פרשת קדושים – איסור לבישת שעטנז

התורה ציותה להיזהר מלבישת בגד העשוי מצמר ופשתים יחדיו שנאמר "וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ" (ויקרא יט, יט) והוסיפה לצווֹת על האיסור שנאמר "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו" (דברים כב, יא). וכל כך חמור איסור השעטנז, עד שהרואה את חברו ויודע שהוא לובש בגד העשוי מצמר ופשתן יחדיו, צריך לקרוע את בגדו מעליו אפילו שהוא נמצא בשוּק ובלי הבגד הזה הוא יתבזה בעיני הבריות (רמב"ם הלכות כלאים פרק עשירי סעיף כט, שו"ע יורה דעה סימן שג).

ויש להתבונן, מדוע התורה הקדושה החמירה כל כך והזהירה את עם ישראל לא ללבוש בשום אופן בגדים העשויים מצמר ופשתן יחדיו?

הצמר הוא מצד הקדוּשה והפשתן הוא מצד הטוּמאה ואין לערבבם יחד

הצמר הוא 'מרכבה' לקדוּשה, לכן צמר הוא ראשי תיבות של שלשה ממלאכי השרת צוריאל מיכאל רפאל ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת בראשית ד"ה ואקדים מה שאחז"ל, 'בית א-ל' לר' אברהם חמוי על דיני וידוי הגדול בביאור 'לבשנו שעטנז'), והוא רומז למדת הרחמים ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה רלה ד"ה וסוד כלאי בגדים, 'מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי מצוה תשעה וחמשים ד"ה ועל דרך האמת). ואילו הפשתן רומז למדת הדין ('מצודת דוד' לרדב"ז מצוה רלה ד"ה וסוד כלאי בגדים, 'אור החמה' על זוהר קדושים דף פז ע"א ד"ה 'ולבש הכהן' ממהרח"ו, 'מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי מצוה תשעה וחמשים ד"ה ועל דרך האמת) ובא מצד הסטרא אחרא (זוהר פרשת קדושים דף פו ע"ב ד"ה מלה דא, 'מעשה רוקח' לר' אלעזר רוקח על המשניות מסכת בבא קמא דף עו ע"ב ד"ה ובזה נבא לבאר) וכוחות הטומאה ('בית א-ל' לר' אברהם חמוי על דיני וידוי הגדול בביאור 'לבשנו שעטנז') שהם הס"מ ואשתו הלילי' הממונים על 'הפשתן' ('שתי ידות' פרשת בראשית ד"ה ואקדים מה שאחז"ל).

מטעם זה הוא נקרא בשם 'פשתן', כי לילי"ת עולה בגמטריא ת"פ כנגד ארבע מאות ושמונים מחנוֹת טומאה שיש לה, ועוד לס"מ יש שנ"ה מחנות טומאה שהם שלש מאות חמשים וחמש כמספר ימות השנה לפי מנין הלבנה, שבכל יום ויום מתחדש כוח הטומאה בעולם. אמנם מה שישראל משכימים לקוּם בשני ימי ראש השנה, יום הכיפורים, הושענא רבא ותשעה באב – על ידי כן הם מכניעים אותו בחמישה ימים הללו, ונשאר לו ש"ן ימים בשנה לחדש בהם את כוח הטומאה. ועל זה נאמר "שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ" (תהלים ג, ח). וכן מטעם זה ה'שן' הוא אחד מאבות הנזיקין (ראה גמ' בבא קמא דף ג ע"ב בשם שמואל) וזה גם סוד השיניים של עוג מלך הבשן שנתקעו בהר כשהוא ניסה לזרוק אותו על ישראל (ראה גמ' ברכות דף נד ע"ב). וכאשר מצרפים אותיות ת"פ של הלילי' עם ש"ן של הס"מ יוצא התיבה 'פשתן' ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת בראשית ד"ה ואקדים מה שאחז"ל). לכן לעתיד לבוא ארץ ישראל תוציא 'צמר' מן הארץ שנאמר "יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ" (תהלים עב, טז) (ראה גמ' כתובות דף קיא ע"ב בשם ר' חייא בר יוסף), אך לא פשתן שהוא כוחו של הס"מ ('עיר דוד' לר' דוד לידא בית התלמוד חדר ב אות תלז דף עז ע"ב ד"ה הנה כבר זכרנו).

זה הטעם שרבותינו אסרו להתפלל נגד 'מי המשׁרה' שהם מים שמשׁרים בהם את הפשתן (ראה משנה ברכות ג, ה ורבינו עובדיה מברטנורא שם וכן רש"י גמ' ברכות דף כה ע"ב ד"ה מי המשרה), כדי לא לערבב את הטוּמאה עם הקדוּשה. ומה שבתורה הוא נכתב בשם "פִשְׁתִּים" (דברים כב, יא) ואילו רבותינו קראו לו 'פשתן' הכל עניין אחד הוא, כי האותיות י' ומ' שבסוף התיבה 'פשתים' הם בגמטריא נ' לכן "פִשְׁתִּים" יוצא שווה לתיבה 'פשתן'. ורבותינו שינו את התיבה שבתורה כדי לרמוז על כוחות הס"מ והלילי' אשר שולטים על ה'פשתן' ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת בראשית ד"ה ואקדים מה שאחז"ל). משום כך אין לערבב צמר עם פשתן, לפי שאין לערבב כוחות הקדוּשה עם כוחות הטוּמאה ('בית א-ל' לר' אברהם חמוי על דיני וידוי הגדול בביאור 'לבשנו שעטנז') שאז השפע של הצמר מצד הקדוּשה נותן כוח בתוך הטוּמאה הוא הפשתן, וזה סוד איסור "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו" (דברים כב, יא) ('שתי ידות' פרשת בראשית ד"ה ואקדים מה שאחז"ל, 'זכר דוד' מאמר ראשון פרק עח דף ריד ד"ה 'וכמה הזהירו' בשם הרב שתי ידות).

