חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

פרשת אמור – חשיבות מצות ספירת העומר


ישראל הצטווּ לספור שבעה שבועות החל ממחרת יום הראשון של פסח עד לחג השבועות שנאמר "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן: וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן: וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לה': וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לה' רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין: וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹקֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם: וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה' " (ויקרא כג, י – טז).
ויש להבין, מדוע עם ישראל הצטווּ לספור את העומר ממחרת היום הראשון של פסח עד לחג השבועות במשך שבעה שבועות?
הקב"ה גאל את ישראל ממצרים רגע לפני שנכנסו לחמישים שערי טומאה
ישנם חמישים שערי קדוּשה וכנגדם חמישים שערי טוּמאה ('חסד לאברהם' מעין שני נהר נו ד"ה דע שמסורת הקבלה, 'סדר היום' לרב משה בן מכיר ענין ספירת העומר דף עו ד"ה ויברך קודם שיספור) ונרמזו בפסוק "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים" (בראשית כו, יב) כלומר חמישים שבקדוּשה מול חמישים שבטוּמאה ('מגלה עמוקות' פרשת בהר ד"ה מה ענין שמיטה). וכאשר ישראל היו במצרים הם נטמאו והיטנפו בכל מיני טומאות ('זוהר חדש' פרשת יתרו דף לט ע"ב ד"ה אמר ליה תא חזי), ואז התגברו על שורש נשמותיהן כוחות הטומאה ו'הקליפה' הקשה של עֶרְוַת מצרים ('סידורו של שבת' למחבר 'באר מים חיים' שורש השביעי שבת בבית תעלה דף פז ד"ה אמנם הנה ידוע) עד אשר הם נכנסו לארבעים ותשע שערי טומאה ('קב הישר' תחילת פרק צב ד"ה מאהבת הקדוש ברוך הוא, 'סידורו של שבת' שורש השביעי שבת בבית תעלה דף פז ד"ה אמנם הנה ידוע) והיו תחת הכוחות הללו ('זוהר חדש' פרשת יתרו דף לט ע"ב ד"ה אמר ליה תא חזי, זוהר פרשת אמור דף צז ע"א ד"ה רבי אבא ורבי חייא).
ישראל נכנסו לשער הארבעים ותשע שהוא השער הכמעט אחרון, בערב פסח שקודם יציאתם ממצרים. ואם חס וחלילה הם היו מתעכבים יותר ('חסד לאברהם' מעין שני נהר נו ד"ה ודע שיש מסורת קבלה) ומתמהמהים אפילו רק עוד רגע אחד ('מגלה עמוקות' פרשת בהר ד"ה מה ענין שמיטה, 'מגלה עמוקות' פרשת וארא ד"ה והוא נגד י"א קליפות) הם היו נכנסים לשער החמישים ('חסד לאברהם' מעין שני נהר נו ד"ה ודע שיש מסורת קבלה, 'מגלה עמוקות' פרשת וארא ד"ה והוא נגד י"א קליפות, 'תפארת שלמה' לספירת העומר ד"ה בירושלמי ר' יונה כי הוה שתי ארבע) הוא 'כור הברזל' הרמוז באות נ' של הנחש הקדמוני ('מגלה עמוקות' פרשת בהר ד"ה מה ענין שמיטה), והיו שוקעים באותם חמשים שערי טומאה ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי פרק כח דף קט ע"א ד"ה וכוונת ספירת העומר) ואז לא היו יכולים לצאת משם לעולם ('בני יששכר' מאמרי חודש ניסן מאמר ח מצוֹת תאכל ד"ה אבל אם עיני שכל) כי היו סגורים שם לגמרי ('בית מועד' דרושים לר' מנחם רבא דרוש עשרים וארבע ליום שני של פסח דף קלא ע"ב ד"ה במדרש ויקרא רבא) ללא שום תקנה עולמית ('חסד לאברהם' מעין שני נהר נו ד"ה ודע שיש מסורת קבלה).
פרעה וכל עמו היו משתדלים להחטיא את ישראל ולהכניס אותם בתוך 'שער החמישים' שהיא יד הקליפה הקשה של הטומאה, כדי שתסתלק השכינה מביניהם והם יישארו תחת ידם לעולם, וכך יימשך השעבוד לפרעה במצרים ('מגלה צפונות' למחבר 'שבט מוסר' חלק א פרשת וישב ד"ה וזהו גם כן). לכן אמרו רבותינו "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים עדיין אנחנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים" (מתוך הגדה של פסח) ('סדר היום' ענין ספירת העומר דף עו ד"ה ויברך קודם שיספור, 'חסד לאברהם' מעין שני נהר נו ד"ה ודע שיש מסורת קבלה, 'מגלה צפונות' חלק א פרשת וישב ד"ה וזהו גם כן, 'קב הישר' תחילת פרק צב ד"ה מאהבת הקדוש ברוך הוא). ומחמת כן גם אמרו "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (מתוך הגדה של פסח). וזה גם הטעם שצריך להזכיר את יציאת מצרים בתפילה בכל יום כאילו זה היום שיצאו ממצרים. וכן זה גם סיבת חובת סיפור יציאת מצרים בליל פסח ('של"ה הקדוש' מסכת פסחים חלק מצה עשירה ד"ה הנה סוד אדם הקרבן).
