פרשת פנחס – עיבור נשמות נדב ואביהוא

הקב"ה ביקש ממשה רבינו לבשר לפנחס בן אלעזר כי בעקבות קנאתו במעשה זמרי הוא נותן לו ולזרעו "בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" שנאמר "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי: וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא" (במדבר כה, י – טו). ואמרו רבותינו כי "לא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי" ('ילקוט שמעוני' פרשת פנחס רמז תשעב בשם ר' אלעא).

ויש להבין, מדוע פנחס זכה לקבל 'כהונה' רק אחרי שקינא קנאה לה' אלוקי ישראל במעשה הטמא של זמרי עם כזבי המדינית?

נשמות נדב ואביהוא נכנסו לתוך פנחס ועזרו לו במעשה הקנאה

זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון לקח לעיני כל את כזבי בת צור המדינית לעשות עמה דבר עבירה. באותה השעה כל הנשיאים ומשה ואלעזר היו יושבים ובוכים ולא יודעים מה לעשות ('פרקי דרבי אליעזר' פרק מז). פנחס בן אלעזר שראה כי מידת הדין מתוחה נגד ישראל ('צרור המור' תחילת פרשת פנחס ד"ה 'פנחס בן אלעזר' בשם הזוהר), וכן ראה את העזות פנים של זמרי ('צרור המור' פרשת בלק ד"ה וירא פנחס בן אלעזר) שעשה עוון חמור עם גויה לעיני כל ('עץ הדעת טוב' על התורה לר' חיים ויטאל פרשת פנחס ד"ה פנחס בן אלעזר) קם וקינא קנאה גדולה לה', והלך וחטף רומח מידו של משה רבינו כפי שנאמר "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ" (במדבר כה, ז) ורץ אל זמרי ('פרקי דרבי אליעזר' פרק מז) שהיה בתוך ההמונים כפי שנאמר "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם" (במדבר כה, יא) (זוהר פרשת פנחס דף רלז ע"א ד"ה בתוכם). ובאותה השעה היו שם מאה עשרים וחמש אלף איש משבט שמעון שהתאספו עם זמרי ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת פנחס ד"ה פנחס בן אלעזר).

פנחס מסר את עצמו ל'אלף מיתות' בקנאתו לה' יתברך, בפעולה שלא נמצא עוד באף אחד מזולתו ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת פנחס ד"ה פנחס בן אלעזר), ואכן כאשר החל פנחס בקנאתו ויצא עם הרומח בידו לעיני כל ישראל, נאספו עליו בני שבט שמעון (זוהר פרשת פנחס דף ריז ע"א ד"ה ובשעתא דקני, 'במדבר רבה' כ, כה) על מנת לפגוע בו ('במדבר רבה' כ, כה) ולהרוג אותו ('מגיד מישרים' פרשת פנחס כג תמוז ד"ה אבל רזא, 'דמשק אליעזר' על זוהר פרשת פנחס דף ריז ע"א), ¬ומחמת כן נפל על פנחס פחד ('צמח דוד' לר' יוסף דוד חלק ב' תחילת פרשת פינחס ד"ה 'פינחס' בשם הרמב"ם) ואימת מוות ('מאמר הנפש' להרמ"ע מפאנו חלק חמישי פרק חמישי) פתאומית, וזה גרם ('מאמר חיקור דין' להרמ"ע מפאנו חלק ד פרק יז) כי מיד פרחה נשמתו ממנו (זוהר פרשת פנחס דף ריז ע"א ד"ה ובשעתא דקני, 'שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה לב ד"ה והענין הוא כי במעשה) והוא נעשה מוטל מת. ואז אנשי שבט שמעון שהיו שם הניחוהו ('צמח דוד' לר' יוסף דוד חלק ב' תחילת פרשת פינחס ד"ה 'פינחס' בשם הרמב"ם).

באותה שעה היו משוטטות שם באויר נשמותיהן של נדב ואביהוא ('צמח דוד' לר' יוסף דוד חלק ב' תחילת פרשת פינחס ד"ה 'פינחס' בשם הרמב"ם, 'ברכת שמואל' על התורה לאביו של מחבר 'קב הישר' פרשת שמיני דף ו ע"ב ד"ה ולפי מ"ש לעיל) שנפטרו קודם לכן (עפ"י זוהר פרשת פנחס דף ריז ע"א ד"ה ובשעתא דקני, זוהר פרשת אחרי מות דף נז ע"ב ד"ה ר' אבא אמר, 'שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה לב ד"ה והענין הוא כי במעשה) והן הרגישו בדבר, ואז החזירו לפנחס את נשמתו בעוד גופו היה עדיין חם, וכך הוא קם לתחייה ('צמח דוד' לר' יוסף דוד חלק ב' תחילת פרשת פינחס ד"ה 'פינחס' בשם הרמב"ם). וכיון שנדב ואביהוא התעסקו בהשבת נשמתו של פינחס לכן נכנסו גם הם יחד עם נשמתו לתוך גופו של פינחס ('צמח דוד' לר' יוסף דוד חלק ב' תחילת פרשת פינחס ד"ה 'פינחס' עפ"י דרושי מהרח"ו) ונכללו בנשמתו. ונמצא שכשחזרה נשמת פנחס לגופו היה בה גם את נשמת נדב ואביהוא (זוהר פרשת פנחס דף ריז ע"א ד"ה ובשעתא דקני, עפ"י זוהר פרשת אחרי מות דף נז ע"ב ד"ה מנא לן, 'שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה לב ד"ה והענין הוא כי במעשה) בסוד 'עיבור' הנשמה ('אור החמה' פרשת אחרי מות תחילת דף נז ע"ב בשם הרמ"ק), על מנת לתת לפנחס סיוע גדול ('מקדש מלך' על זוהר פרשת אחרי מות דף נז סוף ע"א) וְעֵזֶר, בשעה שיהרוג את זמרי וכזבי ('מחשוף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת פנחס דף פב ע"ב טור ב ד"ה 'אי נמי אפשר לרמוז' מהזוהר והאר"י ז"ל).

