פרשת מצורע – חומרת טומאת הנידה

התורה טִמְּאָה את האשה שראתה דם נידה שנאמר "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב" (ויקרא טו, יט), וכן אסרה קירבה אליה שנאמר "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ" (ויקרא יח, יט), ועוד גזרה עונש כרת לאדם הַקָּרֵב אליה שנאמר "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִוא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם" (ויקרא כ, יח).

ויש להבין, מדוע ה' יתברך אסר קירבה לאשה הטמאה בטומאת הנידה, למרות שטומאה זו מגיעה לכל הנשים בדרך הטבע?

טומאת הנידה התחילה מהזוהמא שהטיל הנחש הקדמון בחוה

כאשר הקב"ה יצר את חוה הוא עשה שיוֹפיה יהיה יותר מכל הנבראים והביאה לפני אדם הראשון שנאמר "וַיִּבֶן ה' אֱלֹקֵים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם" (בראשית ב, כב) (זוהר פרשת בשלח דף נה ע"א ד"ה רבי יצחק אמר). ויופיה של חוה היה רב מאוד עד שהיה קשה לבריות להסתכל בה (זוהר פרשת קדושים דף פג ע"ב ד"ה 'ותנינן שפירו דאדם' מה'רעיא מהימנא'). אז הלך הס"מ ו'רכב' על גבי הנחש הקדמון ('שפתי כהן על התורה' פרשת חיי שרה ד"ה 'ויקח העבד עשרה גמלים' מ'פרקי דרבי אליעזר') שהיה נראה כדמותו של הגמל ('בראשית רבה' יט אות א, זוהר פרשת בראשית דף לה ע"ב מהשמטות הזוהר סימן לד, 'פרקי דרבי אליעזר' פרק יג ד"ה הקנאה והתאוה והכבוד, 'ספר הבהיר' לר' נחוניה בן הקנה בסוף הספר אות ר' ד"ה שאלו תלמידיו, 'שפתי כהן על התורה' פרשת חיי שרה ד"ה 'ויקח העבד עשרה גמלים' מ'פרקי דרבי אליעזר') היות שצוארו היה ארוך וכאשר הוא הלך על רגליו היה גופו מתקמט עולה ויורד כמו חטוֹטרת של גמלים, מתוך רְכִּיכוּתוֹ הָרַבָּה ('רד"ל' בפירושו על 'פרקי דרבי אליעזר' פרק יג ד"ה והיה דמותו כמין גמל). וכשראה הנחש הקדמון את חוה הוא חשׁק בה ('מגלה צפונות' חלק א למחבר 'שבט מוסר' פרשת לך לך דף לז ע"א ד"ה אמנם נראה בהיות) וביקש להרוג את האדם הראשון על מנת לקחתה לעצמו ('שמו אברהם' לר' אברהם פאלאג'י מערכת א אות ז).

הנחש דיבר עם חוה ונתן לה עצה לאכול מעץ הדעת "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹקִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג, ה) (רש"י גמ' שבת דף קמו ע"א ד"ה כשבא נחש על חוה). ומטרתו היתה שאדם הראשון גם יאכל מהעץ ואז ימות כפי שאמר לו הבורא "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, יז) ואז הוא הנחש יישא את חוה אשתו ('ברכת טוב' לר' משה נראל הכהן תחילת פרשת חיי שרה דף יז ע"א). ועוד הנחש ביקש שעל ידי כן יסור מעליו שלטונו של אדם הראשון, כי נמסרו בידיו כל המלאכים והוא בכללם כפי שנאמר לאדם "וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה" (בראשית א, כח) וגם המלאכים נקראים "עוֹף הַשָּׁמַיִם" (ראה 'בראשית רבה' ג, ח) שנאמר "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם" (בראשית א, כ) ('זרע ברך' לר' ברכיה ברך פרשת בראשית ד"ה 'אמנם כדי' בשם מדרש זוהר. וראה 'פרקי דרבי אליעזר' פרק יג). ואכן על פי עצתו של הנחש הלכה חוה ואכלה מעץ הדעת טוב ורע והאכילה גם את אדם הראשון שנאמר "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (בראשית ג, ו).