אם היו ישראל נשארים אפילו רק עוד יום אחד מעבר לט"ו בניסן, אז היינו עדיין משועבדים לפרעה במצרים ('קב הישר' תחילת פרק צב ד"ה מאהבת הקדוש ברוך הוא) עדי עד בתוך 'הקליפה' ('של"ה הקדוש' מסכת פסחים חלק מצה עשירה ד"ה הנה סוד אדם הקרבן) אנו ובנינו ('קב הישר' תחילת פרק צב ד"ה מאהבת הקדוש ברוך הוא). לכן נאמר על ישראל "וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ" (שמות יב, לט) כי אם היו מתמהמהים הם היו שוקעים חלילה בטומאה ('ליקוטים חדשים' בסוף ספר 'פלח רמון' לר' בצלאל הדרשן מתוך ספר האשל פרשת וירא ד"ה ובלי קטרוג האיל) ואז אפילו אם היה בא משה רבינו הוא לא היה מסוגל להוציא אותם מ'שער החמישים' של הטומאה ('שמחת הרגל' על הגדה של פסח להחיד"א דף יד ע"ב טור ב ד"ה 'ואפילו כולנו חכמים' והסביר כי משה רבינו השיג רק ארבעים ותשע 'שערי קדושה' עיי"ש). על כן הוצרך הקב"ה לבוא בכבודו ובעצמו לגאול את ישראל ממצרים באותו רגע ממש, אחרת חלילה שוב לא היתה תקומה למפלתן של ישראל ('מגלה צפונות' למחבר שבט מוסר חלק א פרשת וישב ד"ה וזהו גם כן, 'סידורו של שבת' שורש השביעי 'שבת בבית נעלה' תפילת העמידה דף פח ע"ב ד"ה וזה ענין מה שאמר).
ה' השפיע אור גדול על ישראל והם יצאו משערי טוּמאה לשערי קדוּשה
בכל קבלת קדוּשה צריך קודם לרחוץ ולטהר את הלב מכל וכל כדי שיוכל האדם לקבל את הקדוּשה. זה הטעם שחייב אדם לטהר את עצמו לפני הרגל, על מנת שיוכל לקבל לתוכו את קדושת אור ה' המאיר בכל רגל ורגל לפי ערכו ('סידורו של שבת' למחבר 'באר מים חיים' שורש השביעי שבת בבית תעלה תפילת העמידה דף פז ע"ב ד"ה וזהו רמז בעל המסדר). אמנם בליל פסח של יציאת מצרים היה צריך לשבר את כוח הקליפה, לכן לא היה יכול להיות כן אלא היה צריך שברגע אחד ובפעם אחת ('פרי עץ חיים' שער המצוות פרק א ד"ה אמנם הענין כי בשאר הזמנים) כל אוֹרוֹת (עפ"י 'זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת בא דף סה ע"א ד"ה ועי"ל שכי גורשו ממצרים) הקדוּשה יאירו פתאום אל תוך הרע, כך שכל הרע ידחה ויתבטל מכוח מראוֹת האוֹר הגדול, ורק אחר כך הצטווּ ישראל לרחוץ ולטהר ולהכין את עצמם לקבלת התורה. וְרָמַז לזה בעל ההגדה בסימני ליל הסדר כשכתב "קדש ורחץ כרפס יחץ מגיד וכו' " והקדים את 'הקדוּשה' אל רחיצת 'הטהרה' ('סידורו של שבת' שורש השביעי שבת בבית תעלה תפילת העמידה דף פז ע"ב ד"ה וזהו רמז בעל המסדר).
כיון שכל כך הגדיל החוֹשך והקליפה הקשה במצרים, לכן לא היה כוח ביד שום מלאך או שׂרף להתגבר על הקליפה ההיא והוצרך ה' בכבודו ובעצמו להאיר באורו הרב והנורא פתאום על שורש נשמת ישראל כדי להוציא אותם מתחת יד הטומאה החזקה ('סידורו של שבת' שורש השביעי בחלק 'שבת בבית תעלה' תפילת העמידה דף פז ע"ב ד"ה וזהו רמז בעל המסדר). ולוּלא שהופיע 'המאוֹר העליון' שהוציאם למרחב והתיר את הקשרים שנקשרו בהם ישראל במצרים – לא היה אפשר שיגאלו מתחת השעבוד הקשה ההוא ('של"ה הקדוש' מסכת פסחים ד"ה והנה כשגלו ישראל למצרים). לזה רמז בעל ההגדה ואמר "ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור אני ולא שרף, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ולא שליח, אני ה' אני הוא ולא אחר" (מתוך הגדה של פסח) כלומר שרק הקב"ה בכבודו ובעצמו בא "בְּיָד חֲזָקָה" (שמות יג, ט) לשׁבר את כוח הקליפה הקשה ולהאיר בה אוֹר גדול ('סידורו של שבת' שורש השביעי בחלק 'שבת בבית תעלה' תפילת העמידה דף פח ע"ב ד"ה וזהו ענין מה שאמר) עד שכהו עיניהם של המצריים, ויכלו ישראל לצאת ממצרים ('סידורו של שבת' שורש השביעי בחלק 'שבת בבית תעלה' תפילת העמידה דף פז ע"ב ד"ה אבל אם לא ינקה).