ערבוב הצמר והפשתן גורם שהסטרא אחרא יכול ('דברי שלמה' לר' שלמה בן יחיאל דרוש לפרשת וירא ד"ה ובזה נבא אל המכוון) לקלקל את העולם, לכן הפרדתם היא תועלת לעולם ('דברי שלמה' לר' שלמה בן יחיאל דרוש לפרשת וירא ד"ה ובזה נבא אל המכוון). אמנם עיקר איסור חיבור צמר ופשתים אינו מצד הצמר אלא דווקא מצד הפשתן שהוא הקשה, ובשל כך הוא צריך להיות לבדו ('אור החמה' על זוהר פרשת קדושים דף פז ע"א ד"ה 'וכהנא אמאי' מהרמ"ק). ונרמזה ההפרדה הזאת של 'הפשתן' בכך שנקרא הפשתן בתורה גם בלשון "בַד" כלומר שיהיה בדד ויחידי, וכפי שנאמר "וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ" (ויקרא ו, ג) (זוהר פרשת קדושים דף פז ע"א ד"ה כתיב ולבש, 'רבינו בחיי' ויקרא יט, יט ד"ה וזהו, 'מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי מצוה תשעה וחמשים ד"ה וטעם מצוה). וזה חוץ מכך שהפשתן גם נקרא בשם "שֵׁשׁ" שנאמר "וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַכָּתְנֹת שֵׁשׁ מַעֲשֵׂה אֹרֵג לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו" (שמות לט, כז) ונרמז בתיבה "בַד" שיוצאת בגמטריא מספר "שֵׁשׁ" ('אהבת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ על הפטרת אמור ד"ה והיה).

חיבור הצמר והפשתן הוא חיבור שני הפכים ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי מצוה תשעה וחמשים ד"ה וטעם מצוה) מדת החסד של הצמר עם מדת הדין של הפשתן, וגורם להפוך את דרכיו של הקב"ה ממדת הרחמים למדת הדין ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק עח דף ריד ד"ה 'וכה"ג נמי תניא' בשם הרב חסדי דוד). מטעם זה ה' יתברך גם הפריד בין "לבוּשו‍ֹ" ללבוּש המלאכים, שכאשר נראה ה' יתברך לנביא במראה הנבואה הוא נראה "בלבוּש" צמר שנאמר "וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא" (דניאל ז, ט) "כַּעֲמַר" – הוא הצמר. ואילו המלאכים ('פירוש הרוקח' על התורה פרשת קדושים יט, יט) שיורדים למטה בשליחות ה' יתברך, מתלבשים בבגדי פשתן ('ניצוצי אורות' להחיד"א אות א' על זוהר פרשת צו דף כו ע"ב) כפי שראה דניאל את המלאך ואמר "וַיֹּאמֶר לָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת: וָאֶשְׁמַע אֶת הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר" (דניאל יב, ו – ז) ('פירוש הרוקח' על התורה פרשת קדושים יט, יט).

ה' לא קיבל את הקרבן של קין בשביל לא לערבב צמר ופשתן יחדיו

כאשר הקריבו קין והבל את מנחתם לה', כל אחד הביא לפי הכוח שהיה מושל עליו ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה רלה ד"ה וסוד כלאי בגדים, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק עח דף ריד ד"ה וכמה הזהירו). קין היה בצורה ודמות הס"מ היות שנולד ('עיר דוד' לר' דוד לידא בית התלמוד חדר ב אות תלז דף עז ע"ב ד"ה הנה כבר זכרנו) מזוהמת זרעו ('עיר דוד' בית התלמוד חדר ב אות תלט בדף עח ע"א טור א ד"ה וכדי להטעים), ועל כן הביא שאריות של זרע פשתן ('מדרש תנחומא' בראשית ט, ט, 'פרקי דרבי אליעזר' פרק כא) דווקא ('עיר דוד' בית התלמוד חדר ב אות תלז דף עז ע"ב ד"ה הנה כבר זכרנו) כי הפשתן הוא מ'מדת הדין' ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לר' מנחם רקנאטי מצוה תשעה וחמשים ד"ה ועל דרך האמת, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק עח דף ריד ד"ה וכמה הזהירו) הכוח המושל עליו ('אלה המצוות' על טעמי המצוות לר' משה חאגיז סימן תקנא דף נא ע"ב) וכוחו של הס"מ, והוא רצה על ידי כן לתת חלק לשטן ('שתי ידות' פרשת בראשית ד"ה ואקדים מה שאחז"ל) הוא הסטרא אחרא (עפ"י 'מעשה רוקח' על המשניות מסכת בבא קמא דף עו ע"ב ד"ה ובזה נבא לבאר, 'שתי ידות' פרשת בראשית ד"ה ואקדים מה שאחז"ל), כדי שיהיה לו שוּתפוּת בעולם ('עיר דוד' בית התלמוד חדר ב אות תלז דף עז ע"ב ד"ה הנה כבר זכרנו).

ומעין זה עשו המצריים בארץ מצרים שהיו עובדים את הפשתן והיו משתבחים במיני הפשתים להיותו חלק אלהי שלהם שהוא הס"מ ושהם מצדו, כפי שנאמר עליהם "וּבֹשׁוּ עֹבְדֵי פִשְׁתִּים" (ישעיה יט, ט). לכן כאשר ה' יתברך הכה את כל אלהי מצרים הוא הכה גם את הפשתן שנאמר "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה" ('עיר דוד' לר' דוד לידא בית התלמוד חדר ב אות תלז דף עז ע"ב ד"ה הנה כבר זכרנו. ועיי"ש דברים נפלאים). ועוד הפשתן הוא הגרוע שב"פְּרִי הָאֲדָמָה" (ביאור הרד"ל על 'פרקי דרבי אליעזר' פרק כא, 'שתי ידות' פרשת בראשית ד"ה ואקדים מה שאחז"ל) והמדרגה התחתונה ש'החיצונים' נאחזים בה ('עיר דוד' בית התלמוד חדר ב אות תלז דף עז ע"ב ד"ה הנה כבר זכרנו). ונאמר עליו אצל קין "וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לה'" (בראשית ד, ג) ('פרקי דרבי אליעזר' פרק כא) זהו הפשתן, ונקרא בשם זה לפי שמזיק את האדמה למשך שבע שנים ('ליקוטי תורה' להאר"י ז"ל פרשת קדושים). והרמז לכך שקרבנו של קין היה ה'פשתן' הגרוע שבדרגות ('גבול בנימין' על התורה לר' בנימין בראשית חלק ג דרוש א דף ג ע"א ד"ה עוד דאינו) נמצא בסופי אותיות התיבה 'קרבן' כשהן במילוי כך – קו"ף רי"ש בי"ת נו"ן שיוצא התיבה 'פשתן' ('דרך אמת' למהרח"ו על זוהר פרשת קדושים דף פז ע"א אות א, 'צרור המור' פרשת כי תצא כב, יב ד"ה וכן לא תלבש שעטנז, 'עיר דוד' בית התלמוד חדר ב אות תלז דף עז ע"ב ד"ה הנה כבר זכרנו).