ואז הנחש קלקל עם חוה כפי שנאמר "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" (בראשית ג, יג) (גמ' שבת דף קמו ע"א ועפ"י רש"י שם ד"ה כשבא נחש על חוה), כאשר "הִשִּׁיאַנִי" הוא לשון 'נישואין' (רש"י בגמ' סוטה דף ט ע"א ד"ה הנחש הקדמון), ובזה הטיל בה 'זוהמא' ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת שמות על הפסוק 'וירא מלאך ה'' ד"ה וצריך, 'זרע ברך' על התורה לר' ברכיה ברך פרשת בראשית ד"ה אמנם כדי, 'השל"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת בחוקותי ד"ה והנה חוה חטאה) שהיא טומאת הנִדָּה ('תיקוני הזוהר' תיקון סט דף קיח סוף ע"ב ד"ה נע ונד) לכן השם 'נדה' הוא בגמטריא 'זוהמא' כנגד זוהמת הנחש שהוטלה בה. ולזה רומזת 'מסכת נדה' שנקראה על ידי רבותינו דווקא 'נִדָּה' בלשון יחיד, ולא 'נִדּוֹת' בלשון רבים (הקדמה לספר 'סמיכת חכמים' של ר' נפתלי כץ בדף סד ע"ב ד"ה ועוד נ"ל לפרש על פי). ואחרי שחוה ראתה נִדָּה ('מקור חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר בחלק 'חומר איסור סתם יינם' דף לה סוף ע"ב ד"ה ותוכן ענין איסור) היה עמה אדם הראשון בעת טומאת נידתה ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת שמות על הפסוק 'וירא מלאך ה'' ד"ה וצריך) ושאב ממנה מטומאתה ונעשה על ידי כן בדין של 'זב'. ולזה רומזת 'מסכת זבים' שנקראה על ידי רבותינו 'זבים' בלשון רבים ולא 'זב' בלשון יחיד, כי דווקא 'זבים' יוצא בגמטריא 'זוהמא' (הקדמה ל'סמיכת חכמים' דף סד ע"ב ד"ה ועוד נ"ל לפרש).

בעקבות חטא עץ הדעת טוב ורע נגזר על חוה שהיא תהיה תמיד בדם נידתה. אך אחרי שנוסף לאדם הראשון חיים ארוכים עם קבלת תשובתו (הקדמה לספר 'סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ דף סג ע"ב ד"ה ונ"ל שזה יהיה פלוגתת) והתקיימה בו הגזירה "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, יז) לפי יומו של הקב"ה שהוא אלף שנה כפי שנאמר "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל" (תהלים צ, ד) ('ברית שלום' לר' פינחס בן פילטא פרשת אמור דף עח ע"ב טור ב ד"ה על פי הדברים) אז כך היה גם עם חוה שהיתה צריכה למות מיד ובחסד ה' האריך ימיה כדי שלא יישאר אדם הראשון לבדו ('מטעם המלך' לר' עמרם חיים חלק רביעי סימן תקעא ערך נדה ונבלה). באותה העת גם השתנתה גזירתה שלא תתמיד עליה דם הנידה אלא שתהיה לה 'וסת קבועה' לעיתים מתחלפים ותוכל להאריך ימים בטהרתה (הקדמה לספר 'סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ דף סג ע"ב ד"ה ונ"ל שזה יהיה פלוגתת). וכך מאותה 'הזוהמא' שהיתה בתוך חוה נעשה לה וסת ('מאה שערים' המיוחס לרקנאטי על טעמי המצוות שער ארבעים ותשע ד"ה ועל דרך האמת) ובאה גם הוסת נידו‍ת לכל הנשים בעולם ('מאה שערים' המיוחס לרקנאטי על טעמי המצוות שער ארבעים ותשע ד"ה ועל דרך האמת, 'אשל אברהם' לר' אברהם טובייאנה על טעמי המצוות ביאור מצוה לח ד"ה שישא כ"ג בתולה).

הזוהמא של הנחש הלכה ופחתה במשך הדורות, וכאשר עם ישראל היו במעמד הר סיני פסקה (גמ' שבת דף קמו ע"א) מהם הזוהמא שהטיל הנחש בחוה, ונתקן חטא אדם הראשון. ובעקבות זה נרפאו בעלי המומים שבישראל, כי המומים התהוו מכוח חטא אדם ראשון ('סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ בהקדמה דף מו ע"א ד"ה ונ"ל דפליגי בהא דאיתא וד"ה ועתה נחזור) שכל דבר שיש בו 'פגם' הוא חלקו של 'הנחש' (עפ"י 'גליא רזיא' לר' אברהם תלמיד האר"י ז"ל דף יא ע"א טור ב). ואז נשוֹת ישראל התרפאו מ'טומאת הנדה' כי היא היתה בכלל המומים שהתהווּ, ואדרבא היא היתה עיקרית שבהם ('סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ בהקדמה דף מו ע"א ד"ה ונ"ל דפליגי בהא דאיתא וד"ה ועתה נחזור). אך לאחר שעם ישראל חטאו בעגל חזרה עליהם 'זוהמת הנחש' ('האלשיך הקדוש' במדבר יט פסוקים א - ב ד"ה אמנם הנה) ועמה חזרו גם כל המומים לאותם אלו שהתרפאו במתן תורה. ולכן גם הנשים חזרו לנדתן אף שהן לא חטאו בחטא העגל (ראה 'במדבר רבה' כא, י), והטעם בזה משום שעיקר הפגם והחטא של אדם הראשון היה על ידי חוה לכן עתה הופקד על הנשים שוב עוון האשה הראשונה בעולם והן חזרו לנדתן ('סמיכת חכמים' לר' נפתלי כץ בהקדמה דף מו ע"א ד"ה ונ"ל דפליגי בהא דאיתא) (להרחבה על בעלי המומים ראה מאמרינו לפרשת אמור – 'מומי האדם והבהמה').