אף שישראל לא היו ראויים לכך ('אוצר החיים' לאדמו"ר מקומרנא פרשת אמור מצוה שז) על פי מעשיהם ('בני יששכר' מאמרי חודש ניסן מאמר ח מצות יאכל ד"ה אבל אם עיני שכל לך) ועל פי זכותם ('נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת אמור דף צז ע"ב אות ב מהרמ"ז), ה' יתברך האיר פתאום ברגע אחד אור גדול כדי שהם לא ייכנסו ל'שער החמישים' של הטומאה ('סידורו של שבת' שורש השביעי שבת בבית תעלה תפילת העמידה דף פז ד"ה אמנם הנה ידוע) כפי שנאמר "וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה" (תהלים קלט, יב) כי אותו הלילה היה "אוֹרָה" לישראל לפעול עמהם חסד וגאולה ('זרע שמשון' פרשת בא דף סה ע"א טור ב ד"ה ועי"ל שכי גורשו). וכל זה נעשה בחסד ה' ('נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת אמור דף צז ע"ב אות ב מהרמ"ז) ובדרך נס, וכך יצאו ישראל ('אוצר החיים' לאדמו"ר מקומרנא פרשת אמור מצוה שז) מארבעים ותשע שערי טומאה ועלו ונכנסו בארבעים ותשע שערי קדוּשה ('זוהר חדש' פרשת יתרו דף לט ע"א ד"ה אמר ליה תא חזי, 'עבודת ישראל' לר' מקוז'ניץ בחלק לפסח ד"ה עוד במדרש חזית) עד שהגיעו ל'שער החמישים' שבו כבר אין פחד שאדם יחזור וירשיע ('אוצר החיים' לאדמו"ר מקומרנא פרשת אמור מצוה שז בשם 'חסד לאברהם').
לכן שבח יציאת מצרים נזכר חמישים פעם בתורה כמו בפסוק "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם" (שמות יב, נא) וכן בפסוק "וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹקִים אֲנִי ה'" (ויקרא כו, מה) כדי להראות לכל בני העולם את החסד שעשה הקב"ה עִם ישראל כאשר הוציא אותם ('זוהר חדש' פרשת יתרו דף לט ע"א ד"ה ובגין כך תשכח. ראה 'מגלה עמוקות' סוף פרשת וארא ד"ה והוא נגד י"א קליפות) מהר (עפ"י 'תפארת שלמה' לספירת העומר ד"ה בירושלמי ר' יונה כי הוה שתי ארבע) מתוך חמישים השערים של ('חסד לאברהם' מעין שני נהר נו ד"ה ודע שיש מסורת קבלה, 'מגלה עמוקות' סוף פרשת וארא ד"ה והוא נגד י"א קליפות) כוחות הטוּמאה ('זוהר חדש' פרשת יתרו דף לט ע"א ד"ה ובגין כך תשכח), אל חמישים השערים של הקדוּשה ('זוהר חדש' פרשת יתרו דף לט ע"א ד"ה ובגין כך תשכח, 'חתם סופר' על הגדה של פסח דף סז על התיבות 'עבדים היינו לפרעה במצרים' ד"ה עבדים היינו) וכפי שנרמז בפסוק "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יג, יח) ('תפארת שלמה' לספירת העומר ד"ה בירושלמי ר' יונה כי הוה שתי ארבע).
חירותם של ישראל היה ברגע אחד מכל מ"ט שערי טומאה ('ערבי נחל' פרשת שמיני דרוש א ד"ה ולא תיקשי מדוע לא) על ידי הארה גדולה בדרך של דילוג ובפסיחה ושלא בהדרגה, כי ישראל היו משוקעים בשערי הטומאה ולא יכלו להתמהמה שמא חלילה יפלו לשער החמישים ולא יהיה להם עוד תקוה ('תפארת שלמה' לספירת העומר ד"ה בירושלמי ר' יונה כי הוה שתי). לכן החג ('תפארת שלמה' לפסח שני ד"ה ויהי אנשים אשר היו טמאים) והקרבן ('בני יששכר' מאמר חודש ניסן מאמר ד דרוש יג ד"ה והנה כבר כתבנו) נקראים בשם 'פסח' ('בני יששכר' מאמר חודש ניסן מאמר ד דרוש יג ד"ה והנה כבר כתבנו, 'תפארת שלמה' לפסח שני ד"ה ויהי אנשים אשר היו טמאים) שהוא לשון 'קפיצה', מחמת ההארה הגדולה שהיתה במצרים שלא כדרך ההדרגות ('תפארת שלמה' לפסח שני ד"ה ויהי אנשים אשר היו טמאים). ועל כך גם נאמר "כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים טז, ג) ('עבודת ישראל' בחלק לפסח ד"ה עוד במדרש חזית). וכפי שאמרו רבותינו "לא הספיק בציקם של ישראל להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם" (מתוך הגדה של פסח) ('חתם סופר' על הגדה של פסח דף סז על התיבות 'עבדים היינו לפרעה במצרים' ד"ה עבדים היינו).
