פרשת בהר – מעלתה של מדת הענוה

התורה פתחה את הפרשה בפסוק "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר" (ויקרא כה, א) ללמד שבהר סיני נאמרו כל המצוות בכללותן ודקדוקן (רש"י ויקרא כה, א). וה' בחר להוריד את שכינתו דווקא על הר סיני שהוא השפל שבהרים ('שער החצר' לר' דוד בן שמעון סימן קצא ד"ה איתא בילקוט) ולא להגביה את ההר למעלה ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד פרשת ויצא דף פ ע"ב ד"ה ובזה יובן), בכדי שילמדו ממנו יתברך את מדת הענוה ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד פרשת ויצא דף פ' ע"ב ד"ה ובזה יובן, 'דברים אחדים' להחיד"א דרוש יא שבת כלה דף נ ע"ב ד"ה ועוד אפשר לומר). ויש רמז לכך בשמו של הר 'סיני' שעם הכולל הוא יוצא גמטריא 'ענוה' ('שער החצר' לר' דוד בן שמעון סימן קצא ד"ה איתא בילקוט).

ויש להתבונן, מהי חשיבותה ומעלתה של מדת הענוה שהקב"ה ביקש ללמד את עם ישראל לנהוג בה במשך כל אורח חייהם?

חטא הנחש הקדמון היה בגאוה לכן הכנעתו במדת הענוה

הגאוה היא שורש הנחש הקדמוני ('מגלה צפונות' חלק א' למחבר 'שבט מוסר' פרשת בראשית ד"ה והלוחות ידוע מאמר). לכן כאשר הנחש הלך ונגע באילן על מנת להראות לחוה שהנגיעה בעץ לא ממיתה, צווח האילן כנגד 'הנחש' ('פרקי דרבי אליעזר' פרק יג ד"ה הלך הנחש) שהוא היה הס"מ בעצמו ('תיקוני זוהר' תיקון סא דף צד ע"א ד"ה קול דהוה אזיל) ואמר לו "רשע אל תיגע בי!" ('פרקי דרבי אליעזר' פרק יג ד"ה הלך הנחש, 'תיקוני זוהר' תיקון סא דף צד ע"א ד"ה קול דהוה). וכן הוסיף ואמר לו "אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה וְיַד רְשָׁעִים אַל תְּנִדֵנִי" (תהלים לו, יב) ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל על תהלים לו, יב סימן לג ד"ה אל תבואני) לפי ששורשו ודרכו של הנחש הרשע היא הגאוה (עפ"י 'מגלה צפונות' חלק א' למחבר 'שבט מוסר' פרשת בראשית ד"ה והלוחות ידוע מאמר) וכן דרכו של הס"מ הנקרא 'אל זר' להתלבש בגאוּת ('מדרש תלפיות' ענף גאוה ד"ה א"ה כיון שיעקב ועשו) שצד הסטרא אחרא הוא גאוה ממש (הרמ"ד וואלי 'ספר הליקוטים' חלק ב פרק יחודים ד"ה ענין שם הוי"ה ב"ה). ולכן הנחש פיתה את חוה לאכול מעץ הדעת על ידי ה'גאוה' כשאמר לה "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים" (בראשית ג, ה) ('ארץ החיים' לר' אברהם חיים הכהן על התהלים מזמור לו, יב, עפ"י הקדמה של 'סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ דף כח ע"ב טור ב).

האילן צווח כנגד הנחש שלא יבוא בו "רֶגֶל גַּאֲוָה" (תהלים לו, יב) כי הוא האילן היה 'רגל ענוה', ואין לגאוה עסק עם הענוה שהן שתי קְצָווֹת שכל אחד סותר את השני ('שתי ידות' על התורה לר' אברהם חזקוני פרשת תצוה דף סג ע"ב ד"ה ומעתה לפי זה). וְרֶמֶז לכך שהעץ היה 'רגל ענוה', לפי שהאילן היה עץ ועליו ענבים וממנו לקחה חוה וסחטה ושתתה ואחר כך נתנה גם לאדם הראשון, כאשר התיבה 'ענבים' היא בגמטריא 'עֵקֶב' לרמוז על מדת הענוה שנאמר בה "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'" (משלי כב, ד) ('שתי ידות' על התורה לר' אברהם חזקוני פרשת תצוה דף סג ע"ב ד"ה ועתה נתבאר חטא). עיקר כוחו של הנחש היה בגאוה לכן עונשו היה שנקטעו רגליו כדי שלא 'יגביה' למעלה שנאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג, יד). וזה הטעם שביטול כוחו של הנחש והשטן הוא על ידי כוח הענוה ('אמרי נועם' לר' מאיר מדז'יקוב לפסח דף ז ע"א ד"ה כי ידוע אשר חמץ), ושעיקר גבורת כבישת היצר הרע היא במדה זו שבה היה התחלת פיתוי הנחש הקדמון ('פרי צדיק' לר' צדוק הכהן מלובלין פרשת ראה אות ז ד"ה ברכתו מכל הימים).