כשברא הקב"ה את עולמו, הוא היה חפץ שלא יהיה אפשרות לכוחות 'החיצונים' לפגוע או להשפיע על האשה ולא יהיה לה דם נידה אלא רק דם בתולים טהור ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה קנט ד"ה צריך להתרחק) שהותר לישראל ('שתי ידות' על התורה לר' אברהם חזקוני בתחילת פרשת קדושים דף פו ע"א ד"ה טור א ד"ה איתא במדרש), וכפי שנתקן על ידי הגאונים בנוסח התפילה לרואה דם בתולים "ברוך אשר צָג אגוז בגן עדן שוֹשנת העמקים בל ימשול זר במעין חתום על כן אילת אהבים ויעלת חן שמרה בטהרה וחוק לא הפרה ברוך הבוחר בזרעו של אברהם" (ראה 'אבודרהם' ברכת נישואין ד"ה 'ברכת בתולים' בשם ספר 'הלכות גדולות'), "זר" הכוונה לס"מ שהוא נחש הקדמוֹני אשר הטיל זוהמא בחוה לאחר שחטאה, והכוונה של הבורא היתה שהוא לא יוכל למשול באשה. אך אחרי שחטאה הוא החל למשול בה והטיל בה טומאה קשה וחמורה ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז על טעמי המצוות מצוה קנט ד"ה צריך להתרחק), שמסתלקת ממנה רק לאחר שמכניסה את כל אבריה וגידיה בְּמִקְוֶה המים ונטהרת מטומאתה ('באר מים חיים' לר' חיים מצ'רנוביץ פרשת מקץ על פסוק לג ופסוק לה ד"ה ועתה ירא) (להרחבה על עניין סילוק הטומאה על ידי הטבילה במקוה טהרה ראה מאמרינו לפרשת תזריע – 'מעלת הטהרה במקוה').

בימים ראשונים גם הגויים היו זהירים בהרחקה מטומאת הנידה

כאשר הגיעו שלושת המלאכים לבשר לאברהם אבינו על הולדת יצחק וכדי לרפא אתו ולהפוך את סדום, רצה אברהם אבינו לכבד אותם בלחם שנאמר "וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת" (בראשית יח, ה - ו). אך למעשה הוא לא הגיש להם לחם אלא רק "וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ" (בראשית יח, ח) וזה משום שחזר להיות לשרה אשתו 'אֹרַח כנשים' באותה העת, כלומר שהיא ראתה דם נידה (ראה רש"י בראשית יח, ח ד"ה ויקח חמאה), ואברהם אבינו הרגיש בְּעֵין שִׂכְלוֹ שעומדים לפניו מלאכים ושהם משׂרי המרכבה העליונה, לכן לא רצה להביא לפניהם את הלחם שנטמא טומאה חמורה כל כך של טומאת הנידה משרה אימנו ('חוט של חסד' פרשת וירא ד"ה ויקח חמאה. וראה 'שפתי חכמים' בראשית יח, ח שלעניין אכילת בשר בחלב 'אברהם אבינו הקדים להם את החלב והחמאה לפני הבשר ועשה קינוח והדחה ביניהם).

וכן אצל רחל אמנו, לאחר שלבן רדף והשיג את יעקב אבינו, הוא מישש באוהלים של רחל ולאה בנותיו ולא מצא את העבודה זרה שגנבה ממנו רחל לפי שהיו על הגמלים והיא היתה יושבת עליהם. וכאשר הגיע לָבָן אביה אליה, היא התנצלה באומרה שראתה דם נידה ולכן היא לא קמה שנאמר "וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי" (בראשית לא, לה). וכשלבן שמע זאת הוא לא השיב לה דבר ולא דיבר איתה יותר ('שפתי כהן על התורה' פרשת תזריע ד"ה ואם הוא, 'רבינו בחיי' פרשת תזריע פרק יב ד"ה כימי נדת דותה תטמא) מאוּמה ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על בראשית רבה כב, ז ד"ה וכתב היפ"ת), לפי שהאמין כי אפילו הדיבור עם האשה הנידה מזיק, ולָבָן לא רצה להינזק ('שפתי כהן על התורה' פרשת תזריע ד"ה ואם הוא, 'רבינו בחיי' פרשת תזריע יב ד"ה כימי נדת דותה תטמא). כנגד זה רחל התנצלה שאמנם היא ראויה לפחות לקום ולנשק את ידיו אבל גם לקום וללכת באוהל היא לא יכולה, שמא הוא ידרוך בעפר הטמא שעליה היא דרכה (רמב"ן בראשית לא, לה), והדריכה במקום בו דורכת הנידה בתחילת נידתה מזיקה ('שפתי כהן על התורה' לר' מרדכי הכהן מארם צובא בפרשת תזריע ד"ה או נאמר ספחת. וראה 'מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי שער ארבעים ותשע ד"ה וטעם מצוה זו על דרך הפשט).