ה' יתברך הוציא את ישראל קודם שהשלימו ארבע מאות שנה שנגזרו עליהם במצרים (ראה בראשית טו, יג) על מנת שלא יכנסו לחמישים שערי טומאה ('עיני העדה' למחבר שבט מוסר פרשת בא ד"ה בחפזון ג' וסי' ואכלתם אותו בחפזון) ושם יֹאבדו חס וחלילה ('עיני העדה' על מגילת אסתר ד"ה מספר מעיל שמואל). והיה זה בחצי הלילה במהירות רבה ובפתע פתאום ('סידורו של שבת' שורש השביעי שבת בבית תעלה תפילת העמידה דף פז ד"ה אמנם הנה ידוע), לכם הם הצטווּ לאכול את קרבן הפסח "בְּחִפָּזוֹן" שנאמר "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לה'" (שמות יב, יא) ('עיני העדה' למחבר שבט מוסר פרשת בא ד"ה בחפזון ג' וסי' ואכלתם אותו בחפזון) ולא יכלו ישראל להתעכב אפילו רגע שיחמיץ בצקם ורק הספיקו לאפות מַצּוֹת ('עיני העדה' על שיר השירים ד"ה מגיד רבן גמליאל היה אומר). לכן הצטוו ישראל לדורותם לאכול "מַצּוֹת" שבעה ימים זכר לנס הגדול של החפזון שעשה ה' וכפי שנאמר "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז, ג) ('בני יששכר' מאמרי חודש ניסן מאמר ח' מצות תאכל ד"ה ובזה יש לפרש גם כן הטעם).
יום ראשון של פסח נקרא בשם "שַּׁבָּת" כפי שנאמר "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (ויקרא כג, טו) כדי ללמד שכשם שהארת שבת קודש נעשתה שלא על ידי מעשי התחתונים (אגרא דפרקא' לר' צבי אלימלך מדינוב בעל בני יששכר רמז קצו) כך גם נס הארת הליל הראשון של פסח (אגרא דפרקא' לר' צבי אלימלך מדינוב מחבר 'בני יששכר' רמז קצו, 'בני יששכר' מאמרי חודש ניסן מאמר ד דרוש יג ד"ה על כן בכל מועדי ה') נעשה בהתעוררות משמים ושלא על ידי מעשי התחתונים (אגרא דפרקא' רמז קצו). זה הסיבה שאם חל יום י"ד בניסן ביום שבת אז שוחטים את קרבן פסח אפילו בשבת (ראה משנה פסחים ו, א) היות ששמו של 'קרבן פסח' שהוא מלשון 'פָּסַח', מוֹרֶה על ענין הדילוג שלא כסדר המדרגות שנעשה בדרך כלל על ידי מעשי ישראל. וזה ממש כדוגמת השבת ש'הארת הקוֹדש' שלה היא מתנה טובה שלא תלויה במעשי האדם ('בני יששכר' מאמרי חודש ניסן מאמר ד דרוש יג ד"ה על כן בכל מועדי ה').
האור הגדול שהיה ביציאת מצרים הסתלק והושג מחדש על ידי ספירת העומר
כיון שהאור הגיע ביום הראשון של יציאת מצרים שלא כדרך הטבע (עפ"י 'שער הכוונות' סוף דרוש ג דרושי הפסח ד"ה גם בזה תבין) כלומר לא כסדר ולא בהדרגה רק כדרך דילוג ופסיחה ('תפארת שלמה' לספירת העומר ד"ה בירושלמי ר' יונה כי הוה שתי ארבע) לצורך השעה ('של"ה הקדוש' מסכת פסחים ד"ה בענין ספירת עומר), לכן הוא לא התקיים ('אגרא דפרקא' רמז קצו) והסתלק אחר כך, ואז ישראל חזרו לכפי שהיו ('סידורו של שבת' שורש השביעי 'שבת תעלה' תפילת העמידה דף פז ע"ב ד"ה אבל אם לא ינקה). וזה נרמז במה שנאמר "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יג, יח) כלומר שעלו מארץ מצרים שלא כדרך הטבע באמצעות 'חמישים שערי הקדוּשה' ולכן הוזכרו בשם הַמּוֹרֶה על חשיבותם "בְנֵי יִשְׂרָאֵל". אך לאחר שכבר יצאו ממצרים חזרו לסדר הטבע לכן נקראו בשם "הָעָם" שנאמר "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹקִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: וַיַּסֵּב אֱלֹקִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף" (שמות יג, יז – יח) ('תולדות יעקב יוסף' פרשת בשלח אות ו ד"ה ובזה יובן ויהי בשלח).