הֶעָנָיו יש בכוחו להתגבר על יצרו הרע ולכפות אותו ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת בהעלותך דף קיה ע"ב ד"ה והאיש משה ענו מאוד), כי הענוה מחלישה את היצר והוא לא יכול להחטיאו. ואז הֶעָנָיו יכול לאכול ולשׂבוֹע ואין לו פחד שיתגבר עליו יצרו וישכח את ה' יתברך, כי אף על פי שאוֹכל ושׂובע הוא יכול להלל את ה' ולדרוש אותו ועל כך נאמר "יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ" (תהלים כב, כז) ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת בהעלותך דף קיה ע"ב סוף ד"ה יש לתת טעם למה). וכן נרמז בפסוק "וְיֹאחֵז צַדִּיק דַּרְכּוֹ וּטֳהָר יָדַיִם יֹסִיף אֹמֶץ" (איוב יז, ט) שהראשי תיבות עם הכולל יוצא בגמטריא 'עָנָו' כי עיקר הכל היא הענוה. וכוונת הפסוק לומר שאם ירצה האדם להתמיד בצדקותו ולהוסיף יום יום, אז שיהיה עָנָו ובזה יוכל לעשות כְּאַוַּת נפשוֹ הטוב ('חומת אנך' להחיד"א על איוב פרק יז ד"ה א"נ אפשר לרמוז), שאין יצר הרע שולט בו ('חומת אנך' להחיד"א ספר ישעיה כו על הפסוק 'עוז לנו ישועה', 'קרית ארבע' על התורה לר' רחמים חורי מתוניס סוף פרשת ויחי בחלק 'דור רביעי' ד"ה אי נמי על פי). וכל שכן אם יש באדם שִׁפְלוּת אמיתית ('נחל קדומים' להחיד"א פרשת חקת אות ד), כלומר שיכול לראות בזיונו ולחשוב שכך ראוי לו ('ארץ החיים' על תהלים מזמור לו בביאור אות א), שאז היצר הרע בורח ממנו כמו מפני האש ('נחל קדומים' פרשת חקת אות ד).

הסטרא אחרא לא שולט ולא מקטרג על אדם שיש בו מדת הענוה

מי שיש בו באמת ('חומת אנך' להחיד"א פרשת טהרה אות ב ד"ה הרי מי שהוא עניו) ענוה, אזי אין הסמא"ל יכול לשלוט בו ('נגיד ומצוה' דף קצג ד"ה 'ענוה בגי' סמא"ל לרמוז' בשם האר"י ז"ל, 'מגן אבות' לר' מאיר ביקייאם פרק ה ד"ה 'הנה כתב הרב' בשם האר"י ז"ל, 'דרך חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר דף סג ע"א נתיב הל"ב אות ד ד"ה 'ובכתבי האר"י ז"ל' בתוך כתבי האר"י ז"ל, 'חומת אנך' להחיד"א על ספר איוב פרק יז ד"ה 'ועל כן אמרתי' בשם האר"י ז"ל, 'חומת אנך' להחיד"א פרשת טהרה אות ב ד"ה הרי מי שהוא עניו, 'מדבר קדמות' להחיד"א מערכת עין אות ז ערך ענוה מר' אברהם הלוי ברוכים תלמיד האר"י ז"ל, 'חומת אנך' להחיד"א פרשת ויצא פרק כח אות ב ד"ה ובהכי ניחא בשם גורי האר"י ז"ל, 'מדרש לפירושים' לר' אליעזר מסטריזוב דרוש השלושים ענוה ד"ה 'ונודע מ"ש מגורי האר"י ז"ל' ד"ה ונודע) ולא לקטרג עליו ('נגיד ומצוה' למהר"י צמח דף קצג ד"ה 'ענוה בגי' סמא"ל לרמוז' בשם האר"י ז"ל, 'דרך חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר דף סג ע"א נתיב הל"ב אות ד ד"ה 'ובכתבי האר"י ז"ל' מתוך כתבי האר"י ז"ל, 'מדרש לפירושים' דרוש השלושים ענוה ד"ה 'ונודע מ"ש מגורי האר"י ז"ל' ד"ה ונודע) והוא ניצול ממנו ('חומת אנך' להחיד"א על ספר איוב פרק יז ד"ה 'ועל כן אמרתי' בשם האר"י ז"ל). והסימן לכך ש'ענוה' בגמטריא יוצא 'סמא"ל' ('חומת אנך' להחיד"א פרשת ויצא פרק כח אות ב ד"ה 'ובהכי ניחא' בשם גורי האר"י ז"ל, 'מגן אבות' לר' מאיר ביקייאם פרק ה ד"ה 'הנה כתב הרב' בשם האר"י ז"ל, 'חומת אנך' להחיד"א על ספר איוב פרק יז ד"ה 'ועל כן אמרתי' בשם האר"י ז"ל).

לכן דוד המלך ייסד את בקשתו על הענוה דווקא בתחילת מזמור קל"א שבתהלים "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד ה' לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי: אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי: יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (תהלים קלא א – ג) לפי שמספר המזמור 'קלא' יוצא בגמטריא 'ענוה' וגם בגמטריא 'סמא"ל', וזה כדי ללמד שאותו העניו שאין בו גאוה ('נגיד מצוה' דף קצג ד"ה ענוה בגי' סמא"ל לרמוז, 'דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר בשער התשובה פרק ארבע ועשרים דף לז ע"ב טור א ד"ה ובכתבי האר"י ז"ל, 'דרך חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר נתיב לב הענוה דף סג ע"א ד"ה ובכתבי האר"יז"ל) הוא דָּבֵק בה' על ידי 'הענוה', ומבטל את הס"מ מלשלוט בו ('פתח עינים' להחיד"א על גמ' בבא קמא דף צב ע"א ד"ה 'בירא דשתית' בשם ר' אברהם הלוי ברוכים שהיה בזמן האר"י ז"ל, 'מראית העין' להחיד"א על מסכת ברכות דף יז ד"ה 'וזאת שנית הענוה והשפלות' בשם ר' אברהם הלוי ברוכים ובשם גורי האר"י ז"ל, 'חומת אנך' להחיד"א פרשת ויצא פרק כח אות ב ד"ה 'ובהכי ניחא' בשם ר' אברהם הלוי ברוכים) או לקטרג עליו ('ארץ החיים' על התהלים לר' אברהם חיים הכהן על תהלים מזמור קלא אות ש). רק צריך אותו העניו להיזהר מאוד מפני הגאוה כדי שלא יגרום בעוונותיו שיתאחז בו שוב הס"מ ('דרך חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר נתיב לב הענוה דף סג ע"א ד"ה ובכתבי האר"יז"ל, 'דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר בשער התשובה פרק ארבע ועשרים דף לז ע"ב טור א ד"ה ובכתבי האר"י ז"ל).