דם הנידה קיים גם אצל נשות הגויים והם היו מתרחקים מהאשה ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה קנט) ריחוק גדול ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי שער ארבעים ותשע ד"ה וטעם מצוה זו על דרך הפשט) כאשר היא היתה שופעת דמים ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה קנט), והיו מרחיקים אותה ומבדילים אותה משאר האנשים בזמן נידותה והיתה לובשת שחורים ומטמאה מה שנגעה בו ואפילו את האדמה שדרכָה עליה (רמב"ן בראשית לא, לה), וגם דיבורה היה אצלם טמא ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי שער ארבעים ותשע ד"ה וטעם מצוה זו על דרך הפשט, 'קרבן שבת' לר' בצלאל הדרשן פרק י סימן ה ד"ה וזה שכתבנו לעיל). והיתה יושבת בזמן נידוּתה בבדידות באוהל, במקום בו לא נכנס שום אדם (רמב"ן בראשית לא, לה) או בחדר המיוחד לה ('דרוש שלמה' לר' שלמה שלם לפרשת תזריע מצורע דף סא ע"א ד"ה ודע שכתב בספר ברית שלום), כמו שעשתה שרה שנאמר "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל" (בראשית יח, ט) ('זרע שמשון' פרשת וירא דף יט ע"ב טור ב ד"ה ואברהם ושרה). ומטעם זה הן נקראות בשם 'נידה' משום שבני אדם היו מרחיקים אותן ריחוק גדול ו'מנדים' אותן לשבת בדד ('מאה שערים' על טעמי המצוות המיוחס לרקנאטי שער ארבעים ותשע ד"ה וטעם מצוה זו על דרך הפשט). אך מכל מקום אומות העולם לא היו עושים כמו ישראל להמתין עוד שבעה ימים נקיים על מנת שלא יישאר שום שארית של טומאה באשה ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה קנט).

קודם מתן תורה נהגו חשובי הקדמונים פרישׁוּת מטומאת הנידה, כי היה מסורת בידם שיש בטומאה זו נזק אַרְסִי המזיק בטבע ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על בראשית רבה כב, ז ד"ה וכתב היפ"ת עוד). והיו מאומות העולם בני הישמעאלים שהיו שומרים מטומאת הנידה גם בשנים מאוחרות, מחמת חומרתה והיזקה (עפ"י 'אביעה חידות' לר' אברהם חמוי מערכת נ אות ג). אך במשך השנים עם ריבוי התאוות והתמעטות הדעת והתגברות הזימה באומות העולם, השתכחה מהן הרעה של טומאת הנידה ('השל"ה הקדוש' בשער האותיות ד"ה 'בספר מנורת המאור' בשם 'מנורת המאור'). ומכל מקום 'טומאת דם הנידה' לא כל כך שׁוֹרָה על אף אחד מאומות העולם משום שכל נפשם מכוחות הטומאה ואין הבדל בין דמם בשרם ונפשם, שאין כוחות הטומאה מטמאים אלא את הנשים הכשרות והטהורות. וכדמיון לזה הוא גופותיהם של הגויים שאינם מטמאים במיתתן, לעומת גופות הישראלים שכן מטמאים אחרי מיתתן עד שנחשבים ל'אבי אבות הטומאה'. כי כאשר נפטר ישראלי מסתלקת ממנו הנשמה האצילה ואז מיד 'החיצונים' תאבים לטמא ולינוק מהקוֹדש ונדבקים בגוף ששם שרתה עד כה הנשמה הקדוֹשה ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה קנט).