בימי 'ספירת העומר' היו 'הדינים' מרובים כי חזרה 'הטומאה' למקומה ('זרע שמשון' על מגילת רות דף מה ע"ב טור ב ד"ה והמה באו בית לחם) כאשר ישראל נכנסו שוב במ"ט שערי טומאה ('זרע שמשון' פרשת בא דף סה ע"א ד"ה ועי"ל שכי גורשו ממצרים). וזה הטעם שה' יתברך ציוה לספור את העומר החל ממחרת יום הראשון של פסח ('ערבי נחל' פרשת שמיני דרוש א ד"ה והנה נודע שאף) על מנת להיטהר ולהזדכך על ידי כן בחמישים הימים שבין פסח לחג השבועות, ולצאת שוב מאותם שערי טומאה ולבוא בשערי טהרה ('מגלה עמוקות' פרשת בהר ד"ה מה ענין שמיטה) וכל ספירה בארבעים ותשע הימים עד ליום קבלת התורה (עפ"י 'מגלה עמוקות' סוף פרשת וארא ד"ה והוא נגד י"א קליפות), מכוּונת להוציא משער אחד של טומאה ('סדר היום' ענין ספירת העומר דף עו ד"ה ויברך קודם שיספור) מה שאי אפשר לפעול על ידי שאר מצוות ('ערבי נחל' פרשת שמיני דרוש א ד"ה והנה נודע שאף), ולהכניס בשער אחד של טהרה ('סדר היום' ענין ספירת העומר דף עו ד"ה ויברך קודם שיספור) מַדְרֵגָה אחרי מַדְרֵגָה עד לארבעים ותשע שערי קדוּשה ('קב הישר' פרק צב ד"ה מאהבת הקדוש ברוך הוא), כאשר גְּמָר הטהרה הוא בחג השבועות ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל סוף דרוש ג דרושי הפסח ד"ה גם בזה תבין).
בחג השבועות הגיעו ישראל שוב לחמשים שערי קדוּשה וזה נרמז למשה בפסוק "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג, יב), שהתיבה "תַּעַבְדוּן" מתחלקת ל"תַּעַבְדוּ-ן" כלומר שבמעמד הר סיני במועד חג השבועות הם יגיעו לנוּ"ן שערי הקדושה ('תולדות יצחק' לר' יצחק מנעשכיז בחלק רמזים לסדר המועדים לחג שבועות דף ג ע"ב ד"ה עוד יש ליתן טעם לשבח). ולכן גומרים את ההלל רק ביום הראשון של פסח ולא בשאר ימי הפסח ('של"ה הקדוש' מסכת פסחים ד"ה בענין ספירת עומר, 'סידורו של שבת' שורש השביעי 'שבת בבית תעלה' תפילת העמידה דף פז ע"ב ד"ה אבל אם לא ינקה) וכן גומרים את ההלל בחג השבועות, כי באותו יום ראשון של פסח היה לישראל ישועה בתכלית השלימוּת וְהַגַּדְלוּת כמו שהיה אחר כך ביום החמישים לספירה שהוא חג השבועות – לכן בשניהם גומרים את ההלל. וזה לעומת שאר הימים שבין שני המועדים הללו שהוצרכו ישראל לזכך את עצמם ('סידורו של שבת' שורש השביעי 'שבת בבית תעלה' תפילת העמידה דף פז ע"ב ד"ה אבל אם לא ינקה) על פי דרך הטבע ('תולדות יעקב יוסף' פרשת בשלח אות ו ד"ה ובזה יובן ויהי בשלח), עד לקבלת התורה ('סידורו של שבת' שורש השביעי 'שבת בבית תעלה' תפילת העמידה דף פז ע"ב ד"ה אבל אם לא ינקה) ביום החמישים, שבו נטהרו לגמרי (עפ"י 'של"ה הקדוש' מסכת פסחים ד"ה בענין ספירת עומר).
ספירת העומר טיהר את ישראל מטומאתם כמו נדה מטומאתה
כשיצאו ישראל ממצרים הם ספרו כל לילה ולילה עד מתן תורה ('טור ברקת' לר' חיים הכהן תלמיד מהרח"ו הלכות פסח סימן תפט אות א בשם המדרש), סך הכל ארבעים ותשע יום שהם שבעה שבועות תמימות. והיה זה בדומה לאשה נדה הסופרת שבעה נקיים להיטהר לבעלה, לפי שגם ישראל היו צריכים להיטהר מטומאת 'הנדה' של קליפות מצרים ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי שער שלשה ועשרים ד"ה וטעם מצוה זו, 'שער הכוונות' להאר"י ז"ל סוף דרוש ג דרושי הפסח ד"ה גם בזה תבין, 'צרור המור' פרשת אמור כג, טז ד"ה ולכן כתבו שם, 'צרור המור' פרשת ראה טז, יב ד"ה וכן צריכה לספור, 'קב הישר' פרק צב ד"ה ולכן צוה הקדוש ברוך הוא) ושיקוציהם, וכפי שנאמר "וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ" (יחזקאל כ, ז) ('צרור המור' פרשת אמור כג, טז ד"ה ובמדרש הנעלם אמרו). לכן לא ראוי להסתפר בימי העומר אלא רק לגדל את השׂיער פְּרַע כל זמן שהטומאה נמצאת עִם ישראל, כדמיון האישה היושבת בנדתה שבעה ימים עד שיבוא לה שעת כושר ותטהר ותתרצה לבעלה ('סדר היום' לר' משה בן מכיר ענין ספירת העומר דף עו ד"ה ויברך קודם שיספור).
