פרשת אחרי מות – מעלתם של נדב ואביהוא

התורה מתארת את מעשיהם של נדב ואביהוא בניו של אהרן הכהן בשעה שהם הקריבו "אֵשׁ זָרָה" אשר לא צווּ ביום חנוכת המשכן, שבעקבותיה יצאה אש מאת ה' והרגה אותם כפי שנאמר "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, א - ג). ומשה ציוה את כל ישראל לבכות על מותם ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת בראשית ד"ה והארץ וכו') כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'" (ויקרא י, ו) (ראה 'אור החיים הקדוש' ויקרא י, ו).

ויש להבין, אם נדב ואביהוא בני אהרן הכהן מתו על ידי ה' מחמת חטאם שהקריבו "אֵשׁ זָרָה", אז מדוע כל ישראל בכו על מותם?

נדב ואביהוא היו גלגול נפש אדם הראשון ולכן המשכן התקדש על ידם

נדב ואביהוא היו גלגול של אדם הראשון ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת אחרי מות סימן י"ו על הפסוק 'וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן' ד"ה ולכן אמר בקרובי) מֵחֵלֶק 'הנפש' שלו ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל חלק ליקוטים דף לו ע"א ד"ה כל כתף השמאלי, 'מאורי אור' פרשת אחרי מות ד"ה 'וז"ל הנה משה' בשם האר"י ז"ל) והיה כל אחד 'חצי' מאדם הראשון ויחד נעשו לאחד ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת אחרי מות סימן י"ו על הפסוק 'וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן' ד"ה 'והטעם שלא זכו' וד"ה 'ונחזור לענין'). ונרמז שהתגלגל אדם הראשון בתוך נדב בפסוק "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַבְּכֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר" (במדבר ג, ב) כי נאמר "הַבְּכֹר נָדָב" כדי לרמוז על אדם הראשון שהיה ראש לבכורים, וכפי שנאמר גם על דוד המלך "אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ" (תהלים פט, כח) לפי שגם הוא היה גלגול אדם הראשון ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת אחרי מות סימן י"ו על הפסוק 'וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן' ד"ה ולכן אמר בקרובי). וכן נרמז גלגול אדם הראשון גם באביהוא, כי שמו אביהוא זה צירוף "אבי הוא" כלומר אבינו הראשון ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת אחרי מות סימן י"ו על הפסוק 'וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן' ד"ה ענין נדב ואביהוא) (להרחבה על גלגול אדם הראשון בדוד המלך ראה מאמרינו לפרשת שמיני – 'גלגוליו של דוד מלך המשיח').

גלגולם הקודם של נדב ואביהוא נרמז בתורה כאשר עשו ישראל את חג הפסח בַמִּדְבָּר שנאמר "וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי" (במדבר ט, ה), כי היו אנשים שנשׂאו את גופותיהם של נדב ואביהוא ולא יכלו לעשות את הפסח בי"ד בניסן ('צרור המור' פרשת בהעלותך פרק ט על הפסוק 'ואמר ויהי אנשים) וכפי שאמרו "אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם" (במדבר ט, ז) וכוונתם היה כי נדב ואביהוא הם גלגול נפש אדם הראשון ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת שמיני ד"ה ועתה נבא לביאור, 'שער הגלגולים' להאר"י ז"ל חלק שני ב'סדר הגלגול' דף ט ע"א ד"ה 'ועוד שהיו שתוי' יין'). וכן נרמז גלגולם גם בפסוק "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" (ויקרא טז, א) שהכוונה לשתי מיתות שהיו להן, אחת "וַיָּמֻתוּ" בזמן אדם הראשון, והשניה "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן" בגלגול נדב ואביהוא ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל חלק שני ב'סדר הגלגול' דף ט ע"א ד"ה 'ועוד שהיו שתוי' יין'). ועוד אמר הקב"ה למשה רבינו בהר סיני על חנוכת המשכן כי "אֲנִי עָתִיד לְקַדֵּשׁ אֶת הַבַּיִת הַזֶּה וּבְאָדָם גָּדוֹל אֲנִי מְקַדְּשׁוֹ" (ראה 'ויקרא רבה' יב, ב), שכוונתו לרמוז על מישהו שיהיה גלגול אדם הראשון ('זרע ברך' מהדורה שניה פרשת שמיני דף נג ע"א טור א ד"ה אמנם לפי האמת).