אמנם הֶבֶל שעיקר יצירתו היה מזרעו של אדם הראשון (ר' משה דוד וואלי תלמיד חבר להרמח"ל בראשית פרק ד על הפסוק 'והאדם ידע את חוה') ונולד מכל הטוֹב ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א מעין שביעי נהר כה ד"ה ובזה יפול לב) והאוֹר ('מדרש תלפיות' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' ענף אדם הראשון ד"ה כשראה ס"מ שאדם הראשון' מגליא רזיא) בלי השׁמרים של זוהמת הנחש ('ילקוט דוד' לר' דוד בן נפתלי הירץ פוזנר פרשת בראשית ד"ה 'ממשמעות הפסוק' מהמחבר) והיה בדמותו וצלמו של אדם הראשון אשר נעשה בצלם אלקים כפי שנאמר "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו) ('רבינו בחיי' על התורה ספר בראשית פרק ד, כה, 'עיר דוד' בית התלמוד חדר ב אות תלז דף עז ע"ב ד"ה הנה כבר זכרנו), והביא מ'מדת הרחמים' ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי מצוה תשעה וחמשים ד"ה ועל דרך האמת, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק עח דף ריד ד"ה וכמה הזהירו) שהוא הכוח המושל עליו ('אלה המצוות' על טעמי המצוות לר' משה חאגיז סימן תקנא דף נא ע"ב), כבשׂים מובחרים שעדיין לא נגזזו לצמר כדי להקריבם עם צִמרם המשובח שנאמר "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן" (בראשית ד, ד) ('מדרש תנחומא' בראשית ט, ט, 'פרקי דרבי אליעזר' פרק כא), ואין לס"מ שום חלק בהם ('עיר דוד' לר' דוד לידא בית התלמוד חדר ב אות תלז דף עז ע"ב ד"ה הנה כבר זכרנו) (להרחבה על שורש מקור הזוהמא שבקין אשר באה מן הנחש הקדמון לעומת שורש הטוב של הבל ראה מאמרינו לפרשת וארא – 'גלגולו של פרעה הרשע").

הקב"ה לא רצה לחבר בקרבן את הצמר והפשתן יחד ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה רלה ד"ה וסוד כלאי בגדים) שחיבורם מזיק לעולם ('צרור המור' לר' אברהם סבע חמיו של ר' יוסף קארו פרשת כי תצא כב, יב ד"ה וכן לא תלבש) לכן הוא העדיף לקבל את מנחת הבל המשובחת ולדחות את מנחת קין שהיתה פגומה ('רבינו בחיי' ויקרא יט, יט ד"ה והכלאים נאסרו) שנאמר "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ: וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה" (בראשית ד, ד - ה) ('פרקי דרבי אליעזר' לר' אליעזר בן הורקנוס פרק כא), כי לעומת מנחת קין שהיה בה חלק לס"מ, הרי שבמנחת הבל לא היה לס"מ שום חלק ('עיר דוד' לר' דוד לידא בית התלמוד חדר ב אות תלז דף עז ע"ב ד"ה הנה כבר זכרנו). וכאשר קין ראה כי מנחתו לא התקבלה ומנחת הבל כן התקבלה, הוא התקנא מאוד בהבל אחיו ('פרקי דרבי אליעזר' לר' אליעזר בן הורקנוס הנקרא ר' אליעזר הגדול פרק כא) ונכנסה בו שׂנאה על כך שהוא הביא קרבן צמר וגרם שלא קיבלו את קרבן הפשתים שלו בשביל שלא לערבב צמר ופשתן – עד שקם עליו ורצחו ('צמח דוד' למחבר שו"ת בית דוד חלק א' פרשת בראשית ד"ה 'ובזה יובן מ"ש עוד שם' וד"ה ''ואפשר זה כונת התרגום').

הניסיון לחבר בין הצמר שהוא מדת הרחמים והפשתן שהוא מדת הדין ('רבינו בחיי' פרשת ויקרא יט, יט ד"ה והכלאים נאסרו) לא עלה אז יפה ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי מצוה תשעה וחמשים ד"ה וטעם מצוה), והביא לכך שבסוף גם הבל וגם קין נאבדו מן העולם ('רבינו בחיי' פרשת ויקרא יט, יט ד"ה והכלאים נאסרו), שהרי לבד מהבל שנרצח גם זרע קין כולו נאבד בזמן המבול ('פרקי דרבי אליעזר' פרק כא ובביאור הרד"ל שם, 'צרור המור' לר' אברהם סבע פרשת קדושים ד"ה ואמר וערלתם עורלתו¬¬¬¬¬) וכך נאבדו שניהם מן העולם ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי מצוה תשעה וחמשים ד"ה וטעם מצוה). על כן ציותה התורה לא לקרב את מנחת הבל למנחת קין לעולם על ידי ציווי איסור 'שעטנז' (זוהר פרשת קדושים דף פו ע"ב ד"ה מלה דא מאן אוכח), שמא חס ושלום יתערבבו למעלה שני הכוחות הרוחניים של הצמר והפשתן ('פרקי דרבי אליעזר' לר' אליעזר בן הורקנוס פרק כא ובביאור הרד"ל שם, 'צרור המור' לר' אברהם סבע פרשת קדושים ד"ה ואמר וערלתם עורלתו¬¬¬¬¬) בעזרת כוח 'השטן' היוצא מהערבוב הגשמי של שניהם בארץ ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לר' מנחם רקנאטי מצוה תשעה וחמשים ד"ה וטעם מצוה).