נשמות נדב ואביהוא באו לפנחס בשעה שהוא נכנס בן חיילותיו של שבט שמעון ('ילקוט דוד' פרשת פנחס ד"ה 'משמע בזוהר' מהשל"ה הקדוש, 'עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד שביעי סימן לה ד"ה 'והנה מה שזכה' בשם הזוהר) ועל ידי נשמתם הוא היה יכול להתגבר על זמרי ('עמודיה שבעה' לר' בצלאל הדרשן עמוד חמישי סימן לב ד"ה ולכך נראה לפרש, 'ברכת שמואל' על התורה לאביו של מחבר 'קב הישר' פרשת שמיני דף ו ע"ב ד"ה ולפי מ"ש לעיל). וְרֶמֶז לכך בסמיכות הפסוקים "וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם טְמֵאָה: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן" (ויקרא טו, לג – ויקרא טז, א) שהתיבה "וּלְאִישׁ" מתייחסת לזמרי בן סלוא ולכן היא בלשון עתיד כי המעשה שלו עדיין לא היה, ורק מדבר על מה שעתיד להיות שזמרי "יִשְׁכַּב עִם טְמֵאָה". וכיון שלא היה יכול פנחס להתגבר על זמרי לוּלא שבאו אליו נשמותיהם של שני בני אהרן, לכן נאמר סמוך לכך "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן". וגם התיבה "וּלְאִישׁ" שבפסוק "וּלְאִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל" (מלכים ב, ב, טו) רומזת על זמרי כי היה נקרא בשם "בֶּן שָׁאוּל" על שהשאיל עצמו לעבירה, וגם מכונה בשם "בֹּשֶׁת" ('ברכת שמואל' על התורה לאביו של מחבר 'קב הישר' פרשת שמיני דף ו ע"ב ד"ה ולפי מ"ש לעיל) על מעשיו עם הטמאה.

פנחס דקר את זמרי מאחורי בריתו בעת עשיית העבירה וְהָרֹמַח יצא בקיבתה של האשה המדינית שכנגדו שנאמר "וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ" (במדבר כה, ח), ואז פנחס העמיד את הרומח למעלה כך שהיו שניהם תלויים ('פרקי דרבי אליעזר' פרק מז). ובאותו הזמן נעשו לפנחס כמה ניסים – שהאריך לו הרומח, והתהפך האיש להיות למעלה מהאשה, ושהיה בכוחו של פינחס להגביה את שניהם, ושהיה כוח ברומח להחזיק את שניהם, ושלא יכלו זמרי וכזבי לפרושׁ זה מזה, ושהם לא צווחו, ושהם לא נשמטו מהרומח, ושלא טפטף דם על פנחס, ושהם לא מתו בכל אותה העת, ושבא מלאך והגביה את המשקוף בכדי שייצא פנחס כשהם בידו ('במדבר רבה' כ פרשה כה, 'תרגום יונתן' במדבר כה פסוק ח, וכן הובא בחלקו בגמ' סנהדרין דף פג ע"א).

מעלתו וגדולתו של פנחס התעצמה עם כניסת נשמות נדב ואביהוא

עיבור הנשמות של נדב ואביהוא בתוך פינחס הביאו לכך שהתורה ייחסה את פינחס לאהרן הכהן שנאמר "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (במדבר כה, יא) (זוהר פרשת פנחס דף ריג ע"א ד"ה ואמר רבי שמעון) וכן שנאמר "וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם" (שופטים כ, כח), על אף שייחוסו כבר היה ידוע ('צמח דוד' לר' יוסף דוד חלק ב' תחילת פרשת פינחס ד"ה 'פינחס' בשם הרמב"ם). וזה לפי שהוא נקרא כעת "בֶּן אֶלְעָזָר" – כנגד נשמת פנחס עצמו, וגם נקרא "בֶּן אַהֲרֹן" – כנגד נשמות נדב ואביהוא שבתוכו שהם בני אהרן ('אור החמה' פרשת אחרי מות תחילת דף נז ע"ב בשם מהרח"ו והרמ"ק, 'צמח דוד' חלק ב' תחילת פרשת פינחס ד"ה פינחס בן אלעזר, עפ"י 'תפארת שלמה' פרשת פנחס דף מו ע"א ד"ה פנחס בן אלעזר בן אהרן). וכן נרמז העִיבּוּר במה שנאמר "וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם" (שמות ו, כה), נאמר בתחילה לשון יחיד "פִּינְחָס" ונאמר אחר כך לשון רבים "רָאשֵׁי אֲבוֹת", לפי שהיא ילדה לאלעזר את "פִּֽינְחָס" שנכנסו בו אחר כך "רָאשֵׁי אֲבוֹת הַֽלְוִיִּם" שהם נדב ואביהוא, אשר נקראו כך כי היו שקולים כמו משה ואהרן ('שער הפסוקים' להאר"י ז"ל פרשת וארא סימן ו' על הפסוק 'ואלעזר בן אהרן לקח'. ראה זוהר פרשת וארא דף כו ע"ב ד"ה תו ותלד לו).