שבעה שבועות אלו של ספירת העומר עלו לחשבון ימי הטהרה של ישראל כשיצאו ממצרים. לכן כשם שנאמר אצל הנדה "וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא טו, כח) כשהכוונה "לָּהּ" זה לצורך עצמה על מנת שאחר כך תטהר, כך גם אצל ישראל נאמר "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (ויקרא כג, טו) והכוונה ב"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם" שזה עבור עצמכם, על מנת שתטהרו על ידי כן עד לחג מתן התורה (זוהר פרשת אמור דף צז ע"ב ד"ה בתר דאתפסקו מנה ד"ה וספרתם לכם ד"ה התם). וישראל היו צריכים טהרה כי נטמאו במצרים בטומאת עבודה זרה שהיא כמו 'נדה' ('בית מועד' דרושים למועדים לר' מנחם רבא דרוש ארבעה ועשרים ליום שני של פסח דף קלב ע"א ד"ה אי אפשר לאדם, 'צרור המור' פרשת אמור כג, טז ד"ה ובמדרש הנעלם אמרו) שנאמר "וְטִמֵּאתֶם אֶת צִפּוּי פְּסִילֵי כַסְפֶּךָ וְאֶת אֲפֻדַּת מַסֵּכַת זְהָבֶךָ תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ" (ישעיה ל, כב) (ראה רש"י ישעיה ל, כב) ('בית מועד' דרושים למועדים לר' מנחם רבא דרוש ארבעה ועשרים ליום שני של פסח דף קלב ע"א ד"ה אי אפשר לאדם).
ועל אף שדי לאישה נדה בספירת שבעה ימים, הרי שכדי להיטהר בספירת העומר היו ישראל צריכים לספור שבע פעמים שבע שהם שבעה שבועות (זוהר פרשת אמור דף צז ע"ב ד"ה בתר דאתפסקו מנה ד"ה וספרתם לכם ד"ה התם) מחמת חוזק טומאתם ('אור החמה' על זוהר פרשת אמור דף צז ע"ב ד"ה 'פסק מסאבו' מהרמ"ק) על שהיו מוטבעים ומורגלים בטִיט היָּוֵן של מצרים ודעותיהם הנפסדות ('צרור המור' פרשת אמור כג, טז ד"ה ובמדרש הנעלם אמרו) וכן מחמת הצורך לצאת מארבעים ותשע שערי הקליפה והטומאה ('מגלה עמוקות' פרשת בהר ד"ה מה ענין שמיטה, 'בית מועד' דרושים למועדים לר' מנחם רבא דרוש ארבעה ועשרים ליום שני של פסח דף קלב ע"א ד"ה אי אפשר לאדם) שהם היו שקועים בתוכם במצרים, ולהכניס עצמם בארבעים ותשע שערי הקדוּשה ('סידורו של שבת' שורש השביעי 'שבת בבית תעלה' תפילת העמידה דף פז ע"א – ע"ב ד"ה וידעו מדברי הזוה"ק). לכן גזרה חכמתו יתברך שיספרו גם שבועות וגם ימים – שבעה שבועות הם כנגד שבעה 'נקיים' של אשה לטהרתה, וארבעים ותשע הימים כדי לצאת בכל יום משער אחד בטומאה ולהיכנס כנגדו לשער אחד בקדוּשה ('זכר דוד' ר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי דף קט ע"א פרק כח ד"ה וכוונת ספרית העומר). וכך עשו ישראל ממחרת הפסח עד שנעשו מוכנים לקבלת התורה ביום החמישים ('סידורו של שבת' שורש השביעי 'שבת בבית תעלה' תפילת העמידה דף פז ע"ב ד"ה אבל אם לא ינקה).