הלובש בגד שעשוי רק מפשתן מוגן מכל המזיקים הרוחניים

אמנם יש סגולה בפשתן לבדו, שהלובש בגד פשתן ('מעשה רוקח' על התורה לר' אלעזר רוקח פרשת בלק ד"ה איתא בגמרא מהרמ"ק) שאין בו תערובת מינים אחרים כלל ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת פא אות יג, 'מעשה רוקח' על התורה לר' אלעזר רוקח פרשת בלק ד"ה איתא בגמרא מהרמ"ק) ואפילו לא חוט אחד ממין אחר (ספר 'סגולות ישראל' לר' שבתי איש ליפשיץ מערכת ב אות ג ד"ה בגדי פשתן בשם 'חסד לאברהם') הרי שהקטגור אצלו נהפך לסנגור ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי עין יעקב נהר נב, 'מדבר קדמות' להחיד"א מערכת פא אות יג) ואז אין שולט בו שום כישוף ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת פא אות יג, 'מעשה רוקח' על התורה לר' אלעזר רוקח פרשת בלק ד"ה 'איתא בגמרא' מהרמ"ק) או רוח רעה ('מעשה רוקח' על המשניות מסכת מנחות דף קב ע"ב) ועין הרע ('מעשה רוקח' על התורה לר' אלעזר רוקח פרשת בלק ד"ה איתא בגמרא מהרמ"ק) ושום מזיק או דבר רע ('מדבר קדמות' להחיד"א מערכת פא אות יג), ואף אחד מהם לא מתקרב אצלו שסגולת הפשתן להרחיק את 'המזיקים' ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת וישב דף מא ע"ב ד"ה 'מדרש ויהי כדברה' כפי שידוע אצלו). והוא תועלת לגדולים ולקטנים, בין אם הם בחיים ובין אם הם חלילה מתים (ספר 'סגולות ישראל' לר' שבתי איש ליפשיץ מערכת ב אות ג ד"ה בגדי פשתן בשם 'חסד לאברהם').

בגד הפשתן הנקי מכל דבר אחר מציל גם את התינוק מכל מיני היזק (ספר 'סגולות ישראל' מערכת ב אות ג ד"ה בגדי פשתן בשם 'חסד לאברהם') לכן אפילו אדם שמוחזק חלילה שמתו לו הרבה בנים על ידי מזיקים או רוחות רעות, אם ילביש את בנו הנולד לו בבגדי פשתן בלבד ללא שום חוט נוסף של מין אחר, הרי שהילד בטוח מכל היזק רוחני ויחיה ולא ימות. אמנם הגנת הפשתן היא דווקא מהיזק רוחני ('חסד לאברהם' עין יעקב נהר נב, ובקיצור ב'קהלת יעקב' ערך 'פש' ד"ה 'סגולת לבושי' בשם הרמ"ק וה'חסד לאברהם') כמו רוח רעה (עפ"י 'מעשה רוקח' על המשניות מסכת מנחות דף קב ע"ב) ועין הרע (עפ"י 'מעשה רוקח' על התורה פרשת בלק ד"ה 'איתא בגמרא' מהרמ"ק) וכל מיני כישוף (עפ"י 'מדבר קדמות' מערכת פא אות יג, עפ"י 'מעשה רוקח' על התורה פרשת בלק ד"ה 'איתא בגמרא' מהרמ"ק, 'גבול בנימין' לר' בנימין הכהן חלק ג דרוש ט פרשת וישב ד"ה 'ובב"ר פרק פ"ט בכל עצב יהיה מותר' עפ"י ילקוט ראובני) ושאר מקטרגים ('לקט שמואל' לר' שמואל פיבוש הכהן ערך אדם אות יט דף ג ע"ב ד"ה עוד היתר), אך לא מדברים טבעיים וגשמיים כמו אש, מים, רוח, קור וחום ('חסד לאברהם' עין יעקב נהר נב, ובקיצור ב'קהלת יעקב' ערך 'פש' ד"ה 'סגולת לבושי' בשם הרמ"ק וה'חסד לאברהם').

פרעה הרשע מלך מצרים השיג וידע בחכמתו את סגולת לבישת בגדי הפשתן, ולכן היה מלובש כולו בבגדי פשתן לבן ללא שום חוט של בד אחר, ואז היה מתגאה בפני חכמיו ושריו ואומר להם שהוא 'אֱלוֹהַ' והראיה והמופת לכך היא, שכל חכמיו וחרטומיו לא יכולים לשלוט בו בכישופיהם – והם לא ידעו שהדבר היה תלוי בכוח סגולת הבגדים ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א עין יעקב נהר נב). וכאשר יוסף נעשה מלך במצרים היה צריך להלבישו בבגדים חשובים (ראה רש"י בראשית מא, מב) לכן פרעה הלבישוֹ בגדי שֵׁשׁ שהם בגדי פשתן, אך הוסיף לו גם "רְבִד הַזָּהָב" על צווארו כדי שלא יצליח בו כוח סגולת הפשתן שנאמר "וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ" (בראשית מא, מב) ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א בחלק עין יעקב נהר נב, והובא בקיצור בספר 'קהלת יעקב' לר' יעקב צבי יאליש מחבר ספר 'ילקוט הרועים' בערך 'פש' ד"ה 'סגולת לבושי' בשם הרמ"ק וה'חסד לאברהם'). ואף שיוסף הצדיק ידע ברוח הקודש שמי שלובש רק פשתן לא שולט בו עין הרע ולא רוח רעה ולא שום מיני כישוף, עם זאת הסכים לשים עליו לפי שעה את "רְבִד הַזָּהָב", בכדי להראות לפרעה שהוא כביכול לא מכיר את סוד לבישת הפשתן. אך כשהגיע לביתו פשט מעליו את רביד הזהב, ופרעה לא ידע את הדבר ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א בחלק עין יעקב נהר נב).