ה' ציוה לעשות "שבעת ימי מילואים" במשכן כנגד שבעת ימי בראשית, ולהקריב אז במשכן קרבנות על מנת למלא את חסרון העולם שנעשה על ידי חטא אדם הראשון ולכפר על חטאו ('צרור המור' פרשת אחרי מות פרק טז ד"ה וכן סמך). לכן כל מה שנעשה בששת ימי בראשית נעשה גם במעשה עשיית המשכן. וכמו ש'פטירת' אדם הראשון היתה במוצאי שבת בראשית הוא היום השמיני לבריאה כאשר פרחה ממנו 'הנשמה היתירה' וכפי שנרמז בפסוק "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא, יז) שכיון שעברה שבת אמר "ווי אבדה נפש!" (ראה גמ' ביצה דף טז ע"א), לכן גם נדב ואביהוא שהיו גלגול אדם הראשון מתו ביום השמיני למילואים ונתקדש בהם הבית ('זרע ברך' לר' ברכיה ברך מהדורה שניה פרשת שמיני דף נג ע"א טור א ד"ה אמנם לפי האמת). ואף שהתבסם העולם והתכפר חטא אדם הראשון בפטירתם, אך כל הטומאות שהתפשטו בעולם מחטאו כמו 'הנגעים' ו'הזיבה' ו'הנידה' נשארו. לכן נסמכו עניני הטומאה ב'פרשת מצורע' לפסוק "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" (ויקרא טז, א) כי הם היו גלגולו של אדם הראשון ('צרור המור' פרשת אחרי מות פרק טז ד"ה וכן סמך וד"ה ולפי שידוע).

משה רבינו אמר לאהרן הכהן אחרי פטירת בניו, כי הוא ידע שהמשכן היה צריך להתקדש במותו של צדיק (רש"י ספר ויקרא י, ג ד"ה הוא אשר דבר) כפי שאמר לו ה' "אֲנִי עָתִיד לְקַדֵּשׁ אֶת הַבַּיִת הַזֶּה וּבְאָדָם גָּדוֹל אֲנִי מְקַדְּשׁוֹ" ('ויקרא רבה' יב, ב), אך היה סבור שייבחר ה' באחד משניהם. ועתה שראה כי מתו שני בניו – הבין שבניו גדולים יותר משניהם (רש"י ויקרא י, ג ד"ה הוא אשר דבר) וכי הם היו ממש גלגול נפש אדם הראשון ותיקונו ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל חלק שני ב'סדר הגלגול' דף ט ע"א ד"ה 'ועוד שהיו שתוי' יין' ועיי"ש) ומיתתם היה כדי להתקדש בכבודו של מקום ('צרור המור' פרשת שמיני סוף ד"ה ואמר הוא אשר דבר). אז אהרן הִצְדִּיק עליו את הדין ושמח על הגזירה האלקית ('צרור המור' פרשת שמיני סוף ד"ה ובכאן הודיע מעלת אהרן). אמנם נדב ואביהוא מצידם דווקא חשבו שמשה ואהרן הם המתאימים למות בעת חנוכת המשכן, ולכן היו אומרים בחייהם "מתי ימותו שני זקנים" (ראה 'מדרש תנחומא' פרשת אחרי מות אות ו ד"ה אחרי מות שני) ועל ידי זה יהיה שלימות העולם ('תפארת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ פרשת שמיני י, ג ד"ה ויאמר משה).

נדב ואביהוא רצו לתקן את חטא אדם הראשון אך באו לכלל טעות בשגגה

נדב ואביהוא היו צדיקים גדולים וכיוונו את ליבם לאביהם שבשמים ('תולדות יצחק' לר' יצחק נעשכיז פרשת אחרי מות על הפסוק 'בקרבתם לפני ה' וימותו') ורצו לתקן את חטא אדם הראשון ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת שמיני ד"ה אבל הענין הוא) שהם היו גלגול ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת אחרי מות סימן י"ו על הפסוק 'וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן' ד"ה ולכן אמר בקרובי) חֵלֶק הנפש שלו ('ספר הגלגולים' להאר"י ז"ל חלק ליקוטים דף לו ע"א ד"ה כל כתף השמאלי). ולכן הם התקרבו לפני 'אוֹר העליון' בחיבת הקוֹדש ('אור החיים הקדוש' ויקרא טז, א ד"ה או יאמר על זה) והחליטו לפעול בעומק השגתם, אך למעשה נשארו דבוקים למעלה. מטעם זה נאמר עליהם שמיתתם הגיע "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' " (ויקרא טז, א) ולא 'בהקריבם' הקטורת לפני ה'. והיה להם בזה מעלה גדולה ויתרה שהם המכובדים של ה' יתברך והקרובים אליו ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת ויקרא ד"ה אכן נתקיים), ובמותם הם כיפרו על עוון אדם הראשון ('צרור המור' פרשת אחרי מות פרק טז ד"ה ולפי שטהרת אלו הטומאות).