לכן אם האדם רוצה להסיר מעליו את הס"מ המקטרג צריך שֶׁיֵּאָחֵז במדת הענוה ('ארץ החיים' לר' אברהם חיים הכהן על תהלים מזמור קלא בביאור אות ש' ד"ה התיקון). ויש במדה הזאת כוח שאפילו אם נגזרה מיתה על החוטא הרי שעל ידי מדת הענוה מתבטלת הגזירה. וכן אם נגזר עליו חלילה שימותו בניו או שהוא ייצא בגלות הרי שעל ידי הענוה מתבטלת מעליו הגזירה ('ארץ החיים' על התהלים מזמור קטז בפסוק 'דלותי ולי יושיע' אות ט, הקדמה לפירוש 'ארץ ישראל' לר' ישראל אהרן מבקטשצוויץ על ספר 'ארץ החיים' ד"ה 'אר"א כל האומר' מ'ארץ החיים', 'דבש לפי' להחיד"א מערכת ע אות ב כפי שממשמע מ'ארץ החיים') היות שהסיר מעליו את 'המקטרג' ועמו הוסרה גם הגזירה שהביא (הקדמה לפירוש 'ארץ ישראל' לר' ישראל אהרן מבקטשצוויץ על ספר 'ארץ החיים' ד"ה 'אר"א כל האומר'). וכך על ידי הענוה מתבטלים מעל האדם כל הגזירות הרעות ('דבש לפי' להחיד"א מערכת ע אות ב עפ"י 'ארץ החיים') לכן כאשר הלל הזקן שהיה עניו גדול מאוד שמע קול צווחה בעיר הוא אמר "מובטח אני שאין זה בתוך ביתי!" (ראה גמ' ברכות דף ס ע"א) ('דבש לפי' להחיד"א מערכת ע אות ב, הקדמה לפירוש 'ארץ ישראל' לר' ישראל אהרן מבקטשצוויץ על ספר 'ארץ החיים' ד"ה 'אר"א כל האומר') כי הוא הסיר את המקטרג על ידי גודל ענוותנותו, ממילא גם אין גזירה וצווחה בביתו (הקדמה לפירוש 'ארץ ישראל' לר' ישראל אהרן בקטשצוויץ על ספר 'ארץ החיים' ד"ה 'אר"א כל האומר').

צדיק שיש בו מדת ענוה יכול גם להשפיל את 'הסטרא אחרא' ('תפארת שלמה' לר' שלמה הכהן מרדאמסק רמזי פסח ד"ה מלכותך ראו בניך). וכן עשה יעקב אבינו שהיה עניו מאוד אף יותר מאבותיו שהיו בעצמם כבר ענותנים גדולים (הקדמה ל'סמיכת חכמים' דף כט ע"א טור א – ב ד"ה דמהאי טעמא) וכפי שנרמז לו בשעת חלום הסולם "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: וְהִנֵּה יהו"ה נִצָּב עָלָיו" (בראשית כח, יג) שראשי התיבות "וְהִנֵּה יהו"ה נִצָּב עָלָיו" יוצא התיבה 'עניו', וכן התיבה "סֻלָּם" שבפסוק הקודם היא גמטריא 'סיני' ההר השפל מכולם ('מגלה עמוקות' פרשת ויצא ד"ה ויצא יעקב מבאר שבע). וכשבא יעקב להכניע את עשו הרשע שהוא השטן בעצמו, אז ביקש לעורר את מדת הענוה שבו ואמר "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ" (בראשית לב, יא) כדי שיעשה לו הקב"ה סגולה לבטלו ולא יהיה השטן שולט בו ('חומת אנך' להחיד"א פרשת וישלח פרק לב אות ב ד"ה ומעין דוגמא). וכן משה רבינו שביטל את עצמו בענווה אמיתית היה יכול לגאול את ישראל מכל הטומאות והסטרא אחרא ('לקוטי הלכות' לר' נתן אורח חיים א' הלכות נטילת ידים שחרית ד, ד) ולמנוע את התגברותם על ישראל בעת הליכתם במדבר על אף שהם הלכו במקום שלטונו של הסטרא אחרא (הרמ"ד וואלי במדבר פרק יב פרשת בהעלותך על הפסוק 'והאיש משה ענו').