טומאת הנידה חזקה ביותר וצריך האדם להרחיק ממנה מאוד

בגלל הזוהמא שיש באשה מחמת טומאת הנדה, הוזהר הכהן הגדול שהוא קדוֹש וטהוֹר לקחת לו לאשה רק מי שעוד לא בגרה שנאמר "וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח" (ויקרא כא, יג) (ראה גמ' יבמות דף נט ע"א בשם ר' מאיר) כלומר שעדיין לא ראתה דם נידה שהוא זוהמת הנחש. כי אם הכהן הגדול ייקח אשה שכבר ראתה דם אז הוא ייטמא את גופו על ידי 'הזוהמא' שבה, ויקרא 'בעל מוּם'. ומשום כך לכתחילה נאסרה עליו גם אשה 'מוּכת עץ' כלומר שנשר דם בתוליה מחמת מכה, כי היא קרובה יותר לזוהמת דם הנידה. ורק בדיעבד הותרה לו ('אשל אברהם' לר' אברהם טובייאנה על טעמי המצוות מצוה לח ד"ה היא שצונו כ"ג שישא בתולה). ומחמת טומאת הנידה גזרה התורה על יולדת נקבה שתהיה טְמֵאָה כנידה במשך שבועיים – שבוע אחד עבור טומאת היולדת ושבוע אחד לבת הנולדת שגם היא תגיע לטומאת הנידה החמורה. ואילו היולדת זכר טְמֵאָה כנידה רק שבוע אחד עבור טומאת היולדת ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש כא לשבת זכור ד"ה 'ולמאן דדריש' בשם ר' חיים ויטאל ב'עץ הדעת טוב'). ומחמת שהבת הנולדת היא כלי מוכן לטומאה שעתידה לצאת מגופה ואשר תַּרְבֶּה את הטומאה בעולם, לכן אמרו רבותינו שהכל 'עצובים' כשבאה בת. ומשום כך גם תיקנו לברך בכל יום "שלא עשני אשה" על אף שיש נשים כשרות וצדקניות, אלא שגם הן נטמאות בימי נדתן ('דברים אחדים' להחיד"א דרוש כא לשבת זכור ד"ה 'ולמאן דדריש').

אין טומאה חזקה בעולם כמו טומאת הנידה שהיא הקשה מכולם (זוהר פרשת שמות דף ג ע"ב ד"ה תלתא אינון דדחיון), כי עשרים וארבע מיני טומאה הטיל הנחש הקדמון שהוא הס"מ בחוה בעת שהיה עמה, והוא בסוד מה שנאמר לנחש הקדמון "וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה" (בראשית ג, טו) כי התיבה "וְאֵיבָה" היא בגמטריא עשרים וארבע. ומיד אחר כך חוה ראתה דם נידה ('קרבן שבת' לר' בצלאל הדרשן פרק י סימן ה ד"ה כתב בזוהר פרשת אחרי מות). וכך הוא במשך הדורות בכל פעם שאשה רואה דם נדה מתעוררות אותן עשרים וארבע רוחות הטומאה ושׁורות עליה (זוהר פרשת אחרי מות דף עט ע"א ד"ה ותאנא וד"ה דתאנא וד"ה דתניא לא לבעי ליה, 'קרבן שבת' פרק י סימן ה ד"ה כתב בזוהר פרשת אחרי מות), ועל ידי זה גַּדֵּל שׂערה וצפורני ידיה ('קרבן שבת' פרק י סימן ה ד"ה כתב בזוהר פרשת אחרי מות). ולכן כשמגיע זמן הטבילה לטהרתה היא צריכה לחתוך את צפורניה עם מעט משׂערות הראש אשר גדלו בימי טומאתה, וכך ליתן חלק לסטרא אחרא (זוהר פרשת אחרי מות דף עט ע"א ד"ה ותאנא וד"ה דתאנא וד"ה דתניא לא לבעי ליה) שלא יקטרג עליה (זוהר פרשת פנחס דף רמח ע"ב ד"ה 'אשכחנא בספרא' וד"ה 'ומאן איהו' רעיא מהימנא בשם ספרו של חנוך).

בנות ישראל החמירו על עצמן שאם רואות אפילו טיפת דם קטנה הן מחכות בעבורה שבעה נקיים ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה תנ ד"ה ועל דרך) כדי להרחיק מעליהן את 'זוהמת הנחש' ('קרבן שבת' לר' בצלאל הדרשן פרק י סימן ה ד"ה לא תהא כזאת). וחמוּרה הטומאה הזאת יותר מטומאת מת, משום שכאשר יש באשה טומאת הנידה הרי 'החיצונים' יונקים ממנה בחיי חיוּתה בעוד הנשמה הקדושה עדיין נמצאת בה, ואדם שנטמא ממנה בטומאת הנידה נעשה משפיע לכל 'החיצונים'. אך מגופו של המת יונקים 'החיצונים' רק לאחר שכבר הסתלקה הנשמה הקדוֹשה ונותר רק הגוף שהוא 'כלי קוֹדש' שהיתה בו הנשמה ('אור החמה' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א על זוהר פרשת שמות דף ג ע"ב ד"ה 'מסאבו' מר' משה קורדוברו הוא הרמ"ק). ומי שנמצא עם נידה הרי טומאתה מדלגת ממנה אליו שנאמר "וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא" (ויקרא טו, כד) (זוהר פרשת שמות ג ע"ב ד"ה תלתא אינון דדחיין, 'ליקוטי כתובים' להאר"י ז"ל ספר איוב ד"ה דע כי גלגול) וזה מזיק לו מאוד "כי רעתה רוֹע מדבק" (לשון הרמב"ן ויקרא יח, יט).