כוונתם של נדב ואביהוא היתה לשם שמים ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת שמיני ד"ה וזה סוד מה) ולטובה, לעשות תיקון ('מחשוף הלבן' פרשת שמיני דף נא ע"א טור ב ד"ה דרך אניה בלב ים) ועילוי לשכינת עוזנו ('מחשוף הלבן' פרשת פנחס דף דף פב ע"ב ד"ה ועכשיו אפשר לרמוז), אך כיוון שעשו מעשה ולקחו קטורת לבדם, ללא סיוע של אהרן אביהם (ראה זוהר פרשת אחרי מות דף נו ע"ב ד"ה דבר אחר) וכן ללא סיוע של משה רבינו או אלעזר ואיתמר אחיהם ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל ויקרא ד"ה ונבאר עתה כוונת נדב ואביהוא), וכן משום שהם עדיין לא היו נשואים ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף נו ע"ב ד"ה 'תו פתחו ואמרו' ממהרח"ו) אף שהיו כבר מעל גיל עשרים (עפ"י 'מגיד מישרים' פרשת שמיני ליום כ"ו ניסן ד"ה 'ואוף בחובא דאהרן'. אמנם ראה 'מגלה עמוקות - רנב אופנים' אופן צ' שכתב לפי הבנתו בזוהר כי היו קטנים מגיל עשרים) לכן גם השכינה לא שרתה עליהם ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף נו ע"ב ד"ה 'תו פתחו ואמרו' ממהרח"ו) ונאחזו בהם 'החיצונים' הנקראים 'אש זרה' ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל ויקרא ד"ה ונבאר עתה כוונת נדב ואביהוא), כי כל מקום שלא שׁורה שם השכינה, שׁורה שם הסטרא אחרא ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף נו ע"ב ד"ה 'תו פתחו ואמרו' ממהרח"ו).

נדב ואביהוא לא נשאו נשים כי חשבו שחטא אדם הראשון מתוקן בימיהם, ולכן כבר אין צורך לשׂאת אשה לתיקון הדבר שעל ידו חָטָא אדם הראשון ('מנחת ישראל' לר' ישראל נתן אלטר מפיסטין פרשת וירא ד"ה 'במאמר היערות דבש' בהגהה), ודי היה להם לבוא לשלימות אחד עם השני ולהיות יחד לנפש אחת (עפ"י 'מחשוף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת פנחס דף פב ע"ב ד"ה ועכשיו נדבר). נדב ואביהוא הביאו פנימה 'אש' שנאמר "וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא י, א) ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל ויקרא ד"ה ונבאר עתה כוונת נדב ואביהוא) והיה זה באותה השעה ש'הסטרא אחרא' אחז באש שהם הביאו ('מקדש מלך' לר' שלום בוזאגלו על זוהר פרשת אחרי מות דף נו ע"ב ד"ה יראת ה') אף שלא התכוונו לכך. וכן הם רצו לנסך יין רגיל, אך בגלל ש'החיצונים' דבקו בהם ונגעו גם ביין הם עשו אותו 'יין נסך'. ועל זה אמרו רבותינו שנדב ואביהוא כביכול 'שתו' יין נסך ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל ויקרא ד"ה ונבאר עתה כוונת נדב ואביהוא). כל זה היה לפי שבאותה העת לא היה בידם היכולת לתקן ובאו לידי טעות במעשיהם, ובסוף נענשו על שוגג ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת שמיני ד"ה אבל הענין הוא).

מתוך כך בני אהרן גם הביאו קטורת שלא במוֹעדה. כי לא היה זמן הקרבת הקטורת באותה שעה, שהרי זמנה הוא רק בבוקר או בערב בעת הדלקת המנורה או בשעה שיש מיתה בעולם שאז הותר להקטירה (זוהר פרשת צו דף לג ע"ב ד"ה תא חזי). והם לא נזהרו מאכילה ושתייה קודם הכניסה פנימה להיכל, כי למדו מהר סיני ששם אכלו ושתו וגם אז ראו את השכינה ולא קרה דבר (ראה שמות פרק כד פסוק יא ורש"י שם) ('זוהר חדש' פרשת נח דף כח ע"ב ד"ה וקודם וד"ה ולאחר כן), וגם חשבו כי בימיהם מתוקן חטא אדם הראשון לכן גם הותר להם שהסתכל בשכינה ('מנחת ישראל' לר' ישראל נתן אלטר מפיסטין פרשת וירא ד"ה 'במאמר היערות דבש' בהגהה). אמנם כל "החטאים" הללו היו חלשים ולא הצדיקו את מותם אלא שזה הצטרף לרצונו של ה' להתקדש בהם ('מגיד מישרים' למלאך המגיד של ר' יוסף קארו פרשת שמיני ליום כ"ו ניסן ד"ה ואוף וד"ה ותדע) ולכפר על עוון אדם הראשון ('צרור המור' פרשת אחרי מות פרק טז ד"ה ולפי שלטהרת אלו) על ידי לקיחתם 'נפש תחת נפש' ('צרור המור' פרשת אחרי מות פרק טז ד"ה ולפי שלטהרת אלו).

