקדש ולא מזבח לעצור את המקטרגים, הרי שולחן האוכל של האדם מכפר עליו שהוא כנגד המזבח (ראה גמ' מנחות דף צז ע"א). ולכן חובה לעשות 'מים אחרונים' לפני ברכת המזון לפי שהם החלק של 'החיצונים' וכנגד העשן שהיה עולה מהאיברים והפדרים בלילה והולך אל מקומם בצפון ('של"ה הקדוש' שער האותיות בפרק 'הרי הוזכרו מצוות התלויים' וכו' ד"ה וכשם שהקרבן היה). וכן צריך לסלק את הסכין מעל השולחן בשעת ברכת המזון, כפי שהוזהרו במזבח "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ" (שמות כ, כב) ('תולעת יעקב' סוד ברכת הנהנין ד"ה ואח"כ יברך ברכת המזון), וכן שנאמר "וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לה' אֱלֹקֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל" (דברים כז, ה) ('אור צדיקים' דרך סעודה ד"ה מסלקין הסכין מן השלחן) וכל זה על מנת שכוח הרע שהברזל רומז לו, לא ייטול חלק בשעה שתחול הברכה, שהרי את חלקו הוא כבר נטל בזוהמת הידיים שיצאה עם המים האחרונים ('תולעת יעקב' סוד ברכת הנהנין ד"ה ואח"כ יברך ברכת המזון). ולכן יש שאינם מסלקים או מכסים את הסכין בשבתות וימים טובים כי זמנים אלו רומזים לעולם הבא שבו יתמתקו כל 'הקליפות' ובלע המוות לנצח ('חיי אברהם' לר' אברהם כלפון על טעמי המצוות סעיף קמט בשם 'ברכי יוסף' שמביא בשם זקנו).

לעתיד לבוא הקב"ה יסתום את פתח צד צפון שמשם מגיעה הרעה ('מגלה עמוקות - רנב אופנים' אופן קסו). לכן יש בספר התורה ('עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' בחלק על ספר דניאל דף קל ע"ב ד"ה 'אדנ-י בכל צדקתיך' בשם החזקוני, 'מעשה רוקח' על המשניות לר' אלעזר רוקח דף קכ ע"ב מסכת עוקצין טור א) יחד עם ספרי הנביאים והכתובים ('מעשה רוקח' על המשניות דף קכ ע"ב מסכת עוקצין טור א) מאה שלשים וארבע פעמים את השם הקדוש 'אדנ-י' כי מספר פעמים זה יוצא בדיוק גמטריא ראשי תיבות וסופי תיבות 'מזרח מערב דרום' ('עיני העדה' למחבר 'שבט מוסר' בחלק על ספר דניאל דף קל ע"ב ד"ה 'אדנ-י בכל צדקתיך' בשם החזקוני, 'מעשה רוקח' על המשניות דף קכ ע"ב מסכת עוקצין טור א) ללמד שצדדים אלו סגורים בשמו יתברך. ואילו צד 'צפון' לא כלול עמהם לפי שהוא פתוח עד שיבוא העת שה' יתברך יסגרנו בשמו ('עיני העדה' בחלק על ספר דניאל דף קל ע"ב ד"ה 'אדנ-י בכל צדקתיך' בשם החזקוני) ובזה ירחיק את מדת הפורענות מעל עם ישראל, ויוליכה למקום שאינה יכולה לקטרג עוד. אז יתבטלו גם הקרבנות שהיו נשחטים 'בצפון' העזרה, לפי שאחר שכבר בטלה מדת הפורענות המקטרגת בצפון אין יותר צורך לשחוט קרבנות בצפון על החטאים ('שערי אורה' לרבי יוסף גי'קטילייא זצ"ל השער שישי- הספירה החמישית).

סגירת צד הצפון תהיה בימיו של מלך המשיח. כי בימי הגלוּת צד צפון פתוּח שנאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ" (ירמיה א, יד) וכל העולם נמצא בצער ושמו הגדול של ה' מחוּלל בגוים. אך בבוא מלך המשיח ייסגר צד צפון כפי שנאמר "לְםַרְבֵּה (קרי: לְמַרְבֵּה) הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (ישעיה ט, ו) כאשר התיבה "לְםַרְבֵּה" נכתבה עם האות מ' סתומה, לרמוז על סגירת צד צפון הפרוץ. ועל ידי כן ימחה גם זרעו של עמלק מן העולם, ויהיה שמו של ה' שלם וכסאו שלם ('גבול בנימין' על התורה לר' בנימין הכהן חלק א דרוש ב למעלת הצדיקים דף ג ע"א ד"ה כל זה שפירשנו וד"ה ובאותיות) כי אין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק שנאמר "וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" (שמות יז, טז) (רש"י שמות טז, יז). ואז ה' יתברך יישב על כסא כבודו ומלכותו תהיה בכל משלה, וישראל יקבלו את פניו בשמחה ובשירות עם מלך המשיח (ראה מדרש 'אותיות דרבי עקיבא' ערך מ'ם ד"ה מפני מה) ('גבול בנימין' על התורה לר' בנימין הכהן חלק א דרוש ב למעלת הצדיקים דף ג ע"א וד"ה ובאותיות) במהרה בימינו, אמן