לכן יש לאדם להתרחק מאשתו בימי נידוּתה כי אז הסטרא אחרא שותף לה ויכול למשוך את כוח הטומאה שישרה עליו ('נפלאים מעשיך' לר' אברהם חמוי מערכת נ' אות ז). ועליו להיזהר בדיבור עמה כפי שרמזו בראשי תיבות הפסוק "נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר" (תהלים לט, ג), שראשי תיבות "נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי" יוצא 'נדה', להורות שצריך למעט הדיבור בזמן נידוּתה ('השל"ה הקדוש' שער האותיות ד"ה כמה הרחקה הוזכרו, 'תורת נתן וליקוטים' ממהרח"ו דף לב ע"א ד"ה נאלמתי דומיה). וכן לא לאכול משיירי מאכלה לפי שמצוי כי יישאר מהרוֹק שלה על גבי כף האכילה וכדומה, וכשהכף יגיע לקערה יעבור הרוֹק לשאר האוכל ונמצא שגורמת סכנה לכל בני ביתו. לכן כדאי שגם שאר בני הבית לא יאכלו מִכֵּלִים שמצוי שם הרוֹק שלה ('קב הישר' פרק יז ד"ה והנה צריך. אמנם בימינו מקלים בהרחקת שאר קרובים מהנידה). וכן ראוי למעט בהסתכלות בה אלא לפי ההכרח, כי טומאת הנידה חופפת על האשה בימי נידותה ועל ידי הראיה הרי הוא יכול לשאוב את אותה 'הזוהמא' ותדבק הטומאה בעיניו ('קב הישר' פרק ב ד"ה וצריך שתדע) [כמובן שמיעוט הדיבור והראיה צריך להיות במתינות ולא על חשבון 'שלום בית' ועל כך נאמר ו"הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ" (קהלת ב, יד)].

מי שמתרחק מאשה נידה אז ה' שומר אותו ומאריך ימיו, אך מי שמקלקל ופוגם חלילה עם הנידה – הרי זה מתחייב בנפשו וגורם לעצמו מיתה כפי שאמר ה' "רביעית דם נתתי בכם על עסקי דם הזהרתי אתכם וכו' אם אתם מקיימים אותם מוטב ואם לאו הריני נוטל נשמתכם" (ראה גמ' שבת דף לב ע"א) ('חוט של חסד' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' פרשת אחרי מות ד"ה אחרי מות עפ"י הגמרא). ורמז לדבר בסמיכות של פרשת מצורע ותחילת פרשת אחרי מות, שבסוף פרשת מצורע נאמר "וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם טְמֵאָה" (ויקרא טו, לג) ומיד אחר כך בתחילת הפרשה הבאה נאמר "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת'" (ויקרא טז, א) והרמז הוא כי מי שנמצא עם הטמאה האסורה מביא על עצמו את המוות ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' סימן תרפד ד"ה אחרי מות). וזה בדומה למעשה שהיה בתלמיד חכם אחד שֶׁהֵקֵל בשינה עם אשתו הנידה. ועל אף שהיה לבוש בבגדיו ולא עלתה במוחו של החכם מחשבת עבירה – הוא מת בקיצור ימים. ואמר עליו אליהו הנביא "ברוך המקום שהרגו שאין לפניו מַשְׂאוֹ פנים!" ('תנא דבי אליהו' רבא פרק טו, י ועיי"ש כל המעשה באריכות).

המזלזל באיסור נידה מביא לעולם ילדים שיש להם נפש טמאה

ולפי הזהירות שנזהר האדם בסדר הקדוּשה בימי נידת אשתו, כך הוא זוכה לנפש קדוֹשה בוולד שעתיד להיוולד לו. ואם מקלקל עמה בימי הנידה הרי הוא מקבל נפש טמאה לוולד ('פלא יועץ' בערך נידה) הפגוּם (ספר 'זכירה' לר' זכריה סימנר דף מו ע"ב ד"ה אמרו חז"ל הבא על אשתו). לכן יש היום בין בני האדם הרבה בנים טיפשים, בנים משחיתים, בנים שאין אמון בהם ('פלא יועץ' בערך נידה) בני אל זר, ילידי פשע, זרע שקר ועזי פנים שבדור הַמְּצִירִים עם ה' ('קרבן שבת' לר' בצלאל הדרשן פרק י סימן ה ד"ה לא תהא כזאת בישראל). וכל זה מכיון שזוהמת הנחש נמצאת באשה כל זמן שהיא שופעת דם וכוחות הטומאה משפיעים על בעלה שעמה, ואם תבוא שם נשמה באותה העת ותיפקד אשתו הרי היא תהיה מ"הכוחות ההם", ולכן הילדים האלו שייוולדו להם יהיו עזי פנים שבדור ('מאה שערים' המיוחס לרקנאטי על טעמי המצוות שער ארבעים ותשע ד"ה ועל דרך האמת, 'ילקוט ראובני' סוף פרשת מצורע בשם הרקאנטי). וכל השפעת כוחות הטומאה ממשיכה באשה עד שיפסוק לה הדם, ואחר כך תעבור עוד שבוע ימים ותטהר במקוה טהרה ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה קנט).