אדם שיש בו מדת הענוה נעשה מרכבה ששׁוֹרה עליו השכינה

הבורא יתברך שׁמו הוא רם על כל רמים ואף על פי כן הענוה נמצאת בו, ואדרבא אין עניו יותר ממנו ('דרך חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר נתיב הל"ב אות ד ד"ה והנה ענין ענוה). ואף 'השכינה' בעצמה נקראת 'ענוה' ('ראשית חכמה' שער הענווה פרק א ד"ה 'והכלל הוא כי בכל' מתיקוני הזוהר, 'משנת חכמים' לר' משה חאגיז על קנייני התורה תחילת חלק 'המעלה השביעית בענוה' אות רנח מתיקוני הזוהר). ו"כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב''ה אתה מוצא ענוותנותו" (ראה גמ' מגילה דף לא ע"א בשם ר' יוחנן) כי הוראת שמו הגדול יתברך מראה על ענוותנותו, שהרי שמו יהו"ה לקוּח מאותיות שהגימטריא שלהם כאשר הן במילוי כזה 'יוד הא ויו הא', הוא המועט מכל שאר אותיות הא"ב ('עמודי שש' למחבר ספר 'כלי יקר' על התורה בחלק 'עמוד דין' דף מ ע"א ד"ה ועל זה יסד אסף, 'ארץ החיים' על התהלים לר' אברהם חיים הכהן מזמור לז על הפסוק 'צופה רשע לצדיק' באות קטנה ו). וכן בשם יהו"ה על פי הסוד האות י' הקטנה מעלתה גדולה יותר משאר אותיות השם, ועוד יותר ממנה הוא הקוֹץ הקטן שנכתב בתורה מעל האות י' – ללמד שבמקום גדוּלתוֹ שם אתה מוצא ענוותנוּתוֹ ('תפארת שלמה' פרשת בהעלותך ד"ה והאיש משה עניו). וכבר בתחילת הבריאה הראה ה' ענוה גדוֹלה כאשר אמר בלשון רבים "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א, כו) להראות למלאכים שהוא כביכול נמלך בהם (רש"י בראשית א, כו ד"ה 'נעשה אדם' קמא), כי הוא אוהב את הענוה ('חומת אנך' להחיד"א על ישעיה ב' בפסוק 'ושח גבהות האדם').

לכן העָנָיו והשפל הוא החביב בעיני אלקים ('מדרש האיתמרי' דרוש י לתשובה דף מה ע"ב סוף ד"ה וכן למדנו מצבא) ודרכו של ה' יתברך להתקרב אל השפלים, וכפי שנאמר "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (שמות כ, כא) והכוונה כי שמו מורה על ענוותנותו כלעיל, ומי שמתנהג בענוה הוא מתקרב אליו ('עמודי שש' למחבר ספר 'כלי יקר' בחלק 'עמוד דין' דף מ ע"א ד"ה ועל זה יסד אסף) ומשׁרה את שכינתו עליו ('ראשית חכמה' שער הענוה פרק ג ד"ה המעלה העשירית, 'פני דוד להחיד"א פרשת עקב ד"ה א"נ אפשר במ"ש) ואותו האדם נעשה מרכבה לשכינה הקדוֹשה ('פני דוד להחיד"א פרשת עקב ד"ה א"נ אפשר במ"ש, 'פני דוד' להחיד"א פרשת ויצא אות כב ד"ה והנה ה' נצב עליו, 'חומת אנך' להחיד"א על ספר שמואל א' פרק טז ד"ה ואני בעניי, 'חומת אנך' ספר ישעיה פרק כט על הפסוק 'ויספו ענוים', 'מחשוף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת נח דף יד ד"ה אי נמי עשה לך), כפי שרמוז בפסוק "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בה' שִׂמְחָה" (ישעיה כט, יט) ('חומת אנך' להחיד"א ספר ישעיה פרק כט על הפסוק 'ויספו ענוים'). וכן רמוז בפסוק "נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס" (תהלים טו, ד) שסופי תיבות "בְּעֵינָיו נִמְאָס" יוצא בגמטריא שם 'אדנ-י' עם הכולל, כי העניו ה"נִבְזֶה" בעיני עצמו הוא נעשה מרכבה לשכינה ('יוסף תהילות' להחיד"א על התהלים מזמור טו ד"ה ורמז בעיניו) (וראה 'יסוד יוסף' פרק יב ד"ה 'מה מאוד מוזהר האדם' שהביא מכתב של ר' חיים ויטאל זצ"ל בשם מורו ורבו האר"י ז"ל ובו כתב כי העיקר על מנת לזכות ל'רוח הקודש' הוא להתנהג במדת הענוה מאוד ובתכלית השִפְלוּת ולהיזהר מן הכעס וההקפדה עיי"ש).