וכשישראל הלכו במדבר הם פחדו שבלעם ובלק ישלטו בהם בכישוף ועין הרע, לכן הם התאווּ ללבוש בגדי פשתן (ראה גמ' סנהדרין דף קו ע"א) וכך לא יוכלו לשלוט בהם ('מעשה רוקח' על התורה לר' אלעזר רוקח פרשת בלק ד"ה 'איתא בגמרא' מהרמ"ק). ואף שהקב"ה בוודאי היה מציל אותם בלי צורך בשום תחבולה, אבל הם היו חוששים כי לא בכל יום מתרחש נס. לכן התלבשו בגדי פשתן להינצל מהם. ובלעם ובלק חשבו שכן היא דרך הסגולה במה שלובשים בגדי פשתן והם לא יכולים לשלוט בישראל בשום אופן. לכן בלעם נתן לבלק עצה להכשילם בזנוּת, כי אם הם לבושים בפשתן לגמרי בלי שום סוג בד אחר אזי גם אין עליהם בבגד ציצית עם צבע תכלת שצריך להיות עשוי מצמר (ראה גמ' יבמות דף ד ע"ב) ואשר יש בכוחו להציל את האדם מחטא הזנוּת ('מעשה רוקח' לר' אלעזר רוקח על המשניות מסכת מנחות דף קב ע"ב), וכפי שנרמז בפסוק "נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב" (משלי ו, לב) שמי ש"נֹאֵף" עם אשה בוודאי הוא חסר ל"ב חוטים של הציצית, כי אם היה לו ציצית כראוי היתה המצוה מצילה אותו מהחטא ('מעשה רוקח' על התורה פרשת בלק ד"ה 'ובזה שכתבתי' מהאר"י ז"ל, 'מעשה רוקח' על המשניות מסכת מנחות דף קב ע"ב מהאר"י ז"ל). והוסיף בלעם לומר לבלק כי אם ישראל כן יהיו לבושים בציצית כראוי וינצלו מחטא הזנוּת – הרי שמכל מקום הוא יוכל להם בכשפים ועין הרע כי הם לא יהיו לבושים רק בבגדי פשתן ('מעשה רוקח' על המשניות לר' אלעזר רוקח מסכת מנחות דף קב ע"ב, 'מעשה רוקח' על התורה פרשת בלק ד"ה 'ובזה שכתבתי').

הכהן הגדול היה לובש ביום הכיפורים בגדי פשתן שלא יקנאו בו החיצונים

מטעם זה כאשר הכהן הגדול היה צריך להיכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים, מקום בו לא היה רשות לאף אדם או מלאך להיכנס (ראה גמ' ירושלמי מסכת יומא פרק א הלכה ה), הוא היה לובש דווקא בגדי פשתן לבנים שעל ידיהם גרם שלא יקנאו בו 'החיצונים' בכניסתו, כי הפך אותם מקטגור לסנגור ('חסד לאברהם' עין יעקב נהר נב) וזוהי עצה טובה שנתן הקב"ה במצוותיו לישראל (ספר 'סגולות ישראל' מערכת ב אות ג ד"ה בגדי פשתן). ועוד שעל ידי לבישתן היה הכהן הגדול מכניע את כוחות הכישוף. וכן היה עם רחב מהעיר יריחו, שהטמינה את המרגלים שריגלו בעיר בין "פִשְׁתֵּי הָעֵץ" כלומר בפשׁתים שנאמר "וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג" (יהושע ב, ו) על מנת להגן עליהם שלא יזהו באמצעות כישוף שהם מרגלים ('אהבת יהונתן' לר' יהונתן אייבשיץ הפטרת שלח ד"ה 'היא העלתם הגג'). ומטעם זה נוהגים בחלק מקהילות ישראל ללבוש ביום הכיפורים בגד פשתן לבן (ראה 'דרכי משה' על יום הכיפורים סימן תר"י סעיף ב וברמ"א על שו"ע סימן תר"י סעיף ד) הנקרא 'קיטל', שלא מעורב בו מין אחר ('ספר זכירה' לר' זכריה סימנר דף נד ע"א ד"ה ולכן טוב).

וזה גם הטעם שיש מקפידים להלביש את הנפטר דווקא בתכריכים לבנים העשויים מבד הפשתן (רמב"ם הלכות אבל פרק ד הלכה א, 'מעבר יבוק' לר' אהרן ברכיה ממודינא אמרי נועם פרק כו), לפי שלבישת הפשתן הוא תועלת למתים כמו לחיים – להינצל מהמקטרגים ולהפכם לסנגורים, בין אם האדם נפטר ונקבר בארץ ובין אם הוא נפטר ונקבר בחוץ לארץ ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי עין יעקב נהר נב). ואולי מטעם זה רבן גמליאל ציוה את בני ביתו שיקברוהו דווקא בתכריכים של פשתן. ולאחר שקברו אותו בבגדי פשתן כפי בקשתו, החלו לנהוג כל העם לקבור את מתיהם דווקא בבגדי פשתן (ראה גמ' כתובות דף ח ע"ב). וכן ראוי לכל בעל נפש שיחוס על נפשו ויכין מלבושי פשתן שאין בהם שום חוט ממין אחר, על מנת שילבישוהו בהם לאחר פטירתו ('אורות אלים' לר' אליעזר פאפו מחבר ה'פלא יועץ' בשם ילקוט ראובני דף סז) או שיצווה כן את ה'חברה קדישא' וקרוביו לעשות לו.