נשמות נדב ואביהוא עלו קרבן בכדי לחנוך את המשכן למעלה

הנה בכל דבר ראשון שבקדוּשה ה' יתברך מוכרח לקחת מהעולם הזה נשמות ('עץ הדעת טוב' על התורה למהרח"ו פרשת אחרי מות ד"ה 'או ירצה על הדרך' ועיי"ש) של צדיקים מובחרים ('מעשה רוקח' על התורה לר' אלעזר רוקח פרשת כי תשא ד"ה ועיין בילקוט שמואל) ואותן הנשמות עולות כקרבן לה' ב'משכן של מעלה' ('תפארת יהונתן' פרשת וירא ד"ה ויאמר הנני. והוא עם תיקון עפ"י 'אלשיך הקדוש' פרשת תרומה כה ח-ט) אשר ממונה עליו מלאך מטטרו"ן ('מעשה רוקח' על התורה לר' אלעזר רוקח פרשת כי תשא ד"ה ועיין בילקוט שמואל). ושם הם מוקרבים על גבי המזבח העליון. הקרבת הנשמות במשכן למעלה הן בסוד הפסוק "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (ויקרא א, ב), כי במשכן למטה מקריבים "מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן" ואילו במזבח העליון למעלה מקריבים "אָדָם" שנאמר "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה'" ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד פרשת שמיני ד"ה ואחיכם כל בית ישראל) (להרחבה על עניין המשכן התחתון מול המשכן העליון ראה מאמרינו לפרשת פקודי – 'השראת השכינה על הארץ').

כך היה גם ביום חנוכת המשכן, הוא היום הראשון לירידת השכינה לארץ ('עץ הדעת טוב' פרשת אחרי מות ד"ה או ירצה על הדרך) שנחנך אז המשכן למטה, ובאותה השעה היה צריך לחנוֹך ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד פרשת שמיני ד"ה ובזה יתורץ מ"ש ז"ל) גם את 'המשכן למעלה' (עפ"י זוהר פרשת תרומה דף קנט ע"א ד"ה ואי תימא והא, 'שושן סודות' לתלמיד הרמב"ן אות תקיד, 'שפתי כהן על התורה' פרשת תרומה ד"ה 'עוד אמרו ועשית את השלחן'). לשם כך היה צריך להקריב למעלה דווקא נשמות של צדיקים שאין להם שום חטא, משום שאפילו צדיקים גדולים לא קְרֵבִים במשכן העליון מיד כשהם מתים אלא רק לאחר שהם נטהרים ומתמרקים מאיזה חטא שבידם על ידי ייסורים במשך זמן מה. ואילו ל'חנוכת המזבח' של מעלה היה צריך צדיקים שיוקרבו למעלה ממש באותו היום שנחנך המשכן למטה, ולא יתאחר החינוך במשכן העליון אפילו יום אחד יותר מהחינוך במשכן למטה, לכן היה צריך צדיקים שאין בידם שום חטא ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד פרשת שמיני ד"ה ובזה יתורץ מ"ש ז"ל. והוחלף פה לשון 'מקדש' בלשון 'משכן' עפ"י זוהר פרשת תרומה דף קנט ע"א ד"ה ואי תימא והא) (להרחבה על עניין ירידת השכינה לארץ ראה מאמרינו לפרשת פקודי – 'השראת השכינה על הארץ').

והנה בכל הדור ההוא לא היו עוד אנשים בישראל כמו נדב ואביהוא ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת אחרי מות ד"ה ענין נדב ואביהוא, זוהר פרשת אחרי מות דף נז ע"א ד"ה ואית דמתני, 'מגיד מישרים' לר' יוסף קארו פרשת שמיני ליום כ"ו ניסן ד"ה ואוף בחובא דאהרן) מימיו של אדם הראשון ('צרור המור' לר' אברהם סבע חמיו של ר' יוסף קארו תחילת פרשת שמיני ד"ה וידום אהרן), לפי שהיו בהם נשמות עליונות ונעלמות מאוד ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת בראשית ד"ה והארץ וכו', 'עמק המלך' שער עולם התוהו פרק חמשים דף כט ע"א טור ב), והיו גדולי הדור ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת שמיני ד"ה וזה סוד מה) מִצַּדִּיקֵי האמת (זוהר פרשת אחרי מות דף סא ע"ב ד"ה תא חזי בני אהרן) הגדולים ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד חלק א' פרשת שמיני ד"ה א"נ בא לומר שלא ידאגו) והנוראיים ('לקוטי הלכות' לר' נתן ביורה דעה א' ריבית ה, לט), בלי שום חטא ועוון בחייהם ('צרור המור' תחילת פרשת אחרי מות ד"ה אחרי מות, 'מאורי אור' לר' מאיר ביקייאם פרשת אחרי מות ד"ה אחרי מות) וגדולים במעשיהם ('אור החיים הקדוש' לר' חיים בן עטר ויקרא י, א) ובכוונותיהם לשם שמים ('מאורי אור' לרב מאיר בקייאם פרשת אחרי מות ד"ה אחרי מות), אשר נכנסו לפרד"ס החכמה ('צרור המור' פרשת שמיני ד"ה ויקחו שני בני אהרן. ועיי"ש בדבריו הנפלאים), ואף היו שקולים כנגד כל שבעים הסנהדרין (זוהר פרשת אחרי מות דף נו ע"ב ד"ה 'ואית דמתני').