וכמו שהנדה צריכה לטבול ב'מים חיים' כדי לעלות מטומאתה לטהרתה, כן היו ישראל צריכים לטבול מטומאתם ביום מתן תורה ב"מַיִם חַיִּים" שהיא התורה הנקראת 'מַּיִם' ('צרור המור' פרשת אמור כג, טז ד"ה ובמדרש הנעלם אמרו) כפי שנאמר "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" (ישעיה נה, א) (בבא קמא דף יז ע"א). וכן היא נקראת "מַיִם חַיִּים" כפי שרבותינו רמזו עליה בפסוק "וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי" (במדבר יט, יז) שזה כנגד שלושה עולים לתורה 'כהנים לוים וישראל'' שראשי תיבותיהם יוצא התיבה "כֶּלִי" ('דעת זקנים' במדבר יז, יז). ולא היתה יכולה לעלות לישראל טהרה על ידי טבילה במי נהרות ומי בוֹרוֹת כדי ללבן ולצרף את הלכלוך והטומאה, אלא רק בתורה הנקראת 'אש' ('צרור המור' פרשת אמור כג, טז ד"ה ולכן כתבו שם) שהיא ועוֹרוֹתיה והכתב שבה הכל זה 'אש' ('מדרש תנחומא' פרשת יתרו אות טז), והיא מסוגלת להסיר כל סיג וכל מחלה ואת כל מַדְוֵי מצרים הרעים. וכן הוא שעיקר הטבילה היא ב'אש' שנאמר "וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם" (במדבר לא, כג), וב'אש' כביכול טבלה השכינה כדי להיטהר לאחר שקברה את משה רבינו (ראה גמ' סנהדרין דף לט ע"א מעשה עם ר' אבהו) ('צרור המור' פרשת אמור כג, טז ד"ה ולכן כתבו שם, 'צרור המור' פרשת ראה טז, יב ד"ה וכמו שהנדה צריכה).
צריך לספור את העומר יום ביומו כדי להשיג קדושה וטהרה
אמנם אחרי שישראל קיבלו את התורה וכבר נטהרו מטומאת מצרים עדיין הן הוצרכו לעשות ספירה לדורות כי הם 'התקלקלו' בחטא העגל שהוסיף בהם טומאה. וצריכים עתה לספור את העומר מידי שנה בשנה בעת צאת ישראל ממצרים, כדי להיטהר מטינוף זה ('בית מועד' דרושים למועדים לר' מנחם רבא דרוש ארבעה ועשרים ליום שני של פסח דף קלב ע"א ד"ה אי אפשר לאדם) ולנקות לזכך ולטהר את גופם בהארה נפלאה ולצאת שוב מכל שורש הרע ו'הקליפה' שהם בחינת ארבעים ותשע שערי טומאה, ועל ידי זה גם שורש חלק נשמתם יבורר וייצא מבחינת 'הקליפות' השולטות עליו. ואז בהגיע יום החמישים לספירה שבו יש התגלות אור גדול רב ויקר, הרי שהוא יאיר על שורש חלק נשמתם למעלה ומשם יאיר על נשמתם למטה בתוך גופם, כי גם גופם נקי ומזוכך לקבלת קדושת ה'. והכל נמשך מהבחינה הראשונה בצאת ישראל ממצרים כשהיו נפשותיהם משוקעות בין הקליפות של ארבעים ותשע שערי טומאה ויצאו מהם ('סידורו של שבת' שורש השביעי 'שבת בבית תעלה' תפילת העמידה דף פז ע"ב ד"ה אבל אם לא ינקה).
חג מתן תורה נקרא בתורה הקדוֹשה בשם "חַג שָׁבֻעוֹת" כפי שנאמר "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת: וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לה' אֱלֹקֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים טז, ט – י) וכן שנאמר "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם" (דברים טז, טז). והטעם שהוא נקרא על שם 'השבוּעוֹת' שקדמו לו ולא נקרא בשם 'חג מתן תורה' אף שהוא האמת וכמו שנקבע לומר בתפילת המועד "את יום טוב מקרא קוֹדש הזה זמן מתן תורתנו באהבה מקרא קוֹדש" (מתוך תפילת שחרית של חג השבועות) זה משום שעצם ספירת השבועות גרם ל'יום החמישים' להיות חג מתן התורה, כי על ידי הספירה נטהרים מטומאת 'הנדה' ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו זצ"ל פרשת ראה ד"ה או ירצה שבעה שבועות). לכן כל אדם צריך לספור שבעה שבועות תמימות ('סידורו של שבת' שורש השביעי 'שבת בבית תעלה' תפילת העמידה דף פז ע"ב ד"ה אבל אם לא ינקה). ולהיזהר לא לאבד אפילו יום אחד בספירה ('סדר היום' ענין ספירת העומר דף עו ד"ה ויברך קודם שיספור).