בציצית ובבית המקדש כלולים כל הכוחות ולכן הותר בהם שעטנז

חיבור הצמר והפשתן נאסר בכל בגד, למעט בבגד הציצית הרומז למלכות שמים ('אלה המצוות' על טעמי המצוות לר' משה חאגיז סימן תקנא דף נא ע"ב) וזה כאשר הבגד עצמו עשוי מפשתן ויש בו פתיל תכלת העשוי מצמר (ראה גמ' יבמות דף ד תחילת ע"ב). והסיבה לכך, לפי שכל הכוחות כבר כלולים בין הלבן והתכלת שבציצית ('רבינו בחיי' ויקרא יט, יט) לכן הציצית נקראת 'שלימוּת המעשה' (זוהר פרשת קדושים דף פו ע"ב ד"ה ואי תימא). וכיון שבלבן ובתכלת שבמצות ציצית כבר כלולים כל הכוחות המשתנים זה מזה ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי מצוה תשעה וחמשים ד"ה ועל דרך האמת) לכן לבישת השעטנז בציצית לא מערבב את הכוחות העליונים כי הם כבר נכללים בה ('רבינו בחיי' ויקרא יט, יט), כולל 'הקליפה' שיש לה יניקה ממנה. וכך נמצא כי 'הפשתן' ('מקדש מלך' על זוהר פרשת קדושים דף פו ע"ב סוף ד"ה כלאים) שהוא הדין הקשה ('אור החמה' על זוהר פרשת קדושים דף פז ע"א ד"ה ולבש הכהן ממהרח"ו) שייך גם בציצית ('מקדש מלך' על זוהר פרשת קדושים דף פו ע"ב סוף ד"ה כלאים).

וכן הותר שעטנז בבגדי הכהנים בשעת העבודה בבית המקדש מאותו הטעם שכל הכוחות כלולים שם ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי מצוה תשעה וחמשים ד"ה ועל דרך האמת) ורומז למלכות שמים ('אלה המצוות' על טעמי המצוות לר' משה חאגיז סימן תקנא דף נא ע"ב), שהרי בית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה ('רבינו בחיי' פרשת ויקרא יט, יט) וכלול במקדש למטה כל הכוחות של המקדש למעלה ('רבינו בחיי' פרשת ויקרא יט, יט, 'מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי מצוה תשעה וחמשים ד"ה ועל דרך האמת) וכל עניני המקדש של מטה הם דוגמת עניני המקדש של מעלה ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי מצוה תשעה וחמשים ד"ה ועל דרך האמת). וכשהכהן היה נכנס למקדש למטה הרי הוא היה נכנס למקום בו נמצאת 'השלימוּת' שכל העבודות נעשו שם בשלימות מופלאה, כאשר הם כלולים מדין ורחמים ביחד ומתמתקים כעין שלמעלה זה בזה. ועל כן לא היה חשש בעבודת הכהן במקדש כשהוא לבוש בצמר ופשתן יחדיו (זוהר פרשת קדושים דף פז ע"א ד"ה וכד עייל. וראה 'אור החמה' על זוהר קדושים דף פז ע"א ממהרח"ו) (להרחבה בקשר בין המקדש של מעלה למקדש של מטה ראה מאמרנו לפרשת פיקודי – 'השראת השכינה על הארץ').

אמנם כאשר היה צריך להרים מעל המזבח את הדשן שהוא אפר קרבן העוֹלה שבא לכפר על מחשבת הלב לעבודה זרה, היה צריך שיהיה רק את מלבושי הדין הקשה של הפשתן (זוהר פרשת קדושים דף פז ע"א ד"ה וכהנא אמאי) כי אז ניתן ל'חיצוֹנים' חלקם ולא רוצים שהם ייהנו מאוֹר החסד של הצמר ('נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת קדושים דף פז ע"א סוף אות א בשם הרמ"ז) ואז מוּסר כח 'הטומאה' שנשרף שם ונעשה לאפר ('אור החמה' על זוהר קדושים דף פז ע"א ד"ה 'ולבש הכהן' ממהרח"ו) ומתכפר לאדם אותם עוונות הבאים מצד הסטרא אחרא (זוהר פרשת קדושים דף פז ע"א ד"ה וכהנא אמאי). לכן בשעה שהיה הכהן מרים את הדשן, כל ארבעת הבגדים שלו היו עשויים מפשתן ('נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת קדושים דף פז ע"א סוף אות א בשם הרמ"ז) וכפי שהצטוו על בגדי הכהן שנאמר "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ: וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ו, ב – ג) ('אור החמה' על זוהר פרשת קדושים דף פז ע"א ד"ה 'ולבש הכהן' ממהרח"ו).

ה"שעטנז" בבגדי הכהן הדיוט היה מצוי בחלק שנקרא 'אבנט' ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה שיז ד"ה וסוד הבגדים) שעליו נאמר "וְאֶת הָאַבְנֵט שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מַעֲשֵׂה רֹקֵם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (שמות לט, כט), "תְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי" – מצמר, "שֵׁשׁ מָשְׁזָר" – מפשתן ('עץ הדעת טוב - מאמרים' לר' חיים ויטאל משלי לא ד"ה דרשה וכו' צמר ופשתים). והאבנט היה מעין חגורה שקשרה את כל הבגדים יחדיו ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה שיז ד"ה וסוד הבגדים) בבחינת שלימוּת – לכן הותר בה שעטנז ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה רלה ד"ה וסוד כלאי בגדים). וכך כל בגדי הפשתן של הכהן היו מותרים בלבישה מחוץ לעבודת המקדש, לבד מהאבנט שהיה עשוי משעטנז ונאסר השימוש בו מחוץ למקדש ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה שיז ד"ה וסוד הבגדים). וכאשר משה רבינו שימש במשך שבעת ימי המילואים ככהן במשכן הוא לא לבש שעטנז בבגדיו, אלא לבש רק "חלוּק לבן שאין בו אימרא" – כלומר חלוק לבן מפשתן ללא צמר (ראה תוס' עבודה זרה דף לד ע"א בסופו שאימרא היא 'עימרא' כלומר צמר). והיה זה לפי שעדיין לא שרתה השכינה במשכן בכל שבעת ימי המילואים ('ספר הליקוטים' לר' יחיאל היילפרין למחבר 'סדר הדורות' ערך משה אות קכא), כך שלא היתה 'שלימוּת', ולכן לא היה למשה רבינו היתר ללבוש בגד שעטנז.