וגם השם "פנחס" המורכב משתי התיבות 'פן-חס' מורה על שתי הנשמות שהיו בתוכו. ואף ששמו של פנחס ניתן לו כבר בשעת לידתו, אבל האות י' שנוספה לשמו לאחר מעשה הקנאה היא זו שחיברה בין נשמת נדב לנשמת אביהוא בתוך גופו, וכשהיא לא היתה אז גם נשמות נדב ואביהוא לא היו בתוכו ('אור החמה' לר' אברהם אזולאי זקנו של החיד"א בפירוש על זוהר פרשת אחרי מות דף נז ע"ב בשם הרמ"ק). ומכל מקום גופו של פנחס לא היה יכול לסבול כניסה ישירה של נשמות נדב ואביהוא בעוד נשמת עצמו בתוכו, ורק כיון שהם נכנסו פנימה לתוך גופו ביחד עם נשמת פנחס בשעה שהיא פרחה קודם לכן מחוץ לגופו, על כן היה יכול גופו לסובלם ('מגלה צפונות' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' חלק ג פרשת פנחס ד"ה אך לדברי הרב בעל). ונדב ואביהוא היו שווים לפנחס במעלת הקנאה לכבוד השכינה, כלומר שהיו בלי שום פנייה אחרת ומסרו עצמם למיתה – נדב ואביהוא בקירבתם לפני ה', ופינחס בהריגת זמרי וכזבי ('מחשוף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת פנחס דף פב ע"ב טור ב ד"ה ועכשיו אפשר) (להרחבה על מעשה נדב ואביהוא ועל כך שכל כוונתם היתה לשם שמים ראה מאמרינו לפרשת אחרי מות – 'מעלתם של נדב ואביהוא').

נמצא שעל ידי קלקולו של זמרי בן סלוּא, התגלגל הדבר שפנחס קיבל את נשמות נדב ואביהוא כתוספת לנשמתו. וזה נרמז בסמיכות הפסוקים "וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם טְמֵאָה: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן" (ויקרא טו, לג – ויקרא טז, א) שמיד אחרי המעשה ששכב זמרי עם "טְמֵאָה" התגלגלו נשמותיהם של "שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן" בפנחס (עפ"י 'לב אריה' לר' יהודה לייב האשקי פרשת פנחס אות ג ד"ה ולפ"ז). ולכן גם נאמר על מותם "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה'" (במדבר ג, ד), "לִפְנֵי ה' " – כלומר שמתו באותה העת לפני ה', אך חיו שוב כאשר נכנסו בפנחס ('חוט של חסד' על התורה לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' פרשת במדבר ד"ה וימת נדב ואביהוא). וכן נרמז עיבורם במה שנאמר "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן" (ויקרא טז, א) שהמיתה שלהם היתה בהיותם "שְׁנֵי" כלומר בשני גופות נפרדים, אבל עתה התגלגלו שוב יחדיו בתוך גוף אחד של פנחס ('מגיד מישרים' למלאך המגיד של ר' יוסף קארו פרשת אחרי מות ד"ה ה' עמך וכו' והלא שדרוני).

נדב ואביהוא לא נשׂאו נשים בחייהם ועל כן כל אחד מהם היה רק 'חצי גוף', ושניהם יחד נחשבו לגוף אחד. לכן הן נכנסו לגוף אחד של פינחס ולא לשתי גופות נפרדים (זוהר פרשת אחרי מות דף נז ע"ב ד"ה רבי אלעזר). וגם מצד הנפשות נדב ואביהוא היו נחשבים לאחד, לכן לא נכנסו נדב ואביהוא מחולקים לשתי נפשות בתוך פנחס אלא רק כנפש אחת. ורמז לכך במה שנאמר לפינחס "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר כה, יב), שהאות ו' בתיבה "שָׁלוֹם" הכתובה בתורה קטועה לשניים אך בכל אופן היא רק אות אחת. כך גם נדב ואביהוא אף שהיו בחייהם שתי גופות הרי שאינם נחשבים אלא לגוף אחד ונפש אחת דווקא ('מחשוף הלבן' לר' יעקב אבוחצירא פרשת פנחס דף פב ע"ב ד"ה ועכשיו אפשר לרמוז). לפי זה מובן מדוע כאשר הוזכרו נדב ואביהוא אחרי מותם, הם נקראו שניהם יחד בלשון יחיד שנאמר "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּֽהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה'" (במדבר ג, ד) וכן "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה'" (במדבר כו, סא).