כאשר אדם הוא עניו באמת אז שׁוֹרה עליו השכינה ('אגרת הרמב"ן' ד"ה וכאשר תתנהג במדת הענוה, 'קרית ארבע' על התורה לר' רחמים חורי מתוניס בחלק השמטות ד"ה אי נמי יובן) אך צריך שייעשה שָׁפֵל בשבילה. כי הקב"ה יורד לדוּר עמו שנאמר "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ" (ישעיה נז, טו) כלומר על אף שה' "רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ" הרי שהוא יורד ודר עם מי שעושה עצמו "דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ" ואז מגיעה עמו גם חלק 'השכינה' כדי לשרות עליו (זוהר פרשת תרומה דף קנח ע"ב ד"ה 'ואמאי בגין דמאן' רעיא מהימנא ועיי"ש). ואם ידבנו לבו של האדם לתקן מדותיו וליישר דרכיו ומעשיו ולרדוף אחרי הענוה בתכלית השלימות, להיות עלוּב ולא לעלוֹב, לשמוע חרפתו ולא להשיב ('ראשית חכמה' שער הענוה פרק ג ד" עוד מעלה ח' וט' בשם ר' יוסף גי'קטיליא) כך שיהיה מושלם במדת הענוה ('דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר בשער התשובה פרק ארבע ועשרים דף לז ע"ב טור א ד"ה 'וז"ל תד"א' בשם ר' יוסף גי'קטיליא), אזי לא רק שתשרה עליו השכינה אלא שגם לא יצטרך ללמוד מבשר ודם כי 'רוּח אלקים' תלמדנו ('ראשית חכמה' שער הענוה פרק ג ד" עוד מעלה ח' וט' בשם ר' יוסף גי'קטיליא, 'דעת חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר בשער התשובה פרק ארבע ועשרים דף לז ע"ב טור א ד"ה 'וז"ל תד"א' בשם ר' יוסף גי'קטיליא) דעת ('פני דוד' להחיד"א פרשת עקב ד"ה א"נ אפשר במ"ש).

אדם צריך להיות נבזה בעיני עצמו ולהשפיל עצמו בכל דבר, ועל ידי זה זוכה להיות כלי שהקב"ה שוכן בו (זוהר פרשת פקודי דף רלג ע"א ד"ה כגוונא דא אית ליה) כי כשאדם שפל בעצמו ועניו אז גורם שגם ה' יתברך משפיל ומצמצם עצמו אל זה האדם ('עבודת ישראל' למגיד מקוזני'ץ על מסכת אבות במשנה א ד"ה משה קבל תורה מסיני). אמנם יש כמה וכמה דרגות במדת הענוה זו למעלה מזו וצריך ללכת מדריגה אחר מדריגה, וכל מה שיעלה האדם יותר בשפלוּת כך יתווסף אצלו השראת השכינה ('מאור עינים' פרשת בראשית דף ה ע"ב ד"ה וזהו ששאלו). ודבר זה הוא עמוּד ויסוֹד לעבודה לתורה ולתפילה, כי כפי גודל הענוה כך יוכל האדם גם לקבל קדוּשה מהבורא יתברך מדה כנגד מדה ('עבודת ישראל' למגיד מקוזני'ץ על מסכת אבות במשנה א ד"ה משה קבל תורה מסיני) והשכינה לא תסור ממנו. וזה נרמז על ידי שלמה המלך בפסוק "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר" (קהלת ט, ח), שהתיבה "לְבָנִים" היא בגמטריא 'ענוה' עם הכולל, כי אין מה שילבן ויטהר את האדם כמו הענוה. ואם תתמיד "בְּכָל עֵת" לרדוף אחרי מדה זו אזי "וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר" שתהיה השכינה הנקראת "שֶׁמֶן" תמיד על "רֹאשְׁךָ" ('מחשוף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת נח דף יד ד"ה אי נמי עשה לך).

השכינה שׁרתה על משה רבינו כי הוא היה עניו יותר מכל האדם

משה רבינו היה עניו גדול שלא קם כמוהו כפי שנאמר "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג) (הקדמה לספר 'סמיכת חכמים' דף כח ע"ב טור ב), לפי שהיה משפיל עצמו ('ילקוט חדש' ערך משה אות קמב) בבחינת ומדרגת 'סיני', וכפי שנרמז עליו בלשון הפרקי אבות "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי" (אבות א, א) ('עבודת ישראל' למגיד מקוזני'ץ על מסכת אבות במשנה א' ד"ה משה קבל תורה מסיני), וכן שמו 'משה' מורה על ענוותנותו כי שמו יוצא בדיוק גמטריא 'זה הוא עניו מאד מכל האדם' ('פתח עינים' להחיד"א על מסכת אבות פרק א אות ו ד"ה גם אפשר). ועל אף שמשה רבינו ידע את כל התורה כולה מתחילתה עד סופה והיא גם נקראת על שמו שנאמר "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים" (מלאכי ג, כב) עם כל זה התנהג מאוד בענוה. וְרֶמֶז לכך בתיבות האחרונות שבכל אחד מחמשת חומשי התורה - "בְּמִצְרָיִם" (בראשית נ, כו) "מַסְעֵיהֶם" (שמות מ, לח) "סִינָי" (ויקרא כז, לד) " יְרֵחוֹ" (במדבר לו, יג) " יִשְׂרָאֵל" (דברים לד, יב), שאם מצרפים יחד את האות האחרונה בכל אחת מהתיבות הללו זה יוצא בגמטריא התיבה 'עָנָו', כפי שהיא נכתבה חסרה אות י' בפסוק "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג) ('פענח רזא' פרשת בהעלותך דף כד סוף ע"ב ד"ה דבר אחר).

משה היה עניו ושפל בדעתו. לכן כאשר הקב"ה אמר לו ללכת אל פרעה ולהוציא את בני ישראל ממצרים שנאמר "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג, י) ענה לו משה רבינו "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג, יא) ('ילקוט דוד' פרשת שמות על הפסוק 'מי אנכי כי אלך אל פרעה'). ועוד כשבני ישראל התלוננו שאין להם אוכל במדבר שנאמר "וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (שמות טז, ב – ג) עָנוּ להם משה ואהרן בהכנעה "וְנַחנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ" (שמות טז, ז) לפי שלא היו חשובים בעיני עצמם לכלום ('משנת חכמים' לר' משה חאגיז על קנייני התורה חלק 'המעלה השביעית בענוה' אות רסא). וכן כאשר קרח ועדתו דיברו סרה על משה רבינו שנאמר "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר טז, ג) מיד משה נפל על פניו כי היה עניו יותר מכל אדם וכפי שנאמר "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו" (במדבר טז, ד) ('חומת אנך' להחיד"א פרשת קרח אות ג ד"ה וישמע משה ויפול על פניו).