'השעטנז' הוא לבוש השטן והלובשו מעורר עליו את הסטרא אחרא

אדם שלובש בזמן הזה בגד שעטנז עושה איסור גדול ('של"ה הקדוש' שער האותיות אות ק' ד"ה ואם הוא מחויב), מסלק מעליו את רחמיו של ה' יתברך ('נפלאים מעשיך' לר' אברהם חמוי מערכת ש אות כא), מעורר עליו את הכוחות הרעים (זוהר פרשת קדושים דף פז ע"א ד"ה ועד יומא), מגביר את 'הקליפות' ('מקדש מלך' זוהר קדושים פו ע"ב סוף ד"ה כלאים) ומחבר את שני מיני המזיקין 'אף' ו'חמה' ('צרור המור' לר' אברהם סבע מגילת אסתר פרק א אות יא ד"ה ולכן צוה להביא). ואז רוח רעה מהסטרא אחרא עוֹלה עליו ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי מצוה תשעה וחמשים ד"ה ועל דרך האמת) שוהה ושולטת (זוהר פרשת קדושים דף פז ע"א ד"ה ועד יומא דין) ומתלבשת בו ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק עח דף ריד ד"ה 'וכמה הזהירו' בשם חיי אברהם). והיא יכולה להזיק לו (זוהר פרשת קדושים דף פז ע"א ד"ה ועד יומא דין) כי האדם מכוסה אז ב'טלית' שלה – הוא בגד השעטנז ('זכר דוד' מאמר ראשון פרק עח דף ריד ד"ה 'וכמה הזהירו' בשם חיי אברהם, 'אלה המצוות' על טעמי המצוות לר' משה חאגיז סימן תקנא דף נא ע"ב). ומעין זה היה אצל ושתי המלכה שציוותה את בנות ישראל לטווֹת לה צמר ופשתן יחדיו (ראה 'תרגום יונתן' על אסתר א, יא), ועל ידי חיבורם גרמה שהתחברו בה שני המזיקין וגרמו שנשרפה ערוּמה בשבת ('צרור המור' לר' אברהם סבע על מגילת אסתר פרק א אות יא ד"ה ולכן צוה וד"ה וכל זה).

לכן כדי להרחיק מהאדם את כוח הטומאה הזאת אסרה התורה את לבישת 'השעטנז' ('צרור המור' פרשת קדושים ד"ה ואמר וערלתם עורלתו¬¬¬¬¬. וראה 'רקנאטי' פרשת קדושים ד"ה את חוקותי תשמורו). וזה כוונת הפסוק "וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ" (ויקרא יט, יט), כי אם תימנע מבגד שעטנז אזי "לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ" רוח אחרת מהסטרא אחרא לשלוט בך (זוהר פרשת קדושים דף פו ע"ב ד"ה ועל דא). ואם להיפך, שכן תלבש בגד כלאים שעטנז, אזי "יַעֲלֶה עָלֶיךָ" רוח הטומאה כי חיברת את שני ההפכים של מדת הדין ומדת הרחמים ('מאה שערים' על טעמי המצוות מצוה תשעה וחמשים ד"ה ועל דרך האמת) וישלוט בך השטן והיצר הרע ('גבול בנימין' לר' בנימין הכהן חלק ג דרוש נה לשעטנז דף קא ע"ב ד"ה הרי הוכחנו). וכיון שאדם זה הלובש שעטנז מתכסה באותה שעה בטליתו של השטן, לכן אם אדם רואה את חברו ויודע שהוא לובש בגד העשוי מצמר ופשתן יחדיו, צריך לקרוע את בגדו מעליו, ואפילו שהוא נמצא בשוּק ('חיי אברהם' לר' אברהם כלפון דף נו ע"ב אות כ ד"ה 'טעם איסור שעטנז' בשם בעלי הרמז) ובלי הבגד הזה הוא יתבזה בעיני הבריות. וצריך לעשות כך גם אם מדובר ברבו (ראה שו"ע יורה דעה סימן שג, רמב"ם הלכות כלאים פרק עשירי סעיף כט).

לבוש השעטנז הוא ממש לבוש השטן בר מינן. לכן שעטנז הם אותיות 'שטן – עז' ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת כי תצא תורה אור ד"ה שלא להסגיר, 'חיי אברהם' לר' אברהם כלפון דף נו ע"ב אות כ ד"ה 'טעם איסור שעטנז' בשם בעלי הרמז), וכן 'שעטנז' הוא נוטריקון של הפעולות שעושים בבד והם "שוּעַ – שהוא סירוק והחלקה, טָוֶה – שהוא טווית החוט, נוּז – שהוא אריגת הצמר עם הפשתן (גמרא נידה דף סא ע"ב על פי רש"י שם). כאשר ראשי התיבות של 'שוע טוה נוז' יוצא 'שטן' ('טעמי המצוות' לרבי מנחם הבבלי לא תעשין ש"כ). ולבוש זה מעורר שני מקטרגים גדולים (עפ"י 'אגרת הטיול' לאחיו של המהר"ל מפראג עם פירוש רבבות אפרים בחלק 'השמטות' על חלק הפשט אות ה ד"ה שעטנז. ראה 'צרור המור' פרשת קדושים פרק יט, כד ד"ה ואמר ערלתם ערלתו) הנקראים 'אף' ו'חמה' ('צרור המור' מגילת אסתר פרק א אות יא ד"ה ולכן צוה להביא) לכן התיבה 'שעטנז' מתחלקת לשניים 'שטן-עז' כנגדם ('אגרת הטיול' לאחיו של המהר"ל מפראג עם פירוש רבבות אפרים בחלק 'השמטות' על חלק הפשט אות ה ד"ה שעטנז. ראה 'צרור המור' פרשת קדושים פרק יט, כד ד"ה ואמר ערלתם ערלתו). מטעם זה צִיווּ חכמים לתייג בספר תורה את האותיות "שעטנ"ז ג"ץ" (ראה גמ' מנחות דף כט ע"ב בשם רבא), על מנת להציל את ישראל מכוח הטומאה הזאת ('צרור המור' פרשת קדושים ד"ה ואמר וערלתם עורלתו¬¬¬¬¬. וראה 'רקנאטי' פרשת קדושים ד"ה את חוקותי תשמורו). וגם התיבה 'גץ' הוא שם של מקטרג אחד. והתגין שעושים על כל האותיות האלו נעשים כמו חרב וחנית להינצל מכל המקטרגים הללו ('אגרת הטיול' לאחיו של המהר"ל מפראג עם פירוש רבבות אפרים בחלק 'השמטות' על חלק הפשט אות ה ד"ה שעטנז).