אשה שעברה ופשעה וקלקלה בהיותה שופעת דמים כפי שנאסר בתורה (עפ"י 'תנא דבי אליהו' בחלק אליהו רבא פרק יח, כ) או בימי 'ליבוּנה' שבהם סופרת שבעה ימים נקיים לטהרתה ('קרבן שבת' לר' בצלאל הדרשן פרק י סימן ה ד"ה וכתב עוד בזוהר), אזי בניה יהיו בעלי מומים ויכולים להיות לה בנים חיגרים אילמים וסומים, ומהם שוטים וגם רשעים (עפ"י 'תנא דבי אליהו' אליהו רבא פרק יח, כ). וקלקול זה יכול להביא גם שהאשה תלד בנים מצורעים ('שפתי כהן על התורה' לר' מרדכי הכהן תלמיד תלמידו של האר"י ז"ל בפרשת תזריע ד"ה אדם כי יהיה, ספר 'זכירה' לר' זכריה סימנר דף לא ע"ב ד"ה וכן מי שאינו) שאין להם טהרה לעולמים (ספר 'זכירה' לר' זכריה סימנר דף מו ע"ב ד"ה 'המשמש מטתו' בשם 'רבינו בחיי' וה'חזקוני'), וסמיכות פרשת 'תזריע' לפרשת 'מצורע' רומזת לכך ('ברכת טוב' על התורה לר' משה נראל הכהן סוף פרשת תזריע דף פג ע"ב טור א). ולכן כאשר דוד המלך היה חולה בצרעת הוא ביקש שה' יתברך ירפא אותו "חָנֵּנִי ה' כִּי אֻמְלַל אָנִי רְפָאֵנִי ה' כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד" (תהלים ו, ג - ד), והסביר כי הטעם שהוא מבקש רפואה, לפי שנפשו פוחדת שיאמרו כי הצרעת באה עליו חלילה מעוון נדה שהיה באביו ויבואו לחשוד באביו הכשר. וזה מה שאמר "וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד" (תהלים ו, ד) שראשי תיבות וסופי תיבות יוצא 'מְנִדָּה' ('חוזה דוד' על התהלים לר' דוד חזן מזמור ו' ד"ה או אפשר חנני).

כל אשה שלא טבלה לטומאתה הרי היא 'נידה' ('דרך חכמה' למהרי"ל פוחוביצ'ר נתיב כט קדושת הברית אות ב דף נז ע"ב ד"ה ועונש הבא על פנויה) ואם אדם מקלקל עמה יכול לגרום לעצמו לחוליים רבים וגם על אותו הזרע שיוליד מהנידה. ועומק הדבר לפי שכאשר מתקרב האדם אל הנידה, הרי הטומאה השׁורה אצלה מדלגת אליו ונשארת בכל האיברים שלו, ואז אותו זרע שיוליד ממנה באותה השעה יימשך עליו רוח טומאה. וכל ימיו יהיה הוולד הזה בטומאה כי הבניין והיסוד שלו בטומאה גדולה וחזקה יותר מכל הטומאות שבעולם (זוהר פרשת שמות דף ג ע"ב ד"ה תלתא אינון דדחיין) ומזה באים עליו כל החולאים הקשים (עפ"י 'אור החמה' על זוהר שמות דף ג ע"ב ד"ה 'מסאבו' מהרמ"ק). לכן התורה הקדושה ציותה על ישראל להרחיק מהנידה, כי ביקשה לקדשם ולהבדילם ולהרחיקם ולשומרם מן הנזק הגדול הזה, ובשביל שיולידו את זרעם בקדוּשה ('השל"ה הקדוש' בשער האותיות ד"ה 'בספר מנורת המאור', בשם מנורת המאור) ילדים טהורים וזכאים, בני אל חי ('טעמי המצוות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה מצוה קיב) אוהבי ה' משמחי אלקים ואנשים ('קרבן שבת' לר' בצלאל הדרשן פרק י סימן ה ד"ה לא תהא כזאת בישראל).