נדב ואביהוא נבחרו לעלות למשכן של מעלה ביום חנוכת המשכן למטה, וזה היה כבודם. לכן ה' יתברך ציוה את אהרן הכהן ובניו הנותרים "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'" (ויקרא י, ו), "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ" – שציוה אותם לא להתאבל ולא לקרוע ולא לפרוע את ראשיהם ולא לפרום את בגדיהם וכל שכן שלא לבכות, כי הם יודעים את הסוד שכל מוֹתם של נדב ואביהוא היה לכבודם. אך שאר עם ישראל שאינם יודעים זאת הרי שהם "יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'" כי להם זה נחשב לחוֹרבן ('צמח דוד' חלק א' פרשת שמיני ד"ה 'והנה זהו ענין הכתוב הנ"ל ואחיכם'. והוחלף פה לשון 'מקדש' בלשון 'משכן' עפ"י זוהר פרשת תרומה דף קנט ע"א ד"ה ואי תימא והא). וכך היה שנשמותיהם עלו כקרבן על גבי המזבח ב'משכן' למעלה מה שהביא גם לחנוכתו של 'המשכן' למעלה ממש באותה העת שנחנך המשכן למטה ('של"ה הקדוש' מסכת תענית דרוש להספד מיתת הצדיקים ד"ה ועשו לי מקדש'. והוחלף פה לשון 'מקדש' בלשון 'משכן' עפ"י זוהר פרשת תרומה דף קנט ע"א ד"ה ואי תימא והא) (וראה 'צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד חלק א' פרשת שמיני ד"ה 'א"נ בא לומר שלא' כי מה שהמלאך המגיד הבטיח לר' יוסף קארו ז"ל שהוא עתיד להישרף לכבוד ה' יתברך כוונתו שיעלה על המזבח במשכן העליון כפי שזוכים הצדיקים ועיי"ש).

נדב ואביהוא מתו על ידי אש מן השמים כמו הקרבנות שבמזבח

מותם של נדב ואביהוא לא היה על ידי מלאך המוות או כוחות הטומאה, אלא בשריפה על ידי ה' ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת בראשית ד"ה והארץ וכו', 'מגלה עמוקות – רנב אופנים' אופן צ) שמיד אחרי שירדה אש מן השמים ואכלה את הקרבנות, יצאה אש אחרת ואכלה את בני אהרן ('צרור המור' פרשת שמיני ד"ה וידום אהרן). האש שאכלה אותם יצאה מבין שני הכרובים שעל הארון, כמעין להב, והם נשרפו ('זוהר חדש' פרשת נח דף כח ע"ב ד"ה ולאחר מכן). ונעשתה האש כמין שני חוטים שהתחלקו לארבעה, שניים נכנסו בחוטמו של האחד ושניים בחוטמו של השני ('מדרש ספרא' שמיני אות כג) ובזה יצאה נשמתם, בעוד גופם ובגדיהם נשארו שלמים. לכן אחרי שהם מתו, יכלו לשׂאת אותם החוצה מההיכל בכותנותיהם ('רבינו בחיי' ויקרא י, ב ד"ה וכן אמרו וד"ה וכל המגפה, 'צרור המור' פרשת שמיני ד"ה ואמר וימותו לפני ה'). 'חוּטִים' אלו שיצאו מבין הכרובים רמזו כי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כ'חוּט' השׂערה להענישם על חטא כלשהו ('לב אריה' פרשת אחרי מות אות יב ד"ה אבל לדרכינו).

נדב ואביהו נקראו 'מִקְרוֹבֵי ה' ומיוֹדעיו' ('מחשוף הלבן' פרשת פנחס דף נא ע"א טור ב ד"ה דרך אניה) וה' חס על כבודם, לכן שרף את גופם רק מבפנים אך השאיר את חיצוניות גופם שלימה (זוהר פרשת אחרי מות דף סא ע"ב ד"ה אלא הכי אוליפנא) ואפילו בגדיהם לא נשרפו כפי שנאמר "וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (ויקרא י, ה), כי מיתתם לא היתה מיתת הגוף אלא מיתת הנשמה ('צרור המור' פרשת שמיני פרק י ד"ה ואמר וימתו לפני ה') וגם היא לא נאבדה אלא רק יצאה (זוהר פרשת אחרי מות דף סא ע"ב ד"ה אלא הכי אוליפנא), שכאשר האש נכנסה בהם היא נגעה בנשמתם, ועל ידי כן נהיתה נשמתם מתלהבת בלהבת יוקדת אש, ויצאה מהגוף העכוּר בשביל להידבק ב'חי החיים' הוא הקב"ה ('באר מים חיים' פרשת אחרי מות ד"ה וזה היה ענין מיתת בני אהרן). וכפי שהיה בחייהם התעוררות באהבה ותשוקה בוערת כלפיד אש אל מלכם ברוך הוא, כן לעומתם יצאה אש מלפני ה' באהבתם ואכלה אותם בשריפת נשמתם, ונכללה נשמתם באור ה' ('באר מים חיים' פרשת אחרי מות ד"ה ואפשר שגם), ודבקה במדרגה גבוהה שנחשבת בחינת 'האוֹר הגנוּז' לצדיקים (עפ"י 'מגיד מישרים' פרשת פנחס ליום כ"ד לתמוז ד"ה ולא הוזכרו).