מעלתו של פנחס היתה גדולה מאוד, עד שכאשר היתה שורה עליו 'רוּח הקוֹדש' היו פניו בוערות כמו לפידים, והיה מראהו כמראה מלאך (עפ"י 'ילקוט שמעוני' שופטים רמז מ). לכן כאשר ביקש הקב"ה ממשה רבינו לצאת בשליחות למצרים, ענה לו משה רבינו "וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שמות ד, יג) וכוונתו שישלח במקומו את פנחס לגאול את ישראל ('תרגום יונתן' המיוחס לר' יונתן בן עוזיאל ספר שמות ד, יג) לפי שעתידים להיכנס בתוכו נשמות נדב ואביהוא. ונרמז הדבר במה שאמר "שְׁלַח נָא" שהם נשמות נדב אביהוא המלובשות בפנחס ('נחל קדומים' להחיד"א פרשת שמות אות טו ד"ה שלח, 'מגלה עמוקות' לר' נתן נטע שפירא פרשת שמות ד"ה 'אלקי אבותיכם שלחני) "בְּיַד תִּשְׁלָח" – לפי שפנחס מזומן לשליחויות בכל הזמנים ('מגלה עמוקות' לר' נתן נטע שפירא פרשת שמות ד"ה 'אלקי אבותיכם שלחני').

פינחס קיבל כהונה גדולה בכוח נשמותיהם של נדב ואביהוא

פנחס לא היה בתחילה כהן כי נולד לפני שנמשחו אהרן ובניו לכהונה ולא היה בכלל הנמשחים בשמן המשחה, ורק מהנמשחים מהלאה המשיכה הכהונה (רש"י במדבר כה, יג ד"ה ברית כהונת עולם). וכאשר נכנסו נשמות נדב ואביהוא בני אהרן הכהן בתוכו, הוא הרוויח גם את כהונתם (זוהר פרשת וארא דף כו ע"ב ד"ה 'תו ותלד לו את פינחס') שהרי הם נמשחו בשמן המשחה בחייהם והתכהנו ('מאמר הנפש' להרמ"ע מפאנו חלק חמישי פרק חמישי). וכיון שנדב ואביהוא היו ראויים להיות כהנים גדולים בחייהם (זוהר פרשת פנחס דף ריז ע"א ד"ה אמר ליה ברי רזא) לכן ירש פינחס את מקומם ונהיה 'כהן גדול' (זוהר פרשת פנחס דף ריז ע"א סוף ד"ה ובשעתא, זוהר פרשת פנחס דף ריד ע"א ד"ה פנחס) אחר כך (ראה גמ' זבחים דף קא ע"ב). וזה נרמז בפסוק "וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם" (במדבר ג, ד) כלומר שאלעזר ואיתמר שימשו כהנים בחיי אהרן אביהם, אבל אחרי מותו כיהנו שאר בניו נדב ואביהוא על ידי נשמתם שבאה בפינחס הכהן ('ילקוט דוד' פרשת במדבר ד"ה 'ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם' בשם האלשיך הקדוש).

ומטעם זה אמרו רבותינו שלא התכהן פנחס עד שהרג את זמרי (ראה גמ' זבחים דף קא ע"ב), לפי שאז הוא הרוויח את נשמותיהם של נדב ואביהוא הכהנים ('מגלה עמוקות' פרשת פנחס ד"ה פנחס בן אלעזר) שהיו צדיקים ללא שום חסרון בנשמותיהם ('מקדש מלך' לר' שלום בוזגלו פרשת אחרי מות נז סוף ע"א) ובעלי נשמות גבוהות ורמוֹת ('עבודת ישראל' לר' ישראל מקוז'ניץ פרשת פנחס ד"ה פנחס) וכהנים משוחים. כך נמצא כי פינחס היה כהן בעצם, ולא ניתנה לו הכהונה בשכר המעשה שעשה אלא מכוח אותו המעשה. לכן נאמר על פנחס "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" (במדבר כה, יד) "וְהָיְתָה לּוֹ" – לא נאמר בלשון עתיד "ותהיה לו" כפי שלכאורה היה ראוי אלא בלשון עבר "וְהָיְתָה לּוֹ", ללמד שכבר ניתנה לו הכהונה על ידי נשמות נדב ואביהוא ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת פנחס סוף ד"ה ועל זה בא הרמז).

נשמותיהם של נדב ואביהוא שהיו בתוך פינחס הפכו להיות העיקר ונשמתו של פינחס היתה טפלה להם ('מאמר הנפש' להרמ"ע מפאנו חלק חמישי פרק חמישי) ועל ידם התקדש כל גופו, עד שבסוף עלה בסערה השמימה בזמן אליהו הנביא, שהרי פנחס הוא אליהו (ראה 'בעל הטורים' במדבר כה, יב, 'ילקוט שמעוני' פרשת פנחס רמז תשעא ד"ה 'אמר רבי שמעון' בשם רבי שמעון בן לקיש) ('משיב נפש' על מגילת רות להב"ח דף יז ע"א טור ב ד"ה עוד יתכן לומר). וזה הטעם שכאשר אמר הקב"ה "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כה, יא), ועל ידי כן ייחס אותו ל"אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" בגלל נשמות נדב ואביהוא שהיו בתוכו, היה בזה תשובה לאותם אלו מהשבטים שהיו מבזים את פנחס וקוראים לו 'בן פּוּטִי', על כך שיתרו אבי אמו פיטם עגלים לעבודה זרה (ראה גמ' סנהדרין דף פב ע"ב, וכן רש"י במדבר כה, א), משום שמעתה פינחס מיוחס לאלישבע אשת אהרן מכוח נשמות נדב ואביהוא, וממילא כבר אין טענה על ייחוס פגום לבתו של יתרו ('ליקוטי מהרצ"א' למחבר 'בני יששכר' פרשת פנחס אות קצא).

הקב"ה העלה את פינחס לכהונה גדולה (זוהר פרשת פנחס דף רכא ע"ב ד"ה אלא הכי) שגם עברה לזרעו כעבור עשרה דורות בימי צדוק הכהן שהיה מצאצאיו ('מגלה צפונות' חלק ג' פרשת פנחס ד"ה שלום הוי'ו שקטנת, 'פני דוד' להחיד"א פרשת פנחס סוף אות א) ולא נכרתה מזרעו עד עולם ואפילו לעתיד לבוא בימות המשיח שנאמר "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי" (יחזקאל מד, טו) ('עץ הדעת טוב' פרשת פנחס ד"ה ואומרו הנני). לכן בתחילה הוזכר שמו של פינחס בהריגת זמרי שנאמר "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ" (במדבר כה, ז) אבל אחרי שקיבל את הכהונה הגדולה, התורה כבר לא הזכירה יותר את שמו בהריגה לפי שאין זה כבוד להזכיר 'כהן גדול' בדבר הריגה ורק דיברה בלשון סתוּמה שנאמר "וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי: וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא" (במדבר כה, יד - טו) (זוהר פרשת פנחס דף רכא ע"ב ד"ה אלא הכי).

ה' הבטיח לפינחס שיחיה לעולם אחרי שכבר מת וקם לתחייה

כאשר נשמות נדב ואביהוא היו צריכות להיכנס לתוך פנחס, הן לא רצו להיכנס בו משום שהן כבר טעמו טעם מיתה ולא רצו למות שוב, ורק כאשר הבטיח להן הקב"ה שפנחס יהיה חי וקיים לעולם – הן הסכימו להיכנס ('לב אריה' לר' יהודה לייב האשקי פרשת פנחס אות ג ד"ה 'ולפ"ז' בשם ספר 'תורת חכם'). ואכן בעקבות מעשיו של פנחס, הוא קיבל הבטחה שלא ישלוט בו מלאך המוות לעולם, והוא לא יהיה נידון בדיניו. וזה מה שנאמר "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלֹום" (במדבר כה, יב), "בְּרִיתִי שָׁלֹום" – הוא שלום ממלאך המוות (זוהר פרשת פנחס דף ריד ע"א ד"ה אמר רבי יצחק) למשך כל חייו, שהוא לא ילחם בו להמיתו ('עץ הדעת טוב' פרשת פנחס ד"ה ואומרו הנני). ולכן "שָׁלֹם" הוא גם נוטריקון "שלא למות" ('רבינו בחיי' פרשת פנחס כה, יב ד"ה ושמעתי). ודבר זה היה בדין אף שאין שכר למצוות בעולם הזה, לפי שפרחה נשמתו והיה מת ואחר כך חזר, כך שבשבילו זה כבר בחינת 'העולם הבא' ויכול ליטול שכר ('צמח דוד' לר' יוסף דוד מחבר שו"ת בית דוד בפרשת פנחס דף לד ע"ב ד"ה ובזה יובן כונת המאמר).

פינחס היה יכול להמשיך לחיות לעולם בלי למות משום שהוא כבר טעם את הטעם של המיתה כאשר פרחה נשמתו ממנו ('מגלה צפונות' חלק ג' פרשת פנחס ד"ה 'כתב הרב' וכן ד"ה אך לדברי, 'ראש דוד' להחיד"א פרשת פנחס ד"ה ועוד יתבאר) בעת שעבר בתוך שבט שמעון והם רצו להורגו. וכשחזרה לו נשמתו, כבר נעשה בריה חדשה ולא היה צריך יותר את המיתה ('מגיד מישרים' פרשת פנחס כ"ג תמוז ד"ה אבל רזא) שהרי כבר קם בסוד 'תחיית המתים' ('קרית ארבע' לר' רחמים חורי בחלק השמטות דף עו ע"א טור ב ד"ה אי נמי). ומשום כך פינחס האריך ימים יותר מכל יוצאי מצרים (זוהר פרשת פנחס דף ריד ע"א ד"ה פנחס). ודבר זה היה מדה כנגד מדה, כיוון שהוא הציל את כל ישראל מכלייה ו'החייה' אותם, ראוי הוא שלא ישלוט בו מלאך המוות ('עץ הדעת טוב' לר' חיים ויטאל פרשת פנחס ד"ה פנחס בן אלעזר). ומאז כל מי שנולד מפינחס הרי זה כנולד מנדב ואביהוא שהיו בקרבו ('ולא עוד אלא' למחבר 'שבט מוסר' על פרקי דרבי אליעזר פרק מז ד"ה רבי אלעזר). והיה לנדב ואביהוא תועלת בזה, לפי שנולדו להם עתה בנים מה שלא זכו בגופם הקודם (ראה זוהר פרשת אחרי מות דף נז ע"א ד"ה רבי).

פינחס נקם את נקמת ישראל על ידי שהרג את המדינים ואת בלעם הרשע

ישראל נשלחו להילחם במדין אחרי המעשה עם פנחס כדי לנקום בהם על כך שהכשילו את ישראל בזנות ובעבודה זרה הנקראת "פְּעוֹר" שנאמר "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר" (במדבר כה, טז – יח). וכן צוּוה משה רבינו "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" (במדבר לא, ב). אֲבָל באותה העת נפל פחד על עם ישראל כי ידעו שבעבר בעקבות מעשה המדינים פרצה מגיפה ומתו מהעם. וכן פחדו בגלל בלעם המכשף הגדול שהיה עם אנשי מדין ('מגלה צפונות' לר' אליהו הכהן מחבר שבט מוסר חלק ג' פרשת מטות ד"ה ולע"ד נראה דשלח).

לכן משה רבינו שלח עמהם למלחמה את פינחס שהבטיח לו הקב"ה כי לא תשלוט בו המיתה והוא יחיה לעולם. וכשהיה פינחס עם שאר ישראל הם יכלו ללכת למלחמה שמחים וטובי לב בלי אימה ופחד ובטוחים שלא יחסר מהם איש כפי שאכן היה, לפי שפינחס לבדו היה יכול לעמוד בפני המלחמה ולהפיל חללים, שהוא היה הולך והורג ואילו חרב מדין אינה יכולה לשלוט בו, כפי שהובטח לו שיחיה ('מגלה צפונות' חלק ג' פרשת מטות ד"ה ולע"ד נראה דשלח). ובזה מובן מדוע פינחס הוּשווה לשנים עשר אלף חלוצי הצבא שיצאו למלחמה עם מדין שנאמר "וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא: וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא" (במדבר לא, ה – ו) לפי שהוא היה שקול כנגד כולם (ראה רש"י במדבר לא, ו ד"ה אותם ואת פינחס).

פנחס הוא זה שהביא למותו של בלעם בן בעור בחרב (ראה זוהר פרשת בלק דף קצד ע"ב ד"ה בההוא שעתא). והיה שמח משה רבינו במותו של בלעם שנאמר "יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע" (תהלים נח, יא), "יִשְׂמַח צַדִּיק" – הוא משה רבינו, "כִּי חָזָה נָקָם" – שראה את נקמת מדין, "פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע" – הוא בלעם הרשע ('מדרש תנחומא' פרשת מטות ד). ודווקא פנחס הרג אותו שהיו מלובשות בו נשמותיהם של ה"יְשָׁרִים" נדב ואביהוא ('מגלה עמוקות' פרשת מטות מסעי ד"ה בפסיקתא) אשר היו שקולים כנגד שני בניו של בלעם שבאו עמו כדי לחזק את כוחו שנאמר "וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ" (במדבר כב, כב) ('מגלה עמוקות' מהדורא תנינא פרשת פנחס דרוש ה ד"ה גם לפי בלק), וזה מה שנאמר "כֹּפֶר לַצַּדִּיק רָשָׁע וְתַחַת יְשָׁרִים בּוֹגֵד" (משלי כא, יח), ה"צַּדִּיק" הוא משה רבינו שראה במות בלעם ה"רָשָׁע", וזה נעשה על ידי פנחס שכוח היותו "בּוֹגֵד" בבלעם בא מאותם ה"יְשָׁרִים" שהיו מלובשים בתוכו ('מגלה עמוקות' פרשת מטות מסעי ד"ה בפסיקתא) (להרחבה על מעלת נדב ואביהוא ראה מאמרינו לפרשת אחרי מות – 'מעלתם של נדב ואביהוא').

וכן על פנחס נדב ואביהוא נאמר "זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ" (איוב ד, ז), "מִי הוּא נָקִי אָבָד" – זהו פנחס (זוהר פרשת תרומה דף רטו ע"ב ד"ה 'ואי לאו בגין' רעיא מהימנא), "וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ" – אלו נדב ואביהוא שלא נאבדו מן העולם בשביל פנחס (זוהר פרשת תרומה סוף דף רטו ע"ב ד"ה 'ועל דא איהו'), ונרמזו שמותיהם בתוך התיבה "נָא" שהוא ראשי תיבות 'נדב אביהוא' ('מגלה עמוקות' על התורה פרשת פנחס ד"ה פנחס בן אלעזר). ובלעם הרשע התנבא שיהיה סופו על ידי שלושתם כפי שאמר "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (במדבר כג, י) פתח בלשון רבים "מוֹת יְשָׁרִים" וסיים בלשון יחיד "וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ", כיון שראה שסופו יהיה על ידי פנחס שהוא יחידי ויהיו מלובשים בו שתי הנשמות של נדב ואביהוא הנקראים "יְשָׁרִים" ('מגלה עמוקות' פרשת מטות מסעי ד"ה בפסיקתא) (להרחבה על מותו של בלעם בן בעור ראה מאמרינו לפרשת בלק – 'גלגוליו של בלעם בן בעור').

נשמותיהם של נדב ואביהוא פרחו מפינחס בעקבות המעשה עם בת יפתח

יפתח הגלעדי נָדַר שהראשון אשר ייצא מדלתי ביתו יעלה קרבן לה' כפי שנאמר "וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לה' וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי: וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה" (שופטים יא, ל – לא). ואף שבתו היחידה יצאה ראשונה מביתו הוא רצה לקיים בה את נדרו שנאמר "וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת: וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִיתְ בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב" (שופטים יא, לד – לה). ואכן יפתח קיים את נדרו, והקריב את בתו לעולה (גמ' תענית דף ד' ע"א, 'קהלת רבה' פרשה י אות טו, 'ילקוט חדש' ערך אליהו ואלישע אות י) (להרחבה על מעשה יפתח וכיצד 'הקריבה' לעולה ראה מאמרינו לפרשת חקת – 'גלגולי נשמות יפתח ובתו').

יפתח היה יכול להתיר את נדרו אצל פינחס הכהן שהיה חי באותו דור, אך כל אחד מהם נמנע מללכת לשני. יפתח אמר שהוא 'ראש קציני ישראל' לכן הוא לא צריך ללכת אצל פינחס. ואילו פינחס אמר שאם יפתח צריך לו, שיבוא הוא אליו ולא להיפך ('בראשית רבה' פרשת חיי שרה ס, ג) לפי שיפתח הוא 'עם הארץ' ואילו הוא כהן גדול בן כהן גדול ('קהלת רבה' פרשה י, טו). ועומק סיבת הענין שלא הלכו אחד לשני, לפי שיפתח היה בו ניצוץ נשמה של זמרי בן סלוא, ובבת יפתח היה ניצוץ נשמה של כזבי בת צור, והם ידעו על ניצוץ נשמתם. לכן יפתח לא רצה ללכת לפנחס, כי אמר "אני כשהייתי בגלגול זמרי הייתי נשיא ישראל, ולא די שהרגני, עוד רוצה שאשפיל כעת את עצמי?!" ואילו פנחס תמה ואמר "עדיין יפתח עומד בנשיאותו, וכן בתו היא ניצוץ כזבי?!" לכן גם פנחס לא רצה ללכת אליו ('דבש לפי' להחיד"א מערכת פ' אות ז).

והקב"ה העניש את יפתח על כך, שהיו נושרים איבריו בכל מיני מקומות בארץ ושם הם היו נקברים. לכן נאמר "וַיָּמָת יִפְתָּח וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד" (שופטים יב, ז) "בְּעָרֵי גִלְעָד" – לשון רבים, לפי שנקבר במקומות שונים (ראה 'ויקרא רבה' פרשה לז, ד). ויפתח רמז את הדברים האלו לבתו כפי שנאמר "וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִיתְ בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב" (שופטים יא, לד – לה), "הַכְרֵעַ" – שכאשר היית בגלגול כזבי התחייבת בְּדָמִי כי נהרגתי בגללך, ועתה "הִכְרַעְתִּנִי" בגלגול הזה שהייתי צריך לשלם לך על מעשיך וזה על ידי מיתתך. "וְאַתְּ הָיִיתְ בְּעֹכְרָי" – שנגזר עלי למות איברים איברים בגלגול הזה, שוב בגללך ('דבש לפי' להחיד"א מערכת פ' אות ז).

הקב"ה שמדקדק עם חסידיו, העניש גם את פינחס על כך שלא הלך להתיר את נדרו של יפתח, שאם היה מתיר את הנדר היה עושה להם נחת רוח ומתקן את זמרי וכזבי, אחרי שהרג אותם בגלגול הקודם ('דבש לפי' מערכת פ' אות ז). ועונשו של פנחס היה שהסתלק ממנו 'רוח הקוֹדש', למשך מאתים שנה ('קהלת רבה' פרשה י, טו) כפי שנאמר עליו "וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר נָגִיד הָיָה עֲלֵיהֶם לְפָנִים ה' עִמּוֹ" (דברי הימים א' ט, כ), כלומר שבעבר הוא היה "נָגִיד" עליהם כי היה "ה' עִמּוֹ", אך הוא הסתלק ממנו ('בראשית רבה' חיי שרה ס, ג) (ראה 'מדבר קדמות' להחיד"א מערכת ז אות ו, וכן 'נחל קדומים' להחיד"א פרשת פנחס אות ה) ולא נמצא עוד עמו ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה לב ד"ה אח"כ כאשר אירע). וכן הסתלקו ממנו גם נשמותיהם של נדב ואביהוא, שהיו בו ('שער הגלגולים' להאר"י ז"ל הקדמה לב ד"ה 'אח"כ כאשר אירע' וד"ה 'והענין הוא כי במעשה', 'חסד לאברהם' מעין רביעי נהר נו ד"ה ודע כי כאשר חטא, 'נחל קדומים' להחיד"א פרשת פנחס אות ג בשם 'ערכי הכינויים' לרמ"ז) בסוד העיבור, עם הריגתה של בת יפתח ('ילקוט חדש' ערך אליהו ואלישע אות י).

נשמות נדב ואביהוא חזרו אל 'אליהו הנביא' שהוא פינחס בעבור קנאתו לה'

אליהו הנביא שהוא עצמו פינחס (זוהר פרשת נשא דף קכד ע"א ד"ה 'אליהו קום אפתח' רעיא מהימנא, 'רבינו בחיי' במדבר כה, יג ד"ה וכתב, 'רקנאטי' פרשת פנחס ד"ה 'לכן אמור הנני' בשם הזוהר מדרש רות), היה נמצא בצער גדול על סילוק הנשמות של נדב ואביהוא ממנו. ועל זה נאמר "וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי" (מלכים א' יט, ד), "וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת" – ביקש אליהו שתמות נפשו בגלל שהסתלקו ממנו הנשמות, ואמר "לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי" מאחר שאין לי את הטובה שהיה לי "מֵאֲבֹתָי" כלומר את נשמותיהם של נדב ואביהוא ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת פנחס בהגהה ד"ה 'מצאתי' בשם האר"י ז"ל). ומיד אחרי בקשתו, אליהו הלך למערה שבהר חורב ושם הוא הזכיר את קנאתו בעובדי הבעל שנאמר "וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ: וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לה' אֱלֹקֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ" (מלכים א' יט, ט - י) ('נחל קדומים' להחיד"א פרשת פנחס אות ג).

ואז בהיותו במערה זכה אליהו שיחזרו אליו נשמותיהם של נדב ואביהוא ('נחל קדומים' להחיד"א פרשת פנחס אות ג), בעבור אשר התלבש קנאה בעובדי הבעל ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת פנחס בהגהה ד"ה 'מצאתי' בשם האר"י ז"ל) כשם שקינא בשטים על זמרי בזמן משה רבינו ('של"ה הקדוש' תורה שבכתב פרשת פנחס ד"ה הנה אלה השני). וכך נמצא כי על ידי הקנאה התעברו נשמותיהם של נדב ואביהוא בתוך פנחס, ועל ידי הקנאה שוב התעברו נשמותיהם של נדב ואביהוא באליהו הנביא ('גולל אור' לר' מאיר ביקייאם אות אלף ערך אליהו ד"ה נחזור לדברי הרב) ואז בכוח נשמותיהם זכה אליהו למעלה רמה ונפלאה ('שער הכוונות' להאר"י ז"ל דרושי קריאת שמע דרוש א' ד"ה בראשונה, וראה פ'רקי דרבי אליעזר' פרק מז), והאריך ימים בעולם הזה עד ימי יהושפט בן אסא מלך יהודה בשנת ג' אלפים מ"ז לבריאה (עפ"י 'סדר הדורות' חלק ראשון אלף רביעי שנת מז דף נז ע"א) ואחר כך עלה בסערה לשמים מתוך תשוקה גדולה שנאמר "וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְּעָרָה הַשָּׁמָיִם" (מלכים ב' ב , יא) (ראה זוהר פרשת פנחס דף ריד ע"א ד"ה רבי אלעזר).

בשעה שהעלה הקב"ה את אליהו בסערה השמימה שאל אליהו את אלישע תלמידו מה רצונו ממנו. אז ביקש אלישע "וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי" (מלכים ב' ב, ט), וכוונתו לקבל את שתי הנשמות של נדב ואביהוא אשר היו בתוך אליהו רבו ('גולל אור' לר' מאיר ביקייאם אות אלף ערך אליהו ד"ה 'אמר המאסף' בשם האר"י ז"ל, 'ברך את אברהם' לר' אברהם פלאג'י סדר בן לוי אחרי פרשת חוקת דף קן ע"א הלא מעתה אלכה), וזה נרמז בבקשתו בתיבה "נָא" שהיא ראשי תיבות 'נדב אביהוא' ('ברכת טוב' לר' משה נראל הכהן פרשת פנחס דף צט ע"א טור א ד"ה 'פנחס בן אלעזר' ממורו ר' מאיר, 'ברך את אברהם' לר' אברהם פלאג'י סדר בן לוי אחרי פרשת חוקת דף קן ע"א הלא מעתה אלכה). וענה לו אליהו הנביא "וַיֹּאמֶר הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן וְאִם אַיִן לֹא יִהְיֶה" (מלכים ב' ב, י). וכשזכה אלישע לראותו עולה כפי שנאמר "וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו" (מלכים ב' ב, יב) אכן התלבשו שתי נשמות הכהנים של נדב ואביהוא באלישע הנביא ('ברך את אברהם' לר' אברהם פלאג'י סדר בן לוי אחרי פרשת חוקת דף קן ע"א 'הלא מעתה אלכה' וביאר שם כי כנגדם אמרו הנערים לאלישע את כפל הלשון "עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ" (מלכים ב' ב, כג) ועיי"ש) וכנגדם אלישע קרע את בגדיו דווקא לשניים שנאמר "וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים" ('ואברהם זקן' לר' אברהם פאלאג'י חלק א מערכת אלף אות ל) ה' יראנו נפלאות מתורתו, אמן.