מגודל ענוותנותו של משה רבינו הוא הקטין את האות א' בתיבה "וַיִּקְרָא" שבפסוק "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א, א) וכאילו כתוב 'וַיִּקֶר' כדי שֶׁיֵּרָאֶה כי נגלה אליו ה' רק בדרך מקרה ('בעל הטורים' ויקרא א, א). וכן משה לא רצה לכתוב על עצמו שהוא עניו ('תפארת שלמה' פרשת בהעלותך ד"ה והאיש משה עניו) על אף שציוה אותו ה' יתברך ('אור החיים הקדוש' שמות לד, כט ד"ה ובמדרש ר' יהודה בר נחמן), כי לא החזיק את עצמו בכלל לעניו ('בת עין' על התורה ספר דברים מגילת איכה ד"ה 'איכה אשא לבדי' בשם הרב הקדוש מפולנאה). לכן הוא השמיט את האות י' מהתיבה 'עָנָיו' בפסוק "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג) ('אור החיים הקדוש' שמות לד, כט ד"ה ובמדרש ר' יהודה בר נחמן, 'תפארת שלמה' פרשת בהעלותך ד"ה והאיש משה עניו, 'בת עין' על התורה ספר דברים מגילת איכה ד"ה 'איכה אשא לבדי' בשם הרב הקדוש מפולנאה). ובשכר זה הקב"ה לקח את המעט שנשתייר בקולמוסו מהאות י' שלא נכתבה בתיבה "עָנָו" ('אור החיים הקדוש' שמות לד, כט ד"ה ובמדרש ר' יהודה בר נחמן) יחד עם המעט שנשאר בקולמוסו מהאות א' שהקטין בתיבה "וַיִּקְרָא", ועשה למשה רבינו שתי 'קרני הוֹד' אחת מימין ואחת משמאל שנאמר "וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו" (שמות לד, כט) (ראה 'שמות רבה' מז, ו) ('ארבע חָרַשִׁים' בחלק כסא דוד פרק כב דף לז ע"א בהערה ד"ה 'הבט ימין' בשם הרמ"ע מפאנו).

משה רבינו היה מובחר הנבראים ואדון הנביאים ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת בהעלותך אות יג ד"ה 'והאיש משה'), אך לא שִׁבְּחוֹ הכתוב אלא רק במדת הענוה שנאמר "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג) ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת בהעלותך אות יג ד"ה 'והאיש משה', 'תפארת שלמה' לר' שלמה מראמדסק פרשת בשלח ד"ה זה אלי ואנוהו) וזה משום שכל אותו הדור היה 'דוֹר דעה' ונשמתם של כל ישראל היו כלולות במשה וחשובים היו, אלא שיתרונו של משה היה מצד גודל ענוותנותו על שאר ישראל ('שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק 'זקן אהרן' לר' אהרן הכהן על מסכת שבת דף קכט ע"ב טור ב ד"ה הפירוש) ובעבור הענוה הזאת זכה לכל הקדוּשוֹת מיום היוולדו, וזכה לקבל את התורה מסיני ('פתח עינים' להחיד"א על מסכת אבות פרק א אות ו), ולהיות השליח בין ה' יתברך לבין עם ישראל וכך לגשת יותר אל ה' ברוך הוא ('שמן הטוב וזקן אהרן' בחלק 'זקן אהרן' על מסכת שבת דף קכט ע"ב טור ב ד"ה הפירוש) כפי שנאמר "וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹקִים" (שמות כ, יח). ובכוח הענוה שרתה עליו השכינה בארץ ('ראשית חכמה' שער הענוה פרק ג ד"ה המעלה העשירית, 'שערי קדושה' לר' חיים ויטאל חלק ב שער ד) וה' היה עמו, כי הוא בוחר במי שמשפיל את עצמו (הקדמת המחבר ר' בצלאל הדרשן בספרו 'פלח הרימון' ד"ה ובדרך קצרה).

וכן דוד המלך היה עניו מאוד ונעשה מרכבה לשכינה שנאמר "וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וה' אֱלֹקֵי צְבָאוֹת עִמּוֹ" (שמואל ב' ה, י) ('חומת אנך' שמואל א' פרק כג על הפסוק 'ואתה תמלוך' ד"ה ובזה). ובעבור הענוה שלו נאמר "וְדָוִד הוּא הַקָּטָן" (שמואל א' יז, יד). וגם דוד קרא לעצמו הרבה פעמים "עָנִי" כמו שנאמר "פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי" (תהלים כה, טז) וכן "וַאֲנִי עָנִי וְאֶבְיוֹן אֱלֹקִים חוּשָׁה לִּי עֶזְרִי וּמְפַלְטִי אַתָּה ה' אַל תְּאַחַר" (תהלים ע, ו) ('זקוקין דנורא ובעורין דאשא' סדר אליהו רבא פרק א ד"ה ונ"ל ליישב) כי הוא החשיב עצמו ל"עָנִי וְאֶבְיוֹן וְנִכְאֵה לֵבָב" (תהלים קט, טז) ('משנת חכמים' לר' משה חאגיז על קנייני התורה חלק 'המעלה השביעית בענוה' אות רסא). וכן הַתַּנָּאִים והאמוראים חכמי התלמוד כולם היו ענוותנים ובעבור זה זכו לכתרה של תורה. וכל מה שהיו מלומדים בְּנִסִּים והיה אליהו הנביא מתגלה אליהם והופיעה עליהם 'רוּח הקוֹדש', הכל היה על ידי מדת הענוה ('יסוד יוסף' פרק ז ד"ה ואם יתגאה וד"ה הפגם, 'קב הישר' פרק ז ד"ה ואם יתגאה וד"ה ואם כן). וגם ר' שמעון בר יוחאי היה עניו גדול מאוד על אף שהיה גְדוֹל הדוֹר שאין כמוהו בדוֹרוֹ, וגם כל צבא השמים היו שותקים לשמוע את קולו וכל השערים והחלונות של כל חדרי גן עדן היו נפתחים לו ('יסוד יוסף' פרק לה ד"ה והנה הרפואה וד"ה והיו).