'שריפת נשמתם' של נדב ואביהוא נחשבה כשריפת איברי עוֹלה ואמוֹרי חטאת במקדש של מטה ('מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ד, יח, 'של"ה הקדוש' מסכת פסחים מצה עשריה ד"ה ואמר שבעל התורה) וכפי שקרבן נאכל על ידי אש מן השמים כן נעשה להם, שיצאה אש מן השמים ו'אכלה' אותם ('תפארת יהונתן' פרשת וירא ד"ה ויאמר הנה האש והעצים) בתוך הגוף (עפ"י 'רבינו בחיי' ויקרא י, ב ד"ה וכן אמרו וד"ה וכל המגפה, 'צרור המור' פרשת שמיני ד"ה ואמר וימותו לפני ה'). והם נכנסו אז בהשגה גדולה ומופלאה ('של"ה הקדוש' מסכת תענית דרוש להספד מיתת הצדיקים ד"ה ועשו לי מקדש). ומחמת חשיבותם הנעלמה ציווה ה' שכולם יבכו עליהם ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת בראשית ד"ה והארץ וכו') כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'" (ויקרא י, ו).

וזה הטעם שהיה צריך 'לשרוף' את נשמותיהם של נדב ואביהוא, ולא היה די בלקיחת נשמותיהם במיתה רגילה – לפי שבזה הורו לכל ישראל כי אותם שני בני אהרן הם 'קרבן כפרה'. וכפי שקרבן עוֹלָה נשרף על ידי אש מעת ה', גם הם נשרפו מאש שבאה מעת ה'. לכן נאמר שישראל בכו על "הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'" (ויקרא י, ו) לפי שהם היו מעין קרבן שנשרף ('האלשיך הקדוש' פרשת ויקרא י, ו סוף ד"ה ושמא תאמרו) שבמותם היו כפרה לכל תולדותם ('האלשיך הקדוש' פרשת ויקרא י, ו ד"ה והנה למה). כי נדב ואביהוא לא מתו מחמת חטאם ('של"ה הקדוש' מסכת תענית דרוש להספד מיתת הצדיקים ד"ה ועשו לי מקדש, 'צרור המור' פרשת בהעלותך פרק ט ד"ה ועוד תמצא כי יש) על ידי מלאך המוות, אלא בשריפה על ידי ה' ('עמק המלך' שער עולם התוהו פרק חמשים דף כט ע"א טור ב). לפרוע מהם את חוב 'אביהם' הוא אדם הראשון. והיו ראויים לכך על שהיו דומים לו בחכמתו ודבקים בה' יותר מכל אחד אחר ('צרור המור' פרשת בהעלותך פרק ט ד"ה ועוד תמצא כי יש) והיו גלגולו (עפ"י 'ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת אחרי מות סימן י"ו על הפסוק 'וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן' ד"ה ולכן אמר בקרובי).

נדב ואביהוא הגיעו לשלימות ההתקרבות לה' ('בת עין' על התורה לר' מזיאטמיר פרשת אמור דף פה ע"ב) וביקשו להתקרב ולחזות בשכינה על ידי מעשה הקטורת, ונדבקו נפשותיהם בשכינה הנקראת 'אש אוֹכלה' ('עץ הדעת טוב' פרשת אחרי מות ד"ה או ירצה על הדרך) ומיתתם היתה 'מיתת נשיקה' ('צרור המור' פרשת שמיני ד"ה ויקחו שני בני אהרן, 'עץ הדעת טוב' פרשת אחרי מות ד"ה או ירצה על הדרך). וזה מה שנאמר "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" (ויקרא טז, א), "בְּקָרְבָתָם" – שהתקרבו ונדבקו בשכינה הקדושה, "לִפְנֵי ה'" – בבית קודשי הקודשים, שאז התקיים בהם "וַיָּמֻתוּ" במיתת נשיקה. ועל זה אמר ה' "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" (ויקרא י, א) כלומר שהמתקרבים התקדשו. ומעשה זה שונה משאר הצדיקים שקודם לכן מתים ורק אחר כך נדבקים בשכינה ('עץ הדעת טוב' פרשת אחרי מות ד"ה או ירצה על הדרך), שהרי נדב ואביהוא התקרבו ל'נשיקה' ואילו שאר הצדיקים ה'נשיקה' מתקרבת אליהם ('אור החיים הקדוש' ויקרא טז, א ד"ה או יאמר על זה).