לעתיד לבוא תתבטל זוהמת הנחש ואז יפסק דם הנידה מכל הנשים

נשות ישראל לא היו טמאות בטומאת הנידה בזמן שעם ישראל הלכו במדבר סיני לאחר יציאתם מארץ מצרים, וזה היה מחמת השכינה ששרתה אז ביניהם ('מדרש תנחומא' פרשת מצורע אות ט. ראה 'דבש לפי' להחיד"א אות ד סימן יג, וכן 'שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת תזריע דף פג ע"א ד"ה ובזה יובן מדרש), ואף על פי שעל ידי כן היה מיעוט דמים לנשוֹת ישראל וזה היה יכול להביא למיעוט בנים ובנות, עם כל זאת הם לא נחסרו באותו הדור שום דבר בשבח ריבויים וזכו לִפְרוֹת ולִרְבּוֹת (ראה גמ' כתובות דף י ע"ב בשם ר' מאיר שמי 'שדמיה מרובין בניה מרובים'). ואדרבא בני ישראל הרוויחו שתמיד היו נשותיהן כשרות לבעליהן ולא היו חוששים כלל לעוון 'טומאת הנידה'. ועל ידי כן גם כל בניהם ובנותיהם של אנשי דור המדבר היו בריאים ושלמים בגופם כי נולדו בקדושה וטהרה, ולא היה צריך לדאוג שמא יגיע לבניהם איזה 'חוֹלִי צרעת' ו'נגעים' כמו שיכול לבוא על מי שבניו ובנותיו באו מטומאת הנדה ('שתי ידות' לר' אברהם חזקוני פרשת תזריע דף פג ע"א ד"ה ובזה יובן מדרש).

משה רבינו ראה ש'שבט אשר' עתיד לחתן את בנותיו עם הכהנים משרתי המקדש (ראה רמב"ן דברים לג, כד סוף ד"ה ברוך מבנים אשר) בזכות מה שהוא עתיד להביא שמן זית למקדש, לכן בירך את בנות 'שבט אשר' שלא יהיה להם דם נידה שנאמר "וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ" (דברים לג, כה), כלומר שכשם שבימי ילדוּתן לא היה להן עדיין דם נידה, כך לא יהיה להן גם בימים שבו צפויים להיות ימי הנידה. וכך היה שבנות שבט אשר היו מותרות לבעליהן הכהנים בכל עת והיו הכהנים שמחים לפי שנשותיהם מותרות להם וכך יכלו לברך לעם את 'ברכת הכהנים' בשמחה כאשר הם מצווים. ומטעם זה משה רבינו גם בירך את שבט אָשֵר בריבוי בנים שנאמר "וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ" (דברים לג, כד) כי מיעוט הדמים של 'בנות אשר' היה יכול להביא גם למיעוט בנים כי "כל אשה שדמיה מרובין – בניה מרובים" (ראה גמ' כתובות דף י ע"ב), ובכדי לתקן זאת משה רבינו בירך את שבט אשר שיזכה לריבוי בנים ('ידו בכל' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' וספר 'מדרש תלפיות' סימן אלף ק' תכא).

ועתיד הקב"ה לבטל את זוהמת הנחש לגמרי ('מאה שערים' המיוחס לרקנאטי על טעמי המצוות שער ארבעים ותשע ד"ה ועל דרך האמת) ואז יפסק דם הנידה של האשה (עפ"י 'ברכת שמואל' לאביו של מחבר 'קב הישר' סוף פרשת מצורע דף י ע"ב סוף ד"ה במדרש ילקוט) ויתבטלו 'דיני נדה' כי לא תהיה עוד אשה הרואה דמים ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי סוף פרק י ד"ה 'ובשמרנו הלכות עירוב' בשם 'מעבר יבק'). וזה יהיה בימיו של מלך המשיח כפי שנרמז בפסוק "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" (בראשית ג, יג), "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" – סופי תיבות 'שילה', שכך נאמר על המשיח "עַד כִּי יָבֹא שִׁילה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים" (בראשית מט, י) והכוונה למלך המשיח שהמלוכה שלו (כמוזכר ברש"י בראשית מט, י) וזה רומז כי זוהמת הנחש תמשיך עד ימות המשיח ואז תיפסק, כאשר ה' יעביר את רוח הטומאה מן הארץ ('אגרא דכלה' למחבר 'בני יששכר' בפרשת בראשית ד"ה האשה הנחש). וכל מי שנשמר עד אז מאיסור הנידה עתיד לזכות ולקבל את פני השכינה (זוהר פרשת בשלח דף סא ע"א ד"ה ולקבל ארבעה אלין) כי נשגב ה' לבדו ביום ההוא ('אגרא דכלה' למחבר 'בני יששכר' בפרשת בראשית ד"ה האשה הנחש) במהרה בימינו, אמן.