צריך לרדוף בכל הכוח אחרי מדת הענוה ולהתפלל לזכות לה

אין בכל המדות הטובות מדה יותר חשובה מהענוה ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת בהעלותך דף קיה ד"ה 'סוף' והביא שכן היא דעת המקובלים) שהיא הגדוֹלה מכולם ('באר מים חיים' על התורה פרשת ויקרא ד"ה ואמנם הנה נודע) המעוּלה והמשובחת שבכל המדוֹת ('מדרש אליהו' למחבר 'שבט מוסר' דרוש שלישי משיבת נפש דף טו ע"א ד"ה ולהשכילך זה צריך אני) והיא העיקרית, ותחתיה יוכלל הכל ('תומר דבורה' לרמח"ל פרק שני ד"ה לפיכך צריך כל אדם) לפי שכל סוגי הַשְּׁלֵמוּת כלולות בה ('מדרש אליהו' למחבר 'שבט מוסר' דרוש שלישי משיבת נפש דף טו ע"א ד"ה ולהשכילך זה צריך אני). ומדת הענוה היא אב התורה והמדות הטובות, וכל חברותיה מובאות אחריה ('פלא יועץ' ערך ענוה ד"ה ענוה היא מדה טובה). ויש בה גם תקון וסגולה גדולה לקיים את כל התורה והמצוות, כי אם אדם עניו באמת אז אין הסטרא אחרא שולט בו והוא נעשה מרכבה לשכינה הקדוֹשה, ואז קל לו לעסוק בתורה ולקיים את המצוות כשאין יצר הרע מתגרה בו ('חומת אנך' להחיד"א פרשת נצבים פרק ל אות ו על הפסוק 'כי קרוב אליך הדבר מאד') אחרי שהענוה והשפלות כבר ביטלו אותו ('מראית העין' להחיד"א על מסכת ברכות דף יז ד"ה וזאת שנית הענוה).

ועל פי רוב יִדְמֶה לאדם שהוא עניו יותר מכל, אך הֶבֶל יפצה פיו שהוא עדיין לא נגע בה ('באר מים חיים' פרשת ואתחנן ד"ה או ירמוז הכתוב) כי קשה מציאותה ('פלא יועץ' ערך ענוה ד"ה ענוה היא מדה טובה). שהרי חלק ממדת הענוה הוא לסבול מן הכל כמה ביוּשים ולא להשיב להם אלא להיות מהנעלבים ואינן עולבים (פתיחה לספר 'זיקוקין דנורא ובעורין דאשא' ד"ה ועוד קשה), לשמוע חרפתו ולא לדבר ולא להשיב לחברו אף שיש לו בלבו ('ארץ החיים' על תהלים מזמור לו בביאור אות א). ועוד יותר במעלה שלא ירע לו כלל אם יגנוהו כל בריות העולם ('באר מים חיים' פרשת ויקרא ד"ה לפי שהיה משה רבנו) ואפילו אם יחזיקוהו לאיש גרוע ופתי ('באר מים חיים' פרשת ואתחנן ד"ה או ירמוז הכתוב). וצריך להיות עניו לכל אדם ולאנשי ביתו יותר מכל שאר אדם, ובכללם אביו ואמו ואשתו ובניו ושאר בני ביתו ושכניו וקרוביו ואפילו עם הנכרי בשוּק ('ראשית חכמה' שער הענוה פרק ג ד"ה וכן כתוב בתנא). ועוד שלא ייהנה בשום אופן כשיכבדוהו בני אדם בדברים או בכבוד ושׂררה וכדומה ('באר מים חיים' פרשת ואתחנן ד"ה או ירמוז הכתוב, 'באר מים חיים' פרשת ויקרא ד"ה לפי שהיה).