כאשר מורידים דמעות על מותם של צדיקים מתכפרים עוונותיהם של ישראל

כאשר ישראל חלילה חוטאים הם עֲרֵבִים זה לזה, כמו אברים שונים בגוף אחד שבהכאת אבר אחד הרי כל האברים מרגישים. וכמו שבעבר כאשר היה חוֹלִי בגופו של האדם היו עושים הקזת דם בזרוע על מנת להסיר את החוֹלי, כך ה' יתברך לוקח את הצדיק הנקרא 'הזרוֹע של ישראל', ומיתתו מכפרת לכל עם ישראל שנחשבים לשאר אברי גופו ('השל"ה הקדוש' מסכת תענית ד"ה 'ובזוהר פרשת פנחס'). ואז לוקח ה'כהן הגדול' ב'משכן של מעלה' את נשמת הצדיק ומקריבו ('השל"ה הקדוש' מסכת תענית ד"ה 'ובזוהר פרשת פנחס', 'שער המלך' לר' מרדכי מוויאלקטש שאר חמישי פרק ג), ובדמו מתכפר לכל ישראל ('השל"ה הקדוש' מסכת תענית ד"ה 'ובזוהר פרשת פנחס'. והוחלף פה התיבה 'מקדש' בתיבה 'משכן' עפ"י זוהר פרשת תרומה דף קנט ע"א ד"ה ואי תימא והא) כי נשמת הצדיק באה במקום 'קרבן', שהרי הצדיקים שקולים כנגד כל העולם ('קב הישר' פרק צח ד"ה ומצאת טעם) והדין מסתלק מהעולם עם סילוקם, ומתכפר לעוונות הדור (זוהר פרשת אחרי מות דף נו ע"ב ד"ה תו פתחו ואמרו).

כך היה אחרי פטירתו של שאול המלך ויונתן בנו, כאשר במשך שלוש שנים היה רעב בארץ בעקבות הצער של הגבעונים, ודוד המלך מסר שבעה מצאצאיו של שאול לידי הגבעונים כדי לרצותם, והגבעונים תלו אותם. ואחר כך הלך דוד והביא את עצמוֹת שאול המלך ויהונתן בנו שהיו בידי תושבי יבש גלעד וקבר אותם. ומיד אחרי המעשה הזה של דוד המלך נעתר ה' לארץ ופסק הרעב כפי שנאמר "וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַיֵּעָתֵר אֱלֹקִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן" (שמואל ב' כא, יד). כלומר שדווקא אחרי שהושלמה מיתתם של שאול על ידי שהובאו לקבורה ('ויקרא רבה' כ, יב) והוספדו כהלכה לפי כבודם (מלב"ים שמואל ב' כא, יג) כיפר ה' על עוונותיהם של ישראל, כי מיתתם של צדיקים מכפרת ('ויקרא רבה' כ, יב) כאשר הם עולים 'קרבן' בעליונים. וכנגדם ישראל למטה צריכים להוריד עליהם דמעות אשר באות במקום 'נסכים' כי אין קרבן שמוקרב בלא נסכים. ובפרט אם מת גְדוֹל הַדּוֹר שצריך עליו הרבה 'נסכים' ('שער המלך' לר' מרדכי מווילקאטש שער חמישי פרק ב ד"ה אמנם הוא כשהצדיק).

הכפרה לישראל במותם של הצדיקים תלויה בכך שיצטערו עליהם ויורידו דמעות. כי כאשר מורידים דמעות על אדם כשר גורמים שגם למעלה יורידו על הבוכה דמעות, ובאים רחמים על בני האדם ('עץ הדעת טוב - מאמרים' למהרח"ו 'מאמר לנפטר' ד"ה והנלע"ד, 'עץ הדעת טוב' מכתב יד למהרח"ו שיצא בשנת תשס"ח עמ' ריט אות תמב ד"ה אמרו רז"ל) לעשות עמהם טובה בעבור צערם ('שער המלך' לר' מרדכי מווילקאטש שער חמישי פרק ב ד"ה אמנם הוא כשהצדיק). ולדבר הזה זוכה כל אדם מישראל אף אם איננו צדיק וישר, ודי בכך שבכה על סילוק הצדיקים ('עץ הדעת טוב - מאמרים' למהרח"ו 'מאמר לנפטר' ד"ה והנלע"ד). וכל מי שמצטער על אבידת ומיתת הצדיקים או מוריד עליהם דמעות, מכריז עליו הקב"ה שנמחלים עוונותיו (זוהר פרשת אחרי מות דף נח ע"א ד"ה מכאן אוליפנא) כפי שאמרו רבותינו "כל הבוכה על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד שעשה" (גמ' שבת דף קה ע"ב). ובייסורים שמתייסרים ישראל על מיתתם של הצדיקים מתכפרים להם העוונות, אף אם המיתה עצמה באה על מנת לכפר על העוונות של אותם הצדיקים ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף נז ע"ב ד"ה 'תאנא אמר ר' יוסי' מהרמ"ק).