הלובש בגד 'שעטנז' נדמה לכומר ואין תפילתו נשמעת ארבעים יום

אדם שלובש שעטנז הרי בגדיו פגומים ('לקוטי הלכות' לר' נתן מרמינוב הלכות ציצית א ד"ה וזה בחינת איסור שעטנז) והוא נעשה לחלקו של השטן ומתחבר אִתוֹ ומחזק את כוחו ('השל"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת כי תצא ד"ה שלא להסגיר), ונחשב באותה העת כעוסק במעשי כשפים ('ספר זכירה' לר' זכריה סימנר דף לה ע"א ד"ה הנושא כלים) וככומר לעבודה זרה ('טעמי המצוות' לרבי מנחם הבבלי לא תעשין ש"כ, 'השל"ה הקדוש' תורה שבכתב כי תצא ד"ה שלא להסגיר), שכך באמת נהגו בעבר כומרי עובדי העבודה זרה ללבוש בגדי שעטנז (עפ"י 'מורה נבוכים' להרמב"ם חלק ג פרק לז). והשכינה דורשת לנקום באדם זה על שחיבר את הצמר והפשתן, וכפי שרמז שלמה המלך ואמר "דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ" (משלי לא, יג) (זוהר פרשת קדושים דף פו ע"ב ד"ה ודא דרשה), כי אשת חיל דורשת ואומרת "מי הוא זה המחבר אותם?!" כדי להינקם ממנו. אבל אדרבא "וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ" בחיבורם במקום בית המקדש, לפי ששם הותר לבישת שעטנז ('טור פטדה' לר' חיים הכהן על אורח חיים הלכות שבת סימן שח סעיף מז ד"ה יש אוסרים לטלטל) לכהנים בעת עבודת הקודש (עפ"י 'מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי מצוה תשעה וחמשים ד"ה ועל דרך האמת).

מלאך סנדלפו"ן הקושר כתרים לקונו מתפילותיהם של ישראל ('שפתי כהן על התורה' פרשת קדושים ד"ה את חקתי תשמרו, 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר ראשון פרק עח דף ריד ד"ה 'וכמה הזהירו' בשם רקנאטי, 'דבר המלך' על טעמי המצוות לר' אברהם בראד שער ב' פרק נח דף קה ע"א טור ב) ומעלה את התורה והמעשים הטובים של ישראל עד לכתר העליון (ראה 'מגיד מישרים' פרשת בשלח ד"ה וזה סוד) אינו מקבל את תפילת הלובש שעטנז עם שאר התפילות ('רקנאטי' פרשת קדושים ד"ה את חוקותי תשמורו, 'שפתי כהן על התורה' פרשת קדושים ד"ה את חקתי תשמרו, 'זכר דוד' מאמר ראשון פרק עח דף ריד ד"ה 'וכמה הזהירו' בשם רקנאטי, 'דבר המלך' על טעמי המצוות לר' אברהם בראד שער ב' פרק נח דף קה ע"א טור ב), לפי שנדמה לו אותו האדם כעובד עבודה זרה שנותן כוח לטומאה ('רקנאטי' פרשת קדושים ד"ה את חוקותי תשמורו, 'ספר ציוני' פרשת קדושים ד"ה ומן המשכילים, 'עיר מקלט' סימן רמז, 'זכר דוד' מאמר ראשון פרק עח דף ריד ד"ה 'וכמה הזהירו' בשם רקנאטי, 'דבר המלך' על טעמי המצוות לר' אברהם בראד שער ב' פרק נח דף קה ע"א טור ב) המתגבר ומקטרג ('ילקוט דוד' פרשת קדושים ד"ה 'כל הלובש' בשם המקובלים). לכן אין תפילתו עולה ואין דיבורו מתקבל בשמים ('לקוטי הלכות' לר' נתן הלכות ציצית א ד"ה וזה בחינת איסור שעטנז).

די בכך שהאדם לבש יום אחד בגד שעטנז ('דרושי הצל"ח' לנודע ביהודה דרוש ט' אות ו') ואפילו בשוגג, שאז אין תפילתו נשמעת ומקובלת כלל ('קב הישר' פרק מו) במשך ארבעים יום ('דרושי הצל"ח' לנודע ביהודה דרוש ט' אות ו'). וכתבו בשם המקובלים שאין תפילתו של אותו האדם מתקבלת אף אם הוא מתפלל כראוי ובכוונות הראויות, כל זמן שלא נזהר מללבוש שעטנז בשעת התפילה ('יסוד ושורש העבודה' שער חמישי פרק א). ואפילו ביום הכיפורים שאין אז רשות לשטן לקטרג על עם ישראל, אם האדם לובש שעטנז הרי גובר כוחו של השטן והוא מקטרג עליו גם באותו היום. משום כך אפילו שהותרו בגדי כהונה עם שעטנז לכהנים במקדש, הרי הכהן הגדול לא היה לובשם ביום הכיפורים בשביל לא לתת למקטרג שום צד להיאחז בו ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א' דרוש ה ד"ה ולכן אמרתי) ואבנטו היה עשוי אז רק מפשתן ('אור החמה' על זוהר פרשת קדושים דף פז ע"א ד"ה 'ולבש הכהן' ממהרח"ו ובשם הרמב"ם). וכן יהיה לעתיד לבוא שכל בגדי הכהנים יהיו רק מפשתן שנאמר "הָיָה בְּבוֹאָם אֶל שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ וְלֹא יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה" (יחזקאל מד, יז) כי אז יתוקן הפשתן לגמרי ('תורת חכם' לר' חיים הכהן חלק ב' פרשת אמור דף רצא ע"ב טור ב ד"ה והיה בבאם אל שערי), במהרה בימינו אמן.