והרוצה להיות עניו כראוי יחשוב שכל אדם גדול ממנו, וכמה הוא גרוע בערכו. ויאמר "עִם היוֹת שבני אדם אינם יודעים את חסרוני מה לי מזה, מאחר שאני מכיר בעצמי שאני נבזה וחדל אישים, וכך וכך מעשי הגרועים והמכוערים שהם רעים וחטאים לה' מאוד. וגם העדר ידיעתי וחולשת יכולתי כי רב הוא בפרט בזיוֹן המאכל וְהָרְעִי היוצא מגופי" וכל כיוצא בזה. ואם יעלה כן על לבו של האדם בוודאי יהיה נבזה בעיניו ('משנת חכמים' לר' משה חאגיז על קנייני התורה חלק 'המעלה השביעית בענוה' אות רפה). וצריך כל אדם להתפלל לזכות למדה זו של ענוה. לכן טוב לומר לאחר סיום תפילת העמידה קודם יהיו לרצון האחרון "רבונו של עולם, זכני למדת הענוה ולמדת ההכנעה ('יסוד יוסף' פרק ז ד"ה וצריך האדם להתפלל) באמת!" ('סגולות ישראל' מערכת ש ד"ה שוחט סגולה לשוחט). ויתגבר על כך בבכי ותחנונים ('קב הישר' פרק ז ד"ה ועל כן צריך האדם). ואם יתפלל בכל יום שיזכה מהשם יתברך ברוך הוא למדת הענוה, אז בוודאי "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹקִים לֹא תִבְזֶה" (תהלים נא, יט) ('יסוד יוסף' סוף פרק לה ד"ה והיו יושבין). וסגולה שיאמר האדם בכל יום את כל מזמור תהלים קל"א המתחיל ב"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד ה' לֹא גָבַהּ לִבִּי" (תהלים קלא, א) כי 'קלא' גמטריא 'ענוה' ('סגולות ישראל' מערכת ש ד"ה 'שוחט סגולה לשוחט' מספר 'אור החכמה' בשם כתבי האר"י ז"ל).

משיח בן דוד יהיה עניו מאוד שהרי במדת הענוה תלויה הגאולה

גאולתן של ישראל תלויה בענוה ושפלוּת רוּח ('שער החצר' לר' דוד בן שמעון סימן קלא ד"ה אי נמי וענוים), לכן "כָל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאֻלָּה לָעוֹלָם" (ראה 'ילקוט שמעוני' במדבר רמז תרצה) כי נוהג במדת הענוה (הקדמה לפירוש 'ארץ ישראל' לר' ישראל אהרן מבקטשצוויץ על ספר 'ארץ החיים' ד"ה 'אר"א כל האומר' מ'ארץ החיים'). ומדת הענוה ממהרת את הגאולה כפי שנרמז בפסוק "כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ וְעַל צָרֵיהֶם אָשִׁיב יָדִי" (תהלים פא, טו) כלומר שאם יתפסו ישראל את דרך העניו "כִּמְעַט" שימעיטו עצמם, אז "אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ וְעַל צָרֵיהֶם אָשִׁיב יָדִי" ('תורת חכם' למחבר ספר 'טור ברקת' על השו"ע דרוש לראש השנה דף מד ע"א ד"ה ובפרט ענין השפלות). והגאולה היא דווקא לנמוכי רוח שנאמר "וְהִשְׁאַרְתִּי בְקִרְבֵּךְ עַם עָנִי וָדָל וְחָסוּ בְּשֵׁם ה'" (צפניה ג, יב) וכן שנאמר "וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם" (הקדמה של פירוש 'ארץ ישראל' לר' ישראל אהרן מבקטשצוויץ על ספר 'ארץ החיים' ד"ה אר"א כל האומר). וה' גילה לישראל כי הגאולה תהיה בזכות הענוים שנאמר "מְעוֹדֵד עֲנָוִים ה'" (תהלים קמז, ו) ('חומת אנך' להחיד"א על תהלים מזמור קמז ד"ה מעודד ענוים), וזה לפי שהשכינה נמצאת תמיד עִם ישראל בזכות הענוה שבהם ואז ישראל זוכים לישועה שנאמר "בְּקוּם לַמִּשְׁפָּט אֱלֹקִים לְהוֹשִׁיעַ כָּל עַנְוֵי אֶרֶץ סֶלָה" (תהלים עו, י) כאשר התיבה "סֶלָה" הכוונה לשכינה (עפ"י 'בית מועד' סוף דרוש שלושים וחמש דף קסח ע"א ד"ה וזהו דור דורשיו).

וכשישראל יעסקו בתורה לשמה ובענוה, אז תפרה ישע בגאולה ('חומת אנך' להחיד"א על כתובים מזמור תהלים קנ ד"ה וזהו נעוץ סופו). כי גאולתן ישראל היא בזכות התורה, והתורה צריכה להיות בענוה. שהרי מטעם זה הקב"ה נתן את התורה והמצוות בהר סיני הנמוך ועל ידי משה רבינו העניו מכל אדם וגם הגאולה העתידה תהיה בזכות משה רבינו, לכן צריכה להיות בה ענוה. ואז הוא ברחמיו יגאלנו ('אהבת דוד' להחיד"א דרוש ג' לשבת כלה דף יא ע"א טור ב ד"ה ועתה נא עלי) וישלח את אליהו הנביא לבשר את ישראל שנאמר "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא" (מלאכי ג, כג) ('אהבת דוד' להחיד"א דרוש ג' לשבת כלה דף יא ע"א טור ב ד"ה ועתה נא עלי) ויביא את משיח בן דוד ('חומת אנך' להחיד"א על כתובים מזמור תהלים קנ ד"ה וזהו נעוץ סופו) שגם הוא יהיה עניו ושפל ואינו נוטל עטרה לעצמו להתגדל. והסימן לכך במה שנאמר עליו בשעה שיבוא ויגאלנו "גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט, ט) (הקדמה לפירוש 'ארץ ישראל' לר' ישראל אהרן מבקטשצוויץ על ספר 'ארץ החיים' ד"ה 'אר"א כל האומר' מ'ארץ החיים') במהרה בימינו, אמן.