המצטער ביום הכיפורים על פטירת נדב ואביהוא מובטח שלא ימותו בניו בחייו

עניין הצער על פטירת הצדיקים היה גם אצל נדב ואביהוא עליהם השלום, שהיו שקולים כמו אותם שבעים הסנהדרין ששימשו לפני משה רבינו, ובשל כך מיתתם כיפרה לכל ישראל (זוהר פרשת אחרי מות דף נו ע"ב ד"ה ואית שמתני), והיא היתה עיקר הכפרה אף יותר מעבודת הקרבנות ('צרור המור' תחילת פרשת אחרי מות ד"ה ולפי שהם עיקר הכפרה) ומיד אחרי שהזכירה התורה את פטירת בני אהרן כפי שנאמר "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" (ויקרא טז, א) הובא תיאור סדר עבודת יום הכיפורים (ראה ויקרא פרק טז) וזה על מנת ללמד שפטירת הצדיקים הללו מכפרת כמו יום הכיפורים ('ויקרא רבה' פרשה כא, יב). ותיקנו רבותינו להזכיר את מיתתם של בני אהרן בקריאת התורה של יום הכיפורים, כדי שבזמן שישראל בגלות ואין להם את הקרבנות של יום הכפורים, אזי זיכרון מיתת בני אהרן הוא זה שיכפר להם, והקריאה תיחשב במקום הקרבנות (זוהר פרשת אחרי מות דף נו ע"ב ד"ה תו פתחו).

נדב ואביהוא היו כנגד שני השׂעירים שמכפרים ביום הכיפורים (זוהר הקדוש פרשת אחרי מות דף נו ע"ב ד"ה תו פתחו, 'צרור המור' תחילת פרשת אחרי מות ד"ה ולפי שהם). וכמו שבשׂעירים היה שׂעיר אחד מוקרב לקב"ה והשׂעיר השני היה נשלח 'לעזאזל' כלומר לס"מ – כך גם שני בני אהרן שהיו צדיקים גמורים, נשמתם היתה החלק שניתן לקב"ה והתקרב למעלה על ידי ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף נו ע"ב ד"ה 'תו פתחו' מהרמ"ק) מלאך מטטרו"ן (עפ"י 'אלשיך הקדוש' פרשת תרומה כה, ח-ט) כקרבן חטאת על ישראל, ואלו עניין מיתתם ניתן לס"מ על מנת שהתעסק עמו לפי שהוא חלקו. ובזה סר הדין מעל ישראל ונשאר להם רווחה ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף נו ע"ב ד"ה 'תו פתחו' מהרמ"ק). וכך גם בזמן הגלוּת, אם ישראל מצטערים על מיתת שני הצדיקים הללו ביום הכיפורים, נחשב להם כאילו הם מקריבים קרבנות ביום הזה לכפר על עצמם (זוהר פרשת אחרי מות דף נו ע"ב ד"ה תו פתחו).

לכן גם כיום שאין בית מקדש וּבָטְלָה עבודת המקדש שבקרבנות, עדיין נשארה קיימת זכירת מיתת בני אהרן לכפר על ישראל ('צרור המור' תחילת פרשת אחרי מות ד"ה אחרי מות). וצריך כל אדם לדאוג ביום הכפורים על מותם של נדב ואביהוא ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף נו ע"ב ד"ה 'תו פתחו ואמרו' מהרמ"ק) אשר היו שקולים כנגד כל ישראל ('צרור המור' במדבר פרק ג על הפסוק 'ואמר הבכר') ומותם היה נחשב לעם ישראל כמו חוֹרבן בית המקדש, אף שלהם עצמם מיתתם היתה כבודם ('צמח דוד' פרשת שמיני ד"ה 'ואחיכם כל בית' בשם השל"ה הקדוש) שנתקדש בהם בית המקדש (עפ"י 'זרע ברך' מהדורה שניה פרשת שמיני דף נג ע"א טור א ד"ה אמנם לפי). לכן צריך לעורר אז מעט את ההספד בהם ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף נו ע"ב ד"ה 'תו פתחו' מהרמ"ק), והצער הזה נחשב לאדם לייסורים ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף נז ע"ב ד"ה 'תאנא אמר' מהרמ"ק) ועל ידי כן מתכפר לו ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף נו ע"ב ד"ה 'תו פתחו' מהרמ"ק).

ביום הכפורים קוראים את סיפור מיתת בני אהרן כדי לכפר על ישראל בהיותם מצטערים על מיתתם ('עץ הדעת טוב' מכתב יד הודפס בשנת תשסח בירושלים דף קנט טור ב אות שסט) וכל מי שמצטער ביום הכפורים על אבידת ומיתת נדב ואביהוא הצדיקים או מוריד עליהם דמעות עליו נאמר "יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים" (ישעיה נג, י) (זוהר פרשת אחרי מות דף נו ע"ב ד"ה מכאן אוליפנא) כלומר מובטח לו שלא ימותו בניו בחייו. ולא מחמת שאותו האדם ימות חלילה בקיצור ימים וכך לא יראה במותם של בניו, אלא אדרבא הוא "יַאֲרִיךְ יָמִים" ועם זאת לא ימותו בניו בחייו שיזכה כי "יִרְאֶה זֶרַע". הדמעות הללו שהאדם מוריד כנגד אותם שני הצדיקים נדב ואביהוא הם במקום הדמעות שחלילה נגזר עליו להוריד על בניו ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף נז ע"ב ד"ה 'תאנא אמר ר' יוסי' מהרמ"ק). ובדבר הזה יזכה כל אדם לאורך ימים ושנים לו ולבניו, אמן.