כשם שהיה אז בליל יציאת מצרים כך הוא בכל ליל ראשון של פסח מידי שנה ושנה, חוזרת ההארה שהיתה אז בדרך נס שלא על ידי המעשים של ישראל (אגרא דפרקא' לר' צבי אלימלך מדינוב בעל בני יששכר רמז קצו) ונכנסת על ידי קיום מצוות המצה והכוסות בליל הסדר, ואחר כך מסתלקת. וצריכים ישראל לספור ספירה כדי להכניסה אחד לאחד עד לחג השבועות ('עבודת ישראל' לר' מקוז'ניץ בחלק 'ליום שני דפסח' ד"ה 'הנה הפוסקים' מהזוהר והאר"י ז"ל) וכך להשיג שוב את אותה ההארה הראשונה (עפ"י 'מאור ושמש' רמזים לז' של פסח ד"ה לכן היה במצרים, עפ"י 'אוצר החיים' לאדמו"ר מקומרנא פרשת אמור מצוה שז). זה הטעם שלא מברכים ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" על ספירת העומר כפי שמברכים על כמה מצוות זמניות, כי לא שייך כאן 'ברכת הזמן' היות שאין עתה 'בהירוּת' רוחנית חדשה על ידי המצוה של הספירה הנעשית ממחרת הפסח, כי כבר הכל נעשה בליל הראשון של חג הפסח ('עבודת ישראל' לר' מקוז'ניץ בחלק 'ליום שני דפסח'). ונכון לכוון בכל יום בעת הספירה לצאת משער אחד של טוּמאה ולהיכנס בשער אחד של קדוּשה ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי פרק כח ד"ה וכ"כ הרב סדר היום).
כל אדם שלא סופר שבעה שבועות תמימות בספירת העומר כדי לִזְכּוֹת לטהרה, הרי שהוא לא נקרא טהור ולא כדאי שיהיה לו חלק בתורה הקדוֹשה (זוהר פרשת אמור דף צח ע"א ד"ה תא חזי כל בר נש וד"ה ומאן דמטי טהור, 'תולעת יעקב' בחלק 'סוד ספירת העומר' ד"ה ישראל במצרים היו, 'מדבר קדמות' להחיד"א מערכת ע אות יט ערך עמר) ואפילו אם הוא מל וחגג קודם לכן את הפסח. ולא עוד אלא גם חלק הטהרה שכבר קיבל בליל פסח או בקצת הימים שספר נאבדים ממנו כי לא השלים את הספירה אשר כל אחת בה כלולה מכולם ('אור החמה' על זוהר פרשת אמור דף צז ע"ב ד"ה 'פסק מסאבו' מהרמ"ק). אך מי שכן מגיע ליום חג השבועות בטהרה ובחשבון ספירת הימים שלא אבד ממנו, ולומד תורה בליל חג השבועות כדי לשמור את הטהרה העליונה שמגיעה עליו בלילה הזה – הרי שהוא נטהר על ידה (זוהר פרשת אמור דף צח ע"א ד"ה תא חזי כל בר נש וד"ה ומאן דמטי טהור). וראוי להיזהר ביותר גם בעצם הספירה כי היא מועילה מאוד לתיקון נפש האדם ('טור ברקת' לר' חיים הכהן תלמיד מהרח"ו הלכות פסח סימן תפט אות א) ומוסיפה הארה בנפשו ('טור ברקת' לר' חיים הכהן תלמיד מהרח"ו הלכות פסח סימן תפט סוף אות ט).
האור שהאיר בתחילה בליל פסח אינו חוזר אלא על ידי הספירה עצמה ('הרמ"ד וואלי ויקרא כג על הפסוק 'וספרתם לכם'), לכן התיבה 'ספירה' היא מלשון 'סַפִּיר', והכוונה ל'הארה' ו'זִיכּוּך' ('סידורו של שבת' שורש השביעי 'שבת בבית תעלה' תפילת העמידה דף פז ע"א – ע"ב ד"ה וידעו מדברי הזוה"ק). ומי שלא מקפיד בספירה יִגְרָע מהאוֹר בלי ספק ('הרמ"ד וואלי ויקרא כג על הפסוק 'וספרתם לכם'). ועל פי זה מובן מה שרבים נהגו לומר בכל יום בסיום ספירת העומר את הנוסח "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה צִוִּיתָנוּ עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ לִסְפּוֹר סְפִירַת הָעוֹמֶר כְּדֵי לְטַהֲרֵנוּ מִקְלִפּוֹתֵינוּ וּמִטּוּמְאוֹתֵינוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתֶךָ וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עוֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת תִּהְיֶינָה עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם כְּדֵי שֶׁיִּטָּהֲרוּ נַפְשׁוֹת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מִזֻּהֲמָתָם. וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁבִּזְכוּת סְפִירַת הָעוֹמֶר שֶׁסָּפַרְתִּי הַיּוֹם יְתֻקַּן מַה שֶׁפָּגַמְתִּי בִּסְפִירָה [אומר כאן את הספירה השייכת לאותו הלילה כגון 'חסד שבנצח'] וְאֶטָּהֵר וְאֶתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁה שֶׁל מַעְלָה וְעַל יְדֵי זֶה יֻשְׁפַּע שֶׁפַע רַב בְּכָל הָעוֹלָמוֹת וּלְתַקֵּן אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ וְרוּחוֹתֵינוּ וְנִשְׁמוֹתֵינוּ מִכָּל סִיג וּפְגַם וּלְטַהֲרֵנוּ וּלְקַדְּשֵׁנוּ בִּקְדֻשָׁתְךָ הָעֶלְיוֹנָה, אָמֵן סֶלָה" (מתוך סדור נוסח ספרד ואשכנז).

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד