חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

פרשת חֻקַּת – מעלת יום פטירת הצדיקים


התורה הזכירה את מעשה פרה אדומה כפי שנאמר "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו" (במדבר יט, ב – ג) ונסמכה פרשה זו לפרשת מותה של מרים שנאמר "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם" (במדבר כ, א), כדי ללמד מה פרה אדומה מכפרת כך גם מיתתם של צדיקים מכפרת (גמ' מועד קטן דף כח ע"א בשם ר' אמי).
ויש להבין, מה קורה בעת פטירתם של הצדיקים בעם ישראל אשר בעקבות זה יכולה להגיע כפרה בעולם הזה לכל שאר ישראל?
הצדיק משיג ביום פטירתו מעלה רוחנית כמו שלא השיג כל חייו
כאשר מגיע העת שהצדיק צריך לצאת מן העולם הזה, הוא מתעלה גבוה יותר מכל ימי חייו ('אגרא דכלה' פרשת וילך על הפסוק 'ויאמר משה אליהם' ד"ה ויאמר משה, 'תפארת שלמה' פרשת חיי שרה על הפסוק 'ויקם אברהם מעל פני מתו' ד"ה עוד במדרש) ומגיע לגדוּלה ('אגרא דכלה' למהרצ"א מדינוב פרשת וילך על הפסוק 'ויאמר משה אליהם' ד"ה ויאמר משה). והטעם בזה כי בשעת פטירתו של הצדיק הקב"ה מוסיף בו 'רוּח עליונה' שלא היה בו כל ימיו ורוח זו שׁוֹרה עליו ונדבקת בו, ואז הוא רואה מה שלא זכה לו בכל ימיו (זוהר פרשת ויחי דף ריח ע"ב ד"ה אוף הכא בשעתא) ומשיג מה שלא היה יכול להשיג כל ימי חַיוּתוֹ ('בני יששכר' מאמרי חדש ניסן מאמר יב ספירת העומר ד"ה וכמו כן פרשנו). ואחר כך יוצאת נשמת הצדיק מגופו ומזה העולם. ועל כך נאמר "תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן" (תהלים קד, כט) (זוהר פרשת ויחי דף ריח ע"ב ד"ה אוף הכא בשעתא). דבר זה קורה דווקא בשעת הפטירה כי אז נשבר גופו של הצדיק והנפש רוצה לפרושׁ ממנו, על כן ניתן לו אז רשות לראות מה שלא ראה בזמן שהגוף שלט בו ועמד בבריאותו (זוהר פרשת לך לך דף עט ע"א ד"ה אמר רבי אלעזר). וכמו שאמר הבעל שם טוב ז"ל בשעת פטירתו "כעת אני יודע למה נבראתי ומה כוונת בריאתי!" ('אגרא דכלה' פרשת וילך על הפסוק 'ויאמר משה אליהם' מפי מגידי אמת).
ועל כך אמר משה רבינו לעם ישראל ביום מותו "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם" (דברים לא, ב) שהוסיף את תיבת "הַיּוֹם" ('אגרא דכלה' פרשת וילך על הפסוק 'ויאמר משה אליהם' ד"ה ויאמר משה) כדי לומר להם שבכל המאה ועשרים שנה היה מצפה ומשתוקק להשגות של היום הזה ('בני יששכר' מאמרי חדש ניסן מאמר יב ספירת העומר ד"ה וכמו כן פרשנו, 'אגרא דכלה' פרשת וילך על הפסוק 'ויאמר משה אליהם' ד"ה ויאמר משה) כמו כל שאר הצדיקים הגדולים (עפ"י 'אגרא דכלה' פרשת ואתחנן ד"ה ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר). והנה כאשר בא היום הזה שהוא יום פטירתו נגמרה אצלו התשוקה של כל המאה ועשרים שנה ביחד ('בני יששכר' מאמרי חדש ניסן מאמר יב ספירת העומר ד"ה וכמו כן פרשנו, 'אגרא דכלה' פרשת וילך על הפסוק 'ויאמר משה אליהם' ד"ה ויאמר משה) כי עתה עלה בידו. ואף שמדריגת משה רבינו כבר השיגה במשך חייו כל מה שאפשרי במין האנושי להשיג ולא קם עוד כמוהו, עם זאת בשעת הפטירה הוא השיג מדריגה עוד יותר גדולה מכל ימי חייו עד שנקרא בשם "אִישׁ הָאֱלֹקִים" שנאמר "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ" (דברים לג, א) ('אגרא דכלה' פרשת וילך על הפסוק 'ויאמר משה אליהם' ד"ה ויאמר משה).
וכן היה עם יעקב אבינו עליו השלום וכפי שרמוז עליו בפסוק "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם" (בראשית מז, כט), "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת" – הכוונה כי כל ימיו של יעקב אבינו היה להם קְרֵבוּת עם יום ההילולא שלו כלומר יום מיתתו, שהיו כל ימיו משתוקקים וכוספים ליום הזה ('אגרא דכלה' פרשת ויחי על הפסוק 'ויקרבו ימי ישראל למות'). וכך היה גם עם ר' שמעון בר יוחאי שאמר קודם פטירתו כי כל ימיו היה מחכה ומצפה ליום ההוא, וזה לשונו "הָאִידָּנָא אַסְהַדְנָא עָלַי דְּכָל יוֹמִין דְּקָאֵימְנָא תָּאִיבְנָא לְמֵחֱמֵי יוֹמָא דָּא וְלָא סָלִיק בִּרְעוּתִי בַּר הָאִידָּנָא" (ראה 'אדרא זוטא' זוהר ספר דברים דף רצא ע"ב ד"ה האידנא) ('בני יששכר' מאמרי חדש ניסן מאמר יב ספירת העומר ד"ה 'וכמו כן פרשנו', 'אגרא דכלה' פרשת ויחי על הפסוק 'ויקרבו ימי ישראל למות') שפירושו "עכשיו מעיד אני עלי שכל הימים שעמדתי הייתי משתוקק לראות את היום הזה, ולא נגמר רצוני אלא עכשיו!".
כל התורה המצוות של הצדיק מתקבצות ועולות עמו ביום הפטירה
בשעת פטירת הצדיק מתעוררות כל המצוות שעשה הצדיק יום יום במשך כל חייו ('יונת אלם' להרמ"ע מפאנו פרק כו ד"ה הנובלות, 'יונת אלם' להרמ"ע מפאנו פרק כב ד"ה סוד השבירה) עם כל שאר המעשים שעשה בעולם הזה וכל התורה שעסק בה וכל הייחודים שייחד בהם – שכולם חוזרים ומתחדשים ('גולל אור' לר' מאיר ביקייאם אות א ערך 'אלישע', 'זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי לז' באדר פרק צט ד"ה ונאמר עוד) ומתכנסים יחד ('יונת אלם' להרמ"ע מפאנו פרק כב ד"ה סוד השבירה) ונעשה מהם ייחוּד אחד עצוּם עד אין קץ ('גולל אור' לר' מאיר ביקייאם מחכמי איזמיר אות א ערך 'אלישע'). ובשעה שנשמתו של הצדיק עולה אל המרומים אזי כל אלו מצטרפים איתה ('יונת אלם' להרמ"ע מפאנו פרק כו ד"ה הנובלות, 'יונת אלם' להרמ"ע מפאנו פרק כב ד"ה סוד השבירה) כדי שיוכלו לעלות לְהֵרָאוֹת לפני האדון ה' צבאות כטעם שנאמר "וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ" (ישעיה נח, ח) ('יונת אלם' להרמ"ע מפאנו פרק כב ד"ה סוד השבירה).
ועוד כל יום למטה יש כנגדו גם כן יום רוחני למעלה שהוא שורשו ומקורו, והארתו שולטת למטה בשעתו ובזמנו כל אחד במדרגה המיוחדת לו. וכל מדרגות הימים הללו מקבלות תיקון על ידי מעשה הצדיקים כך שנפשם של הצדיקים דבוקה בהם, כמו שנאמר על אברהם אבינו "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (בראשית כד, א) כי נאחז ובא במדרגת 'הימים' העליונים. וכן כל שנה ושנה יש לו מדרגה מיוחדת למעלה והם השורשים לכל מדרגות הימים, וגם "שָׁנִים" אלו נעשים ונתקנים בכֹח מעשיהם הטובים של הצדיקים. ובעת מיתת הצדיק מתקרבות מדרגות הימים וכל מדרגות השנים ביחד לפני הקב"ה, והם נעשים לבוש יקר לנפש הצדיק ועולים עמו לשורשן העליון בתיקון נפלא לעולם הבא. לכן נמנו שנותיהם של הצדיקים והצדיקות בתורה כמו שנאמר "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים" (בראשית ב, א) וכן שנאמר "וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים" (בראשית כה, ז) וכן הלאה, כי חביבים שנותיהם של הצדיקים בעולם הזה ובעולם הבא ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל על בראשית רבה פרשת נח דף רחץ ע"א ד"ה 'ואמנם זה מכוון' עפ"י הזוהר).
יום המיתה של הצדיק קונה שלימות רבה כאשר נעשה בו תיקון שלימות לכל המדרגות הימים הקודמים שמתלבשים כולם על ידו לעלות למעלה למקור מחצבם העליון 'מקור החיים' ('נזר הקודש' על בראשית רבה צו, ד סוף ד"ה היום קובל עליך) ועמהם נעשה גם יִחוּד גדול מכל התורה שעסק כל ימיו וכל המצוות שקיים בכל ימי חַיוּתוֹ ('אור החמה' על זוהר פרשת ויחי דף ריז ע"ב מהרא"ג, 'נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת ויחי דף ריז ע"ב אות א). ואז ה' שָׂמֵחַ ביום זה ('אור החמה' על זוהר פרשת ויחי דף ריז ע"ב מהרא"ג) ונקרא יום זה בשם 'הילוּלא רבא' ('אור החמה' על זוהר פרשת ויחי דף רי"ז ע"ב מהרא"ג, 'נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת ויחי דף ריז ע"ב אות א מהרב 'קול בוכים' בשם האר"י ז"ל) על ההתעוררות הגדולה ('אור החמה' על זוהר פרשת ויחי דף ריז ע"ב מהרא"ג) והעת רצון והתיקון שנעשה אז למעלה ('נזר הקודש' בראשית רבה צו, ד סוף ד"ה היום קובל עליך). וכפי שנאמר על פטירתו של ר' שמעון בר יוחאי "בְּהִלּוּלָא רַבָּא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן" (זוהר פרשת ויחי דף ריח ע"א ד"ה אמר ליה אבא) וכן על פטירתו של רב חסדא שאז נאמר על ידי מלאכי השרת "נֵיזֵיל לְחֶדְוָתָא דְהִלּוּלָא דְאוֹרַיְיתָא דְּרַבִּי חִסְדָּא" ('זוהר חדש' מדרש רות דף סה ע"ב ד"ה כי הא דרבי חסדא) שפירושו "נלך לשמחת ההילולא של התורה של רבי חסדא".
בשעה שהצדיק נפטר מן העולם כל התורה והמצוות שעסק בהם והייחודים שיחד בחיי חיוּתוֹ כולם נעשים יִחוּד אחד עצוּם ('גולל אור' לר' מאיר ביקייאם אות א ערך 'אלישע') ואז על ידי מצות ליווי המת יש בידי האדם המלווה אפשרות לקלוט מכוח קדושתו ואורו שהופיע בעולם הזה בחייו, ולהשאיר מזיווֹ והדרוֹ של הצדיק ('מחשבות חרוץ' לר' צדוק הכהן מלובלין דף פב ד"ה שמעתי בשם אחד). לכן היו מודיעים משמים לצדיקים את יום מיתתם (ראה 'מדרש רבה' פרשת חקת יט, יז) כדי שיורישו את 'כתרם' לבניהם באותו היום ('אגרא דכלה' פרשת חקת ד"ה 'מלמד שמודיעים' על מדרש רבה פרשת חקת פרשה יט, יז). וכן היה עם אלישע שביקש מרבו אליהו הנביא לקבל פי שניים מרוחו שנאמר "וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי" (מלכים ב' ב, ט) ועל כך ענה לו אליהו הנביא שהדבר תלוי בשעת הסתלקותו למרומים "הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן וְאִם אַיִן לֹא יִהְיֶה" (מלכים ב' ב, י). וכך אכן היה לאלישע הנביא שנאמר "וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְּעָרָה הַשָּׁמָיִם: וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו" (מלכים ב' ב, יא – יב) ('גולל אור' לר' מאיר ביקייאם אות א ערך 'אלישע').
כאשר מתקרבים ומתייחדים ימי הצדיקים במיתתם ומעלים את כל המעשים הטובים שעשו לה' ('תפארת שלמה' לר' שלמה מראמדסק פרשת חיי שרה ד"ה עוד במדרש הנ"ל) יחד עם הימים שנתקנו על ידם אל שורשם העליון בשנות 'החיים העליונים', אזי נעשה 'תיקון' למעלה. ואז ועל ידי תיקון זה נפתחים שערי רחמים למעלה ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל בראשית רבה צו, ד סוף ד"ה היום קובל עליך) ויורדות השפעות טובות לעולם ('תפארת שלמה' לר' שלמה מראמדסק פרשת חיי שרה ד"ה עוד במדרש הנ"ל). ועל ידי כן נמצאת מיתתם של הצדיקים מכפרת על החיים ('נזר הקודש' לר' יחיאל מיכל בראשית רבה צו, ד סוף ד"ה היום קובל עליך) וגם על המתים ('יונת אלם' להרמ"ע מפאנו פרק כו ד"ה 'הנובלות' וכתב שם שכן היה עם ר' מאיר ור' יוחנן שכיפרו במותם על אלישע בן אבויה עיי"ש). ואין הבדל בזה בין פטירת הצדיקים לפטירת הצדיקות שאף מיתתן מכפרת, וכפי שדרשו רבותינו על מרים אחות משה כי נסמכה פרשת פטירתה לפרשת פרה אדומה, כדי לומר לך שכמו שפרה אדומה מכפרת כך גם מיתתם של צדיקים מכפרת (ראה גמ' מועד קטן דף כח ע"א בשם ר' אמי) (עפ"י 'מדרש אליהו' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' בדרוש י' הנקרא 'אשת חיל' דף סג ע"א ד"ה אשר עם זה). אך מכל מקום אין פטירתם של שאר בני האדם הרגילים מכפרת ('תפארת שלמה' לר' שלמה מראמדסק פרשת חיי שרה ד"ה עוד במדרש הנ"ל).
בשעה שמתעלים הצדיקים מעלה מעלה ביום פטירתם אזי נעשה זמן כפרה לכל ישראל. לכן כאשר נפטר אבנר בן נר שׂר צבא שאול, לא אכל דוד המלך לחם ביום ההוא כפי שנאמר "וַיָּבֹא כָל הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד לֶחֶם בְּעוֹד הַיּוֹם וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לֵאמֹר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹקִים וְכֹה יֹסִיף כִּי אִם לִפְנֵי בוֹא הַשֶּׁמֶשׁ אֶטְעַם לֶחֶם אוֹ כָל מְאוּמָה" (שמואל ב' ג, לה) ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי פרק צט דף שיז ע"א ד"ה ועל כי הם מתעלים), כי דוד המלך ידע שאבנר היה צדיק ומיתת צדיקים מכפרת לכן ביקש לצרף לזה את תעניתו על מנת שיהיה כפרה סליחה ומחילה לכל ישראל, ואז אבנר יגן ויכפר על הדוֹר במיתתו ('כלי יקר' שמואל ב' ג, לה ד"ה ולעד"ן שחז"ל וד"ה וכל העם הכירו). ועל מנת לעורר את העם לתשובה הוא צווח במר ובבכי "הֲלוֹא תֵדְעוּ כִּי שַׂר וְגָדוֹל נָפַל הַיּוֹם הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל"! (שמואל ב' ג, לה) ועל ידי כן כולם ידעו שבאותו היום הוא נקרא הַשָּׁמַיְמָה. וכיון שאותו היום היה יום ההילולא של אבנר בן נר לכן הוא גם היה יום כפרה ונפתחו רחמי שמים, ובשל כך ביקש דוד המלך לעורר את העם לשוב בתשובה באותו היום ולא להתעצל עד למחרת שכבר אינו מעולה כמו יום ההילולא ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי פרק צט דף שיז ע"א ד"ה ועל כי הם מתעלים) שבו מיתת הצדיקים מכפרת עם התשובה ('זכר דוד' מאמר שלישי לעשרת ימי תשובה סוף פרק סז ד"ה ולעד"ן לפרש' בשם 'תפארת ישראל').
ההספד והבכי מעלה את נשמת הצדיק לגן עדן ועמו נשמות אבודות
בעת קבורתו של המת נוהגים לומר דברי 'הספד' כפי שהיה בשעה שקברו את יעקב אבינו שנאמר "וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים" (בראשית נ, י) כי הכוח של ההספד הוא להעלות את הנשמה מלמטה למעלה ('שם משמואל' לר' שמואל מסוכטשוב פרשת לך לך שנת תרע"א לברית מילה דף צ טור א ד"ה ויעש אברהם). ועוד צריך את ההספד, כי כאשר מוליכים את המת לקבורה יש טומאה הדבוקה בו שהם 'המזיקים' הרוחניים שנולדו לו מחמת קלקול הוצאות הקרי לבטלה בחייו, ועל ידי הדרשה שדורשים על המת ודברי התורה שאומרים עליו בדמע בשעת ההספד יש תקנה לאותה הנשמה ש'הטומאה' השׁוֹרה עליו תתבטל ('קרבן שבת' לר' בצלאל הדרשן פרק ח סימן א ד"ה ויש לזה שתי תקנות). כך נמצא כי ההספד מֵקֵל את צער גופו של המת ודוחקו מהמזיקים ('מעבר יבק' חלק מנחת אהרן פרק ה ד"ה ועוד על ידי ההספד), וגם נשמתו נדבקת בקוֹלוֹת הבכי וההספד ועולה למעלה יחד עמם. ואם אין דברי הספד אז קשה לנשמה שנאחזת בגוף להיפרד ממנה ולעלות למעלה ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א' דרוש ח' לז' אדר והספד ד"ה אבל הענין כי קשה) (להרחבה על המזיקים מחמת הקרי ראה מאמרינו לפרשת וישב – 'שמירת ברית קודש').
כאשר הנשמה עולה אל מקומה יש 'מקטרגים' הפוגעים בה ואין מניחים אותה להיכנס ('צרור המור' פרשת ויחי פרק מט, ח ד"ה וכן רמז באומרו) ועל ידי הדרשה על המת בשבח תורתו ומעשה הצדקה, בוקעים חלוני רקיע ומגרשים את אותם 'החיצונים' המפריעים לנשמה ונעשה לה כמו שִׁרְיוֹן ('קרבן שבת' לר' בצלאל הדרשן פרק ח סימן א ד"ה ויש לזה שתי תקנות) כאשר היא מתעטפת בדברי ההספד ('מגיד מישרים' למלאך המגיד פרשת שמות יט בטבת ד"ה וימת יוסף וכל אחיו) כמעין בגד ארגמן שהיא כרוכה בתוכו (הקדמת המחבר 'מעבר יבק' ד"ה ואמרו במדרש רות על הפסוק), ועולה במדרגות עליונות ('מגיד מישרים' למלאך המגיד של ר' יוסף קארו פרשת שמות יט בטבת ד"ה וימת יוסף וכל אחיו) מן הארץ אל שוֹרשׁה ('יערות דבש' לר' יהונתן אייבשיץ חלק א' דרוש ח' לז' אדר והספד ד"ה אבל התרוץ מבואר) ואינה נבהלת מ'החיצונים' המזדמנים לה (הקדמת המחבר של ספר 'מעבר יבק' ד"ה ואמרו במדרש רות על הפסוק). דבר זה לימד דוד המלך את בני יהודה כאשר אמר הספד על שאול ויהונתן שנהרגו במלחמה "וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ: וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר: הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים" (שמואל ב' א' יז – יח), וכוונת דוד ללמדם כי דברי ההספד והקינה מועילים מאוד לנהרגים וכן לשאר המתים להעלותם למעלה. וכמו שהקשת מעלה את החץ כך ההספד מעלה את המת ('צרור המור' לר' אברהם סבע חמיו של ר' יוסף קארו פרשת ויחי פרק מט, ח ד"ה וכן רמז באומרו וד"ה ונראה לי).
נשמת הצדיק עולה למעלה על ידי שמדברים בשעת ההספד בשבח הצדיק ('מגלה עמוקות' על התורה מהדורה תנינא מכתב יד תחילת פרשת צו ד"ה זאת תורת העולה) ואומרים עליו דברי תורה ('מגיד מישרים' למלאך המגיד פרשת שמות ליל יט בטבת ד"ה וימת יוסף וכל אחיו) וכפי שנרמז בפסוק "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר" (שיר השירים ג, ו) ('מגלה עמוקות' על התורה מהדורה תנינא מכתב יד תחילת פרשת צו ד"ה זאת תורת העולה). ואז גורמים גם לשאר הנפשות העשוּקוֹת של מתי ישראל שלא נכנסו עדיין לגן עדן, שעל ידי ההספד על הצדיק הן יכנסו לגן עדן ('יונת אלם' להרמ"ע מפאנו פרק כו ד"ה הנובלות, 'ילקוט חדש' פרק 'מיתה וקבורה' אות יז בשם 'יונת אלם', 'זרע שמשון' על התורה פרשת חיי שרה דף כד ע"ב ד"ה ויבא אברהם לספוד). ולפי כוח וריבוי הדמעות בשעת ההספד כך מתרבה התיקון למעלה. לכן הדמעות בעת מיתת הצדיק הן בחינת "וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב" (משלי טו, כג) ('זרע שמשון' על התורה פרשת חיי שרה דף כד ע"ב ד"ה ויבא אברהם לספוד). והקב"ה שלא מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, כן מייחד את שמו עליהם במיתתם ועל ידי זה נוסף להם כוח להבריך נטיעות בגן עדן ולהביא עמהם לשם כמה נשמות שהולכות בלי גוף, לקבץ פזורים ולאסוף נדחים ('זרע שמשון' לר' שמשון נחמני פרשת פרשת לך לך דף יא ע"ב ד"ה מדרש ויאמ' ה' אל אברם לך לך. וראה 'קרית ארבע' לר' אברהם חורי בחלק השמטות דף עג ע"ב טור א ד"ה 'גרסינן במדרש' שמעלה נשמות מקליפת נוגה).
וכעין זה היתה אמוּנה אצל הָאֱמוֹרִיִּים הקדמוניים יושבי ארץ כנען, שביום קבורת הצדיק יהיה גם לאחרים רוֹב טוֹב ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי פרק צט דף שיז ע"א ד"ה הלא תראה). ולכן היה מנהגם להכניס את המתים שלהם בארונות בתוך מערות עד לזמן שימות אחד שהוא גְדוֹל הדוֹר, ואז היו מוליכים את כל המתים לקבורה באותו היום, כדי שעל ידי אותו הגדול ינוחו במשכבותם על מנוחתם כל שאר המתים שלהם ('דבש לפי' להחיד"א מערכת כ אות ז ליקוטי גורי האר"י ז"ל כתב יד), כי הגדול יגן עליהם ויכניסם עמו לגן עדן ('שפתי כהן על התורה' פרשת שלח לך ד"ה שמעתי שנמצא). וכך היה בזמן שעברו המרגלים בארץ ישראל, שמת איוב שהיה גדול הדור והוציאו כל יושבי הארץ את ארונות המתים ('דבש לפי' להחיד"א מערכת כ אות ז ליקוטי גורי האר"י ז"ל כתב יד) של הרשעים, שהיו רבים עד לאין מספר ('ילקוט דוד' פרשת שלח לך ד"ה 'מנהג האמוריים' מתשובת הגאונים). וכשראו המרגלים את כל אותם הארונות חשבו שכולם מתו בפרק זמן אחד ('שפתי כהן על התורה' פרשת שלח לך ד"ה שמעתי שנמצא) לכן אמרו על ארץ כנען כי "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא" (במדבר יג, לב) ('שפתי כהן על התורה' פרשת שלח לך ד"ה שמעתי שנמצא, 'דבש לפי' להחיד"א מערכת כ אות ז מליקוטי גורי האר"י ז"ל כתב יד).
נשמות שצריכות להתגלגל חוזרות לעולם הזה על ידי ההספד על הצדיק
יש נפשות שלא זוכות להיכנס לגן עדן ('מגיד מישרים' למלאך המגיד פרשת כי תצא ד"ה והיינו רזא) והולכות ערומות בעולם בלי מנוחה ('מגיד מישרים' פרשת שמות ד"ה וימת יוסף וכל אחיו) על אף שצריכות לשוב בעולם הזה בגלגול. ורק כאשר מסתלק צדיק מן העולם הזה ומספידים אותו (עפ"י 'מגיד מישרים' פרשת כי תצא ד"ה והיינו רזא) כראוי ('גבול בנימין' לר' בנימין הכהן חלק ב' דרוש מב להספד דף רו ע"ב טור א' ד"ה ומצאתי בס' מגיד מישרים) אז מתחברות אותן הנשמות עם הצדיק בהספד ובאותה הזכות זוכות להיבנות בעולם הזה בגוף. וכך נשמת הצדיק מסתלקת למעלה ('מגיד מישרים' פרשת כי תצא ד"ה והיינו רזא) ואילו הן מתעטפות בדברים הקדושים שנאמרים בהספד, ועל ידי דברים אלו גוזרים עליהן באותה השעה באיזה מקום יתגלגלו. ומתקינים להן מקום שיהיו שם ('מגיד מישרים' פרשת שמות ד"ה וימת יוסף וכל אחיו, 'קהלת יעקב' ערך 'הס' ד"ה 'הספד' בשם המגיד מישרים) והן יורדות להתגלגל בתוך גוף אדם ('מגיד מישרים' פרשת כי תצא ד"ה והיינו רזא). ודבר זה הוא כעין מצות 'החליצה' של יבמה, שעל ידי המצוה משתחרר בעלה המת וחוזר לעולם הזה בגלגול ('גבול בנימין' חלק ב' דרוש מב להספד דף רו ע"ב טור א' ד"ה ומצאתי בס' מגיד מישרים) (להרחבה על מצות החליצה המחזירה את נשמת הבעל לעולם ראה מאמרינו לפרשת כי תצא – 'מצות יבום וחליצה').
לכן אמרו רבותינו כי "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן" (ראה גמ' חולין דף ז ע"ב) ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' פרשת שמות אות שנד ד"ה גם יובן בזה) משום שהצדיקים במיתתם "מולידים" יותר ממה שהולידו בגופם הגשמי בעולם הזה ('מגיד מישרים' פרשת כי תצא ד"ה והיינו רזא ראשיכם, 'מגיד מישרים' פרשת שמות ד"ה וימת יוסף וכל אחיו, 'ידו בכל' פרשת שמות אות שנד ד"ה גם יובן). ומטעם זה גם אמרו רבותינו "כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו" (ראה גמ' שבת דף קה ע"ב) כי על ידי דברי התורה שנאמרים בהספד על החכם שנפטר מן העולם יכולות להגיע ישועות לכמה נפשות הפורחות באויר. לכן מי שמתעצל בהספדו של חכם ראוי 'לקוברו' כלומר לקצר את ימיו ועל ידי כן יקבר בטרם עת ואז תתפשט נפשו מִלְּבוּשׁ הגוּף. ודבר זה יהיה מידה כנגד מידה על מה שאותו אחד לא השתדל להלביש את הנפשות הפורחות בתוך גופות בעולם הזה על ידי אמירת ההספד כראוי על החכם שנפטר ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' פרשת שמות אות שנה ד"ה גם יובן מאמר).
זה הטעם שבני ישראל במצרים פרו ורבו רק אחרי שמת יוסף וכל אֶחָיו כפי שנאמר בסמיכות הפסוקים "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ו – ז) לפי שעל ידי מיתתם והספדם של "יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו" ירדו כל הנפשות הללו והתגלגלו בישראל, ועל ידי כך התקיים בעם ישראל "פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד" שהיתה כל אשה יולדת ששה בכרס אחת (ראה 'מדרש תנחומא' פרשת שמות אות ה) ('מגיד מישרים' לר' יוסף קארו פרשת שמות ד"ה וימת יוסף וכל אחיו, 'קהלת יעקב' ערך 'הס' ד"ה 'הספד' מהמגיד מישרים) ויש אומרים שנים עשר בכרס אחת ('מדרש תנחומא' פרשת שמות אות ה). ומכיון שהנפשות היו עד אז פורחות באויר העולם ואחר כך נכנסו בתוך גופות שנעשו במקורן מן העפר שבארץ, לכן על אף שנאמר על ישראל בתחילת הפסוק שהם "פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד" כלומר שהתרבו מאוד, חזר שוב הפסוק ואמר עליהם "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' פרשת שמות ד"ה אות שנג ד"ה נראה דיובן).
וזה סוד ההספד והבכי על הצדיק שהלך לבית עולמו, שבאלו הפתחים שנפתחים אותם מעיינות להוריד דמעות עליו, אזי נפתחים כנגדם מעיינות עליונים להוריד את הנפשות הללו לעולם. ומזה הטעם כאשר נפטרו נדב ואביהו בניו הצדיקים של אהרן הכהן, צווּ כל ישראל לבכות עליהם שנאמר "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'" (ויקרא י, ו). וישראל הצטוו "וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה" כי אם לא יבכו אזי יתקיים בהם "וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף" מחמת חסרון הנפשות שצריכות לבוא לעולם. לכן עם ישראל קוראים בתורה ביום הכיפורים על מיתת בני אהרן, כי הצער עליהם באותה העת נחשב כאילו הם מתו באותו היום וספדו עליהם, ועל ידי כן מתווספים כמה אלפים ורבבות של נפשות לרדת באותה השנה ('מגיד מישרים' למלאך המגיד של ר' יוסף קארו פרשת כי תצא ד"ה 'והיינו רזא' ועיי"ש עוד).
וזה הסוד שאמרו רבותינו "כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב''ה סופרן ומניחן בבית גנזיו" (ראה גמ' שבת דף קה ע"ב) ('מגיד מישרים' למלאך המגיד פרשת שמות ד"ה וימת יוסף וכל אחיו) משום שעל ידי ההספד והדמעות שאדם מוריד עליו, מגלגלים את הנפשות שפורחות באויר ואז הן מתלבשות בגוף. לכן הקב"ה סופר את הדמעות כדי להלביש נפשות בתוך גופות כמספר הדמעות שהוריד. ואת הדמעות עצמן שומרים בבית גנזיו של הקב"ה בכדי לתת שכר עליהם למי שהורידן, כי פעלו להושיע נפשות. ובמותו של האדם אשר הוריד דמעות, מוציאים את דמעותיו מבית גנזיו של ה' על מנת לספור אותן לפניו ולתת לו שכר על כל דמעה ודמעה כפי מה שפעל על ידן ('ידו בכל' לר' אליהו הכהן מחבר 'שבט מוסר' פרשת שמות אות שנו ד"ה גם אפשר בזה), כי לפי הכוח והריבוי של הדמעות בהספד כך מתרבה התיקון לנפשות לעלות לגן עדן ('זרע שמשון' על התורה פרשת חיי שרה דף כד ע"ב ד"ה ויבא אברהם לספוד) או לרדת בגלגול לעולם הזה. לכן כשרבי יהודה הנשיא נפטר הוא ביקש שיספידו אותו בערים הגדולות ולא בכפרים (ראה גמ' כתובות דף קג תחילת ע"ב) כי רצה שיבוא עַם רב להספדו ואז כנגדם גם יבואו נשמות רבות ללוותו שיזכו על ידי כן להתלבש בגופות בעולם הזה ('גבול בנימין' חלק ב' דרוש מב להספד דף רו ע"ב טור א' ד"ה 'ומצאתי בס' מגיד מישרים' וכתב שם, כי מה שאמרו בגמ' שעשה כן משום 'כבוד' אין הכוונה לכבודו של רבי יהודה הנשיא שהרי היה ענוותן גדול מאוד אלא הכוונה ל'לבוש' שיתלבש בו הנשמה הנקרא גם בשם 'כבוד' ועיי"ש).
ביום הפטירה עוסקים בכל העליונים בתורה ובחידושים של הצדיק
ה' שׂשׂ ושמח בבוא אליו נפש צדיק (ראה גמ' מועד קטן דף כה תחילת ע"ב) ('מעבר יבק' בחלק שפתי צדק פרק יז ד"ה ובזהר פרשת ויחי) וגם מלאכי השרת מתכנסים לשמחת בואו (עפ"י 'זוהר חדש' מדרש רות דף סה ע"ב ד"ה כי הא דרבי חסדא) כך שמיתת הצדיקים בעליונים נקראת 'הִילוּלָא'. אך לעומת כן מיתת הצדיקים בין התחתונים נקראת 'יְלָלָה' כי היא אֵבֶל כבד לדוֹרוֹ. וזה נרמז במה שנאמר על מוֹת הצדיק "יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו" (תהלים קטז, טו) כי לתיבה "יָקָר" יש שני פירושים – פירוש אחד 'גְדוּלָה' כמו בפסוק "וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ" (מגילת אסתר א, ד) ואז הכוונה ל'עליונים'. ופירוש שני 'קשה' ו'משׂא' כמו בפסוק "אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת" (מלכים א' ה, לא) ואז הכוונה ל'תחתונים'. מטעם זה גם לא נאמר בפסוק 'המוות לחסידיו' אף שהיה ראוי לומר כן אלא "הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו", כי הכוונה שהמוות לא שייך לחסיד עצמו אלא רק ביחס לבני דורו בעולם הזה (פירוש 'מרבה לספר' על הגדת ליל הסדר לר' ידידיה טיאה ווייל על התיבות שבהלל 'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו'). וכאשר עולה נשמת הצדיק ביום ה'הילולא' שלו אז נותנים לו לדרוש בעליונים, ואין מי שדורש אז אלא הוא לבדו ('קינת סתרים' הנקרא גם 'קול בוכים' לר' אברהם גלאנטי על הפסוק 'נחלתנו נהפכה לזרים' דף נח ע"ב טור ב בשם האר"י ז"ל) ואומר את כל החידושים שחידש בעולם הזה ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי דף שי"ז ע"א ד"ה וכתב הר"ב מעבר יבק) אחרי שמלאך מזכיר לו את כל התורה שלמד לשמה בעולם הזה (עפ"י ספר 'תשב"ץ' לרבינו שמשון בר צדוק סימן תקכט) (וראה 'קינת סתרים' לר' אברהם גלאנטי על הפסוק 'נחלתנו נהפכה לזרים' דף נח ע"ב טור ב' שהמלאך המגיד הבטיח לר' יוסף קארו כי הוא ידרוש בגן עדן אחרי פטירתו במשך שבעת ימים בסימן "מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ" (אסתר א, ה) עיי"ש).
ביום פטירת הצדיק מכריזים בכל הרקיעים שלא יתעסקו בשום לימוד אחר ('יסוד יוסף' לרבו של מחבר 'קב הישר' פרק עד ד"ה ובכל אותו יום, 'קב הישר' תחילת פרק עט סוף ד"ה כתיב מי יעלה) שבתורה, אלא במעשיו הטובים של הצדיק ובמה שחידש בתורה בחייו, דוגמת הילולת החתן ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי דף שי"ו ע"ב ד"ה 'וכתב הר"ב מעבר יבק' מהרב 'מעבר יבק') העומד תחת החופה ('יסוד יוסף' לרבו של מחבר 'קב הישר' פרק עד ד"ה ובכל אותו יום, 'קב הישר' תחילת פרק עט סוף ד"ה כתיב מי יעלה) שאין קוראים שם אלא את הכְּתוּבָּה ועסקי החתן והכלה ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי דף שי"ו ע"ב ד"ה 'וכתב הר"ב מעבר יבק' מהרב 'מעבר יבק'). וזה מה שרמזו רבותינו כשאמרו "אגרא דבי הלוּלי מילי" (ראה גמ' ברכות דף ו ע"ב בשם רב אשי) שפירושו "השכר של בית ההילולא דבריו" כלומר שׂכרו של הצדיק שמגיע לעולם הבא הוא מילוליו ודבריו אשר חידש בעולם הזה ('ליקוטי הש"ס' להאר"י ז"ל על מסכת ברכות ד"ה 'אגרא דבי הילולא' מתלמידו מהרח"ו ז"ל) בתורה הקדוֹשה ('יסוד יוסף' לרבו של מחבר 'קב הישר' פרק עד ד"ה ובכל אותו יום, 'קב הישר' תחילת פרק עט סוף ד"ה כתיב מי יעלה). וזה הטעם שבהספדו של הצדיק בארץ צריך לומר מדבריו אשר חידש בתורה, כדי שבזה יצורף עִם פמליא של מעלה ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי דף שי"ו ע"ב ד"ה 'וכתב הר"ב מעבר יבק' מהרב 'מעבר יבק').
וכך בכל הישיבות העליונות מתעסקים בתורתו ובחידושיו של זה הצדיק ('עמק המלך' לר' נפתלי הירץ דף קיז ע"ב סוף פרק קלד, 'יסוד יוסף' לרבו של מחבר 'קב הישר' פרק עד ד"ה ובכל אותו יום) באותו היום ('ליקוטי הש"ס' להאר"י ז"ל על מסכת ברכות ד"ה 'אגרא דבי הילולא' מתלמידו מהרח"ו ז"ל) כפי שנאמר על מות הצדיק "יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם הֹלֵךְ נְכֹחוֹ" (ישעיה נז, ב) ('עמק המלך' לר' נפתלי הירץ דף קיז ע"ב סוף פרק קלד). ואז כל אחד מבני הישיבה של מעלה לוקח את החידושים ומודיע לשאר כִּתוֹת וחבורות צדיקים, ומזכיר את שמו של הצדיק שחידש. וכולם פותחים את פיהם ואומרים "ברוך בואך לשלום!" ('יסוד יוסף' לרבו של מחבר 'קב הישר' פרק עד ד"ה ובכל אותו יום, 'קב הישר' תחילת פרק עט סוף ד"ה ונראה לי) ומוסיפים ואומרים "אשרי לו ואשרי יולדתו!" ('יסוד יוסף' לרבו של מחבר 'קב הישר' פרק עד ד"ה ובכל אותו יום). לכן יום מיתתם של הצדיקים הוא למעשה עת לידתם העיקרי ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי פרק צט דף שכ ע"א ד"ה 'אלא דהרב הנ"ל חקר' מהרב 'מגלת אסתר') 'יומא דהילולא', ובו מזלם בריא ומאיר שאז החלו לעלות ולהתענג מזיו השכינה ('זכר דוד' לר' דוד זכות ממודינא מאמר שלישי פרק צט דף שכ ע"א ד"ה 'אלא דהרב הנ"ל חקר' מהרב 'כסא דוד') ועל כך עושים הילולא לצדיק בכל שנה ביום פטירתו (עפ"י 'ליקוטי הש"ס' להאר"י ז"ל על מסכת ברכות ד"ה 'אגרא דבי הילולא' מתלמידו מהרח"ו ז"ל, עפ"י 'כנפי יונה' להרמ"ע מפאנו חלק שני סימן צב דף נג ע"א ד"ה סוד הילולא).
הלימוד בתורתו של הצדיק ביום פטירתו בכל 'הישיבות של מעלה' הוא כמו דין של ספר תורה חדש אשר נחנך בבית הכנסת, שאז הוא קודם לקרוא בו מול שאר ספרי התורה. והצדיק משוּל לספר תורה כי בעלותו לשמים ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' סימן שסא דף סג ע"א ד"ה 'כתב בעמק המלך' בהערה) לבית עולמו ('זוהר חדש' מדרש רות דף סה ע"ב ד"ה ואשרי מי שתלמודו מתקיים בידו) מכריזים עליו "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" (ראה גמ' פסחים דף נ ע"א בשם רב יוסף בנו של ר' יהושע בן לוי) ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' סימן שסא דף סג ע"א ד"ה 'כתב בעמק המלך' בהערה). וכשרואה הצדיק שבכל הישיבות של מעלה שמחים בתורתו, אז גם הוא נעשה שמח מאוד מפעולות מעשי ידיו. וכיון שכל הצדיקים בגן עדן לומדים את חידושי תורתו של הצדיק לכן הם נעשים על ידי כן כתלמידיו ויכולים לסנגר עליו לפני המקום ברוך הוא, כך שאם ייצא בדין להענישו על איזה חטא שהרי "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ), אזי כל הצדיקים שם מצילים אותו כי לא יתכן שהרב יהיה בגיהנום ותלמידיו בגן עדן (ראה פירוש רבינו עובדיה מברטנורא על פרקי אבות ה, יח ד"ה אין חטא בא על ידו) ('ידו בכל' למחבר 'שבט מוסר' דף סג ע"א ד"ה כתב בעמק המלך). ה' יראנו נפלאות מתורתו, אמן.

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד